ח"כ מירב בן ארי (יש עתיד) גילתה מהי הקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר. לטענתה, מה שהוכח הוא שהתיישבות אינה יוצרת בטחון. "הצבה של תושבים בישובים על הגבול," קבעה בן ארי, "עלתה בחייהם של 1200 בני אדם ובחטיפתם של יותר מ-200."
אם בן ארי צודקת, הרי שקרוב ל-150 שנות התיישבות ציונית התבססו על קונספציה מוטעית. אולם האמת היא, שאירועי 7 באוקטובר הוכיחו את ההיפך הגמור ממסקנתה של בן ארי.
בטרם אבחן את סוגיית המשמעות הביטחונית של ההתיישבות, אציין שההתיישבות היא בראש ובראשונה ערך ציוני העומד בפני עצמו. כלומר, מהות הציונות היא עלייה והתיישבות. עליית היהודים לארץ ישראל ויישוב ארץ ישראל ביהודים. ייעודה של מדינת ישראל היא הגשמת הציונות, ותפקיד המדינה לספק ביטחון להתיישבות. כלומר, גם אלמלא היה תפקיד ביטחוני להתיישבות, יש לה הצדקה מלאה. אולם אחרי שאמרתי את האמירה היסודית הזאת, שבעיניי היא עומדת מעל לדיון והיא הבסיס לדיון – יש ויש תפקיד ביטחוני משמעותי להתיישבות.
התפקיד הביטחוני המרכזי של ההתיישבות, הוא להבטיח שאזורים החיוניים לביטחון ישראל יהיו בידיה. אלמלא ההתיישבות היהודית בגולן, הגולן היה נמסר מזמן לאוייב הסורי והיום היינו נאלצים להתמודד עם כוח רדואן ומיליציות איראניות על חוף הכינרת. ואולי גם לפנות את יישובי עמק הירדן ועמק החולה, כי "הצבה של תושבים ויישובים על יד הגבול" וגו'.
אלמלא ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון, כביש 6 היה גבולנו המזרחי ובחלק מן המקומות רוחבה של מדינת ישראל היה כמחצית המרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים ב-7 באוקטובר. ואז מרכז האוכלוסייה הצפוף ביותר בישראל, האזור שבין חדרה לגדרה, היה בגדר "הצבה של תושבים ביישובים ליד הגבול."
אלמלא ההתיישבות בנגב המערבי ובנגב בכלל, הנגב לא היה נכלל בשטח ישראל בתוכנית החלוקה (כך נאמר בפירוש במסמך אונסקו"פ, מסמך ועדת החקירה של האו"ם שהוא בסיס תכנית החלוקה שאושרה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר), ואם לא היתה התיישבות בנגב צה"ל לא היה נלחם על הנגב והנגב לא היה בידינו. כלומר, גם אם לא היה כל תפקיד להתיישבות בביטחון השוטף ובהגנה על המדינה, חשיבותה של ההתיישבות לביטחון הלאומי של ישראל היא אדירה, כי עצם קיומה מבטיחה לנו גבולות בטוחים ובני הגנה.
אך להתיישבות יש גם יש חשיבות ביטחונית בפועל, ו-7 באוקטובר הוכיח זאת מעל ומעבר לכל ספק. הקונספציה שקרסה אינה הקונספציה של ההגנה המרחבית, אלא הקונספציה שאין עוד צורך בהגנה מרחבית. המחדל הגדול לא היה חוסר היכולת של היישובים להגן על עצמם, אלא העובדה שכוחות צה"ל כשלו בהגנה, הן על בסיסי צה"ל שנפלו בידי האוייב, הן בהגנה על היישובים והן בהגעה בזמן להגן על היישובים. והמחדל השני בגודלו היה נטילת יכולת ההגנה של היישובים על עצמם.
אילו מתקפת 7 באוקטובר הייתה גם מלבנון ומסוריה, בכל יישוב היה נשק אחד בלבד, בידי הרבש"ץ. במקרה כזה, הטבח היה נורא שבעתיים מאשר ביישובי הדרום. הסיבה לכך, היא שלפני שלוש שנים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות. בדרום היה נשק לכיתות הכוננות, אך הוא אוחסן בנשקייה. במעט יישובים, הרבש"ץ הפר את ההוראה והנשק היה בידי לוחמי כיתת הכוננות. ביישובים הללו, כיתת הכוננות בלמה את המתקפה והמחבלים לא הצליחו לחדור ליישוב. זאת, חרף העובדה שכיתות הכוננות היו זעירות, בנות 8 לוחמים בלבד. מול קריסת הצבא, מה שעצר את המחבלים, היו כיתות הכוננות הזעירות, שניהלו קרבות גבורה עילאיים בהגנה על היישוב.
נשער לעצמנו מה היה קורה אילו לא עשינו את ה"טעות" של "הצבת תושבים ביישובים על הגבול." במקרה כזה, המחבלים היו שועטים היישר אל מרכז הארץ.
