התגובה בשמאל העולמי הרדיקלי לטבח בנגב המערבי – מזעזעת. ממי שמגדירים את עצמם הומניסטים, ליברלים, מתקדמים (פרוגרסיבים) ניתן לצפות שיהיו הראשונים להוקיע בכל לשון של הוקעה את הטבח הברברי וחסר האבחנה של נשים, ילדים, גברים, זקנים וחולים, והחטיפה של המונים מבתיהם ומיטותיהם אל מנהרות הטרור בעזה, את האונס ההמוני, את עריפת הראשים, את הזוועות המחרידות. ניתן היה לצפות מהם להיות הראשונים להזדהות עם קורבנות הטבח, עם מדינת ישראל ועם העם היהודי.
במקום זאת ניגלה לנגד עינינו מחזה מעורר פלצות של התקרנפות רבתי. הזדהות עם הרוצחים ומחאה קשה נגד הנרצחים ונגד זכותה של ישראל להגנה עצמית, כשאלה מלווים בשקרים וקונספירציות והכחשת הטבח, כמיטב המסורת האנטישמית. אוניברסיטאות היוקרה בארה"ב היו למרכזי הסתה אנטישמית. נשיאוֹת האוניברסיטאות שהתבקשו לגנות את הקריאות לג'נוסייד נגד היהודים סירבו לעשות כן וגילו הבנה לאותן קריאות. לשאלה אם קריאות להשמדת-עם עולות בקנה אחד עם רוח האוניברסיטה, הן ענו שהדבר תלוי קונטקסט, הקשר.
מה מקור התופעה מעוררת הפלצות הזאת? זוהי וולגריזציה ורדיקליזציה של אידיאולוגיית הפוסט-קולוניאליזם. האידיאולוגיה הזאת הציבה את הקולוניאליזם כרע המוחלט וכאמצעי היחיד לשיפוט כל תופעה. בקולוניאליזם דיכא האדם הלבן את הילידים, ולכן האדם הלבן אשם בכל דבר רע שקורה ל"ילידים" המדוכאים, כל מעשה ש"הילידים" עושים מוצדק וכל פגיעה של "ילידים" באדם הלבן ראויה, והאשם בה הוא האדם הלבן, המערבי. וכך, אפילו מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 בארה"ב מוצדקת – זו נקמה של המושפלים, המוחלשים, המדוכאים במשפילים, המחלישים והמדכאים, ומי שאשם במתקפה זו היא בראש ובראשונה ארה"ב, מעצמת-העל הלבנה, המערבית, הקולוניאליסטית.
ואיך כל זה קשור אלינו ולתמיכה בטבח? הרי מדינת ישראל היא מופת של תנועת שחרור לאומית שהשתחררה מעול הקולוניאליזם והקימה במולדתה מדינה עצמאית מצליחה, דמוקרטית ומתקדמת. מדינת ישראל נוסדה בשנות ההתעוררות של מדינות רבות באסיה ואפריקה, ובשנותיה הראשונות היתה סמל להתעוררות העולם החדש, הפוסט-קולוניאלי, שמדינות אסיה ואפריקה נשאו אליה את עיניהם וראו בה מופת של הצלחה?
 אולם העוינות של העולם הערבי לישראל וההתנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ולקיומה של מדינה יהודית, הציב את ישראל כנגטיב של הערבים. הערבים שייכים, על פי הפוסט-קולוניאליזם, למדוכאים עלי אדמות. הם "הילידים". ומכאן, שאויבתם של הערבים שייכת למחנה המדכאים. ישראל הוצגה כחלק מהפרויקט הקולוניאלי, כחוד החנית של המערב הלבן בלב המרחב הערבי, כמיזם הקולוניאליסטי הפעיל האחרון, ולכן היא התגלמות הרוע הלבן והקולוניאליסטי. ככזו אין לה זכות קיום.
"פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, פלסטיין וויל בי פרי!" צורח האספסוף ה"ליברלי", ה"הומניסטי", ה"פרוגרסיבי", כשהוא נושא חלום ג'נוסיידי של השמדת מדינת ישראל הקולוניאליסטית המדכאת ושחרורם של הילידים הפלשתינאים. וכאשר בשבת אחת, בחבל ארץ אחד ב"פלסטיין", למדנו מה המשמעות של "פרי פלסטיין" ומה צפוי לנו "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" אם "פלסטיין" תהיה "פרי" – בעיני ה"שמאל" הגלובלי, ה"ליברלי", ה"פרוגרסיבי", מה שקרה בשבת השחורה הוא אקט אצילי של שחרור הילידים המדוכאים ופגיעה במדכאים הקולוניאליסטים.
אחת הסיסמאות המובילות של תנועות השמאל ה"פרוגרסיבי" היא "העליונות הלבנה". העליונות הלבנה היא התגלמות הרוע וכל מה שנועד לקעקע אותה מוצדק וראוי. לדוגמה, פיגועי ה-11 בספטמבר. המגדלים התאומים הם סמל לעליונות הלבנה והגזענית וחורבנם הוא סמל להתעוררות המדוכאים שמלחמתם בעליונות הלבנה היא התגלמות הצדק עלי אדמות.
אמנם העם היהודי הוא העם שסבל יותר מכל עם אחר בהיסטוריה האנושית מגזענות, אבל אותם חוגים בארה"ב ואירופה הפכו את היהודי לסמל הגזענות והדיכוי של האדם הלבן ואת המדינה היהודית לסמל הקולוניאליזם המערבי הלבן. ה"עליונות היהודית" היא התגלמות ה"עליונות הלבנה". ואם העליונות הלבנה היא התגלמות הרשע, הרי שהעליונות היהודית היא הרשע המוחלט.
בשלהי שנות השישים, לאחר מלחמת ששת הימים ובעיצומה של מלחמת ההתשה, כאשר חוגים בישראל החלו לאמץ את סיסמאות "השמאל החדש" בארה"ב, ולייבא את סיסמאות המאבק נגד מלחמת וייטנאם לשיח הישראלי, תוך התעלמות מחוסר הדמיון המשווע בין המקרים ומכך שהמלחמה שלנו היא על קיומנו בארצנו, הזהיר המשורר נתן אלתרמן מן החקיינות הזולה והרדודה. "היזהרו מפני חיקויים," הוא כתב.
אבל החקיינות הזאת לא פסקה. ייבוא אופנות "פרוגרסיביות" אל החברה הישראלית מתוך חקיינות זולה, מתוך רצון להשתייך לשמאל הגלובלי המגלם את היופי והצדק, כביכול, נמשך עד היום. וכך חוגים בישראל מחקים את סיסמת "העליונות הלבנה" וייבאו אותה אל השיח הישראלי, במאבק נגד "עליונות יהודית".
בשנים האחרונות, החיקוי הזול הזה הפך לסיסמה מובילה בחוגים מסוימים, עד שכמעט דחקה את סיסמאות "הכיבוש", ה"אפרטהייד" וה"הדתה". ברחוב שוקן בת"א, למשל, הפכה ה"עליונות היהודית" למותג מוביל בהתנגדות לכל מה שמדיף ריח של ציונות ומדינה יהודית. חוק הלאום, שמעגן בחוקה את הא"ב של הציונות – היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, היה למושא הסתה כחוק שנועד "להנציח עליונות יהודית". לשיטתם, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, כי הדמוקרטיה היא שוויון ומדינה יהודית היא "עליונות יהודית". כלומר, הדרישה של העם היהודי לשוויון – מימוש זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו, כמו כל עם ועם, היא דרישה קולוניאליסטית מגונה; "עליונות יהודית". עליונות-שמליונות – הביטוי המאוס הזה, החיקוי הזול והשטחי הזה, הלהג הנקלה הזה, הפך לדגל.
אחרי הטבח, כתבו כמה מנשאי החקיינות הזולה הזאת באכזבה על עמדת השמאל הגלובלי בעקבות הטבח. פרופ' אווה אילוז, למשל, אינטלקטואלית הבית של "הארץ", ומנושאי דחליל ה"עליונות היהודית", כתבה מאמר של זעזוע וכמעט גט-כריתות מן השמאל העולמי שתומך בטבח. אל דאגה, מראות הטבח וריחות המוות קצת שקעו, והיא חזרה לסורה.
המפגש הראשון השנה של המהלך הקהילתי הגולני "חולקים" נערך בט"ו בשבט והוקדש להרצאה מאלפת של המחנכת ואשת-ההלכה מלכה פיוטרקובסקי. בשיחה עימה, אחד המשתתפים ביקש את רשות הדיבור. הוא לא האריך בדברים. אמר שניים-שלושה משפטים, ולב דיבורו היה יציאה נגד ה... "עליונות היהודית". זה מה שכל כך בער בו, מאה ימים אחרי שה"עליונות היהודית" באה לידי ביטוי באופן התגלמות ה"אתה בחרתנו" על פי אלתרמן בשירו "מכל העמים", אחרי השואה.
אמרתי לו, כשהמפגש התפזר, עד כמה הביטוי הנואל "עליונות יהודית" מאוס ונתעב בעיניי. זו מילה מגונה, גסה. זהו ביטוי בלתי לגיטימי שכל כולו מבוסס על שקר.
 
