* הרבעון בא לדרום – ביום חמישי נערך כנס של הרבעון הרביעי בנגב המערבי, תחת הכותרת "בניית העתיד מתחילה בדרום – הרבעון בא לדרום." למעלה מ-600 איש, מכל רחבי הארץ ומכל גווני החברה הישראלית, השתתפו בכנס. בחלקו הראשון, התחלקנו לחמישה סיורים שונים. בדרך כלל, באירועים מסוג זה, אני נוטה לבחור סיור במקום שונה משלי. למשל, במקרה הזה, באופקים, ברהט או (סביר להניח) במוסד "עדי נגב" לילדים עם מוגבלויות, שאותו הקים דורון אלמוג. הפעם בחרתי דווקא את המקום הדומה לי ביותר, קיבוץ סעד. כחבר בצח"י (צוות חירום יישובי) ובמחלקת הגנת היישוב (לשעבר – כיתת הכוננות) של אורטל, ראיתי הזדמנות לסיור מקצועי, אצל עמיתיי. הסיור, בהדרכתו של סגן הרבש"ץ, היה מאלף. יצאתי משם עם תובנות רבות, שעליהן אכתוב בקרוב בנפרד.
לאחר מכן נפגשנו כולנו לכנס באופקים. אופקים מרוחקת בכ-25 ק"מ מגבול עזה, ואף על פי כן, גם אליה הגיעו המחבלים הברברים וטבחו בתושביה. לתשומת לבם של המצדדים, אפילו אחרי 7 באוקטובר, במדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 – בכמה מקומות המרחק מן הגבול לים הוא 15 ק"מ. כרזת ענק שראיתי בעיר: "אופקים – עיר של גיבורות וגיבורים."
הכנס, בתקווה לניצחון במלחמה, לחזרת המפונים לבתיהם, חזרת החטופים ואחדות החברה הישראלית, כלל הרצאות של פעילים חברתיים ומנהיגים מאופקים והנגב המערבי, והרצאה מרתקת של אב שכול, שבנו נרצח במסיבה קטנה, שנערכה במקביל למסיבת נובה, ליד נירים, שבה נטבחו עשרים משלושים המשתתפים בה. המשפחה, המתגוררת בשלומי, שבגבול לבנון, היא כעת משפחה שכולה ומפונה. הוא סיפר את הסיפור האישי של משפחה דתית שבנה יצא בשאלה בגיל 17, ההתמודדות, הקשיים וההשלמה וההכלה והאהבה, עד האובדן הקשה. והיה בדבריו מסר הן למשפחות החוות את חוויית השינוי באורח החיים של ילדיה ומסרים על היחד ההכרחי לחברה הישראלית. ההרצאה המרכזית הייתה של יו"ר התנועה ד"ר יואב הלר, שנשא דברים על המעבר מחורבן לתקומה, הן מזווית הראיה שלו כהיסטוריון וחוקר השואה והן כשחקן פעיל בחברה הישראלית ובציבור הישראלי. והיתה תכנית אמנותית של אנסמבל מאופקים.
היה מרתק, מרגש וחשוב מאוד. כבכל אירועי הרבעון הרביעי, גם הפעם התפעלתי מרמת הארגון יוצאת הדופן באיכותה. הכרתי בימי חלדי ארגונים רבים מכל מיני סוגים ובכל מיני תחומים. אני מכיר היטב ארגונים שהיכולת הארגונית שלהם היא שמם הנרדף, כמו החברה למתנ"סים והתנועה הקיבוצית. רמה כזו של ארגון לא פגשתי.
אני מודאג מאוד ממגמת השתלטות הקצוות, ברוח שיח 6 באוקטובר על סטרואידים, על השיח הציבורי בישראל, גם כעת, בחודש החמישי אחרי הטבח ובעיצומה של המלחמה. זו ממש התפוצצות געשית של אנשי הקרע והשנאה. אני רואה דחיפות, ממש ברמה של פיקוח נפש לאומי, שהרוב הדומם יתארגן ולא יפקיר שוב את המגרש לכוחות הצנטריפוגליים המאיימים לקרוע את החברה לגזרים. הרבעון הרביעי יהיה אבן הראשה בבניית האלטרנטיבה - המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי הממלכתי.
 