כדי להבין שהפקרת ההגנה המרחבית וכיתות הכוננות היו קונספציה קטסטרופלית אין צורך בשום ועדת חקירה. ואכן, צה"ל הפיק את הלקחים, והיום ביישובי קו העימות בכל הגבולות, שודרגו כיתות הכוננות למחלקות הגנה יישוביות, המונות כעת 28 לוחמים ותגדלנה בקרוב ל-32 לוחמים, מצוידים היטב כמו מחלקת חי"ר לכל דבר, מאומנות היטב, והנשק והציוד של הלוחמים נמצאים בביתם. אם כך היה ב-7 באוקטובר, הטבח היה נמנע. המחבלים לא היו מצליחים לחדור ליישוב וגם אם מקצתם היו חודרים, לא היה בידם לבצע טבח המוני וחטיפה המונית.
רעיון ההגנה המרחבית, מתייחס להתיישבות באזורי הספר, בפרט הכפרית, כקו ההגנה הראשון של מדינת ישראל. על צה"ל לארגן את הכוחות הלוחמים באותה התיישבות, ככוח הצבאי שיבלום את האוייב ויגן על היישובים ועל המדינה, בעיקר במתקפת פתע, עד הגעת צה"ל. זו היחידה שתאפשר לשאר כוחות צה"ל להתמקד במתקפת הנגד והעברת המלחמה לשטח האוייב.
מעבר ליישוב הבודד, האזור כולו צריך להיות מאורגן כחטיבות מרחביות, כגדודי חי"ר ושריון, המבוססים על כוחות אזוריים, מצוידים ומאומנים היטב, שתנהלנה את הלחימה להגנה על המדינה.
 אסיים בשני ציטוטים ישנים, אך נכונים היום יותר מכפי שהיו כשנכתבו. דברים מתוך איגרת הרמטכ"ל שכתב רפול, רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ב-1981:
"... כאשר נשאלת השאלה מדוע לא נחזיק במקומות חיוניים כוחות צבא, התשובה היא כי צבאנו הסדיר מצומצם בהיקפו, ויעילותו נמדדת בניידותו, וכוחות המילואים צריכים להתגייס ולנוע להיערכותם המתוכנת מראש בצירי תנועה חופשיים, ושליטה עליהם היא תנאי לכך שהדבר הזה אכן יתבצע במועדן ובסדר. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאוייב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן, חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה."
כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול" (1959): "רשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגיאוגרפי שאינו קיים. יחד עם הערכת הכוחות האופנסיביים [=התקפיים א.ה.] של צה"ל יש להביא בחשבון, כי אם הוא רוצה לקיים את היוזמה בידיו, או ליטול אותה לידיו, לא יכול להתפנות לתפקידים דפנסיביים [=הגנתיים א.ה] מובהקים. ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, נשק נגד-טנקי לסוגיו, לרבות טנקים קלים משלה, עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת קיפודי-הגנה, בעלת כושר–בלימה גבוה, שתאט במידה מכרעת את התקדמות צבאו הממוכן או הרגלי (באזורי ההרים) של האוייב, ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל צעד של התקדמות.
"אמנם לא יהיה, ולא יכול להיות, בכוחה של ההגנה המרחבית למגר את האוייב, לפי שאין ממגרים צבאות בדרך דפנסיבית בלבד. אבל אין גם לנצח בלעדיה, באשר בהיעדרהּ ייקל על האוייב להתקדם על פני מרחבי הארץ וליצור עובדות מוגמרות, העלולות לזכות בהכרה בינלאומית בטרם ייערך צה"ל להתקפת-נגד מכרעת. ... ללא הגנה מרחבית המתבססת בעיקרה על ההתיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים. צה"ל, שהוא קטן מצבאות ערב, המכתרים את ישראל מסביב, אינו יכול להתיר לעצמו החלשת כוחו האופנסיבי... עם כל הכבוד שהמחבר רוחש לצה"ל, ועם כל אמונתו בכוחו של זה, אין להוציא מכלל אפשרות גם הצלחות של האוייב, אסטרטגיות וטקטיות גם יחד. פעולות יזומות או נגדיות של האוייב עלולות לעתים לשבש את תוכניות צה"ל, לשלול ממנו את הניצחון המהיר והרצוי ולכפות על הארץ מלחמה ממשוכת ומתישה יותר. גם במקרה ביש זה ומעין זה, צו עליון הוא לשמור על צה"ל ככוח בעל כושר אופנסיבי, ומכאן, שעיקר התוחלת לבלימת התקדמותו של האוייב או להאטתה, עד לבוא האופנסיבה הישראלית הנגדית, תהיה תלויה במידת חוסנה של ההגנה המרחבית, אשר תיעזר בכוחות של תגבורת, בעיקר של נשק מסייע ושל יחידות המסוגלות לגיחות, פשיטות ומכות-נגד מקומיות. הנה כי כן נמצא, שההגנה המרחבית, אף כי איננה עשויה לשמש תחליף לאופנסיבה, הרי קיומה הוא תנאי ליכולת של אופנסיבה יזומה או נגדית ישראלית."
* פורסם לראשונה באתר "בין חברים".
 
