על "סיפורים פטרבורגיים"
מאת ניקולאי נ' גוגול
תרגום – נילי מירסקי
הספרייה החדשה 1982, 152 עמ'
בקובץ חמישה סיפורים כדלקמן:
"האדרת"
גיבור הסיפור הוא אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'יק, פקיד זוטר עלוב במראהו החיצוני, בחייו הפרטיים ובתפקודו כיועץ טיטולארי במשרד ממשלתי. תפקידו הוא להעתיק מסמכים, ואינו מסוגל לשום משימה אחרת. הוא משתכר סכום עלוב של 400 רובל לשנה, וכאשר האדרת שלו מתרפטת ונעשית שקופה, החייט שתום העין פטרוביץ' פוסק שלא ניתן לתקן אותה, וחובה לתפור אדרת חדשה, שמחירה עלול להגיע לסכום של מעל מאתיים רובל. ייאוש! מניין ישיג את הממון הרב הזה, כי הרי בחורף הפטרבורגי הקשה לא ניתן לשרוד ללא אדרת. הוא מצליח להוריד מהמחיר, מצטמצם באוכל ובשתיית תה, מחטט בחסכונות שלו, ובסיוע מענק ממקום העבודה, הוא מצליח להשיג את המימון, וזוכה שפטרוביץ' יתפור לו אדרת חדשה – רגע האושר היחיד בכל חייו. אלא שרגעי הנחת של אקאקי אקאקייביץ' היו מעטים להחריד: בחוזרו ממסיבה שערך אחד הפקידים הגבוהים לכבוד יום הולדתו, ובהזדמנות זאת חגג גם את התחדשותו של הפקיד הזוטר באדרת, ובכן, בחוזרו ממסיבה זאת בלילה הוא מוכה, ושודדים ממנו את האדרת. הסופר מתאר את הייאוש הנורא שפקד את גיבורו, ואת האטימות של זרועות השלטון כלפי מצוקתו של איש קטן שחרב עליו עולמו. בין השאר, הוא מתאר את אטימותו של פקיד חשוב בעל דרגת גנראל (לפקידי הצאר העניקו דרגות צבאיות), שדורש דיסטאנס מופלג, ונהנה שהמבקשים את תשומת ליבו יחכו לו עד בוש. האיש הקטן שלנו מתרוצץ ללא תכלית בחורף הפטרבורגי, הוא מתקרר וקודח מחום. הרופא מציע לבעלת הבית שלו להזמין לו ארון קבורה (מזכיר מאוד תמונה מ"כינורו של רוטשילד" שכתב אנטון צ'כוב כשבעים שנה מאוחר יותר). אחרי מותו מופיעה במקומות שונים בפטרבורג רוחו של אקאקי אקאקייביץ', מבהילה אנשים ומושכת מעל שכמיהם את האדרות. גם הגנראל האטום זוכה לאותו גורל, דווקא כשהתכוון להתרועע עם אישה גרמנייה (פחות יפה ופחות צעירה מאשתו...). מצטטים את דוסטוייבסקי שטען: "כולנו יצאנו מבין קפלי ה'אדרת' של גוגול". ועל כך בהמשך.
