על "היונה משתוקקת למבול – שירים"
מאת גד קינר קיסינגר
כתב – הוצאה לאור 2024, 129 עמ'
ברצנזיות הקודמות שכתבתי על יצירתו ומחקריו של פרופ' גד קינר ניסיתי להתמודד עם העולם התרבותי חובק עולם של המחבר, חיפשתי משמעויות מהרמזים לספרות העולם, למיתולוגיה היוונית, להגות ולמדע המושקעים בשורות החכמות – השתדלתי, אבל בוודאי לא ממש הצלחתי, שכן מדובר באמת במה שנהוג לכנות "איש רנסנס": פרופסור לתיאטרון, שחקן תיאטרון וקולנוע, דרמטורג, סופר, משורר, מתרגם.
אשר על כן, אבחר הפעם בפינה (אולי נידחת?) בספר השירים החדש, והיא סקירת חלק מהאימאז'ים שבשירים. בכאב לב אוותר על דיון באחד הנושאים המרכזיים בשירתו עד כה, וגם בקובץ החדש: חוסר האונים של הלשון לגעת בחידה הגדולה שבחיים, הרי טעימה:
במקום שאין יותר מה לומר
מתגדרים במילים גבוהות
שכדי לרדת לעומקן צריך
להציב כיסא על כיסא לעלות
גבוה מעל גבוה ליפול
ולשבור מפרקת
כדי להבין בנשימה אחרונה
שאין מה
במקום שאין יותר מה לומר, עמ' 111
ובכן, כאמור, אדלג (בצער!) על ניתוח שיר חזק זה, ואעבור לנושא הצדדי שבחרתי – אימאז'ים:
וקורא בחושך
את הברייל של גופך
יובל שאני קורא בך
בכל פעם
מדלג על הפרק האחרון
אני קורא בך, עמ' 13
תמונת המילים שאנו מוצאים כאן מתפרשת במוחו של הקורא להוויה ארוטית – יש כאן עיוורון מטפורי של האוהב והחומד את גוף האהובה.
... בכוונת
מכוונת פסנתרים מתחת
את מיתרי ליבי
עשיתי ביתי בית
נכות לריחך
באת לדק, עמ' 17
ללב יש מיתרים, ויש לכוונם, והבית בו האהובה נמצאת הוא כמו מוזיאון – למה? לריח האהובה.
לימיני גופך מכונס בשנתו בסימן שאלה
לשמאלך גופי. משוואה עם נעלם אחד
....
משוואה עם נאלמים
ואין פותר.
משוואה עם נאלמים, עמ' 23
אין בעולם נושא פחות רומנטי מאלגברה מרובת המשוואות, והנה, כאן קלמבור: "נעלמים" – "נאלמים", ובמקרה זה אין למתמטיקה פתרון. השיר הזה מתכתב עם שירו של יהודה עמיחי:
"ראי, אנחנו שניים מספרים / עומדים יחדיו ומתחברים // או מתחסרים כי סוף סוף הסימן / משתנה מזמן לזמן ...// גם עתה, תחתנו העולם קו שבר – / אל תיראי הביטי איך מעבר // לאותו הקו פרח לנו עכשיו / המכנה המשותף."
אימי עדיין מוטלת בקרבי
ללא קבורה
אנטיגונה, עמ' 38
בקובץ שלפנינו יש מיספר שירים על אם המשורר, בהם מובעים רעד, יראה ואהבה, והנה האימאז' שלפנינו נשאל מסיפורה של אנטיגונה, שלא יכלה להסכין עם הצו של קריאון לא לקבור את פוליניקס על שום בגידתו בתבי. הדימוי המושאל הזה מנתב את הקורא אל האבל חסר התקנה שפוקד את הדובר.
במקומות בהם התעקשנו פצתה האדמה
פה חסר שיניים
במקומות שבהם עמדנו, עמ' 73
אני מניח שיש כאן רמז פוליטי על כך שאנחנו מתעקשים לעמוד במקומות שאנחנו לא רצויים. פה חסר שיניים מזכיר זקנה, אבל גם לוע שבולע.