2. צרור הערות ‏11.2.24
* אינן עומדות למיקוח – הדרישות האבסורדיות של חמאס, אינן ראויות לדיון. יש לדחות אותן על הסף. על ישראל להודיע שהיא מקבלת את מתווה המתווכים, למרות המחיר הכבד שלו, אך הדרישות להפסקת המלחמה ולנסיגה אינן עומדות למיקוח.
 
* להחזיר את העזתים לצפון – אני בעד חזרת תושבי צפון רצועת עזה לבתיהם. מתי? אחרי שהחטופים יחזרו לבתיהם. כל עוד החטופים בידי האוייב – שאף עזתי לא יחזור לביתו.
 
* ססמת סרק – "ניצחון מוחלט" הוא סיסמת סרק. מה זה ניצחון מוחלט? שלא יישאר אף חמאסניק בחיים? שלא יהיה בעזה אף פלשתינאי שתומך בחמאס? זו סיסמה פוליטית מנותקת מן המציאות. יש לחתור לניצחון על פי הגדרות המלחמה: א. מיטוט כוחו השלטוני והצבאי של חמאס. ב. פירוז רצועת עזה. ג. שחרור החטופים. אני הייתי מוסיף הגדרת נוספות: שליטה לצמיתות על ציר פילדלפי, גביית מחיר טריטוריאלי מן הפלשתינאים בעזה, פירוק אונר"א. אבל אלו אינן חלק מהגדרות המלחמה על פי הגדרת הממשלה. ניצחון הוא מימוש ההגדרות של הממשלה. על מימוש המטרות הללו אסור לנו להתפשר.
 