* דגל האחדות והניצחון – תנועת אור לפיתוח ויישוב הנגב והגליל, ארגון ללא מטרת רווח, היא תנועה מיישבת, שנוסדה בשנת 2002, הפועלת לפיתוח וקידום ההתיישבות בנגב ובגליל. התנועה יזמה את הקמתם של שבעה יישובים חדשים בנגב ובגליל – מרחב עם, מצפה אילן, אליאב, באר מילכה, רתמים (חידוש היישוב שקם כקיבוץ ונפל), גבעות בר, כרמית, חירן ושיזף. כמו כן יישבה התנועה 23 גרעיני התיישבות צעירים ביישובי הספר בגליל ובנגב. התנועה הקימה את מרכז המידע הארצי להתיישבות בנגב ובגליל, המסייע למשפחות המתעניינות למעבר לגליל ולנגב. המרכז סייע למעבר של כ-50,000 איש ליישובי הנגב והגליל ויזמה וקידמה מיזמים חדשניים שונים לקידום ההתיישבות. בין השאר יזמה התנועה את חזון ישראל 2048 לעתיד משותף, חזון מרחיק ראות ונועז, יש שיאמרו יומרני, להפיכת אזורי הספר בגליל ובנגב למנועי הצמיחה הלאומיים, שיחיו בהם 8 מיליון אנשים. הם כוללים בגליל גם את חיפה, מה שאינו נכון בעיניי.
מדובר באחת היוזמות הציוניות החשובות ביותר שפועלות כאן בשני העשורים האחרונים. זו תנועה א-פוליטית, הפועלת בשיתוף עם הסוכנות היהודית, קק"ל, משרדי הממשלה, תנועות ההתיישבות והרשויות המקומיות בגליל ובנגב. לא בכדי זכה הארגון לפרסים רבים, ובהם פרס יגאל אלון על מעשה חלוצי, פרס הנשיא למתנדב, פרס ראש הממשלה ליזמות וחדשנות, פרס יו"ר הכנסת לאיכות החיים ובעיניי הם ראויים לפרס ישראל על תרומה ייחודית לחברה הישראלית. את התנועה הקים רוני פלמר, העומד בראשה. עוד קודם לכן הוא היה ממקימי היישוב סנסנה בצפון הנגב. ב-7 באוקטובר, נרתמה תנועת אור כל כולה לפעולה למען יישובי הנגב המערבי ותושביו ולמען יישובי ותושבי הגליל שפונו מבתיהם. תקומת יישובי הנגב המערבי והגליל והצמיחה הדמוגרפית הגדולה שלהם, תהיה משימתה הגדולה בשנים הקרובות.
במפגשיהם עם התושבים בנגב המערבי ועם המפונים, הם שמעו קול חזק מן השטח – חייבים להניף את הדגל אל ראש התורן, להרים את המורל, לחזק את הגאווה ואת החוסן, לרומם את הנפש. מכאן צמחה יוזמה משותפת של תנועת אור, תנועת לב אחד – כוח הסיוע האזרחי, אחד מארגוני ההתנדבות הגדולים בחברה האזרחית ומדרשת עין פרת: דגל האחדות והניצחון. אין זה דגל שמסמל את האחדות והניצחון שהושגו, אלא שמייחל לאחדות ולניצחון.
מדובר בתליית 12 דגלי לאום ענקיים בגובה של 10 מ', שהתורן שלהם תקוע 8 מ' באדמה, ובתחתיתם מחוברים דגלים של שתי יחידות המשתתפות במלחמה. כל דגל מוקדש לנושא מסוים – החטופים, פצועי צה"ל, בנות ובני הזוג של המילואימניקים והמילואימניקיות, חקלאי הנגב המערבי וכו'. בכל מתחם יש ברקוד, שבסריקה שלו ניתן לשמוע את סיפורי הגבורה והשכול, הכאב והתקווה. הדגלים נתלו בצמתים הסמוכים ליישובים בנגב המערבי. המיזם נעשה בתיאום עם ראשי המועצות ומזכירי היישובים. הנפתו של כל דגל לווה בטקס שבו השתתפו בעיקר תושבים מן היישוב הסמוך. הטקס אינו חגיגת ניצחון, אלא תקווה לאחדות ולניצחון.
לקראת הטקס בבארי, שנושאו היה קריאה לשחרור החטופים והוקרה למשפחות החטופים, גורמים מסוימים החלו להפעיל את מכונת הרעל וההסתה של ה-6 באוקטובר. הארגונים המארגנים הוגדרו כארגוני ימין פשיסטי משיחי ביביסטי, שבשעה שאתם אבלים על יקיריכם ומתגעגעים לחטופים, הם כבר פוצחים בחגיגות ניצחון, ורוקדים על הדם שלכם כדי להנציח את שלטונו של נתניהו. ?!?! והם בכלל לא ידעו שהם כאלה. הרי הם לא-ימין, לא-דתי, בטח לא משיחי, בוודאי ובוודאי לא פשיסטי וכמובן שלא ביביסטי, אבל מכונת השנאה וההסתה בזה לקטנות כמו אמת ועובדות. אמת זה ללוזרים. עובדות זה לחלשים. הם הפיצו את הבדיה, שלפיה הדגלים מונפים בתוך היישובים, ללא תיאום עם היישובים, בעוד הם מונפים מחוץ ליישוב ובתיאום עם היישובים. אבל ההסתה עשתה את שלה. חברים בבארי התרעמו ודרשו לבטל את הטקס ואף אמרו שיפגינו נגדו. ומכונת ההסתה והרעל כבר החלה להפיץ את הדברים ולקרוא לציבור בארץ לבוא להפגין "סולידריות עם תושבי בארי" ונגד הפולשים. הוי אורוול אורוול, מי יגלה עפר מעיניך?
