* לקבל את הצעת המתווכים – על ישראל להודיע פומבית, שהיא מוכנה להצעת המתווכים לעסקת שבויים. זו עסקה רעה. המחיר כבד. אך לא תהיה עסקה טובה. כל עוד לא מדובר בכניעה, כלומר לא הפסקת המלחמה ולא נסיגת כוחות צה"ל, נכון לשלם מחיר למען שחרור החטופים, גם אם לא מדובר בכל החטופים, ולאחר מכן להמשיך את המלחמה במלוא העוצמה, עד מיטוט חמאס. אם חמאס יסכימו – הרווחנו את השבויים. כדי לקדם את  הסיכוי שהם יסכימו, יש להגביר בימים הקרובים את הלחץ הצבאי. אם הם יסרבו, ולהערכתי הם יסרבו, העולם כולו ובעיקר עם ישראל כולו ומשפחות החטופים, ידעו שישראל עשתה הכול, ויתחדש הקונצנזוס הלאומי במלחמה, עד הניצחון, שבו חמאס ימוטט וישוחררו החטופים. סביב העיקרון הזה, יש להקים ממשלת אחדות לאומית, כולל יש עתיד וישראל ביתנו. הלחץ הציבורי על הממשלה, יוחלף בלחץ על העולם להפעיל את מנופי הלחץ נגד איראן וקטאר למען שחרור החטופים ולחץ על ארה"ב לתת ידה לחידוש המצור, עד שחרור החטופים. כדי לקדם את הקמת ממשלת האחדות, יש להסכים על מועד בחירות מוסכם ברבעון האחרון של השנה, ובכך להוציא את העוקץ מהדרישה לבחירות עכשיו ולמנוע מחאה במלחמה.
יחד ננצח!
 
* בעד הסכם חלקי – השרים שמתנגדים לעסקה חלקית, שלא כל החטופים ישוחררו בה, צודקים עקרונית, אך טועים מעשית. נכון לעכשיו, עסקה מלאה, עם שחרור כל החטופים, אפשרית רק תמורת הפסקת המלחמה, נסיגה מלאה מהרצועה, המשך שלטון חמאס, שחרור כל המחבלים שבידינו וערבויות בינלאומיות שלא נחדש את האש. במילים אחרות – כניעה וניצחון גדול לטבח. כמובן שאיננו יכולים להסכים לכך. אולם אם ניתן לשחרר חלק מהחטופים – נשים, ילדים, קשישים וחולים במחיר שניתן לחיות עמו – נכון להגיע לעסקה כזו.
 
* עוד מאותו דבר – את התמרון הקרקעי היה עלינו לפתוח בכיבוש ציר פילדלפי ובכך הטלת מצור על חמאס וניתוקו ממקור אספקת האמל"ח שלו. לא זו בלבד שלא עשינו זאת אז ולא עשינו זאת מאז – על פי "ידיעות אחרונות", כלל איננו מתכוונים לעשות כן. בכתבה בעיתון נאמר, שישראל הגישה תוכנית לציר פילדלפי, המבוססת על תגבור השיטור המצרי בצד המצרי ועזרים טכנולוגיים בצד הישראלי. ב-7 באוקטובר שילמנו את מחיר ההתמכרות לעזרים טכנולוגיים מצד אחד, ולמשענת הקנה הרצוץ המצרית מצד שני. מסתבר שהלקח הוא עוד מאותו דבר. לדבוק באותם כשלים. חלם. אבל זה עוד לא הכול. עוד נכתב בכתבה, שמצרים עוד לא נתנה את הסכמתה לתוכנית. לא ייאמן.
 
* פרס לתוקפן – על פי הפרסומים בתקשורת, המתווך האמריקאי מנסה להוביל מהלך דו-שלבי בלבנון. השלב הראשון יהיה נסיגת כוחות חיזבאללה מן הגבול (לא ברור לאיזה קו) והשלב השני יהיה מו"מ על מחלוקות הגבול. יש לדחות על הסף כל דיון על שלב ב'. נסיגה, ולו משעל אחד מקו הגבול, תהיה כניעה לחיזבאללה ופרס על התוקפנות שלהם – ההתקפה שלהם על יישובי הצפון בשעתה הקשה ביותר של ישראל, שנמשכת ללא הפסקה כבר כמעט ארבעה חודשים.
יש לזכור – בניגוד למיתוס המקובל, הנסיגה מלבנון בשנת 2000 לא היתה חד-צדדית, אלא בהסכם עם האו"ם. על פי ההסכם עם האו"ם, ישראל נתנה למומחי האו"ם לקבוע את הגבול בין ישראל ללבנון והתחייבה מראש לקבל את פסיקתו. ואכן, ישראל קיבלה ללא ערעור את כל פסיקותיו, ובהן כאלו שמנוגדים לעמדת ישראל, כולל נסיגה משטחים חקלאיים של יישובים ישראליים, כדוגמת משגב עם. האם כתוצאה מהתוקפנות של חיזבאללה, עלינו להסכים לפתוח מחדש את הדיון על מתווה הגבול? בשום פנים ואופן לא. אגב, בכל מקרה מדובר בשטחים ריבוניים של ישראל, שכל ויתור עליהם מחייב משאל עם.
 
