הטבח בנגב המערבי ב-7 באוקטובר תפס את החברה הישראלית בשעתה הקשה ביותר מאז קום המדינה. החברה הקרועה והשסועה הייתה על סף תהום. שיח השנאה, ההסתה והקונספירציות השתלט. הציבוריות הישראלית התחלקה לשני מחנות, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים ביותר בתוכו. היה זה איום קיומי של ממש.
מי היה אשם במצב? נשאיר זאת להיסטוריונים של העתיד. אומר רק שמי שטוען שהאשם הוא רק בצד השני – טועה ומטעה ובמקרה הטוב לוקה בחוסר מודעות עצמית.
הדבר הנורא ביותר היה הדיבור על היפרדות לשתי מדינות. אף שמדובר ברעיון הבל שההיתכנות שלו היא אפס, עצם העובדה שהוא היה באוויר ושעשרות אלפים חתמו על עצומה ברוח זו, היא כשלעצמה חורבן.
ואז הגיע 7 באוקטובר המר והנמהר. קיבלנו תזכורת שאנו עם אחד. שהאוייב רוצה להשמיד את מדינת ישראל ורוצח יהודים באשר הם, וממש לא מעניין אותו אם נרצח א' בעד חוק הסבירות ונרצח ב' נגדו או להיפך. רעיון העוועים המטורף, שעל פיו קיבוץ כפר עזה החילוני ושכנו – קיבוץ סעד הדתי צריכים להיות בשתי מדינות שונות, ושחברי ניר עם ורוחמה צריכים להיפרד משדרות לשתי מדינות נפרדות, נראה מזוויע וחולני יותר מאי פעם.
ב-7 באוקטובר קיבלנו תזכורת על אודות ברית הגורל בינינו. אין די בברית גורל כדי לקיים לאורך דורות לאום, מדינה, חברה. יש צורך למנף את ברית הגורל לברית יעוד משותף. אבל ברור היה, שכעת אנו במלחמה, מלחמת קיום, וכעת לבבות כולנו פועמים כלב אחד – יחד ננצח!
היו מי שמהרגע הראשון סלדו מן היחד הזה. כבר ב-7 באוקטובר עצמו, החלו כמה מנוולים להמציא את תאוריות הקונספירציה המטורללות על "בגידה" שהביאה לטבח; עלילת דם בזויה שנועדה לנקות את נתניהו מאחריותו לגדול המחדלים בתולדות המדינה. בו ביום תמונת הראי שלהם החלו לרקום את המהלכים למינוף הטבח לקידום מטרותיהם הפוליטיות, לחידוש המחאה ולהדחת נתניהו. אבל הם היו בשוליים. העם – רובו ככולו, התלכד סביב הרעיון – יחד ננצח.
אבל השוליים הקנאיים, שוחרי הקרע, אנשי השנאה וההסתה, לא שקטו ולא נחו ולא חדלו לכרסם ולכרסם ולכרסם. שורפי האסמים, סוכני הכאוס נשארו בשלהם. הם דבקו ב-6 באוקטובר ועשו הכול לחזור לשיח שאפיין אותו, כי שנאתם-אוּמנותם ואין להם קיום ללא הקרע.
והם השפיעו. והיום, בעיצומו של החודש החמישי למלחמה, אנשי ה-6 באוקטובר שוב הולכים ומשתלטים על השיח, ושוב מסכנים את קיומה של החברה הישראלית, בעיצומה של מלחמה קשה.
איך הם הצליחו להפוך את סוגיית החטופים, שיא הקונצנזוס, למוקד של קרע, שנאה והסתה? הרי על פי השיח הציבורי, העם מתחלק לשניים, כך שמי שתמכו בהפיכה המשטרית מוכנים להקריב את החטופים למען חזון משיחי הזוי – ומי שהתנגדו לרפורמה המשפטית חותרים לכניעה ולניצחון החמאס כדי להפיל את ביבי. אלה מכנים את טבח 7 באוקטובר "טבח קפלן" ואלה – "טבח ביבי".
הרוב הגדול, המוחלט, של הציבור הישראלי, אינו חלק מן השיח הרעיל הזה. הרוב המוחלט סולד ממנו. גם לפני הטבח הרוב סלד ממנו, וכעת – על אחת כמה וכמה. אלא שהרוב, כתמיד, דומם. את המציאות הזאת, חייבים לשנות. אסור לרוב לשוב ולשתוק ולתת לשורפי האסמים להחריב את הבית. הרוב חייב להתעורר ולומר: עד כאן.