ברגע שתושבים בבארי קראו לבטל את האירוע, תנועת אור לא היססה ומיד ביטלה אותו. החלטתה עוררה תרעומת בקרב תושבים אחרים מבארי, שעמדו על כך שהאירוע צריך להתקיים. אבל המארגנים אמרו שמרגע שהצעד שלהם, שנועד להביא לאחדות, מעורר מחלוקת, ואפילו חלק מהתושבים מתנגדים לו, אין בו טעם. הם כתבו מכתב לקיבוץ בארי שנפתח במילים: "סליחה. לפני ואחרי הכל אחים אנחנו. אנחנו אתכם, ביחד. ככל שפגענו  התנצלותנו. מעומק הלב ובכנות מלאה. ההרגשה שנוצרה בעקבות 'הדגל' היא בדיוק ההיפך מכל מה שאנחנו עושים ופועלים בו ולכבודו, למען עם וארץ ישראל. לפיכך, בחרנו לא לקיים את הרמת דגל ישראל לבקשת כמה מכם בבארי. אנו בוחרים לשתוק ולהתנצל – אחדותנו מעל הכול. במעשים." המארגנים הוציאו מכתב משותף עם ראש המועצה האזורית אשכול גדי ירקוני לכל היישובים במועצה ברוח זו. בין השאר נאמר בו: "המיזם נולד מתוך הקולות ששמענו החל מהשבועות הראשונים של המלחמה, קולות תושבים, חיילים ואזרחים המבקשים לראות את דגלי ישראל נישאים אל-על דווקא עכשיו, בתוך כל הכאוס. לאורך קו הגבול. למען הסר ספק, הרמת הדגל איננה חגיגה (ותקלה שלנו אם זה לא הובן כך), כי אם קריאה לאחדות ולהשבת החטופים, הצדעה לתושבים ולכוחות הביטחון והסיוע. עם זאת, אנחנו לא נרים את הדגל, אם חלק מהקהילה אינה שלמה עם קיומו." חתומים על המכתב גדי ירקוני, רוני פלמר - יו"ר תנועות אור ובלב אחד וארז אשל ממדרשת עין פרת. המשך המיזם הוא תליית הדגל בכמה צמתים מרכזיים, שאינם סמוכים ליישובים. אך מכונת הרעל כבר מסיתה להפגין גם נגד המהלך הזה.
אור-לי ברלב, מהרדיקלים בין ראשי המחאה, שיתפה פשקוויל שכותרתו "כותבים אנשי מחאת בשם העוטף." היא לא מתביישת לקחת בעלות על העוטף. רק הכותרת מציגה את ההבדל התהומי בין מארגני האירוע לבין המתנכלים לו. כמה ציטוטים מן הפשקוויל: "הצלחנו בזכותכם לסכל את קיום הטקס ההזוי של העלאת דגל הניצחון מול קיבוץ בארי... דגלים שיבהירו לכל עובר ושבה: 'ניצחנו! התחיל לא הכי טוב, החטופים במנהרות בעזה אבל שכחנו שהופקרנו, שחיי אנשינו יקרים לנו.' כך נראית הפקרה. באזור שמנסה להתאושש מהמכה האיומה שספג, נכנסים גורמים חיצוניים עם מסריהם הזרים ופועלים לכפות אותם עלינו... זה לא המסר שלנו. המסר שלנו הוא שהחטופים שלנו חייבים לחזור ובהקדם!! שלא ניצחנו, רבים מאיתנו אומרים גם שלא ננצח... בידינו למנוע את המיזם ההזוי והבלתי הולם הזה! ... העבירו את המסר לראש המועצה גדי ירקוני ולראשי המועצות בעוטף... לא ניצחנו ולא נכריז על ניצחון כלשהו כל עוד חטופינו בשבי! הכרזה שכזו תזיק למאבקנו לשחרורם ולא ניתן לה יד!... העצב ותחושת ההפקרה עדיין אתנו ואין לנו שום סיבה לחגוג... ייטיבו מובילי קהילותינו לדעת שאין מקום להעלאת דגלים לראש התורן" וכו' וכו' וכו'. לא ייאמן כמה רשע ואיזו תרבות שקר באה לידי ביטוי בפשקוויל הזה. ראשי המועצות ומובילי הקהילות הם הגורמים החיצוניים עם מסריהם הזרים, שכופים אותם על התושבים. לא אור-לי ברלב ושכמותה, שתפסו טרמפ על תושבי העוטף כדי לתקוע אותנו עמוק באלמנט שלהם – שיח ה-6 באוקטובר. האחדות והניצחון הפכו למילה גסה בקרב אור-לי ושכמותה. אור-לי ברלב היא מכונת הסתה, ששנאתה – אומנותה. היא תמונת הראי של טלי גוטליב. אור-לי וטלי, ט-לי ואורלי – צמד לא-חמד. אנשי ה-6 באוקטובר. אנשי השנאה, אנשי הקרע, אנשי הפלגנות, אנשי הפייק-ניוז, אנשי הקונספירציות, אנשי הטלת הדופי וייחוס הכוונות הרעות – הכוחות הצנטריפוגליים, שלא ינוחו ולא ישקטו עד שיצליחו לקרוע את העם.
 המאבק על עתידה של החברה הישראלית אינו בין מחנה הימין למחנה השמאל, אלא בין מחנה הקרע למחנה האחדות. אור-לי ברלב וחבריה וטלי גוטליב וחבריה נבנים זה מזה, מחזקים זה את זה – זה חוק הרדיקלים השלובים. האויב האמיתי שלהם הוא המיינסטרים המקדם את האחדות בישראל והחותר לניצחון במלחמה. האויבים של אור-לי ברלב אינם טלי גוטליב ואיתמר בן גביר, אלא תנועת אור, לב אחד ומדרשת עין פרת. הם האיום על אנשי הקרע והשנאה. אבל אני משוכנע שהחברה הישראלית לא תתן לאנשי ה-6 באוקטובר לנצח אותה. הרוח הישראלית תנצח!
 