אין ברקיע המתבוסס בדמיו
הסגולים, האצילים
כתום דו-קרב הברקים
שיר בין ערביים, עמ' 89
הופעת הברק היא תמיד דרמטית, ואף מפחידה, ובתמונת המילים המופיעה כאן מדובר בדו-קרב, שמגיע לסיומו – "כתום", אבל דימוי זה יכול להתפרש גם במובן של תמימות, והנה לנו אוקסימורון: תום – דו קרב.
אני פושט במאכלת זיכרונותיי
את עורם המפוספס של שיריי
כאסיר הפושט את מדיו
לפני שהוא מתייחד עם הגדר
החשמלית.
ניקודים, עמ' 101
האימאז' כאן מנתב את הקורא אל דימוי של רצח והתאבדות, וכל זאת משום אי הנחת של המשורר להביע באמצעות המילים את חביון הלב. כבר לימד אותנו אלתרמן, כי "אל לב הזמר נשברה העט." אלתרמן אמר אמת גדולה באשר לנכותן של מילות השיר (ונסלח לו על השגיאה בלשון), וגד קינר מתאר את הנכות הזאת כטרגדיה של היוצר. וכן, כתונת הפסים שהיא סימן להעדפה, הופכת כאן למדיו המפוספסים של אסיר המואס בחייו.
יש עוד אימאז'ים מעניינים בקובץ הזה, אבל נדמה לי שנתתי לקורא קצה חוט, ואני טופח לעצמי על השכם כי למרות הפיתוי, התרכזתי בנקודה אחת, אולי נידחת, של המלאות בשירתו של גד קינר.
2. "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר פברואר 2024
תמיד מרתק לקרוא את "האומה", וגיליון פברואר 2024 מעניין במיוחד. בזמנו קראתי את מאמרי הביקורת של אורי קובנר על הספרות העברית (הקרויה – "ספרות ההשכלה"), והנה, במאמר של רות בקי קולודני נודע לי לראשונה (מודה בבורות) שהיתה חליפת מכתבים בינו לבין דוסטוייבסקי – האחרון קבע ב"יומנו של סופר" כי היהודי רודף בצע, נלעג, נצלני, פחדן, ערמומי, חנפן, מלשין, מסרב לאכול עם גויים, מתפלל ולבוש באופן מוזר, שולט בעולם הכספים." בעצם דוסטוייבסקי סבור שהיהודים מנהלים מדינה בתוך מדינה. יחד עם זאת, הוא בעד הענקת זכויות ליהודים וביטול "תחום המושב". קובנר התקומם כנגד הדיבה הזאת, למרות שהוא עצמו המיר את דתו כדי לזכות שוב באזרחות רוסית לאחר שהוגלה לסיביר על גניבה מבנק בהשראת "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. קובנר כעס על היהודים שבפוגרום קישינב לא התאגדו להשיב מלחמה בפורעים השיכורים, אבל גם קבע שאם טובי האנשים יעברו על הפוגרום בשתיקה – לא כדאי לחיות בעולם.
ד"ר מרדכי נאור מזכיר אירועים בעוטף עזה מהכיבוש הבריטי במלחמת העולם הראשונה ועד מבצע קדש, שאיפשר לחברי קיבוץ נחל עוז, שנאור היה אחד מחבריו, לסייר בעזה, וגם החשש הגדול מהפושעים שהמצרים בנסיגתם שיחררו מבתי הכלא בעזה. כידוע, בלחץ ברית המועצות וארצות הברית ישראל נסוגה מעזה, אבל זכתה לשקט משם לאורך עשר שנים.
סיפור מרתק מביא ד"ר יורם אלמכיאס על כנס של גדוד העבודה בחברון בשנת תרפ"ה, שבו השתתפו, בין השאר מנחם אוסישקין, יצחק שדה ודויד הורוביץ. מקום הכינוס נבחר משום הקשר החזק של החלוצים לתנ"ך, לעיר האבות ולמערת המכפלה. פירוט האירוע מופיע בזיכרונותיו של דויד הורוביץ, לימים נגיד בנק ישראל.
פרופ' ארנון גולן סוקר את פעולות התגמול כנגד המסתננים והפדאיון ששדדו ורצחו ביישוב העברי לאחר מלחמת השחרור. אז תפחה האוכלוסייה בעזה פי שלושה כשסיייפחה את הפליטים. המאמר סוקר את קורותיה של UNRWA, ולהבדיל – קורותיה של יחידת 101 בפיקוד אריאל שרון וסיפוחה לגדוד הצנחנים 890.
