על "שושה" מאת יצחק בשביס זינגר

תרגום – צבי ארד, עם עובד 1978

החידה הגדולה של הרומן הזה היא מדוע אדם משכיל, מחזאי, סופר – מתאהב בשושה, אישה בעלת מנת משכל של ילדה, גמדה, נחשבת בעיני הבריות למפגרת, ודווקא אותה הוא נושא לאישה. הרושם הוא שכל הרומן נועד לתת הסבר למהלך גורלי זה של הגיבור הראשי, אהרלה גריידינגר, בתקופת חיים בעולם היהודי בפולין בשנים 1914-1951, כלומר בין שתי מלחמות העולם, וזמן קצר אחר כך. בין מאפייני התקופה – עלייתו של היטלר בגרמניה, הטיהורים של סטלין בברית המועצות, והדיקטטורה של פילסודסקי בפולין.

אהרלה, אוטודידקט, הבקיא מאוד בתלמוד, בקבלה, בכתבי הפילוסופים, בתורת האבולוציה של דארווין, בפרסומי הציונות והסוציאליזם – מוצא אוזן קשבת אצל שושה, בת גילו, שגורשה מבית הספר משום שהיא איננה תופסת את חומר הלימוד. ובכן, נערה מוגבלת זאת מקשיבה בלב אוהב לדבריו, ואף שואלת שאלות, המביכות את אהרלה, כי הרי אין כמעט פילוסוף שלא הגה גם כמה שטויות שקל להפריך. משפחתו של אהרלה, נצר לשושלת רבנים מפורסמת, מתנגדת לידידות הזאת עם ילדה. משפחתה של שושה עוברת דירה, וכך נגרמת פרידה ארוכת שנים בין אהרלה לבין שושה.

בינתיים מנסה אהרלה את מזלו כסופר, בלי הצלחה רבה, עד שמגיע לפולין המיליונר סם דריימן שמבקש תפקיד עבור אהובתו בטי סלונים, המבקשת להיות שחקנית. סם מזמין אצל אהרלה מחזה, ומוכן לשלם את שכרו, את שכר השחקנים ועלות האולם, העיקר שיהיה תפקיד ראשי לבטי. נושא המחזה – "הבתולה מלודמיר", הלא היא חנה רחל ורברמאכר, שנהגה כאדמו"ר, ונחשבה בעיני החסידים לקדושה. השחקנים, שלא היה להם מושג ברזי המסתורין ובמדרש, שהבתולה מלודמיר היתה בקיאה בהם, סירסו את הרפליקות של המחזה, וגם דאגו לנפח את הרפליקות שלהם כדי שיהיה להם יותר זמן על הבמה. בסופו של דבר, כצפוי, המחזה נכשל, וסם היה מוכן לקנות אותו, ולתקן אותו באמריקה. בינתיים בטי, האהובה של סם העשיר, מתאהבת באהרלה, והוא בתחילה נמנע מלהתייחס לרמזיה (על כן כינתה אותו "צודיק"), אך לבסוף הם נעשו נאהבים. זאת איננה המאהבת היחידה של אהרלה, קדמה לה דורה הקומוניסטית, אשר נוטשת אותו (לא נענה לה לשאתה לאישה) והיגרה לברית המועצות. קדמה לבטי גם צליה, אהובתו של ד"ר מוריס פייטלזון, שהיתה נשואה לחיימל, בן של מיליונר. טקלה הגויה בורחת מארוסה האלים אל אהרלה, וגם היא נהפכת לאהובתו. כאילו מבקש הסופר להרגיע את הקורא: אהרלה לא היה ביש גדא ביחסיו עם נשים, והיו לו יחסים אינטימיים עם נשים משכילות ודעתניות, ובכל זאת, הוא העדיף את שושה על פני כולן.