2. צרור הערות ‏14.2.24
* אופציית אנטבה חיה וקיימת.
 
* יוזמה, תעוזה, חתירה למגע.
 
* התוקפנות הישראלית – בית הדין בהאג יגנה את ישראל על חטיפת לואיס ופרננדו מרפיח.
 
* קצת פחות התלהבו - חילוץ החטופים הציף את אזרחי ישראל בתחושות של אושר וגאווה לאומית. ברחוב שוקן, אפעס, קצת פחות התלהבו (העירו לי שאני בוטה מדי בכתיבתי על "הארץ", אז הנה גייסתי את מלוא יכולת האנדרסטייטמנט שלי. לא מבטיח לדבוק בכך).
רוגל אלפר, למשל, כתב בלעג על הסיקור התקשורתי, שעל פי מוחו הסוטה (לא הבטחתי לדבוק באנדרסטייטמנט) הוא גדוש בתיאורים מיניים והזהיר מהתוצאות של עודף ויאגרה.
נועה לימונה, ששמה אולי מעיד על החמיצות שמאפיינת את מקום עבודתה, יצאה במאמר בוטה נגד המלחמה. המסר המרכזי שלה, הוא שהאבידה הגדולה ביותר במלחמה, היא צלם האנוש שלנו. כן, שלנו. לא, היא לא התעלמה מהטבח בנגב המערבי. היא הזכירה אותו כמה שחיזק את ההתקרבנות הישראלית, שבשמה אנו מרגישים שהכול מותר לנו כולל כל פשעינו במלחמה.
 