הרצל ובלפור חקק מראיינים את גיבור ישראל אביגדור קהלני, מדבריו ניתן להסיק שאת עמנו קשה להנהיג, שלא שמעו לאזהרותיו של האלוף (מיל) בריק משום הסגנון הבוטה שנקט, וכן, לא היה צריך לאשר את מסיבת נובה כל כך קרוב לגבול. האחים חקק מציינים ש"האחים לנשק" צריכים להתחרט, אבל אינם מזכירים שאלה יצאו ראשונים להגנת היישוב המוכה, ולא משמיציהם.
ד"ר מור אלטשולר מזכירה עובדה שאולי רצינו להדחיק ולשכוח כי שכנינו נהגו במפלצתיות גם במלחמת השחרור (כריתת ראשים, אונס בגוש עציון) ועוד קודם בפרעות תרפ"א ותרפ"ט, כשרוצצו גולגולות ילדים, ניקרו עיניים וקטעו איברים. היא מזכירה, כמובן, את חאג' אמין אל-חוסייני עם תוכניותיו הנאציות כלפי היישוב היהודי. הזוועות של ה-7.10.23 הן המשך ישיר לנ"ל. המאמר מוקיע את מאשרי טענות אויבינו, הלא הם ישעיהו ליבוביץ', יאיר גולן, יעלה רענן, אלי צור. ראויה בעיניי הסתייגות: יאיר גולן, למשל, הקדיש כל חייו להצלת המולדת, וב-7.10, הוא סיכן נפשו כדי להציל את אנשי העוטף.
אביגדור ליברמן סבור שהיינו צריכים לנקוט במכה מקדימה – תמיד כשנהגנו כך, ניצחנו בגדול.
אלי כהן ואליקים רובינשטיין תמהים אל מול האנטישמיות הגואה בעולם, תופעה שניתן להשוותה למחלת סרטן שאינה ניתנת לריפוי. הרי אין בעולם סיבה נכונה למחלה הזאת, ובוודאי שאין הגיון. אלדד בק סבור שהאנטישמיות היא מחלה נפשית קולקטיבית – מכל עמי העולם רק לנו אין זכות להגן על עצמנו. הוא מכנה את הליך אוסלו אשלייה שבה גרמנו במו ידינו שיצביעו עלינו כעל קולוניאליסטים. וכן, גם הוא מצביע על יהודים שמלבים את השנאה כלפינו.
פרופ' אודי לבל ויונתן עמיר מצביעים על הצורך בהכרה ממלכתית כלפי הגיבורים האזרחים, שהרי אינספור אזרחים יצאו בסכנת נפשות ב-7.10.24 להציל חיים, ורבים מהם שילמו בחייהם.
פרופ' תמר וולף-מונזון מתארת את צעירותו של אורי צבי גרינברג, שהעלייה ארצה לא היתה בראש מעייניו. הוא רצה להתגורר בברלין ולהפוך לסופר אירופי. לימים הודה כי החמיץ את עלייתו ארצה עם העלייה השלישית של החולצים, ואשר עימם הוא נמנה בתחילת דרכו בארץ. כן, מוזכרת במאמר הרעות בינו ובין אב"א אחימאיר ויהושע השל יבין.
בן-ציון יהושע מתאר את חיי הפחד של היהודים באוזבקיסטן תחת השלטון הקומוניסטי. בספריו על מרכז אסיה מתאר יהושע את קורותיהם של יהודים יקרים אלה לאורך מאות שנים, וממש להתפעל משליחותו במחוזות אלה בימי קרבות והעלאתם ארצה בסכנת נפשות. בן-ציון יהושע הוא בן יקר לעם ישראל.
שושנה ויג מפרסמת בגיליון זה שיר בשם "כאבים בדצמבר 2023", בו היא מצהירה: "די די לשנאה, די," ומצד שני היא מוקיעה את "יפי הנפש שרוצים עוד לפלג בינינו" – טוב, אחדות נוסח שושנה ויג. יש עוד כתבים מעניינים בגיליון זה, אבל הבאתי כאן רק מתאבן.
משה גרנות