* אבסורד בגבול לבנון – אחד הנדבכים המרכזיים של תורת הביטחון הלאומי של ישראל, הוא העברת המלחמה לשטח האוייב במהירות המקסימלית. כבר ארבעה חודשים יישובי הצפון מפונים מבתיהם, ישראל הקימה בתוך שטח ישראל רצועת ביטחון, מנהלת לחימה סטטית בחיזבאללה, אך לא מעבירה את המלחמה לשטח האוייב. ולא ברור עוד כמה זמן יתקיים האבסורד הזה. אסור שמציאות כזו תתרחש. אם הסיבה לכך היא שצה"ל אינו מסוגל להילחם במקביל נגד שני צבאות טרור, שאין להם חיל אוויר ושריון, זו בעייה חמורה מאוד בבניין הכוח בעשרות השנים האחרונות והדבר דורש תיקון. ואם הסיבה אחרת – אותה סיבה דורשת תיקון.
יכול להיות שישראל אינה מסוגלת כרגע להשיב מלחמה שערה, אך הדבר מחייב טיפול שורש. מדינה מוקפת אויבים כישראל, חייבת להיות במסוגלות תמידית להילחם במלחמה רב זירתית ולהביס את האוייב. אם המסר לאוייב הוא שאין יכולת כזו לצה"ל – האוייב ילמד זאת ויידע מה לעשות. המלחמה מצביעה על ליקויים קשים ביותר, המחייבים שידוד מערכות כללי.
 
* מכה לחקלאות בספר – השיח הציבורי מרבה לדבר על סבלם של המפונים, שנאלצים לחיות כפליטים בארצם. אני רוצה להצביע על המכה הקשה לחקלאות באזורי הספר שפונו. נפגשתי עם מרכז מטע הקיווי של מנרה ונחמץ לבי. כל הפרי של 2023 נשאר על העצים. הנזק אינו רק אובדן ההכנסה של הפרי, אלא כל ההשקעה במשך השנה הלכה לטימיון. כל ימי העבודה, כל השימוש בכלים, הריסוס, הגיזום, ההשקייה – כל ההוצאות בוצעו, אך הפרי לא נקטף. הנזק הוא גם לעונת 2024. המטע אינו מטופל. אינו מרוסס. אינו נגזם. ובנוסף לכך, העובדה שהפרי של השנה שעברה נשאר על העץ, פוגעת בפריון של העונה הנוכחית, כי חלק ניכר מן האנרגיה של העץ הולך לפרי הישן, במקום להתחזקות העץ לקראת יבול מיטבי בשנה הזאת. בנוסף לכך, כוחות צה"ל פועלים בשטח, טנקים עוברים במטעים, לא תמיד המפקדים והלוחמים מגלים רגישות, הם פוגעים בצנרת ובקונסטרוקציה של המטעים. כך גם בכל יישובי קו העימות. זו מכה קשה. יש לקוות שהמדינה לא תקפוץ את ידה, ותעניק פיצוי ברוחב לב על כל נזקי המלחמה.
 
* במקום שאין מנהיגים – קצין מודיעין בדרגת רס"ן התפטר בתפקידו, בשל חלקו במחדל שהוביל ל-7 באוקטובר. הוא לא רצה לפרוש כשהמלחמה היתה בעצימות גבוהה, וכעת הגיע למסקנה שהגיע הזמן. בדרך כלל את הדוגמה האישית צריכים לתת העומדים בראש. אבל במקום שאין מנהיגים – היה אתה מנהיג.
איני חושב שלקיחת אחריות היא בהכרח התפטרות/הדחה. יש היגיון רב בכך שמי שכשל, יישאר בתפקידו כדי להפיק את הלקחים. אין היגיון ארגוני בכך שכל מי שטעו יעופו והארגון יהיה ללא ניסיון ארגוני. לא טוב לארגון שאנשים יחששו לקבל החלטות ולקחת אחריות, והרי רק מי שלא עושה, אינו שוגה.
אבל בכשל קולוסאלי כזה, מחדל נורא כל כך, שהמיט עלינו אסון כזה, רבים חייבים ללכת הביתה. ראש אמ"ן, מפקד פיקוד דרום, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, שר הביטחון ובראש ובראשונה ראש הממשלה בעשור וחצי האחרונים. מלבד האחראי הראשי, כולם לקחו אחריות אישית. ברור שהם יתפטרו מרצונם (אני פחות בטוח שגם גלנט). אבל נתניהו הברחן - אפס במנהיגות.
הקצין הצעיר הוכיח שהוא אדם בעל מצפון והראה את הדרך לאלה שמעליו. חסרי המצפון שלא יישאו באחריות מרצונם החופשי – הציבור הישראלי יעיף אותם.
 
* תודה על מה? – נסעתי לישיבה בתל-אביב, ובנוסעי בדרך איילון בלטו לעיניי כרזות ענק: "תודה לך, נתניהו!"
תודה על מה, בדיוק? על מה?? על המחדל של 7 באוקטובר? זה מה שמעסיק את נתניהו בזמן מלחמה? לנהל קמפיין של האדרה עצמית ופולחן אישיות? זה הגעיל אותי, אך גם הקמפיין הנגדי. כתובות ענק "אתה אשם". זה מה שנדרש בזמן מלחמה? הכוחות הצנטריפוגליים שמושכים לקרע, פועלים על סטרואידים, בזמן מלחמה. אך עדיין, הכתובות העיקריות הן ברוח של "יחד ננצח". אין ספק שזה רצונו של רוב העם. לצערי, יש גורמים שפועלים בכל הכוח נגד ה"יחד". ויש כאלה שיש להם בעיה גם עם ה"ננצח". אולי הם מודים לו על גשמי הברכה?
 
* תודה לך, צ'מברליין!
 
* למי רע פה? – ראש מפלגת המשתמטים גולדקונופף: "לא חושב שמישהו יפרוש מהממשלה. למי רע פה?" האמת? נפלא פה. בעיקר בארבעת החודשים האחרונים. בעיקר בקרב הציבור שבניו מחרפים את נפשם.
 