* השתלטות עוינת – הניסיון הבוטה של מחאת קפלן להשתלטות עוינת על התנועה הקיבוצית ומשאביה, באמצעות בחירתה של הדס דניאלי ילין לראשות התנועה, לא צלח. חברי הקיבוצים נהגו באחריות והעניקו את הניצחון לליאור שמחה, שהוא המנהיג הראוי להוביל את התנועה לנוכח האתגר הגדול של תקומת קיבוצי הנגב המערבי וקו העימות בצפון. אבל אני מודאג מכך ש-45% מהמצביעים הלכו שבי אחרי הקמפיין הכוזב. הגורם המרכזי לתמיכה בהדס היה הרצון לקדם נשים. הרצון הזה מוצדק, אך אין הוא מצדיק בחירת האדם הלא מתאים לתפקיד, מול גבר שמתאים לאין ערוך. הפריטה הפופוליסטית על הסנטימנט הפמיניסטי הניבה קולות רבים, אך למזלה של התנועה הקיבוצית, לא הספיקה כדי להעניק לה ניצחון.
 
* לשלב נשים בהנהגה – התמיכה הרבה בהדס דניאלי ילין בבחירות להנהגת התק"צ מעידה על רצון מוצדק לשילוב נשים בהנהגה. מעבר למינוי של רעיה בן אברהם לתפקיד המשנה למזכ"ל, על ליאור שמחה, המזכיר הנבחר, לפעול באופן אקטיבי לקידום נשים ולשילובן בהנהגה.
 