את משטר המחנות, היוצר שיח זהויות שבטי של "הם ואנחנו", הם – הרעים ואנחנו – הטובים, צריך לשבור. כדי לעשות כן, יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, שיהווה מרכז החברה והקול המוביל בה. הקיצונים יידחקו למקומם הטבעי, בקצה. כאשר הם בקצוות, יש בהם תועלת. הם מאתגרים את השיח ואת הקונצנזוס. כאשר הם משתלטים על המרכז, הם מסכנים את הקיום. הרוב הדומם, הרוב שבמרכז, הרוב שמאמין באחדות לאומית שמעל למחלוקות, המכובדות כשלעצמן, חייב לבלום את ההידרדרות ולתפוס מנהיגות.
גופים רבים קמו במהלך השנתיים האחרונות ובעיקר מאז הטבח, בחתירה להסכמה לאומית רחבה. חלקם קיימים עוד קודם לכן. החשוב והגדול שבהם הוא הרבעון הרביעי, שעליו כתבתי לפני שבועיים, שבניגוד לשאר הקבוצות חותר להיות תנועת המונים והוא הולך ומתרחב בקצב מסחרר מיום ליום. בין אם הרבעון יישאר תנועה חוץ-פרלמנטרית ובין אם יהפוך למפלגה, השפעתו תהיה רבה.
גופים נוספים הם תיקון 2024, אמנת בראשית, הציונות הממלכתית, דתיים ציונים דמוקרטים, פנימה, תנועת אור, מנהיגות מחברת, מכון תכלית, כולנא, שומרים על הבית המשותף, נאמני תורה ועבודה, המכון למדיניות העם היהודי, יוזמת המאה, המילואימניקים ועוד. אני בטוח שיש גופים שלא שמעתי עליהם, החותרים לאותה מטרה.
תיקון 2024 והמילואימניקים הם שני ארגונים שהוקמו בידי צעירים שסיימו את המילואים ויצאו לקרב על נפש החברה הישראלית. בדרך כלל אני חושש מאוד מהתארגנות סביב המילואים. אני סבור שצה"ל צריך להיות מחוץ למשחק, לחלוטין. ראינו איך הכנסת המילואים למחלוקת, הובילה לסרבנות הממארת (אף שבדיעבד מסתבר שהיה זה רק איום בסרבנות, אך גם הוא חמור כשלעצמו). הפעם אני תומך בהתארגנויות הללו. שירות המילואים כינס יחד אנשים שעד יום הגיוס עמדו משני צדי המתרס, נאבקו זה בזה בכל הכוח. והנה, הם התלכדו כאיש אחד להגנה על המולדת, תוך אחדות מטרה ונכונות של כולם להקריב את חייהם למען המדינה האחת שלנו ולא פחות מכך – איש למען חברו, ללא הבדל דעה והשקפה. וכשיצאו החוצה – כמו במערכון הנפלא של "ארץ נהדרת" – "כמה טוב שבאתי הביתה", הם נתקלו בשיח 6 באוקטובר על סטרואידים. כעת הם נרתמים לשמור על היחד שחוו במילואים, על הרוח הישראלית – רוח האחדות, ולא לתת לרוח ההפוכה, רוח הקרע והשנאה, לחזור ולהשתלט עלינו ולהרוס אותנו. ולכן – ברוכים יהיו. והרי אין חשש שהם ידרדרו לסרבנות, גם לא בכינוייה המכובסים כמו "השעיית התנדבות" וכד'.
אני רוצה לציין כאן במיוחד ארגון אחד, שאני אחד ממייסדיו ופעיליו – הציונות הממלכתית.
באחד מימי שישי, בקיץ הלוהט, תרתי משמע, שעבר עלינו, התפרסמה מודעת ענק של קבוצת בראשית (אין קשר לאמנת בראשית, שנוצרה אחרי הטבח) – קבוצה של אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, פעילים במחאה ותומכי המהפכה, שחתמו על גילוי דעת סביב נוסח קצר ברוח מגילת העצמאות, שעשוי לגלם את היחד הישראלי, וקראו להסכמה לאומית.