* לא להתחשבן – המלחמה הקשה, המיספר הרב של הנופלים והפצועים, מאות אלפי המילואימניקים שעזבו בית, משפחה, עבודה ולימודים כדי להגן במשך חודשים על המולדת, תוך נכונות מודעת לחלוטין לחרף את נפשם – הבליטה את החולי המוסרי הנורא בהשתמטות החרדים מצה"ל, ואת הצורך להתמודד אתה סוף סוף. אך אני מציע לא לרתום את המאבק בהשתמטות להתנגדות לתיקון חוק הגיוס. התיקון הכרחי. בלי קשר להשתמטות החרדים, צה"ל קטן מדי, אחרי שלושים שנות הקטנה והחלשה, והדבר לרועץ במלחמה. הדבר מחייב תיקון מיידי. יש גם למלא את השורות, אחרי שמאות לוחמים ומפקדים נהרגו ואלפים נפצעו. הכניסה תחת האלונקה חייבת להיות ללא התחשבנות. יש לאשר את תיקון חוק הגיוס ולהוביל מהלך פוליטי וחברתי גדול לריפוי החולי החברתי של ההשתמטות.
 
* נושאים את עמם עלי שכם – מאות אלפי המילואימניקים שעזבו הכול ב-7 באוקטובר ורצו להילחם על הגנת המדינה, וכל הסדירים שכבר ארבעה חודשים נלחמים, גם אחרי שטובי חבריהם נפלו לידם, ידעו ויודעים שהחרדים משתמטים מצה"ל. ואף על פי כן, הם עשו מה שעשו, כיוון שהם פועלים על פי הערכים שלהם, ולא על פי מנהגם של בעלי סולם ערכים הפוך. העובדה שיש גנבים לא תגרום לי לגנוב והעובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט. מה שהיה נכון לפני ארבעה חודשים נכון גם היום, כאשר על סדר היום חוק הגיוס החדש. החוק הוא צו השעה, הוא כורח המציאות. ולכן, מי שחונכו לשאת את עמם עלי שכם, יכריזו: לפקודה תמיד אנחנו!
יש להיאבק נגד סרטן ההשתמטות. זה צריך להיות מאבק פוליטי לשינוי המצב הנוכחי. אבל יש לנתק ניתוק מוחלט בין המאבק הזה לבין חוק הגיוס. עלינו לתמוך בחוק הגיוס כאילו לא היתה השתמטות ולהיאבק בהשתמטות כאילו אין חוק גיוס.
 
* חברה מגויסת – קיצור השירות הסדיר, הקדמת גיל הפטור ממילואים, קיצור שירות המילואים – כל אלה היו חלק מן הקונספציה, שאויבינו מורתעים, ואין סכנות ביטחוניות ממשיות, ויש לנו יתרון טכנולוגי אדיר, ואנחנו ממוגנים לעילא ולעילא בכיפות ברזל, גדרות, חומות ומכשול תת-קרקעי ולא צריך צבא גדול. הרי לפני 4 חודשים עוד היה כאן שיח הזוי של הפיכת צה"ל מצבא העם לצבא שכירים (צבא "מקצועי" בכיבוסית).
כפי שהקונספציה עצמה קרסה, כך ברור שכל אותם צעדים שנבעו ממנה חייבים להשתנות. אנו אומה במלחמה, מלחמה על קיומנו, ולכן עלינו להיות חברה מגויסת. חוק הגיוס החדש בסך הכול מתקן כמה קלקולים ומחזיר את המצב לקדמותו. כולנו שירתנו שלוש שנים. אפילו בני הבכור עוד שירת שלוש שנים מלאות. זו לא איזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. גם אנחנו עשינו בכל שנה תעסוקה מבצעית בת חודש ואימון של שבוע או שבועיים, ובאמצע אימונים חד-יומיים, חידוש צניחה וכו'. ואיני מדבר על שנים של מלחמה. בדור שלי הפטור ממילואים כבר היה ארבעים (אני עוד התנדבתי שנים אחדות אח"כ) אבל כשהתגייסתי למילואים, גיל הפטור היה הרבה יותר גבוה (היחידה שלי קמה רק במלחמת יום הכיפורים, ולכן כשהתגייסתי הוותיקים ביותר היו בני שלושים + אך ביחידות קרביות אחרות אנשים שירתו לעומק שנות הארבעים לחייהם). בעיניי, חוק הגיוס החדש, שמתקן את הקלקול, הוא מובן מאליו וצריך לקבל אותו בברכה, ולא כאיזו גזירת גיוס. במקביל, צה"ל צריך לשנות את המבנה הפנימי שלו, בהגדלה משמעותית של הדרג הלוחם ושל תומכי הלחימה, והקטנה של הדרג המנהלתי. פתיחה רבה ורחבה יותר של היחידות הקרביות לבנות, שבמלחמה הזו הוכיחו את עצמן בצורה נפלאה.
כחברה, יש לשים קץ להשתמטות החרדים, אך התמודדות כזו תהיה לטווח ארוך. אל לנו להשלות את עצמנו שהדבר ייעשה באבחת חרב – יחוקק חוק וההשתמטות תיעלם. אך יש להתחיל לפעול מיד לשינוי מגמה. ויש לפעול להגברת המוטיבציה של כלל הנוער לשירות משמעותי וקרבי. לא עוד העלאת טיפוסים כמו זאב דגני המחנך לסרבנות כאיזה מופת חינוכי.
 
* אם הם יצביעו בעד החוק? – ח"כ שטרן על חוק הגיוס: "הח"כים החרדים לא מבינים מה זה מילואים, אבל יצביעו בעד תיקון חוק הגיוס." צודק. אכן, אבסורד. ואם הם יצביעו נגד החוק, זה פחות אבסורד? הם יבינו יותר מה זה מילואים? האבסורד הוא ההשתמטות שלהם. בלי קשר, נכון להצביע בעד חוק הגיוס, כי זה צו השעה וכורח ביטחוני.
 