* ברור שאיתמר בן דליף הודר מהחפ"ק של מבצע החילוץ.
 
* מגן אנושי ברפיח – מי שמתנגדים לפעולה ברפיח, בשל אוכלוסיית העקורים הפלשתינאים בעיר, מבינים היום שאותם עקורים הם מגן אנושי לכוחות מחבלי חמאס, לחטיפת ישראלים ולפיגועי טרור. לנוכח סירובה האכזרי של מצרים לקבל פליטים, והתעמרותה בפליטים מתוך רצון להקשות עלינו במימוש זכות ההגנה העצמית שלנו, עלינו לאתר אזור ברצועה שאליו יעברו העקורים מרפיח לקראת פעולתנו ההכרחית בעיר.
 
* איך למנוע את הפעולה ברפיח – יש דרך למנוע את הפעולה ברפיח. אם חמאס ייכנע, ישחרר את החטופים, יתפרק מנשקו והגדודים ברפיח יסגירו את עצמם, הפעולה ברפיח תתייתר. אם לא – ממשלה שלא תורה לצה"ל לפעול במלוא העוצמה ברפיח ולהשמיד את כוחותיו הצבאיים של חמאס בעיר, תבגוד באזרחיה וחייליה, תבגוד בחטופים ובתושבי הדרום, תבגוד בחללי צה"ל ובפצועים, תבגוד בנטבחים ובקורבנות האונס בשבת השחורה. אם חשוב כל כך לארה"ב ולאירופה שצה"ל לא יפעל ברפיח, הם טועים בכתובת. עליהם להפעיל את כל מנופי הלחץ על הפטרוניות של חמאס – איראן וקטאר.
 
* שלום שכזה – תמונות חסרות תקדים בצד המצרי של ציר פילדלפי. מצרים מבצרת את הציר, מזרימה כוחות, יוצרת שכבת הגנה שלא היתה כדוגמתה. אילו עשו כן לפני עשרים שנה או במשך עשרים השנים האחרונות, הציר לא היה אוטוסטרדת ההברחות של האמל"ח וכל הציוד שאיפשר את צמיחת מפלצת הטרור העזתי. אבל הם בחרו להעלים עין, במקרה הטוב, וזה עלה לנו בעשרים שנות ירי רקטות ובטבח 7 באוקטובר. ניתן היה לשבח את המצרים שהפיקו את הלקח ועכשיו, בעקבות הטבח, הם מבצרים את הציר. אז זהו, שלא. לא זו הסיבה לביצורים, אלא הערכות למניעת הסתננות של פליטים פלשתינאים לתחום מצרים.
וזה מדהים! במלחמת האזרחים בסוריה היה מובן מאליו שירדן, עיראק, לבנון וטורקיה יקלטו מיליוני פליטים. כפי שבעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה היה ברור לפולין, רומניה והונגריה שעליהן לפתוח את שעריהן לפליטים. רק מצרים מקשיחה את ליבה ומסרבת לקלוט פליטים, ערבים כמוהם, בשר מבשרם. למה? הם אינם מסתירים את התשובה. "לא ניתן להעביר למצרים את הבעיה הפלשתינאית." או במילים אחרות, כמו לאורך 75 השנים האחרונות, הערבים משתמשים בפליטים ככלי משחק להנצחת הסכסוך עם ישראל, בניסיון להטביעה במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה ב"זכות" ה"שיבה".
כן, זו מצרים שעימה אנו חתומים על הסכם שלום, ששילמנו למענו מחיר כה כבד.
ועכשיו, מצרים, בחוצפתה כי רבה, מאיימת להקפיא (!) את הסכם השלום, אם ישראל תממש את זכותה להגנה עצמית ותפעל נגד כוחות חמאס ברפיח. הסכם השלום היה בין שתי מדינות ריבוניות, ובסיס הריבונות הוא זכות ההגנה העצמית. כאשר מצרים התמודדה עם טרור בסיני, ישראל איפשרה לה להכניס כוחות צבא רבים לסיני המפורזת. כאשר ישראל חוותה מתקפת טרור רצחנית הרבה יותר, מצרים רק מפריעה לה, באופן מעשי, לפעול, ומאיימת בסיכון הסכם השלום.
שלום שכזה... ככה זה כאשר הרגלנו את שכנותינו שישראל היא ילד הכאפות של המזה"ת.
המשך המלחמה עד הניצחון, עשוי להיות אבן דרך בהרתעה אמיתית של אויבינו וביראת כבוד אלינו במזה"ת כולו. עלינו לבצע את הפעולה ההכרחית ברפיח, על אפם וחמתם של המצרים. להם יש יותר מה להפסיד.
 
