מתוך "ימים של לענה ודבש"
סיפור חייה של אסתר ראב
 
ביולי 1966 היא נוסעת לחוץ-לארץ, כרגיל לבדה. על שאירע לה במונטיקטיני היא מספרת הן לראובן שהם והן לישראל הראל.
לשהם היא כותבת: "ופתאום, בעוד אני שמה, אני נתקפת אי-מנוחה ורוצה מיד לחזור ארצה. כרטיס-חזרה יש לי רק בעוד עשרה ימים – אבל אני מתרוצצת ממשרד למשרד על מנת לקבל כרטיס מיידי – "
ולישראל הראל היא מספרת:
לפני שנים נסעתי למונטה קטיני באיטליה, לנופש. בוקר אחד, ימים מספר לפני סיום החופשה, קמתי, צררתי את החפצים, והלכתי לסוכנות הנסיעות:
 "אני חוזרת," אמרתי.
ניסו להשיג לי מקום במטוס בכל הדרכים האפשריות – אך, הכל היה תפוס לשבוע. רצתי ממישרד למישרד, מחברת תעופה לשנייה – ללא הועיל.
לבסוף נדחפתי למישרדו של מנהל "אייר-פראנס" – אני דוברת צרפתית רהוטה – והתחלתי לבכות. אף פעם אינני בוכה.
 "אינני יודעת מה קרה," אמרתי לו, "אבל אני מוכרחה להיות בבית."
האיש יצא וכשחזר אמר, שהוריד נוסע מטיסה לפאריז, ושאני אטוס במקומו. מפאריז כבר שמור לי מקום לישראל. הגעתי בלילה לפאריז. בבוקר, לפני היציאה לשדה התעופה, קניתי עיתון מהארץ. ידיעה קטנה ריצדה מול עיניי, שניים מוותיקי פתח-תקוה נפטרו אתמול: בנימין בן-עזר (ראב), אחי הצעיר האהוב, וזאב מרכוס.
מלוד הגעתי במונית ישר לבית אחי ועל גדר הבית אכן היתה המודעה המוכרת. המשפחה המופתעת קיבלה אותי בתדהמה. ניסו להשיג אותי בכל דרך אפשרית ולא ידעו בדיוק היכן אני.
 "אתה מפחד, איש צעיר?" היא צוחקת בכל פה, "כן, יש לי תת-הכרה גדולה זו. כתבתי שיר על מאורע זה וכל שנה, כשאנו עולים לקברו של בנימין, קוראים אותו על הקבר."
בשבת בבוקר, כ' באב תשכ"ו, 6 באוגוסט 1966, נפטר אבי בנימין מהתקף-לב בבית-החולים השרון בפתח-תקוה. כל ניסיונותינו לאתר את אסתר, כדי להודיע לה על מות אחיה, עולים בתוהו.
ביום ראשון אחר-הצהריים, לאחר ההלווייה, היא מופיעה לפתע בביתנו, היישר משדה-התעופה, והמודעה על מותו מזדקרת לעיניה על גדר הבית.
היא סיפרה לנו שכאשר הגיעה ללוד ראתה מיד את המודעה בעיתון "הארץ" מאותו בוקר. ייתכן שהעיתון הגיע עם המטוס לפאריס בבוקר, ושם ראתה אותו לראשונה, כדבריה להראל.
לאחר כשנתיים, ב-19 ביולי 1968, היא מפרסמת ב"הארץ" את השיר "בשורה":
 
 
בְּשׂוֹרָה
לזכר אחי בנימין
יוֹנַת-הַדָּם
שֶׁל הָאָב וְהָאֵם
לָחֲשָׁה עֲמֻקּוֹת:
הַקְּרָבַיִם נִתְכַּוְּצוּ;
הִיא חָגָה
סְבִיב רֹאשִׁי
וְהָגְתָה נוּגוֹת:
בְּקָעִים נִפְתְּחוּ בִּי
וּגְבָהִים בָּכוּ חֶרֶשׁ;
הָעִיר הַהוֹמָה:
דִּמְיוֹן שָׁוְא, הוּא  –
הֲזָיָה רְחוֹקָה  –
שָׁם בַּמֶּרְחָק, תַק פַּרְסָה
מִכָּאן
מִישֶׁהוּ מְחַלֵּל בֶּחָלִיל:
יֶלֶד הוּא
וְהַגִּנָּה פְּתוּחָה
לפְנֵי הַבַּיִת:
בְּקִרְבִּי הוֹמֶה,
עֲמוּמוֹת  –
"שִׁיר הַצִּפֳּרִים" לְפַּבְּלוֹ קָזַלְס:
נָע, וְנֶעְלַם
וְחוֹזֵר
וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד  –
בְּתוּגַת-עוֹלָם:
וְחוֹזֵר
וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד  –
בְּתוּגַת-עוֹלָם:
יוֹנַת-הַדָּם
מַחֲלִיקָה סְבִיבִי:
"שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ"
כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת
"אָנָּא  –  שִׂימִי"  –
כִּי זֶה הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹן;
אוֹר בַּחוּץ  –
וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֲפֵלָה:
"הַנְּשָׁמוֹת קְשׁוּרוֹת"  –
אָמְרָה הַיּוֹנָה
וְהֵן נִפְרָדוֹת עַתָּה,
שִׂימִי לֵב לַקֶּרַע  –
הוּא יִשְׁתּוֹת רַבּוֹת
שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ  –
כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת
וְלוּ גַּם מָלֵא הָרְחוֹב
הֶמְיַת-חַיִּים,
וְאַתְּ חוֹזָה בּוֹ
בְּלִבֵּךְ חוֹתֵךְ
אֶחָד נֶעְלָם  –
לְאַט אֶת הַחוּט  –
וְשׁוֹחֵט אֶת יוֹנַת-הָאַחֲוָה.
 
1968
 
ויקיפדיה: מונטקטיני טרמה היא עיירה איטלקית של כ-20,000 תושבים בנפת פיסטויה, שבמחוז טוסקנה במרכז איטליה. העיירה ממוקמת בקצה המזרחי של אזור פיאנה די לוקה ובתחומה כמה מעיינות מרפא, ולכן הכלכלה שלה מבוססת על תיירות, כמו גם על תעשיות הקשורות לספא.