"האף"
הספר איוואן יאקובלביץ' מחליט לוותר על תה, ובמקום זה הוא מעדיף לחם שאשתו אפתה ובצל. לתדהמתו, הוא מוצא בלחם אף של בן אדם. אשתו מגדפת אותו ומאשימה אותו שאת האף השיג כאשר הוא גילח אנשים תוך שהוא מחזיק להם באף. הוא מנסה להיפטר מהאף על ידי זריקתו לנהר הנייבה, אלא ששוטר עוצר אותו. הקולג של הספר הוא קוראליוב, פקיד בדרגת מאיור, שמסתכל במראה, ונדהם שאין לו אף. כאן מתחיל מסע ייסורים שלו להחזיר לעצמו את האף: נטפל לאיש לבוש בגדי שרד שבפרצופו האף שלו, אחר כך הוא נוסע למשטרה, למחלקת המוסר והמידות (תוך תיאור חוסר האונים והשחיתות של הבירוקרטיה הצארית). מחליט לפרסם מודעה בעיתון, אלא ששם חוששים לשם הטוב. הוא מחליט שאישה בשם פוצטוצ'ינה שכרה מכשפה להעלים לו את האף משום שהוא אינו נענה לבקשתה שיישא את בתה לאישה. אותו שוטר שראה את הספר מבקש לזרוק את האף לנהר, עוצר את הספר, ומביא לקוראליוב את האף. השאלה היא איך להדביק אותו לפנים. בוקר אחד מתעורר קוראליוב, ומוצא כי האף חזר למקומו, ואז הוא מחליט להתראות בחברה, בתיאטרון, בבתי קפה, ואף לחזר אחרי נשים, כי כבר אינו צריך להסתיר את פרצופו.
ובכן, דוסטוייבסקי צדק לא רק לגבי הסופרים הרוסים – מסתבר שגם קפקא, יונסקו ובקט בוודאי הושפעו מגוגול.
"רשימותיו של מטורף"
הגיבור של יצירה זאת, אקסנטי איוונוביץ' הוא פקיד זוטר כמו אקאקי מ"האדרת", הממונה עליו אינו מרצה מעבודתו (הוא מחדד נוצות כתיבה). הטירוף שתוקף אותו הולך ומתגבר: בתחילה הוא "שומע" כלבלבות מדברות, אחר כך הוא מתוודע להתכתבות בין שתי הכלבלבות. הן לועגות לו על כך שהוא, העלוב, המגוחך, מוצא עצמו ראוי לחלום על סופי, בתו ההדורה של המנהל. ראש האגף גוער בו על כך שהוא, אפס גמור, מזדנב אחרי עלמה נעלה. הוא מגדף בליבו את ראש האגף – כיצד הוא מעז לדבר כך על בן אצולה? והרי ללא ספק יש לו סיכוי לעלות בדרגה עד לדרגת גנרל. כשהוא קורא על משבר המלוכה בספרד, הוא מחליט שהוא עצמו המלך המיועד לספרד בשנת 2000. כשהוא מודיע על מלכותו למארווה המשרתת, היא נבהלת נורא. הוא נדהם שבמשרד אינם יודעים שהוא המלך פרדיננד השמיני. הוא ממתין למשלחת מספרד שיביאו לו את הכתר. הוא גוזר את המעיל כדי לתפור ממנו גלימה מלכותית. ואז כנראה הוא כבר מאושפז בבית חולים לחולי נפש, ומטפלים בו כמו שהיה מקובל באותם ימים: באלימות, מגלחים את ראשו, ומטפטפים עליו מים קרים וכו', ואז "המלך" המיואש מייחל להצלה מידי אימו.
מעניין שבכל ההזיות של המטורף הוא מזכיר שצרפת קיבלה על עצמה את דת מוחמד. גוגול ניבא בתחילת המאה ה-19 מה עלול לקרות בשנות האלפיים.
"שדירת נייבסקי"
הסיפור מתחיל בתיאור שדירת נייבסקי, והאוכלוסייה הפוקדת אותה בשעות השונות של היום והערב, לוז הסיפור הוא עלילותיהם של שני צעירים פטרבורגיים: הצייר פיסקארוב, והקצין פירוגוב. הם מחלקים את "המשימות" ביניהם: פיסקארוב יעקוב אחרי ברונטית יפיפייה, ופיגורוב יעקוב אחרי בלונדינית מצודדת. פיסקארוב עוקב אחרי צעירה בעלת פנים אלוהיים כדי להיוודע למקום מגוריה. לתדהמתו, היא רומזת לו לבוא אחריה, ומסתבר לו, לתדהמתו, שייצור אלוהי זה הזמינה אותו לבית בושת. הוא בורח משם המום לחלוטין ובחלומו, אותה צעירה היא אצילה ממגנטת בחוג העליון, והיא מעדיפה את חברתו, למרות שהוא לבוש בבגדי הצייר המרובבים בצבעים. הוא מחליט להחזיר אותה למוטב ולהתחתן עימה, והיא מודיעה לו שאין לה חשק לחיות בעניות עימו, כשהיא נאלצת לשמש ככובסת או תופרת. מרוב אכזבה, הצייר מאבד עצמו לדעת.