* קופסת העסקה – מתאם השבויים והנעדרים לשעבר דוד מידן מזהיר מפני פעולה ברפיח והשלכותיה הקשות. כאשר מצרים מזהירה את חמאס שאם לא יגיע לעסקת חטופים בתוך שבועיים ישראל תפעל ברפיח, קופץ החכמולוג בראש ומזהיר מפני הפעולה. אותו מידן הזהיר באוקטובר מפני עצם התמרון הקרקעי בעזה, שבלעדיה לא היתה עסקת החטופים הראשונה יוצאת לפועל. כנראה שמי שהיה המתאם בתקופת עסקת שליט, אינו מסוגל לחשוב מחוץ לקופסת העסקה, שאת מחיר הדמים שלה אנו משלמים עד היום.
 
* איום הבייס הפרוגרסיבי – במוצאי שמחת תורה נשא ביידן נאום נפלא של הזדהות עם ישראל, כראוי למנהיג העולם החופשי. בביקורו בישראל היטיב ביידן להפגין את ידידותו הכנה לישראל, וכפי שהוא נוהג להגדיר את עצמו מאז פגישתו הראשונה עם גולדה: הוא ציוני, אף שהוא אינו יהודי. אבל הוא גם פוליטיקאי. ויש לו בייס. והוא לפני בחירות. וכך, לצד תמיכתו האדירה בישראל, הסיוע בחימוש, האיום על חיזבאללה, התמיכה במוסדות הבינלאומיים, שיגור נושאות המטוסים ושאר ביטויי התמיכה, הוא חייב לזרוק עצמות לקבוצה הרדיקלית האנטי ציונית במפלגה הדמוקרטית. וכך, לצד התמיכה בישראל, הסיוע לישראל, הידידות עם ישראל, הוא גם מפריע במלחמה.הניג'וס ה"הומניטרי" שלו הביא אותנו להחלטות שגויות, שבהן חיזקנו את חמאס, החלשנו את עצמנו, אנו מאריכים את המלחמה ומרחיקים את שחרור החטופים.
ביידן יודע שאנו חייבים למוטט את כוחו הצבאי והשלטוני של חמאס. הוא יודע שהדבר מחייב אותנו למלחמה קשה בתוך אוכלוסיית מגן-אנושי צפופה, מול אויב חסר עכבות שמתבצר בבתי חולים, גני ילדים, בתי ספר וחופר מנהרות מתחת למיטות תינוק. הוא יודע שצה"ל עושה כל מאמץ במציאות כל כך מורכבת כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה במגינים-האנושיים. הוא יודע שהיחס 2:1 בין הרוגים אזרחים לבין מחבלים חמושים חסר תקדים ואין לו אח ורע בלחימה בשטח אורבני. את כל אלה הוא יודע, אבל הבייס, הבייס.
ועכשיו הוא דורש מאתנו לא לפעול ברפיח. הוא יודע שלא נוכל לנצח בלי לחסל את כוחות חמאס ברפיח. הוא יודע שאנו חייבים לפעול ברפיח. הוא מבין שנפעל ברפיח. אבל הבייס, הבייס.
הבייס ה"פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית הוא איום כבד על היחסים בין ארה"ב לישראל וסכנתו העתידית איומה. על ישראל להכיר באיום ולחפש את הדרכים להתמודד עימו.
 