* עלייה רוחנית – אחד הטיעונים ההזויים ביותר של החרדים להצדקת ההשתמטות, הוא חשש לירידה רוחנית של המתגייסים. ההיפך הוא הנכון. המשתמט – מעצם השתמטותו, נמצא בשפל רוחני, ערכי ומוסרי. עצם התגייסותו להגנה על המולדת, תעלה את רמתו הרוחנית בקפיצת מדרגה.
 
* כדי לקחת ולא כדי לתת – אחד הטיעונים שנשמעים בדיון על השתמטות החרדים, הוא שהבעיה היא שצה"ל אינו מתאים לדרישות הייחודיות ולצרכים הדתיים של החרדים. אם הצבא יתאים את עצמו ויקים מסגרות מותאמות, החרדים יתגייסו. אין אמת בטיעון הזה. עוד לא ראיתי אף גילוי דעת של רבני המגזר החרדי, שמדברים בזכות הגיוס והשירות בצה"ל, אך מבקשים שייפתחו להם נתיבי שירות שיאפשרו להם לשמור על דרכם. אילו עלה צורך כזה, הייתי תומך בו מאוד. ואין לי ספק שצה"ל היה נענה. והרי גם היום יש בצה"ל מסגרות מתאימות, כמו הנח"ל החרדי. אבל האמת היא, שמה שעומד מאחורי ההשתמטות הוא היחס השולל מראש את הציונות ואת המדינה, שמבחינת החרדים קיימת רק כדי לקחת ממנה, וחלילה לא לתת לה.
 
* לא על חשבוננו – מדינת ישראל היא מדינה במלחמה תמידית, ולכן האבסורד הגדול בהשתמטות ההמונית של החרדים, הוא שהמדינה מממנת את ההשתמטות. סביר להניח שחוק יסוד השתמטות (או בכיבוסית חוק יסוד לימוד תורה) שנועד לעגן את ההשתמטות ולהשוות את המענקים וההטבות למשוחררי צה"ל למענקים זהים למשתמטים כהוקרת המדינה על השתמטותם – מת ב-7 באוקטובר. אבל יש צורך בטיפול שורש עמוק ביותר. אף אגורה לא צריכה להינתן לישיבות של משתמטים ולא למוסדות חינוך שמחנכות להשתמטות ומגדלות דורות של משתמטים. בית ספר שאינו מלמד לימודי ליבה, אינו כפוף לחוק החינוך הממלכתי ולערכיו ואינו מפוקח על פי אותו חוק, לא צריך לקבל שום תקציב מהמדינה. חינוך עצמאי? תממנו אותו בעצמכם. במקביל יש להרחיב, לחזק ולתקצב ברוחב לב את החינוך החרדי-ממלכתי, כדי למשוך יותר ויותר הורים חרדים לשלוח את ילדיהם למערכת הזו.
 
* חתירה לתבוסה – טרנד חדש, תמוה והזוי – כתיבה נגד ניצחון. נגד ניצחון במלחמה. נגד רעיון הניצחון. השחקן אלי גורנשטיין כתב רשומה קצרה: "נמאס כבר מ'יחד ננצח'. עדיף 'יחד נחיה'." וכמובן קיבל הרבה לייקים ותגובות אוהדות על המכתם ההזוי הזה. למה הזוי? כי אם לא ננצח לא נחיה.
עוד גאון כותבת: "חשבתי על זה עמוקות והגעתי למסקנה שלא ננצח במלחמה, איש לא מנצח במלחמה, מלחמה זה סתם הפסד וזה אפילו לא מדכא או מתסכל, זה פשוט ככה. לנצח זה להפסיק להילחם." וואו!!! היא ממש-ממש חשבה עמוקות. אך למה היא הגיעה למסקנה כל רדודה?
ואלו תגובות היא מקבלת! הנה, למשל, תגובה מיזנדרית אופיינית: "במלחמה מפסידים. די כבר עם המנהיגות הגברית הזאת. לא יודעים להפסיד. לא יודעים להיות חסרי אונים. לא יודעים להודות בטעויות. העיקר לנקום."
 כמה טמטום יש בהגיג המיזנדרי הזה. "במלחמה מפסידים." האם הניצחון במלחמת השחרור שבזכותו מדינת ישראל קיימת, נבזה בעיניה? אבל מה האידיאל "הנשי" שלה? להפסיד ולהיות חסרי אונים. במלחמה הזאת נחשפנו לכל כך הרבה לוחמות גיבורות, אמיצות, נחושות לנצח, חותרות למגע. דמויות מופת. נשות חיל אמתיות. איפה הן ואיפה ההזויה שמדברת בשם אידיאל נשי, כביכול, של להפסיד ולהיות חסר אונים. ומהי, בעיניה, המלחמה להגנה על חייהם של אזרחי ישראל? "לנקום." אם אחרי 7 באוקטובר, יש עוד מי שיש להם בעייה עם ניצחון, מה נאמר ומה נגיד? מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יכירו במציאות? ובכן זו המציאות, כפי שנוכחנו ב-7 באוקטובר, אך היא אמת חיינו מאז ששבנו למולדתנו. יש לנו ברירה בין שתי אפשרויות בלבד – להילחם או להישחט. ובמלחמה יש לנו ברירה בין שתי אפשרויות – ניצחון או תבוסה. תבוסה היא שחיטה. הטרנד נגד ניצחון הוא טרנד בעד תבוסה, הוא טרנד בעד שחיטה.
 