הוריה של שושה מאושרים, לאחר שאיבדו בת, ובת שנייה נהייתה פילגש של איש נשוי, ושושה עצמה אסירת תודה עד שהיא מנשקת את כפות רגליו (עמ' 99), אבל כל חבריו של אהרלה חושבים שיצא מדעתו. הוריו מתנגדים, ובעיקר בטי מנסה בכל כוחה להניאו מהמעשה שנראה לה חסר שחר. שושה מודיעה לאהרלה שאם הוא מתכוון לחזור לבטי – מוטב שיהרוג אותה קודם. כיוון שלשושה יש אישיות של ילדה קטנה ותמימה, היא לא מתארת לעצמה מה אמור להתקיים בליל הכלולות, ועבורה זאת טראומה, אבל הסופר מרגיע את הקורא כי עם הזמן היא החלה לאהוב את ההתייחדויות, ואף תבעה אותן.

בשל בעיות ביורוקרטיות – השניים נישאו אצל רב, אבל לא באופן רשמי – מתאפשר רק לאהרלה להגר לארצות הברית, עם הבטחה לאפשר זאת לשושה בהמשך. אהרלה הנאמן אינו מוכן לכך בשום אופן, למרות החשש הממשי להיספות עם שאר היהודים במכונת ההשמדה הנאצית. לבסוף מאפשרים לשניים להגר, אבל עם הבריחה מפולין שושה מתה, כביכול לא יכלה  להיפרד מהעולם היהודי שהלך ונעלם. (עמ' 239).

אהרלה גריידינגר מצליח מאוד באמריקה כסופר, ואף זוכה לעושר. בסיור שנועד לכתיבה על עם ישראל לאחר השואה, הוא מבקר באירופה ובישראל. כאן הוא מתוודע לייסורי הקליטה של חיימל מודעו, במעברה, ולאחר מכן בדירה קטנה בהדר יוסף. הוא מבקר בתל-אביב שהיא בעיניו עיר מכוערת וזקנה, למרות שבשנים היא צעירה מאוד.

ברומן הזה מתוודע הקורא לאנטישמיות הפולנית, כאשר ספר גוי, החושב את אהרלה לפולני, שופך בפניו את כל שנאתו ליהודים (עמ' 149), וכן הוא מתוודע לניפוץ החלום הקומוניסטי, כאשר אחד הגיבורים, וולף פלהנדלר, שנאסר בפולין על קומוניזם, נאסר בברית המועצות על ריגול לטובת פולין, כשהוא מעונה בצורה זוועתית מהמושיעים הקומוניסטים (עמ' 161 ואילך). אהרלה עצמו מגיע למסקנה שכל המהפכות מובילות לאותן זוועות (עמ' 164), דברים שבוודאי למד בשביס זינגר מהפילוסוף האיטלקי – איגנציו סילונה שהתפכח מאהדתו לקומוניזם.

כשיש הרבה תשובות לשאלה  קשה – סימן שאין ממש תשובה משכנעת. השאלה היא, כמובן, מדוע אהרלה בחר משלל הנשים שרצו בו דווקא את שושה  הגמדה והמוגבלת. בין התשובות: חובת הנאמנות, זיכרון מכמיר של הילדות ביחד, רחמים, נאמנות. אהרלה מציע תשובה משלו לתמיהה של בטי: שושה היא האישה היחידה שהוא יוכל לתת בה אמון, כי באמת הנשים שהיה עמן בקשר, כל אחת בגדה במישהו. וכן, בטי נישאת לקולונל אמריקאי גוי, ובהמשך מתאבדת.

הרומן מעניין, לפרקים מרתק, ויש בו גם נימים דקות של הומור.

משה גרנות

אהוד: בשעתו כתבתי מאמר ביקורת על התרגום העברי של "שושה", ולצערי אינני מוצא אותו. אבל אני זוכר מה שהבנתי אז מן הרומאן: מרבית אנשי העולם הספרותי היהודי בווארשה יודעים שהקץ קרב בגלל גרמניה הנאצית אך הם אינם נמלטים אלא בוחרים להישאר עד הסוף כי אין להם שום מקום אחר בעולם שאפשר לחיות בו חיים של ממש ושל ערך כמו בעולם הספרותי של האידיש בווארשה לפני מלחמת העולם השנייה. ואכן, היחיד שניצל מכל אותה חבורה, ומגיע לישראל, הוא חיימל, והוא קריקטורה לעולם שהיה ואיננו עוד.