* בין התמגנות להגנה – פעמים רבות כתבתי שההתמכרות לשקט, לטכנולוגיה ולמיגון, הם לב הקונספציה שהובילה למחדל. ובאשר למיגון, הזכרתי את הגדר, המכשול התת-קרקעי, הממ"דים וכיפת ברזל.
האם אני נגד כיפת ברזל? ממש לא. אני נגד ההתמכרות. אין לי בעייה עם המיגון, כאשר אינו הופך תחליף להגנה על המדינה. וההגנה הטובה ביותר, כידוע, היא התקפה.
כיפת ברזל חשובה מאוד, הוכיחה את עצמה מאוד בהגנה מפני מטחי הרקטות והצילה חייהם של אלפי ישראלים. איך אפשר להתנגד לה? ההתנגדות שלי היא לגישה שעל פיה כיוון שיש לנו כיפת ברזל, אנחנו יכולים להכיל את ירי הרקטות ולהבליג על כך. גישתי הפוכה. כיוון שיש לנו כיפת ברזל, יש לנו יכולת ספיגה בשעת עימות, המאפשרת אורך נשימה לא לרוץ מיד להפסקת אש, אלא להמשיך ולתקוף גם בלחימה ממושכת כדי להגיע להכרעה.
אילו את התמרון הנוכחי ברצועת עזה ביצענו במבצע "שומר החומות", במבצע "צוק איתן", במבצע "עמוד ענן" או במבצע "עופרת יצוקה" – לא זו בלבד שהיינו חוסכים את טבח 7 באוקטובר ואת כל שנות ירי הרקטות על האוכלוסייה האזרחית בישראל, אלא הפעולה עצמה בעזה היתה גובה מאיתנו הרבה פחות אבדות. וככל שהמבצע היה נעשה מוקדם יותר, כך מחיר הדמים שלו היה נמוך יותר. אבי כל חטאת היה ביטול "חומת ברזל" ברצועת עזה ב-2002. אילו נכנסנו אז לרצועה, השמדנו את תשתיות הטרור והענקנו חופש פעולה לצה"ל ולשב"כ ברצועת עזה, כמה דם וסבל היו נחסכים מאתנו בעשרים השנים האחרונות. וגם מהפלשתינאים.
תורת הביטחון של ישראל חייבת לחזור להיות פרו-אקטיבית, שנדבך מרכזי בתוכה הוא מתקפת-הנגד המקדימה, בחינת "הקם להורגך – השכם להורגו". האם הפקנו את הלקח? חוששני שאל שלוש ההתמכרויות שציינתי נוספת גם התמכרות לפינוי היישובים.
 
* חבל שלא התאפק עוד קצת – סמוטריץ' תקף את נתניהו על כך שהגיב בשבת על הורדת דירוג האשראי, ונתן כדוגמה את עצמו, שהתאפק עד צאת השבת "והשמים לא נפלו."
טוב היה עושה סמוטריץ' אילו המשיך להתאפק גם אחרי צאת השבת. כך היה נמנע הנזק של הודעתו ההזויה, המנותקת והמזיקה.
 
* עד סוף 2024 – במאמר ל-ynet, ראש המועצה האזורית אשכול לשעבר, איש קיבוץ בארי, שבעבורי הוא מופת של מנהיגות אמת, חיים ילין, העלה על נס את ערך "אחריי", הבסיס למנהיגות אמיתית, כפי שהוא מוצא אותה במפגשיו עם לוחמי צה"ל. מול המופת הזה הוא הציג את המערכת הפוליטית שמתאפיינת בבריחה מאחריות. הוא קרא לממשלה לקחת אחריות ולבקש מנדט מחודש מהעם לפני 7 באוקטובר 2024.
ייתכן שלפני 7 באוקטובר זה מוקדם מדי, לנוכח התארכות המלחמה, אבל לבטח יש ללכת לבחירות עד סוף 2024. אם יוחלט על כך עכשיו, בהסכמה, יהיה בכך כדי לאפשר הקמת ממשלת אחדות רחבה וללכד את העם מאחורי הממשלה וצה"ל עד הניצחון. ואם לא... אללה יסתור.
 