* וגר זאב עם כבש, גרסת המזרח התיכון – לאחר מאורעות תרפ"ט, ההתנפלות הרצחנית של ערביי א"י על היישוב היהודי, הטבח בחברון ובמקומות נוספים ברחבי הארץ; הטבח הנורא בתולדות הציונות עד 7 באוקטובר, קראו אנשי "ברית שלום" לפייס את הערבים, לוותר על הדרישה לרוב יהודי בא"י ועל הקמת מדינה יהודית בא"י.
הסופר ש"י עגנון, לימים חתן פרס נובל לספרות, היה חבר אישי של כמה ממנהיגי "ברית שלום", אך יריב אידיאולוגי חריף שלהם ושל דרכם. בדרכו הסרקסטית, הביע עגנון, שבמאורעות נשדד ביתו שבתלפיות על-ידי פורעים ערבים, ואוצר יקר של ספרים וכתבי-יד נדירים שלו ירד לטמיון, את דעתו על דרכם.  מספר אהוד בן עזר, בהרצאה במסגרת סדרת הרצאותיו באוניברסיטה המשודרת "צל הפרדסים והר הגעש":  
"בשנת 1930 נדפס בירחון 'מאזניים' 'מדרש זוטא' של ש"י עגנון. זוהי מעין יצירה היתולית, סאטירית, אך אכזרית למדי בלגלוג שבה, ובה שני פרקים: 'פרשת וגר זאב עם כבש', ו'פרשת כבשים בני שנה תמימים'. ...'מדרש זוטא' של עגנון הוא ויכוח מר ונוקב שלו עם ידידיו, שחלקם היה מחוג 'ברית שלום'. את נושא המדרש ניתן להגדיר בשם – הזאבים והכבשים.  
הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי 'ברית שלום'. בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של 'וגר זאב עם כבש' אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו היתה לימי שלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב 'אין משיחין בשעת הסעודה,' הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש."
בחלקו השני של המדרש, "פרשת כבשים בני שנה תמימים" מתאר עגנון התוועדות של הכבשים, עמוסה ברגשות אשם כלפי הזאבים, בנוסח "ברית שלום". ובכן, אין חדש תחת השמש. כבר ב-1929 היו בתוכנו מי שהזדהו עם האוייב שניסה להשמיד את היישוב היהודי. ש"י עגנון, בחוכמתו הרבה, היטיב לקלוע במשלו, בתיאור התופעה.
 