מכאן הסיפור מתרכז בקצין בדרגת סגן פירוגוב, שלא טרח להגיע להלוויית חברו. הוא עוקב אחרי צעירה בלונדינית מצודדת, ונכנס אחריה לדירתה. מסתבר שהיא נשואה לפחח גרמני בשם שילר (הסופר טורח לציין שאין קשר לסופר והמחזאי פרידריך שילר). כדי להמשיך ולבקר בבית זה כדי להגניב לאישה הצעירה נשיקות, הוא מזמין אצל הפחח דורבנות ונדן לפגיון, וכשבעלה משתכר ביום א', הוא מפתיע אותה, רוקד עימה, ומבקש לכובשה. בדיוק אז נכנסים הבעל שילר ושני חבריו, הופמן הסנדלר וקונץ הנגר, ומפליאים בו את מכותיהם. כאן המקום לציין שבסיפורי פטרבורג פוגש הקורא מעין מגדל בבל של שפות (רוסית, צרפתית, גרמנית) ושל אומות (רוסים, גרמנים, צרפתים – בעיקר פדגוגיות ופינים).
"הדיוקן"
בבית ממכר לתמונות, מחטט הצייר צ'ארטקוב בין היצירות, ומתפעל בתמונה מאובקת של ישיש בעל עיניים חודרות. הוא משלם עבורה את הקופיקות האחרונות שלו. בעל הבית מגיע אליו עם שוטר לדרוש שכר דירה בשל פיגור של חודשים. לצייר אין דרך לשלם, והשוטר מציע שישלם בתמונות. בעל הבית מסרב. אילו צייר את הנסיך קוטוזוב, היה מסכים, אבל הוא מצייר קבצנים ואת החדר המוזנח שלו. השוטר מחטט בציורים ונתקל בישיש בעל המבט המצמית, ובחוסר זהירות הוא פוגע במסגרת, ומתוכה נפלט גליל עם אלף זהובים, שאולי הוסתר על ידי בעל התמונה מפני יורשיו. הצייר משלם את החוב, שוכר דירה ברובע יוקרה, קונה בגדי הדר, ומשלם עבור כתבה אוהדת בעיתון המשווה אותו לוואן דייק ולטיציאן. בעקבות כך שמנה וסולתה של פטרבורג מגיעים אליו שיצייר דיוקנאות. והוא נענה לכל הדרישות, האבסורדיות לפעמים, של הלקוחות. הוא זוכה לעושר רב, ומשבח עצמו כאילו הוא עולה על רפאל ומיכלאנג'לו. כשהוא מתבקש להביע דעה על ציור של חבר לשעבר שגלה לאיטליה (גוגול עצמו בילה באיטליה שנים), הוא מבין מהי יצירה אמיתית, ועד כמה הוא זייפן של ציור. הוא מנסה לחזור אל ציור אמת ללא הצלחה, הוא שוקע בייאוש שמוביל אותו לרכוש בכל ממונו יצירות מופת כדי להשחית אותן.
לסיפור זה יש המשך על צייר אחר אשר באו עליו אסונות בעטיו של ציור של מלווה בריבית, שמבט עיניו מצמית כמו בחלק הראשון של סיפור זה. הצייר הזה מאשים עצמו בחטא ומסתגף (כך גם גוגול עצמו בסוף חייו הקצרים). בינו ובין בנו, הצייר גם כן, יש דיון על כך שצריך להקריב הכול למען האמנות, כי יש בה רמז לגן עדן.