* צבא קטן ולא-חכם – העובדה שכבר כמעט ארבעה חודשים תושבי הצפון עקורים מבתיהם, הצד הישראלי של הגבול עם לבנון הפך לרצועת ביטחון, ירי הרקטות והנ"ט ליישובי הצפון ומוצבי צה"ל אינו נפסק, וצה"ל טרם יצא למערכה למיטוט חיזבאללה או לפחות לסילוקו אל מעבר לליטני, על פי החלטת מועה"ב 1701, מטרידה מאוד.
אני משער, שהסיבה העיקרית לכך היא הקושי לנהל במקביל את המלחמה בלבנון ואת המלחמה בעזה. והרי גם בעזה, עם שחרור רבים מכוחות המילואים אין עוד מלחמה עצימה, יצאנו מצפון הרצועה וחמאס חוזר לשם. אני מניח שהסיבה העיקרית לכך היא הקושי, כולל הכלכלי, להחזיק לאורך תקופה כה ארוכה מאות אלפי חיילי מילואים בשירות. הבעייה העיקרית, אם כן, היא גודלו של צה"ל. תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם", צה"ל נחלש, כוחותיו צומצמו, חיל היבשה הוקטן באופן דרמטי, ובשעת מבחן, אין בכוחו לתת את ההגנה המיטבית למדינת ישראל. אני מפחד אפילו לדמיין מה היה קורה, אילו ב-7 באוקטובר הותקפנו במקביל גם מלבנון.
אחד הלקחים המרכזיים מהמלחמה הוא הצורך להגדיל באופן משמעותי את צה"ל. לבטל את קיצור אורך השירות. להגביה את גיל הפטור מן המילואים, להתמודד עם תופעת המגזרים המשתמטים, להגדיל באופן משמעותי את צבא המילואים, לשנות את הרכב צה"ל באמצעות הקטנת המנגנון והגדלת הזרועות הלוחמים. צבא שאינו יכול לתת מענה לאיומים על מדינת ישראל הוא אולי קטן, אך לבטח אינו חכם. מדינת ישראל, שמוקפת אויבים החותרים להשמדתה (כולל כאלה שחתומים עימה על הסכמי שלום), זקוקה לצבא גדול, חזק וחכם.
 
* בין כיתת יורים לחבל תלייה – האם יש סתירה בין התנגדותי הנחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית לבין חתירתי להסכמה לאומית רחבה?
אני משוכנע שלא. נהפוך הוא, אני מאמין שגם רבים ממי שצידדו בהקמת מדינה פלשתינאית עד 6 באוקטובר, התפכחו בבוקר 7 באוקטובר ורוב הציבור מבין שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה סיכון כזה. תומכי המדינה הפלשתינאית מהלכים עלינו אימים, בהציגם את הדיכוטומיה, כביכול, בין "חזון שתי המדינות" לבין "המדינה האחת". דיכוטומיה פשטנית, כאילו יש רק שתי אפשרויות שעלינו לבחור באחת מהן. אלא שהדיכוטומיה הפשטנית הזאת מנותקת מן המציאות. החיים מורכבים והבעיות מורכבות ולבעיות מורכבות יש לתת מענים מורכבים. מדינה פלשתינאית עצמאית היא איום קיומי. מדינה אחת מן הים עד הירדן, הכוללת את כל הערבים שבמרחב, אף היא סכנה קיומית. רק עם אוויל יסכין עם ברירה בין שני איומים קיומיים, בין כיתת יורים לחבל תלייה, ולא יעצב דרך אחרת, בחינת "ובחרת בחיים".
יש דרך שלישית ורביעית ועוד דרכים רבות, כפי שאין רק שחור ולבן אלא ספקטרום של צבעים וגוונים. כדי לעצב מציאות שתבטיח את עתידה של ישראל, יש לשלול את שתי החלופות המסוכנות וליצור חלופות אחרות, ולהשתדל לגבש חלופה שתהנה מהסכמה לאומית רחבה. בסיס ההסכמה, הוא שלא יהיה צבא זר בין הירדן והים. אני מאמין שרוב העם יכול להתלכד סביב מורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, שבו הציג לציבור את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: "ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
יישות כזו צריכה להיות השלטון האזרחי גם ברצועת עזה, אחרי הניצחון. אבל הלקח מהמציאות בשנים שמאוסלו ועד עתה, ביו"ש ובעזה, הוא החובה להבטיח את חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בשטחים של הישות הפלשתינאית, בעתיד הנראה לעין. 
 