* חמאס הבריז לקרולינה – מחבלי חמאס הבריזו קצת לקרולינה לנדסמן. מתוך פשקווילה האחרון בשוקניה: "מפעל ההתנחלות לא התפשט רק בשטחים הכבושים. הם התנחלו בלבבות וכבשו את השפה והמחשבה הפוליטית. במקום 'מתנחלים', כפו עלינו לאמץ 'מתיישבים'. במקום 'מפעל ההתנחלות', 'מפעל ההתיישבות'. הרעיון הוא להציג את המתנחלים כממשיכי דרכם של החלוצים. עם השנים הלבנת הפשע הפוליטי שלהם איפשרה להם לתבוע הזדהות עם הקשיים הכרוכים בחיים בשטח כבוש, ועם מחיר הדמים שהמפעל הקרימינלי שלהם גובה. מפעל התקינות הפוליטית שלהם כפה על השיח הציבורי להתייחס באופן שווה לפיגוע בשטחים ובתחומי ישראל, ואסר על ההבחנה בין פגיעה באזרחים בתוך ישראל, לפגיעה במתנחלים."
לנדסמן מתנגדת לטבח 7 באוקטובר, כי הוא פגע באזרחים בתוך ישראל. היא לבטח היתה תומכת בו אילו פגע במתנחלים. היא מזדהה עם קורבנות הטבח, כי אינם חלק מהמפעל הקרימינלי. באמת, חמאס, לא יפה מצדכם. הייתם צריכים להתחשב קצת יותר בקרולינה לנדסמן. הייתם צריכים לבצע את הטבח בהתנחלויות ביהודה ושומרון. אילו רק רצחתם 1,200 מתנחלים, אילו ערפתם ראשים של תינוקות-מתנחלים או תינוקחלים, אילו אנסתם מתנחלות, לנדסמן היתה מן הסתם תומכת בכם. אבל אתם ממש לא בסדר. למה טבחתם במתיישבים ולא במתנחלים?
אבל כאן הטעות של לנדסמן. ודאי שחמאס טבח במתנחלים. אילו צפתה בצילומים מהטבח, ממצלמות הגוף של המחבלים, מפקודות המבצע שנתפסו, היתה מבינה שהם תקפו מתנחלים. הם אמרו בפירוש שהם נכנסים להתנחלות בארי, להתנחלות כפר עזה או להתנחלות ניר עוז. ההבדל בין התיישבות להתנחלות הוא במוחה המעוות של לנדסמן. התנחלות היא התיישבות והתיישבות היא התנחלות ואלו מילים נרדפות. לא זו בלבד שהמתנחלים הם בהחלט ממשיכי דרכם של החלוצים, החלוצים כינו את מפעלם התיישבות והתנחלות כאחד. בעיתוני "דבר" של שנות הארבעים מופיעות כותרות על "התנחלות חדשה קמה על אדמת המולדת," בהקשר של הקמת יישובים חדשים בעמק חפר, בעמק יזרעאל או בבקעת בית שאן. גרעינים של תנועות הנוער החלוציות נקראו בשמות כמו "מתנחלים א'". מגילת העלייה לקרקע של קיבוץ ברעם של השומר הצעיר נקראת "מגילת ההתנחלות". ולא רק המחבלים שפלשו לקיבוץ נחל עוז התהדרו על כיבוש ההתנחלות, אלא גם הרמטכ"ל משה דיין, להבדיל, שבעים שנה לפניה הטבח, לאחר רצח חבר הקיבוץ רועי רוטברג בידי סביהם של טובחי 7 באוקטובר, אמר בהספדו לרועי בנחל עוז: "דור התנחלות אנו." השימוש במילים התיישבות והתנחלות דרו תמיד זה לצד זה. השימוש במונח התנ"כי התנחלות, היה חגיגי יותר, מרומם נפש יותר, השתמשו בו בעיקר בטקסים חגיגיים ובמגילות עלייה לקרקע. השימוש במושג התיישבות, שהוא תרגום של המונח קולוניזציה (והרי חבריה של לנדסמן משתמשים בכך כ"הוכחה" לכך שהציונות היא קולוניאליסטית, כביכול), רווח יותר כשימוש יומיומי, ארצי, לתיאור המעשה ההתיישבותי עצמו. אגב, אותם מחבלים שצהלו כאשר כבשו התנחלויות, הוקלטו גם בעת חציית הגדר. ומה הם הכריזו אז? שהם עברו את הגבול וחדרו לכיבוש. כן-כן, הם כנראה לא קוראים "הארץ" ולא יודעים שעזה עוד כבושה. הם יודעים שעזה היא מדינה פלשתינאית עצמאית. מלחמתם נגד הכיבוש, הוא נגד הישות שמעבר לגדר, כלומר ישראל.
העובדה הזאת לא הפריעה למבריחת השב"חים אילנה המרמרן לפרסם באותו גיליון של השוקניה פשקוויל שנמרח על פני עמוד שלם כמעט, שבו היא מאשימה את פשעי אקיבוש וה"מצור" לאורך השנים כמי שאילצו את הפלשתינאים ללכת לדרך הטבח. את הטבח עצמה היא אמנם מגנה בלשון רפה, אך היא מבינה ומסבירה שהוא אכן נעשה מתוך "הקשר", כפי שאמרו נשיאות האוניברסיטאות בארה"ב, שהסבירו שהקריאות לג'נוסייד לעם היהודי אינן בהכרח מנוגדות לרוח האוניברסיטה, זה תלוי ב"הקשר". אחרי הסתייגותה הרפה מהטבח היא יצאה בגינוי חריף ובוטה למלחמה הפושעת של ישראל נגד עזה ולא שכחה להשתלח בבג"ץ ובמערכת המשפט הישראלי שהם חלק ממכונת אקיבוש, הסיפוח וההתנחלות.
המסר המרכזי בפשקוויל של לנדסמן היה התבכיינות על כך שהמתנחלים הכתיבו לחברה הישראלית "פוליטיקלי קורקט" חדש. בין השאר היא כתבה שהמילה "שלום" אינה תקנית פוליטית. "לא ניתן אפילו לדמיין כנס מקביל שבו יעזו להניף שלט שעליו מתנוססת המלה שלום." לעומת זאת, בכנס הימין הקיצוני הונף שלט שעליו נכתב: "רק טרנספר יביא שלום." אכן, זהו שלט הזוי ובזוי. אך הרי זו האידיאולוגיה של לנדסמן. השלום שלו היא מטיפה מחייב טרנספר של חצי מיליון יהודים מיו"ש ועוד מאות אלפים ממזרח ירושלים. טוב, אבל הם לא אזרחים, אלא מתנחלים, וטרנספר שלהם הוא מוסרי. ואלה רק שניים מהפשקווילים ברוח זו, בעונג השבת של השוקניה. 
 
* דם על הידיים – שלומי אלדר סיפר בראיון לרוני קובן על פגישה אקראית עם ג'מאל אבו סמהדאנה, מפקד הארגון ועדות ההתנגדות העממית, שאחראי על הרצח של משפחת חטואל – טלי וארבע בנותיה. האיש לחץ את ידו, וכשאמר את שמו, הבין שהוא לחץ את ידו של הרוצח. אלדר סיפר על הזעזוע והגועל, ואיך חשב כמה הוא צריך לקרצף את ידיו שלחצו את ידיו של רוצח הילדות.
אני מבין אותו, כמובן, אבל יש בדבריו ממד של צביעות. וכי לכל אותם מנהיגי פת"ח וחמאס שאותם ראיין לאורך הקריירה שלו, וניתן בהחלט לומר שהוא ייחצן אותם, יש פחות דם על הידיים מלג'מאל אבו סמהדאנה? ליאסר ערפאת יש פחות דם על הידיים מאשר לאבו סמהדאנה? הרי דקה לפני שסיפר על אותה פגישה, סיפר בגאווה איך יום לפני הבחירות לרש"פ שבהן חמאס ניצח, הוא שוחח עם הנייה וביקש שיעניק לו את הריאיון הראשון אם ייבחר, ואיך למחרת הנייה עמד בהבטחה והוא זכה להיות המראיין הראשון שלו. האם ידיו של הנייה מגואלות בפחות דם יהודי משל סמהדאנה? אגב, כמו ערפאת והנייה, גם אבו סמהדאנה לא רצח אישית אלא שלח את הרוצחים. אך בצדק אלדר ראה בו רוצח עם דם על הידיים. והנייה? וערפאת? הרי אותם הוא הציג כחסידי אומות העולם. הרי לאורך שנים הוא הטיף לשלום עם חמאס, סיפר על מסרי השלום שהעביר מחאלד משעל ואיסמעיל הנייה וישראל דחתה את היד המושטת? הרי הוא האשים את אולמרט, שאחרי שהוא קיבל מסר של שלום מחאלד משעל הוא הפציץ את עזה. אותם אנשים שהוא ייחצן באדיקות אינם רוצחי המונים?
 