מה שצד את עיניי, היה ההרכב של החותמים. לצד אנשים שלאורך שנים שותפים למהלכי ההידברות וההסכמה הלאומית, היו אנשים הידועים כקיצונים, חלקם אני מכיר באופן אישי, והופתעתי לראות אותם שם. אם כל אלה חתמו על מסמך אחד – יש כאן משהו מבטיח.
כיוון שאני מכיר חלק מן החותמים, פניתי אליהם והצטרפתי אל הקבוצה. השתתפתי בפגישה השנייה שלה, ומצאתי נכונות ליצור הסכמה. שמחתי על כך ושמחתי להיות חלק מכך.
למגינת ליבי, הקבוצה הפכה בעיקר לקבוצת ווטסאפ, שעסוקה בהתנצחות והתנגשות בלתי פוסקת, הנמשכת עד היום. יש יתרון בקיומה של קבוצת הווטסאפ הזאת, בעצם העובדה שהוויכוח בתוכה הוא בין הצדדים, ולא שיח של כל קבוצה בתוכה. גם צמחו ממנה כמה יוזמות חיוביות. אך מהתיש הזה לא יצא חלב. ובניגוד לחברה הישראלית, בקבוצה הזאת האשמה בכך היא בהחלט של הדופן השמאלית. הסיבה לכך, היא שהקיצונים במחנה הימני לא הצטרפו לקבוצה, אך יש בה בהחלט שמאל קיצוני. הציונים הדתיים בקבוצה הפכו לשק חבטות, והואשמו בכל מעשי ודברי הקיצונים בציונות הדתית, אף שאותם אנשים רחוקים מהם.
לא בכדי לא הזכרתי את קבוצת בראשית בין הארגונים שיוצרים את המיינסטרים. אולם מתוכו צמחה תנועת הציונות הממלכתית. היא יצאה מהחלק של מרכז-ימין (על פי ההגדרות המקובלות, אף שאינן ממש מקובלות עליי). במפגש הייסוד, שבו נכחו עשרה אנשים, הייתי היחיד שאינו מן הציונות הדתית. בינתיים הקבוצה התרחבה, היא כוללת עשרות אנשים והיא הרבה יותר מאוזנת ומגוונת, הן בהשקפות הפוליטיות והן באמונות הדתיות של חבריה.
הייחוד בקבוצה, הוא הניסיון שלה לגבש מסמך מפורט של הסכמה לאומית רחבה בסוגיות המחלוקת. המסמך הזה עשוי להוות בסיס לכל הידברות, במקום שהיא תפתח מעמדות המוצא המנוגדות של הצדדים השונים. אני שייך לצוות המצומצם המנסח את המסמך. וגם אני, כמו כל אחד מהצוות, לא מזדהה במאה אחוז עם כל מילה וכל רעיון שבו. ככה זה, כאשר מנסים לגבש הסכמה מתוך מחלוקת. בנוסף למסמך המפורט, מנוסח גם דף עקרונות כללי, ייצוגי.
בין הקבוצות השונות יש שיח והידברות. בעיניי, הדבר החשוב ביותר הוא ללכד את הקבוצות, כך שתהפוכנה לכוח משפיע ושובר שוויון בחברה הישראלית. הכוח הזה אינו מחייב התמזגות מוחלטת של הקבוצות, אלא פעולה משותפת, סינרגטית, שרק היא יכולה להביא להצלחה.
אני רואה בהתלכדות הזו דחיפות רבה, עד כדי פיקוח נפש, כי אסור לנו לתת שוב לקנאים הפירומנים להצית שריפה גדולה, שסופה – מי ישורנו?
2. צרור הערות 21.2.24
* מסר חשוב כלפי פנים וכלפי חוץ – חשיבותה העיקרית של ההחלטה ההצהרתית של הממשלה, נגד פתרון כפוי והכרה חד-צדדית במדינה פלשתינאית, היא קבלתה פה אחד. חשוב מאוד ששרי המחנה הממלכתי היו שותפים לה. יש בכך מסר חשוב כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד.