* האקדח לא מת מצחוק – בשנים שאחרי אוסלו, הִרבה ערפאת לאיים על ישראל שאם תעשה / לא תעשה ככה וככה הוא יכריז באופן חד-צדדי על מדינה פלשתינאית. כתבתי אז מאמר תחת הכותרת "האקדח מת מצחוק." המסר היה, שהוא מאיים עלינו באקדח ריק. הוא רוצה להכריז על מדינה פלשתינאית? שיכריז. בכך הוא קבע שגבולות הרשות הן גבולות המדינה שלו. בקעת הירדן, גושי ההתיישבות וכל אזור C אינם חלק מאותה מדינה. בלאו הכי יש לרש"פ סממנים רבים של עצמאות: נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, שלטון מקומי, "משטרה" – כלומר צבא ללא נשק כבד, שב"כ, בתי סוהר, שגרירויות בעשרות מדינות בעולם. מה אכפת לנו אם הוא יכריז שזו מדינה? אדרבא. והצעתי באותו מאמר, שביום שבו ערפאת יכריז על מדינה, ישראל תודיע שהיא מכירה במדינה הזאת, בגבולותיה הקיימים, ובו ביום תחיל את ריבונותה על אזור C.
מדוע איני אומר זאת היום? כי בשנים שחלפו מאז, למדנו כמה דברים. ראינו איזה איום היתה הרש"פ בשנים הראשונות, בין הסכמי אוסלו, ובעיקר לאחר פסגת קמפ-דיוויד ועד "חומת מגן". ראינו את הירידה הדרמטית בטרור אחרי "חומת מגן", או ליתר דיוק אחרי שנתיים של טיהור השטח בעקבות "חומת מגן". ראינו את האיום מרצועת עזה לאורך כל התקופה שמאז אוסלו, וביתר שאת מאז ההתנתקות, ועד 7 באוקטובר. ובעיקר, ראינו את ה-7 באוקטובר.
מה למדנו לאורך שלושת העשורים הללו? את ההכרח בחופש הפעולה של צה"ל והשב"כ בשטח הרש"פ. ראינו את ההבדל בין שטחי הרש"פ ביו"ש ללא חופש הפעולה של צה"ל, לבין אותם שטחים כשצה"ל פעל בהם. וראינו את ההבדל בין שטחי הרש"פ כשצה"ל פעל בהם, לבין הרש"פ ואח"כ חמאס ברצועת עזה, שבהם צה"ל לא פעל. אני בעד קיומו של רש"פ כשלטון עצמי אזרחי, ורואה בכך גם את הרע במיעוטו ברצועת עזה, אבל רק כאשר נשמר חופש הפעולה של צה"ל. ולא יכול להיות חופש פעולה של צה"ל במדינה ריבונית אחרת.
טעיתי. האקדח לא מת מצחוק. 
 
* טעות בחשבון – בצרור ההערות הקודם הצגתי את הנוסחה המתמטית של המציאות: מדינה פלשתינאית = 7 באוקטובר. אבל האמת היא שטעיתי בחשבון. מתקפת הטרור והטבח מהמדינה הפלשתינאית ברצועת עזה היתה על אזור דליל אוכלוסייה, יחסית. מתקפה דומה מהמדינה הפלשתינאית, הסמוכה לריכוז הגדול של האוכלוסייה הישראלית, בין חדרה וגדרה, תעלה לנו במחיר דמים גדול לאין שיעור.
 