* מי הפר את הברית – סערה בתנועה הקיבוצית, בעקבות ראיון פרידה של המזכ"ל היוצא ניר מאיר במוסף "הארץ"; כתבת השער של המוסף. הכותרת על עמוד השער היא "סוף העולם – ימינה," הכותרת של הכתבה עצמה: "אני שמח להירשם כמי שהפר את הברית ההיסטורית בין הקיבוצים לשמאל." ניר מאיר מדבר בישירות, לא פוליטיקלי-קורקט. לא כל מה שאמר אהבתי. אני גם מעריך (לא מתוך ידיעה, אך אני מכיר את הסוגה) שיש אמירות המוצגות אחרת מכפי שנאמרו, כלומר משפטים שהוצאו מהקשרם, או שאלות שהודבקו בדיעבד לתשובות שהסיטו אותן ממסלול הרצאתן. כך, בעיקר בנוגע ליחסים בין הקיבוצים לערי הנגב. בנושא הזה לא אהבתי את כל דבריו, אך הבנתי את הכוונה ולא אתפלא אם יש פער בין מה שנאמר וההקשר שבו נאמרו הדברים לבין האופן שבו הם מופיעים בכתבה.
אך מה שכבש את הכותרות היו האמירות הפוליטיות בנוגע למפלגות השמאל, אם כי גם כאן הכותרות מקצינות את הדברים. הוא אמר דברים בשבח המעשה ההתיישבותי של "המתנחלים" ואמר, בצדק היסטורי שאי אפשר לחלוק עליו, שהם ממשיכים את המעשה ההתיישבותי של התנועה הקיבוצית. עם זאת, הוא אמר שהם למדו את ה"איך", כלומר שהדרך להביא לריבונות היא השתלטות על השטח והקמת יישובים, אך הוסיף שהמחלוקת היא על ה"מה", כלומר היכן נכון שתהיה הריבונות הישראלית.
מי שמחבר את הכותרת "סוף העולם ימינה" עם הכותרת על הפרת הברית ההיסטורית בין הקיבוצים לשמאל, מבין שניר מאיר חבר למחנה הימין. מי שקורא את הכתבה, ולא רק את הכותרות, לומד שניר מאיר פרש ממפלגת העבודה וקרא לתמוך בבני גנץ והוא מדבר על שיתוף הפעולה עם יש עתיד והמחנה הממלכתי, אך גם עם איילת שקד. ומי שיעקב אחרי תוצאות הבחירות בקיבוצים בכל סבבי הבחירות האחרונים, יראה שהרוב הגדול תמכו בכחול לבן ולאחר מכן ביש עתיד ובמחנה הממלכתי. וכפי שניר מאיר מציין, מספר הח"כים חברי הקיבוצים גדל מאוד בזכות השתלבותם של קיבוצניקים בשתי המפלגות הללו, ולא עוד הסתגרו במפלגת העבודה ובמרצ.
יתכן שניר שמח להירשם כמי שהפר את הברית ההיסטורית בין הקיבוצים לשמאל, אבל האמת היא שמי שהפר את הברית אינם הקיבוצים אלא השמאל, שהפך לזרם אנטי התיישבותי. כאשר מפלגת העבודה ומרצ נלחמות לסגירת החטיבה להתיישבות – לא ניר מאיר הפר אתם את הברית. כאשר מפלגות השמאל נלחמות נגד חוק ועדות הקבלה, חוק מתון מאוד שמאפשר ליישובים בגליל ובנגב מעט שליטה על הרכב הקהילה ומציגים אותו כחוק גזעני פשיסטי, לא הקיבוצים מפרים אתן את הברית, אלא הן מפרות את הברית עם הקיבוצים. אלו רק שתי דוגמאות הממחישות את האמת – היחסים בין הקיבוצים לשמאל הישראלי דמו לכפיית "שלום בית" בין גבר מכה ואישה מוכה. הציפיה מהאישה המוכה לחסות בצל קורתו של הגבר האלים, רק כי פעם, כשהם היו צעירים, הם חתמו על "ברית היסטורית" תחת החופה, היא ציפייה בלתי נסבלת. וניר מאיר ראוי לשבח, לא על כך שהפר את הברית, אלא על כך שהיה הילד שקרא: "המלך עירום," ועוד יותר מכך, שעשה זאת כמזכ"ל התנועה. בעיניי, מפלגת העבודה ובוודאי מרצ, הפרו את הברית עם ההתיישבות העובדת בראשית שנות ה-90, כאשר ממשלתם ניסתה להוביל לעקירת יישובי הגולן ובשלהי שנות ה-90 כאשר ניסתה להוביל לעקירת ההתיישבות בבקעת הירדן. הרגע שבו תנועת העבודה הפכה מתנועה שמקימה קיבוצים למפלגה שעוקרת קיבוצים; מתנועה שמעלה קיבוצים לקרקע כדי לעצב את הגבול למפלגה שעוקרת קיבוצים מהקרקע כדי לעצב את הגבול – לא רק את הברית עם התנועה הקיבוצית ועם ההתיישבות העובדת היא הפרה, אלא עם עצמה, עם דרכה ההיסטורית ועם ערכי היסוד שלה.
ניר מאיר צודק, כאשר הוא אומר שעל התנועה הקיבוצית לפעול למען הקיבוצים ולמען ההתיישבות ולשתף פעולה עם מי שמקדם את האינטרס של התנועה ולפעול עם השלטון כשהדבר הוא למען טובת התנועה. ואם איילת שקד כשרת הפנים קידמה את ההתיישבות בנגב ובגליל – היא פרטנר ראוי לשתף אתה פעולה. וכאשר אורית סטרוק היא שרת ההתיישבות, הוא אינו מחרים אותה, אלא פועל אתה למען התנועה הקיבוצית. הדס דניאלי ילין, מי שהיתה עד לפני שנה המשנה שלו, ושאפשר לומר שהוא זה שטיפח אותה ובנה את מעמדה הציבורי בתנועה הקיבוצית, השתלחה בו בגסות ובארסיות, כחלק מהקמפיין שלה על ראשות התנועה הקיבוצית (למזלנו היא הפסידה בבחירות), על כך שהוא "התחבק עם אורית סטרוק." ועד היום אני שומע עוד ועוד ביקורת על ניר מאיר שהתחבק עם אורית סטרוק. מהו אותו "חיבוק"?
אחרי ה-7 באוקטובר, היו גורמים הרסניים שהמציאו תאוריית קונספירציה שקרית, ברוח הפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית, על כך שהגרעינים התורניים לוטשים את עיניהם כדי להשתלט על קיבוצי הנגב המערבי שפונו. בין השאר, כוונו החיצים לעבר אורית סטרוק. כל הגורמים, ובהם ניר מאיר ואורית סטרוק הכחישו זאת מכל וכל. אך הקונספירטורים המשיכו להפיץ את השקר. ואז ניר מאיר ואורית סטרוק הוציאו סרטון משותף שמבהיר את הדברים. ניר מאיר לא חיבק את אורית סטרוק, ואורית סטרוק אמרה דברים בשבחם של הקיבוצים. הסרטון היה פשוט הפצת האמת מול הפייק-ניוז והקונספירציה.
כך נאמר בסרטון: "חבריי בקיבוצי העוטף," פותח מאיר בפנייה ישירה לצופים כשלצידו ניצבת השרה אורית סטרוק. "אני מדבר איתכם ממשרד ההתיישבות. אנחנו אומרים באופן המוסמך ביותר: שיקום קיבוצי העוטף זו משימה של התנועה הקיבוצית, והמשרד יעזור לנו ככל יכולתו. לאיש אין כוונה לחמוס את הקיבוצים."
סטרוק עונה אחריו מיד: "מסכימה מאה אחוז. אנחנו מעריכים את התנועה הקיבוצית שיש לה אידיאולוגיה וגם יכולת עשייה מאוד מאוד משמעותיות. שבע פעמים ייפול צדיק וקם. נפלתם, אתם תקומו, אנחנו נעזור לכם לקום."
מה רע בכך? זה ה"חיבוק". ניסיון לעצור במשותף את הפצת תאוריית הקונספירציה.
ניר מאיר הוא ציוני, והוא מבהיר שהוא ציוני ולא נכנע לפוליטיקלי-קורקט אנטי ציוני ושצריך ליישב את הגליל ביהודים ומצר על כך שאיבדנו את הרוב היהודי בגליל. מי שבעיניו חתירה לרוב יהודי בגליל מוקצית מחמת פוליטיקלי-קורקט, אכן רואה בציונות אידיאולוגיה שאינה "תקינה-פוליטית". כאשר ניר מאיר מדבר על התיישבות ככלי למימוש ריבונות וחותר ליצירת רוב יהודי בגליל, הוא דבק בדרכה של תנועת העבודה, בדרכה של ההתיישבות העובדת, בדרכה של התנועה הקיבוצית.
 
* עזרה ראשונה לפצוע מדמם – הקמפיין הפופוליסטי של יאיר לפיד נגד התיקון לחוק הגיוס, מזכיר לי את האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו בתקופת ממשלת בנט לפיד. לפיד יודע שהחוק מוצדק, הוא יודע שהחוק חיוני לביטחון המדינה, הוא יודע שהיוזמה לחוק היא מצה"ל ולא מגורם פוליטי, הוא יודע שמדובר בתיקון חירום, כאשר אנו נמצאים במלחמה ורואים לנגד עינינו את התוצאות ההרסניות של עשרות שנות דיאטה אנורקסית לצה"ל בשם הפנטזיה של "צבא קטן וחכם." יתר על כן, אנו מודעים להכרח למלא בהקדם את השורות, אחרי שאיבדנו מאות חיילים שנפלו בקרבות ואלפי פצועים. אבל לפיד חש שהוא מצא את הגל לרכוב עליו כדי לעצור את הדימום שלו בסקרים. לא בכדי הוא כיוון את קריאתו לגנץ ואיזנקוט, בתקווה להחזיר אליו את הקולות שזורמים מיש עתיד למחנה הממלכתי. לפיד רוכב על גל הסלידה מהמשך השתמטות החרדים מצה"ל, כאשר אנחנו נלחמים במלחמה קשה כל כך, עם מחיר כבד כל כך. אכן, יש להיאבק בהשתמטות ולהתחיל לפתור את הבעייה הקשה שתחילה בן גוריון ואח"כ ביתר שאת בגין יצרו אותה וגרמו בכך בכייה לדורות. אבל אין שום סיבה לקשור בין המאבק הצודק הזה לבין חוק הגיוס. כאשר פצוע מדמם, קודם כל מטפלים בו. הרי לפיד יודע, שהפתרון לבעיית ההשתמטות של החרדים היא קודם כל בשירות לאומי אזרחי והרבה פחות בגיוס לצה"ל, וגם זה לא יקרה בזבנג וגמרנו. זה לא יפתור את הבעייה הדחופה של צה"ל. מלכתחילה לא היה צריך לקצר את השירות ולא להקדים את גיל הפטור למילואימניקים. העזרה הראשונה הדחופה היא קודם כל בתיקון המשגים הללו. זה יותר חשוב אפילו מצרכיו הפוליטיים של לפיד.
 
* סאטירה במיטבה – המערכון ב"ארץ נהדרת" על קציני הנפגעים שהקישו בטעות על דלת בבני ברק מהפך קרביים ומעורר התנגדות אינסטינקטיבית. אבל המערכון היטיב לשקף את האמת המרה במלוא כיעורה. סאטירה במיטבה.
 
* שילוב פרדיגמות – אם נשלב את פרדיגמת פינוי המוני לאורך זמן של אוכלוסייה במקום להגן עליה בביתה, על אדמתה, עם פרדיגמת המדינה הפלשתינאית בקווי 67', נשאלת השאלה – לאן נפנה את מיליוני תושבי הספר שבין חדרה לגדרה?
 
* לא מטרת המלחמה – סינוואר הוא בן מוות. חיסולו הוא יעד חשוב. אבל אל נתבלבל. חיסולו אינו מטרת המלחמה. ניתן לחסל אותו בלי לנצח במלחמה. ניתן לנצח במלחמה בלי לחסל אותו.
ניצחון במלחמה הוא מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי, פירוז רצועת עזה והחזרת החטופים. אם סינוואר יחוסל והמטרות הללו לא תושגנה – זה לא ניצחון. אם המטרות תושגנה, אך סינוואר יצליח להימלט, או ראשי חמאס יוגלו מעזה במסגרת הסכם כניעה כמו ערפאת ב-1982 – זה ניצחון. ואם ננצח בלי לחסל את סינוואר, אין זה אומר שיחידת "כידון" של המוסד נסגרה. לא אלמן ישראל.
 
* שאלה לנושאי הכרזות "עסקה עכשיו" – גם אני בעד עסקה עכשיו. אבל  לעסקה יש שני צדדים. אנו יודעים מה הדרישה שעליה מתעקש הצד השני. אזכיר את עיקרי התנאים, לא כולם. הפסקת המלחמה. נסיגת צה"ל מרצועת עזה. השארת שלטון חמאס בעזה. שחרור כל המחבלים האסורים בישראל כולל מבצעי הטבח. ערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש את האש. ועוד דרישות בנוגע להר הבית ועוד. זו העסקה היחידה שאפשר להשיג "עכשיו". אתם בעד עסקה כזאת? אתם דורשים מהממשלה להסכים לכך?
 