* צמדי הפכים בשפה העברית – כן/לא, שחור/לבן, חושך/אור, טוב/רע, טיפש/חכם, שמיים/ארץ, מזרח/מערב, אמת/שקר, יבש/רטוב, נתניהו/מנהיגות.
[אהוד: אובססיבי אנטי-ביבי/בעל שכל ישר].
 
* המכורים לשנאה – ביום שבו נפל בקרב התלמיד התשיעי מישיבת ההסדר ירוחם, קיבלתי בווטסאפ סרטון אפל שבו איזה מנוול יוצא נגד ישיבות ההסדר בשם ה... שוויון בנטל.
בוז לאנשי ה-6 באוקטובר, המכורים לשנאה. שאינם מסוגלים להיגמל מההסתה.
 
* יום בשורה – יום בשורה לתנועה הקיבוצית ולאוהבי הקיבוץ. ליאור שמחה נבחר לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. ליאור, בן 46, חבר קיבוץ נצר סרני, הוא מנהיג בעל חזון ואיש ביצוע מעולה עם ניסיון מוכח. לאחר ספירת כ-95% הוא מוביל ברוב של 54.1%. באורטל, אגב, הוא זכה ברוב של 87%. המשימה הגדולה של התנועה הקיבוצית היא תקומת קיבוצי הנגב המערבי וגבול לבנון. אין לי ספק שליאור הוא האדם הנכון להוביל את המהלך.
 
* יותר משתמכתי בליאור – תמכתי בליאור שמחה מראשית הדרך, מתוך היכרותי איתו. היכרותי עם הדס דניאלי ילין, שהתמודדה נגדו, היא שטחית, אני מכיר אותה מהתפקידים שמילאה בתק"צ. לא היתה לי התנגדות אליה, אלא תמיכה בליאור. הצבעה פוזיטיבית נטו. עד שהחל הקמפיין שלה. מחאת קפלן תפסה עליה בעלות והובילה את הקמפיין שלה, תוך התייצבות של ראשי המחאה לצידה. ברור היה לי שהמחאה מריצה אותה מתוך כוונה להשתלט על התנועה הקיבוצית ולהפוך אותה ואת משאביה לפלטפורמה למחאה. הקו של הקמפיין שלה, שהוא הקמפיין שלהם, היה כל כך זר לתרבות של התנועה הקיבוצית. קמפיין נגטיבי, השמצות, פייק-ניוז, מתקפות אישיות שלוחות רסן על היריב כולל התקפות אישיות על כמה מפעיליו. קמפיין יקר של פרסומים בכלי התקשורת (מאיפה הכסף?). היא לא עבדה רק עם קמפיינרים חיצוניים אלא גם עם משרד עורכי דין חיצוני, ועוד לפני הבחירות היא שלחה (ומיהרה לפרסם) מכתב לוועדת הבחירות, שבו היא מזהירה מזיופים לטובת ליאור. ממש קמפיין א-לה טראמפ. קמפיין פמיניסטי קיצוני, מיזנדרי (מיזנדריה = שנאת גברים) ממוקד נגד הגופים הכלכליים של התנועה הקיבוצית, הכפשתם והצגתם כאיזה דיפ-סטייט. ממש קמפיין א-לה ביבי. ומודעות שיש לתמוך בה כדי שהביביזם לא ישתלט על התנועה הקיבוצית! לא ייאמן. ביקורת ארסית על הנהגת התנועה, כשהיא ההבטחה לשינוי, בעוד היא היתה עד לפני שנה המשנה למזכ"ל שהיא משמיצה ולפני כן המנכ"לית של התנועה. והדבר שהכי עורר את סלידתי – הפצת הקונספירציה הדוסופובית על הגרעינים התורניים שעומדים להשתלט על קיבוצי העוטף. בתחילת הדרך תמכתי בליאור רק בזכות מי שהוא. לאחר מכן תמכתי בו משתי סיבות: א. ליאור שמחה. ב. הדס דניאלי ילין. בסוף הדרך יותר משתמכתי בו, התנגדתי לה. אילו היתה נבחרת, היה זה אסון לתנועה הקיבוצית.  
 