* כתובת אזרחית בעזה – מי יהיה השלטון האזרחי ברצועת עזה? זה לא היום שאחרי. זה היום. כבר כעת, בכל מקום שצה"ל יוצא ממנו, חמאס חוזר אליו. אין ואקום. חייבים לבנות כתובת לאלתר. מוסכם על הכול (חוץ מהשוליים הקיצוניים) שאנחנו לא נהיה השלטון האזרחי. מוסכם על הכל שזה לא יהיה חמאס, שאותו חובה למוטט. הרעיון של כוח מצרי-סעודי הוא רעיון גרוע. במקרה כזה לא יהיה באמת חופש פעולה לצה"ל והעימותים יסכנו את השלום עם מצרים.
יש להקים שלטון אזרחי מקומי שקשור לרש"פ. כל הטיעונים נגד הרש"פ נכונים, אך מבין האלטרנטיבית זה הרע במיעוטו.
 
* להיפטר מן הספחת הכהניסטית – בתגובה לרשומה שכתבתי נגד הקמת מדינה פלשתינאית, כתב לי איזה ימנן: "תיזהר, תיכף האמריקאים יכללו אותך ברשימת הסנקציות." זו אמירה בכיינית, שמנסה להציג את פראי האדם הכהניסטים, האויב מבפנים של ההתיישבות ביו"ש, אלה שמתעמרים בפלשתינאים, מציקים להם ועל הדרך נלחמים גם בצה"ל, כנרדפים על ידי ארה"ב בשל התנגדותם למדינה פלשתינאית.
מאוד לא אהבתי את העובדה שארה"ב הטילה סנקציות על אזרחים ישראליים, אבל למה להלין על ארה"ב, כאשר אנו, מדינת ישראל, איננו עושים את מה שדרוש כדי להילחם בתופעה הזו? כן, הכנופייה הזו, שהמנהיג שלה הוא השר ל"ביטחון" לאומני, מנצלת את המלחמה כדי לבצע את זממה, וכיוון שהדוצ'ה שלהם אחראי על המשטרה, המדינה לא עושה דבר.
וכך, בעיצומה של המלחמה, נאלץ שר הביטחון להתעסק בכך, והקים מנגנון עוקף בן גביר, של כוח מג"ב שכפוף ישירות לצה"ל, שבמקום להתעסק רק במלחמה בטרור הערבי, נאלץ להקדיש מזמנו וממשאביו גם להגנה על פלשתינאים מפני טרור כהניסטי.
והנה, השבוע עוד פשע שנאה כהניסטי נגד כומר בירושלים. הרי כאשר המנהיג שלהם בממשלה הם חשים שכעת הם יכולים. ובירושלים גלנט לא יכול למצוא מסלול עוקף בן גביר.
העובדה שכנופיה מן הסוג של הכנופיות שרדפו את אבותינו ואימהותנו באלפיים שנות גלות יושבת היום בממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, היא כתם בל ימחה על ההיסטוריה של העם היהודי. מכל חטאיו של נתניהו, הלגיטימציה לכנופייה הגזענית הפשיסטית הזאת הוא החמור ביותר. מכל הפסיקות האקטיביסטיות של בג"ץ, הלגיטימציה לריצת הכהניסטים לכנסת, בניגוד לחוק יסוד, היא החמורה ביותר.
טוב יעשו לפיד וליברמן אם יצטרפו לממשלה בשל הצורך באחדות לאומית במלחמה, אך אם כניסתם תביא גם להיפטרות מהספחת הכהניסטית – הרווח יהיה כפול ומכופל.
 
* נתניהו מורתע – המשך ההתפרעות שלוחת הרסן של ראש הכנופייה, שמחבל במערכה המדינית בזמן מלחמה, מעיד על אפסותו וחוסר המנהיגות של נתניהו, שמורתע ממנו ומשקשק מדמותו. הזנב מכשכש בכלב.
 
* ומה עם המעשים? – הודעה של שר החוץ ישראל כ"ץ: "שוב אירוע מכוער של יריקה לעבר אנשי דת נוצרים בירושלים. אני מגנה בכל תוקף את המעשים המכוערים כלפי בני דתות אחרות. תחת שלטון מדינת ישראל, כל בני הדתות ייהנו מחופש פולחן מוחלט, כפי שלא היה מעולם. כדברי הנביא: כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים." כל הכבוד על הדיבורים. ומה עם המעשים? הרי הדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר בממשלה שאתה חבר בה. מדוע אינך מעז להוקיע אותו ואת הכנופייה שלו? מדוע אינך פועל להדחת ראש הכנופייה וחבריו?
 