* מי מסוכן יותר? – אילו עופר כסיף היה שר בממשלה, חבר בקבינט המדיני ביטחוני, השר לביטחון לאומי, ובן גביר היה ח"כ מהשורה – כסיף היה מסוכן יותר מבן גביר.
 
* הליכוד המתכהנהן – הריצה המשותפת של הליכוד והכנופייה הכהניסטית לעיריית ת"א היא שפל חדש של מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. כאן כבר אין תירוץ של "כורח קואליציוני". כאן זו אשכרה ריצה משותפת. קמפיין הבחירות שלהם הוא קמפיין הסתה: "השמאל שכח מה זה להיות יהודי." אותה סיסמת הסתה שנתניהו לחש באוזני הרב כדורי. 25 שנים נתניהו מתבכיין שהוציאו את דבריו מהקשרם ועשו לו עוול. והנה, מפלגתו המתכהנהנת הפכה את הלחישה הרעילה לסיסמת הבחירות שלה ללא שום הקשר. ובזמן מלחמה, שבה השמאל והימין, חילונים ודתיים, נלחמים שכם אחד על הגנת המולדת, המנוולים הללו מובילים קמפיין הסתה ושנאה פלגני רעיל.
 
* נשאית התרבות הביביסטית – המועמדת לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית הדס דניאלי ילין פירסמה מודעה בזו הלשון: "אסור שהביביזם יחלחל לתנועה הקיבוצית. התיקון מתחיל בקיבוצים. הדס דניאלי ילין." למה היא מתכוונת? איזה ביביזם מחלחל לתנועה הקיבוצית, שרק היא תחסום אותו? הדס מנהלת מסע בחירות של פייק ניוז ותרבות שקר, כמו התעקשותה לחזור עד לזרא על הקונספירציה השקרית על "הגרעינים התורניים שעומדים להשתלט על קיבוצי העוטף." זה קמפיין של פייק ניוז, שנאה והסתה. ומה יותר ביביזם מתרבות של פלגנות, שנאה, הסתה ופייק ניוז?
 
* למה אני תומך בליאור שמחה – בהתמודדות בין ליאור שמחה להדס דניאלי ילין על הנהגת התנועה הקיבוצית, אני תומך בליאור משתי סיבות:
א. ליאור שמחה.
ב. הדס דניאלי ילין.
 
* זרעים של תקווה – ט"ו בשבט השנה היה סגרירי וכך גם עשרת הימים שאחריו. לכן, דחינו בשבועיים את אירוע הנטיעות המסורתי לראש חודש אדר א' ויום המשפחה. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, אולם השנה המרנו את האילנות בפרחים ואת השתילים בזרעים, לאירוע קהילתי שאותו כינינו "זרעים של תקווה", אירוע שייחדנו לאזכור, תפילה והזדהות עם החטופים, הנפגעים, ההרוגים והנרצחים בנגב המערבי.
בשטח פתוח בתוך הקיבוץ זרענו פרחי בר – פרג, סביון, קחוון, ציפורנית, חרצית, תורמוס, דגנית ושלמון. את הזרעים רכשנו מ"זרעי ציון", שיצרו תערובת של זרעים משמונת המינים הללו, בעבור כל היישובים והבסיסים, שאליהם חדרו מחבלי חמאס וביצעו את הטבח. על כל גרם מהתערובת שיישובים ברחבי הארץ רוכשים וזורעים, הם תורמים גרם של זרעים ליישובים שנפגעו, שיפוזרו בשטחים הציבוריים ובגינות הבתים שנחרבו. כל משפחה הכינה "פצצות זרעים" – מעין קציצה מבוץ ובו זרעים רבים. כל הקהילה התפזרה ברחבי השדה ועל פי אות כולם זרקו את ה"קציצות", וכך נזרעו אלפי זרעים. בכניסה אל השדה הזרוע בנינו שביל מ-136 אבנים צבועות בצהוב, כנגד 136 החטופים, ועליהן כתבנו תפילות ואיחולים לחזרתם הביתה בשלום.
בטקס נקראו טקסטים תואמים, ברקע הושמעו שירים המתאימים בתכניהם לט"ו בשבט וליום המשפחה, נערך חידון על צמחי בר ועל יישובי הנגב המערבי ובאורטל כמו באורטל – אין פעילות קהילתית שאינה צועדת על קיבתה – פיתות על טאבון, עוגות, חלות ופירות יבשים. היה זה אירוע קהילתי יפה ומרגש, בשבת בהירה ויפה.
 
* משנכנס אדר – משנכנס אדר מרבין בשמחה. נאחל לעצמנו שאדר יהיה חודש הניצחון במלחמה, חודש החזרה הביתה בשלום של החטופים ושל המפונים.
 
* ביד הלשון: גח"ל – את אחת הפינות האחרונות הקדשנו לגח"ל – גוש חירות ליברלים. אבל לגח"ל הפוליטי קדם גח"ל ביטחוני ב-18 שנה, בתש"ח. ראשי התיבות הם גיוס חוץ לארץ – 20 אלף עולים חדשים מאירופה וצפון אפריקה שגויסו לצה"ל במלחמת השחרור, כרבע מכוחו של צה"ל, שהשתלבו בכל יחידות צה"ל ולחמו בכל החזיתות. זאת, חרף הידיעה המועטת של השפה וחרף הטראומות שחוו בשואה. רבים מהם נהרגו בהגנה על המדינה, שלא זכו לחיות בה, אלא רק להילחם על הקמתה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
 
אהוד: אני זוכר שגח"ל היו ר"ת של גדודי חוץ לארץ, ובכינוי מקוצר לחייל – גַחַ"לְיֵיץ. והיה אז גם מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ.