מתוך "שלוש אהבות", 2000.
ערב אחד יצאתי מ"טעמי" וירדתי לעבר כיכר-ציון. הייתי שקוע בהרהורים כאשר פגשתי מולי במידרכה את עגנון. פניו הצרים היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כמו קלף חום-ורדרד עטור כתמים, שהזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמי שמבקש לשאוב אל קירבו בסתר את המהות שלי, את סיפור-חיי, והכל מתוך סקרנות עזה.
חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך איש נמוך השואף להיות גבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. וכאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון הדיבור שלו-עצמו, כאילו יש באפשרותו לדבר גם בהטעמה האחרת, שלנו, אך אינו רוצה בכך.
הוא תפס בחביבות את זרועי ונשען עליי קצת בלכתו. לאחר משפטים אחדים, שבמהלכם חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו, פנה אליי בשאלה מתנגנת:
 "אפשֶר גם אתה צריך להשתין?"
אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.
נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הארוחה החריפה שבמהלכה גם שתיתי הרבה, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "
עגנון ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו, ופסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, שהיה מואר וניראה נטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע היסטורי שאינו חוזר – לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, כשווה בין שווים, ליד קיר המשתנה.
לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר וארשת פניו רצינית, כאילו קיים מצווה חשובה. המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה ולאורך קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות.
נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת ההליכה, אף כי העדפתי אותו רגע, יותר מכל – להשתין, וגם פחדתי שיקרה לי מה שקרה לגיבור הרומאן של קנוט האמסון, "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה טייל בלונדון, ולבסוף הרטיב במכנסיו.
ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו את השאלה – האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין תיאור החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש יצחק בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודיים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה. כל זה התרחש בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.
 "לא!" יקדו עיני עגנון בזעם פתאומי, "הוא – עוכר ישראל!" –
והוסיף עוד כינוי אחד או שניים, המגנה את תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, נידמה לי, "שונד", ספרות צהובה –
ואמר לי: "אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" –
וקפץ על אוטובוס, שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –
 "בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו, כמעט בבכי, כי אהבתי מאוד את מרבית ספריו, ובייחוד את "תמול שלשום", אבל הוא כבר לא שמע.
מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. עתה ידעתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.
והרטבתי במכנסיי.
אהוד בן עזר