* לעצור את ההידרדרות – משלוח מכתבי האיום לחברי הקואליציה – חציית קו אדום. המשטרה והשב"כ חייבים להתייחס לכך בכל החומרה ולהעמיד את החקירה הזאת בראש סדר העדיפויות. בין אם זה איום אותנטי ובין אם זו פרובוקציה, חייבים להגיע בהקדם לאשמים.
ובכלל, חייבים לעצור את ההידרדרות בחזרה לשישה באוקטובר. חייבים לשמר את רוח האחדות והניצחון, של הלוחמים בסדיר ובמילואים. יש לקטוע את ההסתה ואת הקונספירציות. אם לא נחסל את התופעות הללו, הן תחסלנה אותנו.
 
* מי הטיפה למו"מ עם חמאס – זהבה גלאון פרסמה ב"הארץ" מאמר שכותרתו: "כל הממשלה תומכת בפשעי מלחמה." כן, אין שום הבדל בין איזנקוט, למשל, לבין בן גביר. כולם כולם תומכים בפשעי מלחמה. מסקנתה: "השאלה היחידה שצריכה לעניין אותנו עכשיו היא, איך אנו מעיפים אותם לכל הרוחות. כל יום שהוא והם על ההגה זה יום שבו חטופים מעונים וחטופות נאנסות."
במילים אחרות, הסיבה שחטופים מעונים וחטופות נאנסות היא כי נתניהו ראש הממשלה. אם נחליף אותו, החטופים לא יעונו והחטופות לא תיאנסנה. החטופים מעונים והחטופות נאנסות כי יש מי שמענים אותם וחוטפים אותן. הפלשתינאים, שעל פי הסקרים 90% מהם תומכים בטבח. אותם פלשתינאים שגלאון נאבקת למענם מזה עשרות שנים. אין לי עניין לגונן על נתניהו. מתחתי ואני מותח ביקורת חריפה על דרכו, שהובילה אותנו לטבח. אבל גלאון מעולם לא יצאה נגד המדיניות הפייסנית שלו, אלא להיפך, דירבנה אותו ללכת בה ותקפה אותו על שלא הולך בה ביתר שאת. כשקראתי את המאמר, גיגלתי: זהבה גלאון מו"מ עם חמאס. והכותרת הזו היא התוצאה הראשונה שעלתה לי: "זהבה גלאון: יש לפתוח מיידית במו"מ עם חמאס."
 
* למה לא שוקמו הכיתות – פעילת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי ד"ר ענת מטר, פירסמה ב"הארץ" פשקוויל בכייני, שבו היא מייללת על כך ש"האוניברסיטה האחרונה בעזה נפלה." היא תוקפת בחריפות את ישראל שהורסת לפלשתינאים את החיים, ומחריבה להם את החינוך, התרבות וההשכלה הגבוהה. אף מילה על כך שהמוסדות האלה הם חממות לייצור מחבלים, המשמשים בפועל כמאורות טרור. אף מילה על אחריות הפלשתינאים למצבם. אף מילה על הטבח בנגב המערבי. ההתייחסות היחידה ל-7 באוקטובר, היא שבתאריך זה ההתנכלות של ישראל לחינוך ולהשכלה הפלשתינאית החמירה.
הטיעון ההזוי ביותר בפשקוויל שלה, מתייחס לשנים שקדמו לטבח שכנראה לא היה. "ברצועת עזה היה המצב תמיד חמור יותר, בפרט עם המצור והאיסורים על הכנסת חומרי בניין לשיקום הכיתות שנהרסות עם כל מתקפה ישראלית." נוח בשבעה שקרים. שקר המצור, והשקר על המתקפות הישראליות, ועל האיסור להכניס חומרי בניין. קודם כל, לא היה מצור. ישראל אינה יכולה להטיל מצור, כאשר עזה גובלת עם מצרים. וגם הגבול של ישראל עם רצועת עזה, חרף היותה יישות אוייב טרוריסטית, לא היה סגור ומאות משאיות אספקה נכנסו לרצועה מישראל מדי יום. והאספקה כללה גם כללה חומרי בניין. ולמה לא שוקמו הכיתות שנהרסו בכל סבב שבו ישראל הפעילה קמצוץ מזכות ההגנה העצמית שלה בעקבות התוקפנות הטרוריסטית מעזה? כי כל חומרי הבניין הלכו אל מתחת לפני הקרקע, לבניית תשתית הטרור התת-קרקעית שלא היתה כדוגמתה בשום מקום בעולם.
 