אינני דובר רוסית, ואינני יכול להביע דעה על לשונו של גוגול, אבל פה ושם ניתן להתרשם ממנה גם בתרגום – כשהוא מבקש לתאר חנופה, הוא מתאר כיצד אנשים מטאטאים במצח את האבק מעל המגפיים של בני האצולה (עמ' 134).
הקובץ הזה עניינו רק סיפורי פטרבורג, שם בילה גוגול שנים, ואף כיהן כפרופסור באוניברסיטה לזמן קצר. הוא מתאר ביצירותיו הפטרבורגיות את האטימות של הדרגים הגבוהים, את השחיתות של המנגנונים הממשלתיים, את הנהנתנות והצביעות של העילית; אבל גוגול, שנולד במחוז פולטאבה שבאוקראינה, מתאר בכישרון ענק את פשוטי העם במחוזות אלה.
כדי להשלים את התמונה מכיוון זה, הצצתי בקובץ אחר של סיפורי גוגול: "האדרת וסיפורים אחרים" (שוקן 1964) בתרגום יצחק שנהר. בסיפורים אלה מוחשת נימה של הומור, וגם חיבה גדולה אל האנשים הפשוטים, שלא נפגעו בהעמדת פנים והקפדה על הכרה מעמדית, כמו בעיר הגדולה. בחרתי מקובץ זה שלושה סיפורים ובמערכון, שכן שלושת הסיפורים הראשונים בקובץ זה – "האדרת", "החוטם", "רשימות של מטורף" מופיעים בקובץ הנ"ל, והלשון שם הרבה פחות ארכאית.
להלן מספר מילים על הסיפורים האוקראיניים:
"הכרכרה"
בעיירה שכוחת אל מגיע גדוד של פרשים, אירוע המעיר את המקום מתרדמתו. גנרל מזמין את פני העיירה לסעודה, ביניהם את האציל צ'רטוקובסקי. זה מתפאר בפניו שרכש כרכרה מופלאה שערכה 4000 רובל, והוא מזמין את הגנרל לארוחת צהריים כדי שיזין עיניו בכרכרה היקרה. אלא שצ'רטוקובסקי מגיע הביתה בארבע בבוקר, וישן עד הצהריים, כאשר הגנרל מגיע עם כל צוות קציניו לארוחה המובטחת. המשרת נאלץ לשקר שבעל הבית יצא מהבית לכל היום, מה שגורם לכעס אצל הקצינים שהוזמנו לשווא. הם מבקשים לראות את הכרכרה המדוברת, ומוצאים בתוכה את בעל הבית עטוף בסדין.
"היריד בסורצ'ינץ"
המוז'יק סולופיי צ'רוויק מגיע עם בתו היפה פאפארסקה ואימה החורגת ליריד בסורצ'ינץ כדי למכור סוסה זקנה ושקי חיטים. בחור פוחז נטפל לנערה היפה, וזוכה למטר של גידופים מפי האם החורגת. הוא זורק עליה רפש, והצפי היה לעימות אלים, אבל מדובר באנשים טובים עם כוונות טובות. מסתבר שהבחור מכיר את סולופיי, וסולופיי מכיר את אביו של הבחור, ומכל זה מגיעים לשמחת כלולות בינו ובין הבת היפה שחושקת בו. מה ששיכנע את סולופיי להסכים שבתו תתחתן עם הבחור היא העובדה שהוא מסוגל לשתות בלגימה אחת חצי לוג יי"ש! האנשים הטובים האלה הם פרימיטיביים, וביניהם מתהלך סיפור על שד שכסותו האדומה גורמת לחוסר מזל אצל כל מי שיש נגיעה כלשהי בה.