אנו צפויים למסע לחצים מדיני, המחייב אותנו לאחדות, שתאפשר עמידה איתנה. מן הראוי שיש עתיד וישראל ביתנו יצטרפו לממשלה, ובכך היא תהיה ממשלת אחדות של ממש. ייתכן שאין אפשרות לגבש היום אחדות לאומית סביב שלילה עקרונית של מדינה פלשתינאית, אבל לבטח ניתן לגבש אחדות סביב התנגדות לפתרון כפוי.
* ההסכם שהופר – הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר והחטיפה הברברית ירדו מהכותרות בעולם. לכן, יש חשיבות רבה בהצגת הסרטון של חטיפת משפחת ביבס. להזכיר לעולם את הזוועות. אך זו אמורה להיות תזכורת לדבר נוסף, שמשום מה לא הוזכר לא בהצהרת דובר צה"ל ולא בהצהרת רוה"מ – הפרת עסקת החטופים הקודמת בידי חמאס. על פי העסקה היה עליהם לשחרר את כל הנשים והילדים, וכמו כל הסכם שאי פעם היה עם גורם פלשתינאי כלשהו – גם ההסכם הזה הופר.
* מהלך במו"מ – חשוב לדעת – מתנהל גם מתנהל מו"מ על עסקת חטופים. כאשר לא נשלח נציג לקהיר, זו אינה הפסקת המו"מ אלא מהלך במו"מ. מטרת המהלך היא לקדם את המו"מ לאפיקים אפקטיביים. אפשר להתווכח האם המהלך נכון או שגוי, אך מי שמציג אותו כנטישת המו"מ טועה ומטעה. חשוב מאוד להמשיך במו"מ, אך מה שיכול לקדם עסקה זה בראש ובראשונה הלחץ הצבאי, שחייב להימשך ולהתגבר.
* התרככות מצרית – בימים האחרונים מסתמנת התרככות בהתנגדות המוחלטת של מצרים לקליטת פליטים מעזה. זה סימן חיובי מאוד.
* הקונצנזוס הפלשתינאי – שר החוץ המצרי סאמח שוכרי אמר בוועידת הביטחון במינכן: "חמאס נמצא מחוץ לקונצנזוס הפלשתינאי, שמכיר בישראל, בגלל שהוא מסרב לוותר על התמיכה באלימות." לא זו בלבד שאין הוא טוען שחמאס מייצג את הרוב. הוא טוען שיש קונצנזוס, כלומר הסכמה רחבה, בקרב רוב גדול בציבור הפלשתינאי וחמאס מחוצה לו. האמנם?
בבחירות האחרונות לפרלמנט הפלשתינאי ב-2006 חמאס ניצח בגדול. כתוצאה מכך, אבו מאזן, מנהיג פת"ח, מנע מאז קיומן של בחירות חדשות, הן לפרלמנט והן לנשיאות. הוא לא טיפש. הוא יודע שחמאס ינצח בכל בחירות. לפני 6 שנים אבו מאזן גם פיזר את הפרלמנט, מאותה סיבה.
לאחרונה, ערך המרכז הפלשתינאי לחקר סקרים ומדיניות בראשות ד"ר ח'ליל שקאקי, הידוע במקצועיותו ובאמינותו, סקר דעת קהל בקרב הציבור הפלשתינאי, שנשאל על תמיכתו בטבח. 90% (!) תמכו בטבח. בטבח! – האם 90% הם מחוץ ל"קונצנזוס הפלשתינאי" שכולל את 10% הנותרים?
הלאה. האם 10% הנותרים תומכים בהכרה בישראל? מן הסתם, שר החוץ מתכוון לרש"פ, לאבו מאזן. כזכור, אבו-מאזן דחה על הסף (אפילו לא טרח להשיב) את הצעת השלום של אהוד אולמרט, שהציעה לו מדינה פלשתינאית ובירתה ירושלים, בקווי 4.6.67 עם תיקוני גבול קלים שעליהם הם יפוצו בשטח מקביל משטחיה הריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים"). אולמרט אף הסכים לקליטת כמות מוגבלת של "פליטים" בישראל. מדוע אבו-מאזן דחה על הסף את התוכנית, שהיא, לכאורה, התגשמות הפנטזיה של הקונצנזוס הפלשתינאי? כי אבו-מאזן ופת"ח מוכנים לפתרון שתי המדינות, אך מתנגדים לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים". כלומר, אין הם מוכנים שהמדינה שתהיה ממערב לקו הירוק תהיה יהודית. ולכן, הם מתעקשים על "זכותם" להטביע את ישראל המגומדת במיליוני פלשתינאים. אותם מיליונים מושארים כבר 75 שנה במחנות פליטים, כדי להבטיח שלא ישתקעו מחוץ למדינת ישראל. זו "זכות" ה"שיבה", שהיא לב הסכסוך, מבחינתם. כל עוד הם לא הכריזו שהם מוותרים על תביעת "זכות" ה"שיבה", משמעות הדבר שהם אינם מוכנים להכיר בישראל ולהשלים עם קיומה.