* קדושת הביטחון – אחד הלקחים המרכזיים מ-7 באוקטובר, הוא שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט. לכן, עלינו להעניק לביטחון המדינה מעמד של קדושה. יש לכך ביטויים רבים. בין השאר, ששום מאבק פוליטי וציבורי, על שום נושא, אינו מכשיר פגיעה בצה"ל.
סרבנות, גם אם היא מכנה את עצמה בשמות חיבה מכובסים כמו "הפסקת התנדבות" וכו', אינה לגיטימית, ויש להוציא אותה לצמיתות מארסנל הכלים של מאבק ציבורי כלשהו. השלילה של סרבנות או איום בסרבנות צריכה להיות מוחלטת, לא מותנית, בלי אבל, בלי מצד שני. פשוט – שלילה מוחלטת. גם המאבק הצודק ביותר – ברגע שהוא נגוע בסרבנות הממארת, הוא מאבק בלתי לגיטימי. מן הראוי שנגבש הסכמה ציבורית רחבה, שפגיעה בצה"ל היא קו אדום מוחלט.
 
* תקועה ב-6 באוקטובר – צפיתי בראיון של רוני קובן עם שקמה ברסלר. שקמה היא אישה מרשימה, רהוטה וחכמה. היא אמרה הרבה דברים של טעם, לצד דברים שאיני מסכים עימם. למשל, בניגוד למחאה הצודקת נגד המהפכה המשטרית, המחאה הראשונה שלה היתה מחאה בלתי מוצדקת בעליל בנושא הקורונה. היום שקמה ברסלר ובן זוגה הם קורבן לעלילת דם פשיסטית נוראה של תעשיית השקרים וההסתה הרעילה ושל הח"כית עלובת-הנפש גוטליב ועדרי האספסוף שמפמפמים את השקר. התרשמתי מאוד מהריסון והאיפוק שלה, בהתייחסותה לעלילת הדם. מאז הריאיון היא הגישה תביעת דיבה הגונה נגד הח"כית המופקרת, שמתחבאת בפחדנות אופיינית מאחורי החסינות, ואני מקווה שתמצא הדרך להסיר את החסינות, כדי שהיא תתמודד עם שקריה בבית המשפט.
לסיכום הריאיון, אומר שהוא מאכזב מאוד. ציפיתי לשמוע ממנה איזשהו חשבון נפש. איזה שביב של חרטה, על ההקצנה המטורפת של המחאה, על השיח הדוסופובי ובמיוחד על הסרבנות הממארת. לא חשבון ולא נפש. גורנישט. המקסימום שהיא הצליחה למלמל הוא "...להגיד שעם כל דבר שקרה אני היום במאה אחוז מזדהה... אבל אני חושבת שזה, בדיעבד, זה שיפוט שהוא... לא ככה היסטוריונים עובדים..." וואו. מסתבר שהיא כמו ביבי – לא אחראית על כלום. רק אחרים אשמים. שתו לי אכלו לי. היא תקועה בביצת 6 באוקטובר.
[אהוד: ואתה, המטיף לאחרים, האם השמעת חרטה על חלקך ב"הפגנות המחאה"?]
 
* איפה היועמ"שית? – למה היא עוד לא הורתה לפתוח בחקירה פלילית נגד הח"כית עלובת-הנפש גוטליב, על הפגיעה החמורה בביטחון המדינה בשעת מלחמה. דמוקרטיה שאינה מתגוננת נגד אויביה מבפנים, לא תוכל לנצח את אויביה מבחוץ.
 
* טרם הודחה – אין שום טעם לדון בהדחתו של עופר כסיף שעה שהח"כית עלובת-הנפש גוטליב טרם הודחה. 
 