* הנחס שלי – הילדים שלי הם אוהדי הפועל ת"א. כידוע, צריך להיות מזוכיסט כדי לאהוד את הקבוצה. הם צוחקים עליי, שה-DNA שלהם כאוהדי הפועל עבר אליי. תמיד אני מפסיד בבחירות. מיכל רייקין, שתמכתי בה בבחירות הקודמות למועצה האזורית גולן, הפסידה. המועמדים שתמכתי בהם בעבר במערכות הבחירות למזכ"ל התנועה הקיבוצית הפסידו. וגם המפלגות שאני תומך בהן בבחירות לכנסת אינן נוטות לנצח. אני נוהג לומר שאני מספיק לקפוץ בזמן על העגלה המפסידה. כבר חששתי שאני הנַחְס של אלה שאני תומך בהם.
אז הנה, סוף סוף המועמד שתמכתי בו, ליאור שמחה, ניצח בבחירות בתנועה הקיבוצית. האם זה שינוי כיוון? בהצלחה לאורי קלנר בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן בעוד שבועיים.
 
* פעם צנחן תמיד צנחן – המכתם "פעם צנחן תמיד צנחן", כאילו נכתב על חולי. חולי הוא חברי לנשק, לחמנו באותה פלוגה במילואים. הוא צעיר ממני בשלוש שנים, בן 58, והאחרון מבני הדור שלנו, שהמשיך כל השנים בפלוגה. במבצע "חומת מגן" הוא היה סמל מחלקה, וממלא מקום המ"מ, שהודח אחרי שחתם על מכתב סרבנים. הוא נפצע במבצע. אחרי הפציעה הוא חזר לפלוגה ומונה באופן רשמי למ"מ, אף שלא עבר קורס קצינים. מאז, כבר 22 שנה הוא מפקד על אותה מחלקה, אין לו שום עניין להתקדם. בתחילת השבוע הוא נפצע בעין בכניסה לבית בחאן יונס. הוא נותח וכעת מאושפז. רפואה שלמה והחלמה מהירה! אני מצדיע לו.
 
* ביד הלשון: מח"ל – את הפינה הקודמת הקדשתי לגח"ל – גיוס חוץ לארץ, במלחמת השחרור. אגב, בנוגע להערתו של אהוד בן עזר: לא גדודי חוץ לארץ אלא גיוס חוץ לארץ. הם לא היו גדודים נפרדים, אלא התפזרו ביחידות צה"ל. במקביל פעל המח"ל – מתנדבי חוץ לארץ. אלה לא היו עולים חדשים שגויסו, אלא 3,000 מתנדבים יהודים מארה"ב, אמריקה הלטינית ואירופה, שהתנדבו ללחום במלחמת השחרור. רובם היו ותיקי מלחמת העולם השנייה, בעלי ניסיון קרבי. תרומתם לצה"ל הצעיר היתה אדירה. בין השאר, הם היו השלד של הקמת חיל האוויר. רוב המתנדבים שבו לארצות מוצאם לאחר המלחמה, אך מיעוטם השתקע בארץ וחלקם אף הקימו יישובים חדשים – כפר דניאל והבונים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com