אז מי הוא אותו "קונצנזוס" פלשתינאי, שעליו מדבר שוכרי? ספק אם אפילו אחוז אחד בקרב הציבור הפלשתינאי משתייך אליו.
* גימיק מזיק ב"יד ושם" – לאחר דברי הבלע האנטישמיים של הנשיא הברזילאי העבריין, שר החוץ היה צריך להורות מיד על החזרת השגריר מברזיל. חבל שהצעד הזה לא נעשה. צריך היה לזמן את השגריר הברזילאי לשיחת נזיפה – טוב שזה נעשה. צריך היה להכריז על הנשיא לולה אישיות בלתי רצויה בישראל וטוב שזה נעשה. אך לא היה מקום לסיור הלימודי ב"יד ושם". זאת, משתי סיבות. האחת היא, ש"יד ושם" אינו צריך להיות יעד לגימיקים. השנייה, חשובה יותר. ברגע שמאשימים אותנו שאנו מבצעים שואה בעזה – אסור לנו לשחק במגרש שאליו המאשימים מנסים לגרור אותנו. כאשר אנו הולכים ל"יד ושם", כאילו אמרנו שההשוואה בין השואה להגנה העצמית של ישראל לגיטימית ואנו צריכים להוכיח שזה לא אותו דבר. ההשוואה כל כך מופרכת, שבשום אופן אין להתעמת אותה במישור ההשוואתי, אלא רק להוקיע אותו כאנטישמית ולפעול בצעדים דיפלומטיים חריפים. הסיור ב"יד ושם" רק מנכיח את ההשוואה, וכך הגימיק הזה שיחק לידיים של המנהיג האנטישמי הנתעב.
* חלומו הרטוב של ראש הכנופייה – מתחילת המלחמה, ראש הכנופייה מנסה בכל כוחו לדחוק את ערביי ישראל ל"שומר החומות 2" ואף הציף את הרחובות בנשק לטובת התרחיש שהוא מייחל לו. למרבה השמחה, ערביי ישראל נהגו עד כה באחריות והבריזו לו. עכשיו לקראת הרמדאן נתניהו נכנע לו, ועלול להצית תבערה. הערכתי – מיד אחרי שנתניהו קיבל את ההחלטה המופקרת, הוא התחיל במהלכים לחיפוש הסולם לביטולה. תרחיש אפשרי – נתניהו ייתן לגנץ ואיזנקוט להעלות את הנושא בקבינט המלחמה, ההחלטה תבוטל, ונתניהו יפעיל את תעשיית השקרים וההסתה להפיץ את הנראטיב שגנץ ואיזנקוט, נציגי הדיפ-סטייט בממשלה, שוב פעלו למען האוייב וסיכלו את כוונותיו ה"פטריוטיות".
* זהות אינטרסים – שומר החומות 2 – אינטרס משותף של חמאס&בן גביר.
* מחנה הקרע – הבחירות לעיריית ת"א ממחישות את התופעה החורבנית, של מחנה הקרע, אנשי השמאלימין הרדיקלי, שמנסים להשליט על חיינו את הקנאות הפנאטית, שמסכנת את קיומנו. מצד אחד, הליכוד, שפעם היה מפלגה לאומית וליברלית, נטש את הלאומיות ואת הליברליות והוא רץ לעירייה ברשימה משותפת עם הכנופייה הכהניסטית, שבפועל השתלטה עליו. הם רצים עם הסיסמה המסיתה שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים. ומנגד, מרצ התאחדה עם כמה ארגוני שמאל קיצוני, והם נבנים מסכנת הכנופייה הכהניסטית, כי חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד. הסיסמה שלהם – "גזענות יהודית או עוצמה תל-אביבית." לכאורה הם יוצאים נגד הגזענות, אבל אי אפשר לטעות – הם מעמידים את התל-אביביות כמנוגדת ליהדות. בכך הם מאוששים את סיסמת השכחו מה זה להיות יהודי.