* מדבר שקר תרחק – בפרשת השבוע, פרשת "משפטים", אנו קוראים את הציווי "מדבר שקר תרחק." יש בתורה איסורים רבים, אך האיסור על שקר הוא היחיד שלא נאמר עליו רק שאסור לשקר, אלא שיש לרחוק ממנו. זאת, כי השקר הוא אבי אבות השחיתות, הריקבון והפשע.
החברה הישראלית מתמודדת היום עם עלילת דם בזויה ונתעבת, שמנסה להעליל על צה"ל, שב"כ והמוסד, ועל דמויות ספציפיות בתוכה, עלילת בגידה ושיתוף פעולה עם החמאס בטבח. הח"כית עלובת-הנפש גוטליב, שמסתתרת במוגות לב מאחורי חסינות, ובני עוולה ארורים מסוגה, רוקמים את עלילת הדם ומפיצים אותה בתעלות הביבים, ועדרים של אספסוף מאמינים לשקר ומפיצים אותו הלאה. עלילת הדם הזו אינה נופלת בחומרתה מעלילות הדם הבזויות ביותר שהאנטישמים העלילו על יהודים לאורך הדורות. זה לא יכול היה לקרות ללא תרבות השקר והפייק-ניוז, שבלב התרבות הביביסטית, שאוכלת בכל חלקה טובה בחברה הישראלית. אני מקווה ומאמין, שבמלחמה הזאת ננצח לא רק את האוייב החיצוני, אלא שהרוח הישראלית תגבר על הרוח הרעה, המושחתת, הרקובה בחברה הישראלית. יש לקוות שהמוני בית ישראל, דתיים, מסורתיים וחילונים, אנשי ימין, מרכז ושמאל, יגרשו את חשכת תרבות השקר. שהחברה הישראלית כולה תרחק מתרבות השקר.
 
* קרב תרנגולים – כאשר אני רואה את קרב התרנגולים הנחות בין שר הג'ובים הביביריון אמסלם לבין הח"כית עלובת-הנפש גוטליב, אינני מאחל הצלחה לשני הצדדים, כיוון שהמפסידה היא מדינת ישראל, שזו רמת מפלגת השלטון שלה. אני מתנצל בפני ציבור התרנגולים על ההשוואה.
 
* התקנון – פרסמתי את תקנון דף הפייסבוק שלי. חל איסור מוחלט להפיץ בו אחד משלושת התכנים הבאים:
א. הכחשת השואה.
ב. תאוריות הקונספירציה על רצח רבין.
ג. תאוריות הקונספירציה על 7 באוקטובר.
כל עבירה על אחד משלושת הסעיפים הללו תימחק לאלתר.
 
* בלתי הפיך – מי שממשיך לסגוד לנתניהו אפילו אחרי 7 באוקטובר הוא מקרה סופני.
 
* מי צווחה? – בדיווחי מהכנס "נוטעים תקווה" ברוחמה, סיפרתי על משתתפת, ממשפחות החטופים, שהתפרעה וצרחה ש"צריך לירות כדור לראש של ביבי" וסולקה מהמקום. מסתבר שהצווחת אינה קרובת משפחה של אף חטוף, אלא חברת קיבוץ רוחמה, שלהגדרת חבריה לקיבוץ היא מאותגרת נפשית.
 
* בין פמיניזם קונסטרוקטיבי לפמיניזם רדיקלי – הדס דניאלי ילין, המתמודדת על תפקיד מזכ"לית התנועה הקיבוצית, מניפה את הדגל הפמיניסטי, ובשמו היא קוראת לתמוך בה לתפקיד.
אני פמיניסט מושבע, במובן של אמונה בשוויון מגדרי, בזכויות שוות לנשים, בקידום מעמד האישה ואני רוצה מאוד לראות מקסימום נשים בהנהגה. אך מתוך אמונתי בשוויון מגדרי, לא אתמוך באישה רק כיוון שהיא אישה, כאשר היא מתמודדת נגד גבר שמתאים יותר לתפקיד, כמו ליאור שמחה. בבחירות הקודמות לראשות המועצה האזורית גולן בחרתי במיכל רייקין. בשתי מערכות בחירות קודמות למזכ"ל התנועה תמכתי ביונה פריטל. כאשר שלי יחימוביץ' הנהיגה את מפלגת העבודה, חרגתי ממנהגי והצבעתי למפלגת העבודה, וזו היתה בפירוש הצבעה פרסונלית למנהיגה. לא הצבעתי בעדן כי הן נשים, אלא בזכות התאמתן וכישוריהן וכי הן התאימו יותר מהגברים שהתמודדו נגדן. לעולם לא אתמוך במירי רגב, מאי גולן או טלי גוטליב, למרות שהן נשים. ובבחירות הנוכחיות בגולן מתמודדת גם אישה, ומבין המועמדים היא האחרונה שהייתי תומך בה.
יש שני סוגים של פמיניזם – פמיניזם קונסטרוקטיבי ופמיניזם רדיקלי. פמיניזם קונסטרוקטיבי חותר לשוויון מגדרי. פמיניזם רדיקלי חותר למלחמת המינים ומבטא שנאת גברים. הרטוריקה של הדס דניאלי ילין נגד הגברים ששולטים בתנועה מבטא פמיניזם רדיקלי, בלתי קונסטרוקטיבי בעליל ומסוכן. דומה, שיותר שהיא מבקשת מאתנו לבחור בה כיוון שהיא אישה, היא מבקשת לבחור בה כיוון שאינה גבר, ר"ל. באחד הסרטונים של הדס, היא ציינה שמעולם לא עמדה אישה בראש התנועה הקיבוצית. באמת?! האם שמעת על סנטה יוספטל? האם שמעת על עדנה סולודר? האם שמעת על עליזה עמיר? שלושתן נבחרו לתפקידן בשל כישוריהן ומנהיגותן והתאמתן לתפקיד. משלושתן, עדנה סולודר עדיין חיה איתנו. עדנה הביעה את תמיכתה בליאור שמחה.
 