"מקום של כשפים"
גם בסיפור זה מצויה במרכז האמונה במדוחי השטן. סבא שומר על הבוסתן שלו מתוך מלונה שבנה בו. הוא מקבל אורחים ומכבד אותם בפירות גנו. מסתבר שהסיטרא אחרא מפתה אותו לתור אחר אוצר שכביכול מצוי ליד קבר הסמוך לכנסייה. הוא מוציא מהאדמה דוד, מביא אותו לבוסתן, ומסתבר לו שהוא מלא אשפה. הוא נודר לא להתפתות שוב למדוחי השטן.
הקובץ מקנח במערכון בשם "שלהי תיאטרון", שעלילתו מתרחשת שוב בפטרבורג, בפרוזדור התיאטרון, בו אנשים יוצאים מהמחזה "רביזור" ומביעים את התרשמותם. הטענות סבות סביב הלשון הנמוכה, הדמויות הקריקטוריות. נטען שמחזה חייב להביא רעיון נשגב, ואילו במחזה הזה ניתן לחוש בהשמצת הממשלה, ודיבה רעה על רוסיה. בדוברים יש המתלוננים שהמחבר הציג רק דמויות נתעבות, ואין שם אפילו דמות ישרה אחת. היו בקהל (אפילו תוך כדי הצגה) שצעקו כי המחבר ראוי למלקות ולהגלייה. מעטים בקהל מצדדים במחזה, בעיקר כי הוא מעורר צחוק, וכי הוא מוקיע את הצביעות. איש הלבוש בפשטות (בקהל יש הרבה אצילים ונסיכים) מציין שלא הממשלה מוקעת במחזה, אלא אלה שלא מקיימים את ההנחיות של הממשלה. הוויכוח מתלקח בין עשרות שצפו במחזה, ומתואר איך מי שנהנה מהמחזה, משנה את דעתו, כשנודע כי בעל מעמד גבוה יותר מגנה אותו. בסיום מופיע המחזאי עצמו, ומביע דעה שהוא מצדד בחילוקי דעות, ובאשר להיעדר ברייה ישרה במחזה, הוא עונה שהברייה הישרה הזאת היא הצחוק, וכי בלעדי הבדיות של הסופרים העולם היה שוקע בתנומה.
גוגול נחשב בצדק לסופר שהשפיע על הסופרים הרוסיים שיצרו אחריו, ולמעשה, על הסופרים האירופיים בכלל. האיש ללא ספק גאון, שעיניים בולשות לו, פיכחון גמור, ויכולת ביטוי מעולה. על כן מדהימה העובדה שבסוף חייו הקצרים הוא חש חוטא, שראוי לייסורים וסיגוף. ובחיבור "קטעים נבחרים מהתכתבות עם ידידים" אנו פוגשים ריאקציה דתית מיסטיקה סנגוריה לשלטון האימים של הצאר ולמשטר הצמיתים הידוע לשמצה. וכן, הביוגרפים של גוגול משוכנעים שהיה א-מיני. ובכן, קשה לפתור את חידת חייו זאת של גוגול.
כידוע, סופרים גדולים חשודים באנטישמיות (סמויה או גלויה), וחיפשתי בסיפורים הנ"ל אם גם גוגול סבל ממחלה חשוכת מרפא זאת. היהודים מוזכרים בשניים מסיפורי הקובץ: ב"רשימותיו של מטורף", הגיבור אקסנטי איוונוביץ' כועס על הגזבר "היהודון" שאינו מוכן לתת לו מקדמה על חשבון המשכורת. כיוון שמדובר בציטוט מפי מטורף, לא ניתן להסיק לענייננו דבר. בסיפור "היריד בסורצ'ינץ" מוזכר יהודי בעל בית יי"ש שבהיסח הדעת מוכר את הסותה [אולי לסוטה? – אב"ע] המקוללת של השד לצועני, והוא לוקה כמו כל שאר הגיבורים מהתעללות השד. לא התרשמתי שיש אנטישמיות ממש בשני קובצי סיפורים אלה.
משה גרנות