* הדרך הנכונה – המשלחת של משפחות החטופים להאג, להגשת תלונה נגד חמאס על פשעיו נגד האנושות – זו הדרך הנכונה והראויה להיאבק לשחרור החטופים.
 
* לא העבירו את התרופות – מעדויותיהם של פרננדו ולואיס, החטופים שחולצו מרפיח, אנו למדים שהפלשתינאים הפרו את ההסכם אתם (כפי שהפרו את כל ההסכמים אתם מאז אוסלו, כולל עסקת החטופים הראשונה, שבה התחייבו לשחרר את כל הנשים והילדים) ולא סיפקו לחטופים את התרופות שישראל העבירה אליהם. ישראל חייבת להגיב בעצירה או לפחות צמצום האספקה שהיא מעבירה לרצועת עזה, שכמו התרופות אינה מגיעה ליעדה אלא לחמאס.
 
* סיבה מצוינת – אונר"א מאיימת: לא נוכל להמשיך לפעול אם תהיה פעולה קרקעית ברפיח. עוד סיבה מצוינת לפעול ברפיח.
 
* מסכן את ממשלת החירום – הדרתו של קבינט המלחמה, ובו שר הביטחון והשרים גנץ ואיזנקוט מהחלטות מהותיות במו"מ על עסקת החטופים, היא שערורייה. ראש הממשלה הכושל, שמחדליו החמורים המיטו עלינו את האסון הנורא בתולדות המדינה, אינו כשיר לקבלת החלטות בסוגיות אסטרטגיות על דעת עצמו. אין בדברים אלה הבעת עמדה עניינית באשר לעצם ההחלטה לא לשלוח שוב את המשלחת לקהיר. אין זו נטישת המו"מ, אלא מהלך שהוא חלק מהמו"מ. הקבינט הביטחוני צריך לבחון את מהלכי המו"מ ולהחליט עליהם, ולא ראש הממשלה לבדו. אני תומך בכל לבי בממשלת החירום ושואף לכך שתהפוך לממשלת אחדות שתכלול גם את יש עתיד וישראל ביתנו. אבל אם נתניהו ימשיך להפר את ההסכם, לא יהיה מנוס מפרישה מן הממשלה.
 
* אחריות סלקטיבית – אלמלא נמלט מאחריותו לטבח – ההתהדרות של נתניהו מאחריותו למבצע החילוץ לא היתה כל כך פאתטית.
 
* מי רע יותר – בעקבות חילוצם של פרננדו ולואיס, ישראל פריי, הגדעון לוי החרדי, פרסם ציוץ שבו הוא מודה לחמאס ששמרו עליהם, בניגוד ל"סיפורי הבלהות" על כך שחמאס מתעלל בחטופים. באחת הקבוצות היטיב מישהו להגדיר את ישראל פריי – "איש רע". והוא הוסיף שהוא בתחרות רוע עם רוגל אלפר. לדעתי, רוגל אלפר רע ממנו. מה דעתכם?
 
* יהודיית מחמד – המרגלת בדימוס והיום בעלת טור ב"הארץ" ענת קם מגדירה את יוסף חדאד, ערבי ישראלי הגאה בישראליותו ובערביותו, לוחם בגולני שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה והיום הוא מהטובים שבמסבירי צדקתה של ישראל – "ערבי מחמד". איזו אמירה גזענית ומתנשאת. ניתן בהחלט להגדיר את המרגלת "יהודיית מחמד" בשירות חמאס.
 
* אז אסור להשוות? – אחד הדברים שמשעשעים אותי, הוא לראות את אלה שהתמוגגו מנאום ה"תהליכים" של יאיר גולן, ושכל כך אוהבים להשוות את ישראל לנאצים, ושנוהגים לומר בלעג "אסור להשוות" כדי לנוד למי שמתקוממים על ההשוואה הזאת – יוצאים היום מעורם כדי להסביר שאסור להשוות את הטבח הברברי ביהודים ובמי שעובדים עם יהודים ב-7 באוקטובר, עם הנאצים. מה נאצים? אסור להשוות...
 