* לוקחים אחריות על הגולן – בבוקר 7 באוקטובר נקרא אורי קלנר לעזוב את תפילת שמחת תורה בבית הכנסת של רמת מגשימים ומיהר להילחם בכפר עזה. מאז ועד סוף השבוע שעבר הוא נלחם בעזה כסמח"ט חטיבת הצנחנים במילואים 55. 12 לוחמים מן החטיבה נפלו בקרבות ולמעלה ממאה נפצעו. אורי יצא למלחמה, מהשליחות הציבורית אל המאמץ המלחמתי. בשובו, הוא חזר היישר לשליחות הציבורית, להתמודדות על ראשות המועצה האזורית גולן. עוד טרם המלחמה נשא אורי את דגל האחדות הלאומית והאחדות הגולנית והמלחמה חיזקה וחידדה את מסר היחד. כעת נערך מפגש פעילים של אורי באניעם. עשרות פעילים נסעו בערפל הכבד ובגשם העז, ליטול חלק במפגש. יחד – לוקחים אחריות על הגולן.
 
* תומך נלהב – אהוד בן עזר: " להזכירכם – ח"כ נעמה לזימי מ'העבודה' היא תומכת נלהבת בעלילת הדם המתועבת של 'חטיפת ילדי תימן' – שכּוּוְנה בעיקר נגד מפא"י ה'אשכנזית' של שנות ראשית המדינה!"
להזכירך, אהוד – מושא סגידתך, נתניהו, הוא תומך נלהב בעלילת הדם המתועבת של "חטיפת ילדי תימן" – שכוונה בעיקר נגד מפא"י ה"אשכנזית" של שנות ראשית המדינה!
[אהוד: למיטב ידיעתי נתניהו לא תמך בעלילה אלא בירך על היוזמה לחקור אותה מתוך הנחה מוטעית שנעשה עוול למשפחות רבות, מה שמראה עד כמה השקרים השפיעו אפילו עליו. מכל מקום, אתפלא אם בשנאתך האובססיבית לנתניהו תצליח לצטט אפילו משפט אחד שבו הוא "תומך נלהב בעלילת הדם המתועבת של חטיפת ילדי תימן" – שבה מאמינה נעמה לזימי!]
 
* ביד הלשון: רוב מיוחד / מיוחס – אני שותף למהלך שנועד ליצור תשתית להסכמה לאומית רחבה בסוגיות שונות ובהן החקיקה והמשפט. בדיונים על אופן קבלת חוקי יסוד או ביטולם, מתגבשת הסכמה רחבה על כך שחוק יסוד יתקבל רק ברוב... מיוחס? מיוחד?
חוק רגיל יכול להתקבל בכל רוב. גם בהצבעה של 2:1 במליאה. כזהו רוב רגיל. רוב שמחייב תמיכה של 61 לפחות, או של 2/3, למשל, נקרא רוב מיוחס, או רוב מיוחד.
מנחם בגין נהג לצאת נגד הביטוי "רוב מיוחס" והעדיף את הביטוי "רוב מיוחד". הוא טען ש"מיוחס" מקנה לו הילה של ייחוס, של העדפה על פני המיעוט. רוב מיוחד, הוא הביטוי הראוי, כי אכן מדובר בדרישה לא להסתפק ברוב רגיל, במקרים מיוחדים, אלא בדרישה מיוחדת לתמיכה של אחוז מסוים מכלל המצביעים. היום נהוגים שני המונחים, והמונח רוב מיוחס מקובל יותר. אבל אני מקבל את גישתו של בגין ומבכר את השימוש במונח: רוב מיוחד.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com