זה היה קונצרט בלתי נשכח. הוא נפתח, בניצוחו של יואל לוי, בקונצ'רטו מס' 5 במי במול מז'ור לפסנתר ולתזמורת אופוס 73 ("הקיסר") של בטהובן (1770-1827) שהלחנתו הושלמה בשנת 1809. למן הרגע הראשון, ההפתעה היתה נגינתו המדהימה של הפסנתרן בן ה-19 יואב לבנון, שהוא, להערכתי, כיום אחד מגדולי הפסנתרנים בעולם ושמו ייזכר לדורות. תחת אצבעותיו הפסנתר נשמע כמקהלת פעמונים צלולה שאיכותה מאפילה לעיתים על נגינת התזמורת כולה. הקונצ'רטו המוכר נשמע טרי ורענן כאילו לא עברו 215 שנים מאז נכתב. גם ההדרן היה מרהיב ומפליא והקהל נענה במחיאות כפיים רבות ואפילו אדירות. ממושבי בשורה 16 כיסא 27 גוש ג יכולתי לראות את אצבעותיו המפזזות במהירות וירטואוזית מדהימה על פני המקלדת הלבנה של הפסנתר.
החלק השני כלל את התזמורת בהרכב ענק יחד עם שלוש מקהלות וזָמר, זוויאד מיכילשווילי, בביצוע ראשון בפילהרמונית של "שיחות על האהבה" של המלחין אבנר דורמן (יליד 1975). לתוכנייה צורפו בדף נפרד קטעים משל יהודה אברנבאל, אוסוולד פון וולקנשטיין, שלמה אבן גבירול ואגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתיים.
זה היה פספוס ענק: אין שום אפשרות לעקוב אחר תוכן הטקסטים המושרים, בעת ישיבה בהיכל החשוך, ואיש גם לא עשה זאת. אילו השכילו להריץ מעל מסך צר וגבוה שורה-שורה של הטקסט המושר, כמו שנוהגים בביצוע קונצרטנטי של אופרה – היה הקהל מבין וחש את היצירה ואת השילוב של מילים ומנגינה. ואילו כאן, היה תוכנן של שורות המקהלה סתום לגמרי, אף לא היה אפשר לנחש באיזו שפה שרים, ולא נותר אלא לנסות ליהנות מהקולות חסרי-הפשר.
אני מתפלא שאבנר דורמן, שאף עלה לבמה בסיום הקונצרט לחלוק עם המנצח והמבצעים את מחיאות הכפיים הנלהבות, לא לקח בחשבון שבעת ביצוע יצירתו הקהל יהיה מנותק מהתכנים שאותם בחר להלחין למקהלות.
נקודת האור הבולטת ביצירה הזו היתה, להרגשתי, הפרק השני שבוצע כולו בידי התזמורת בלבד, ללא המקהלה, והיה מפגן מרהיב של מוסיקה קצבית, רבת-הפתעות, "מודרנית", שובבה לעיתים ומבוצעת להפליא בשלל כלים, מוסיקה שיש לה טעם של עוד ועוד מאותו הדבר, מזכירה קצת את הקצב רב ההפתעות של "סיפור הפרברים" לליאונרד ברנשטיין. לשמה בלבד היה כדאי להאזין ליצירה, וקטע דומה נכלל גם לקראת סוף הפרק השלישי והאחרון, קטע תזמורתי בלבד.
ההיכל היה מלא עד אפס מקום קשישות וקשישים שהיו צעירים מאיתנו.
אהוד בן עזר