* בצד של הרוע המוחלט – במשך שנים רבות היה יגאל סרנה השגריר של שוקנלנד ב"ידיעות אחרונות". הוא פרסם שם פשקווילים א-לה גדעון לוי-עמירה הס-רוגל אלפר-ב. מיכאל-המרגלת ענת קם-קרולינה לנדסמן וחבר מרעיהם. סרנה הוא שקרן ---, על פי פסיקת בית המשפט והוא הודח מ"ידיעות אחרונות" אחרי שהפסיד בתביעת דיבה.
אבל הוא ממשיך להסית נגד מדינת ישראל ברשתות החברתיות. וכעת הוא עסוק בהסתה נגד מדינת ישראל בגלל המלחמה בעזה. "החמאס לא נאצים. צה"ל לא מלאך. שני שבטים צמאי דם אחד עני אחד עשיר נלחמים כל אחד בכליו." כלומר, אין הבדל בין חמאס לצה"ל. מדובר בשני שבטים צמאי דם. חמאס נלחם בכליו, כפי שראינו ב-7 באוקטובר. צה"ל בכליו. טוב, חמאס אמנם לא נאצים, אבל יש נאצים. לפני 9 שנים הוא כתב "אשרינו שזכינו 70 שנים לשואה לראות נערים נאציים יהודים. ההיסטוריה מתפוצצת מצחוק: ברלין היא מקלט לישראלים שפויים ואילו מדינת המקלט היהודית הפכה לבית משוגעים פשיסטים." ועוד דברים שכתב השבוע, בתגובה על המלחמה, כלומר על מימוש זכותנו להגנה עצמית אחרי הטבח הברברי שחבריו עשו לנו: "חד וחלק. הפכנו לקוזאקים. ימין מלא מפלצות. וארץ שטופת מוח שלא רואה כלום. הישראליות הופכת לכתם שאין להסירו." ומיד קופץ לראש בתגובה עוד אוטואנטישמי העונה לשם רועי חן שמפרש: "יש לזה שם באנגלית: Holocaust".
ה-7 באוקטובר העמיד בפני כל אדם באשר הוא אדם נייר לקמוס – בחירה בין טוב ורע, בין חושך ואור. ברור מה הבחירה של סרנה ושל אותו רועי חן. הם בצד של הרוע המוחלט. האנטישמיות הנחותה ביותר היא אוטואנטישמיות. יגאל סרנה הוא אוטואנטישמי נחות.
 
* עידוד המצוינות – שר החינוך יואב קיש החליט לשנות השנה את מתכונת פרס ישראל, לא יהיו פרסים על הצטיינות במדעים השונים, אלא לשישה אנשים בקטגורית תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית. הכוונה להאיר בזרקור על אנשים שבלטו במלחמה – מוצדקת, אך לא על חשבון הפרסים הרגילים על הצטיינות במדעים השונים. המסר של הפרס צריך להיות עידוד המצוינות המדעית והמחקרית – גם בזמן מלחמה.
 
* עד מתי – לעובדים התאילנדים נמאס מהמלחמה. "מתי פיניט בום-בום?"
 
* ירידת הדורות – מתוך מסה של מתן חרמוני במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" – "משבר הרוח": "ברל נצמד לברנר. בן גוריון קירב את אלתרמן. נתניהו את גלית דיסטל אטבריאן."
היש יותר "ירידת הדורות" מזה? "אמר רבי זעירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנחנו בני אנשים. אם ראשונים בני אנשים אנחנו בני חמורים"  (מסכת שבת).
 
* ביד הלשון: נצר סרני – מקום בחדשות – נצר סרני, שחבר הקיבוץ ליאור שמחה נבחר השבוע לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. בדרך כלל אנשים נוהגים להגות את שם הקיבוץ – נצר סירני. וזו טעות, שמו נצר סֶרֶנִי. הקיבוץ מנציח בשמו את זכרו של אנצו סרני, יליד איטליה, חבר קיבוץ גבעת ברנר, מנהיג ציוני, סופר ואחד מצנחני היישוב, שצנחו באירופה בתקופת השואה. סרני ארגן את קבוצת הצנחנים שנועדו לצנוח באירופה כדי לארגן קבוצות פרטיזנים יהודיות והגנה עצמית יהודית, והצטרף אליה חרף התנגדות מנהיגי היישוב והתנועה, שסברו שחשיבותו כמנהיג מחייבת אותו להישאר כאן ולא לסכן את חייו, מה גם שכבר לא היה ילד, אלא בן 39. סרני המרה את פיהם, ויצא לשליחות. הוא נתפס בידי הנאצים ונשלח למחנה ההשמדה דכאו, שם הוצא להורג בירייה על פי הוראה מפורשת מגבוה.
את קיבוץ נצר סרני, שבשטח המועצה האזורית גזר, יסדו בתש"ח חלוצים, שורדי מחנה הריכוז בוכנוואלד. הם נתנו לקיבוץ את השם קיבוץ בוכנוואלד. כעבור שנה, ועדת השמות הממשלתית שינתה את שם היישוב לנצר. ב-1952, בפילוג בתנועה הקיבוצית, פרשו כחמישים משפחות מגבעת ברנר, השייך לקיבוץ המאוחד, והצטרפו לנצר, שהשתייך לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. הם ביקשו להנציח את חברם אנצו סרני ולקרוא ליישוב נצר סרני. ועדת השמות הממשלתי סירבה להעניק ליישוב שם הכולל בתוכו שם לועזי. חברי הקיבוץ פתחו במאבק. נתן אלתרמן פרסם שיר בטור השביעי התומך בבקשה. ח"כ חיים בר-אשר פתח בתהליך חקיקה לאישור השם. טענתו היתה, שבנו היחיד של סרני, דניאל, נהרג באסון מעגן, ואין נצר לסרני ולכן יש להנציח אותו בשם הקיבוץ. ועדת השמות הודיעה שמתוך כבוד לכנסת היא מאשרת באופן חריג את שם הקיבוץ נצר סרני, אך תמשיך לעמוד על משמר השפה העברית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com