עליית הכהניזם היא המתנה הגדולה ביותר לשמאל הקיצוני, שעלייתו היא המתנה הגדולה לימין הכהניסטי וחוזר חלילה בספירלה מטורפת של קנאות המובילה לחורבן. הרוב הדומם, המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי חייב להתארגן, להפסיק לתת לזנבות לכשכש בו ולקרוע את העם לגזרים. הגיעה השעה שהרוב השפוי יצא מאדישותו, יתפוס את ההובלה, ויחזיר את הקנאים למאורותיהם ואת מדינת ישראל לדרך המלך.
* מהלך סרק פופוליסטי – הליך ההדחה של עופר כסיף היה מהלך סרק פופוליסטי. כל מי שהצביעו בעד, כולל ליברמן ופורר, יוזמי המהלך, יודעים שמבחינה חוקית מעשיו של כסיף אינם עומד בקריטריונים של חוק ההדחה, כלומר הוא לא תמך בקדנציה הזאת במאבק מזוין נגד ישראל. אילו הכנסת הדיחה אותו, בג"ץ היה חייב לבטל את ההחלטה. ואז עוכרי המשפט היו מסיתים נגד בית המשפט על כך ששפט על פי החוק שהמחוקקים חוקקו. אילו הייתי ח"כ, הייתי מחרים את ההצבעה.
* חובת המתנדב – בשבעה באוקטובר, כל אלה שאיימו בסרבנות היו בין הראשונים לרוץ אל תוך התופת. אין אחד מהם שסירב. אין אחד מהם ש"הפסיק את התנדבותו." אין אחד מהם שמימש את איומו. הם הוכיחו, שלמרות שגילו חוסר אחריות באיומיהם, בשעת מבחן האחריות גברה על האיומים. על כך הם ראויים, כמו כל הלוחמים בסדיר ובמילואים, למלוא ההערכה ולכל הכבוד והשבח. הלב נמשך אחרי המעשים, ומי שמעשיו רצויים, גם אם דיבוריו היו בלתי ראויים, המעשה גדול מכל דיבור.
עצם התייצבותם היתה הודאה בטעותם. בעצם התייצבותם הם הודו שהם מבינים שאנו אומה במלחמה, במלחמת קיום, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו מותרות כמו משחק בביטחון המדינה, בשירות בצה"ל, בשירות המילואים ובהתנדבות למילואים.
ציפיתי מהם שגם יודו במילים בטעותם. ואכן, יש שהודו, ועל כך הם ראויים לברכה. ומי שלא הודו – חבל, אך לא נורא, כי ההודאה הממשית היתה בהתייצבותם.
להפתעתי, אני שומע רבים מהם ומתומכיהם, שגם היום מצדיקים את האיום בסרבנות. על כך אני מצר, כי קיוויתי שהרעה החולה הזאת תחלוף מחיינו בטבח ה-7 באוקטובר. וחלק מהצדקת הסרבנות, היא החזרה על הנראטיב שלא מדובר בסרבנות אלא ב"הפסקת התנדבות."
ואם ב-7 באוקטובר לא הייתם מזנקים למטוסים כדי להכות באוייב, זו לא היתה סרבנות, אלא "אי התנדבות"? עובדה שזינקתם, בשל תחושת החובה, שבבסיס ההתנדבות. מי שהתנדב, מרגע שהתנדב, החובה שלו היא בדיוק כשל כל חייל. אני בן 61 ומתנדב למילואים, 21 שנים אחרי גיל הפטור. אני יכול להרשות לעצמי לא לקום בלילה לשמירה, ולומר לזה שהברזתי לו, שזה בסדר, כי אני מתנדב ולכן אני יכול להחליט אם לקום או לא?
* סדר עדיפויות אנטי לאומי – ממשלת המחנה ה..."לאומי". מקצצת בתקציב תנועות הנוער הציוניות, שמחנכות לתרומה ונתינה ולשירות המשמעותי ביותר בצה"ל; שבוגריהן מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, רבים מהם אחרי שנת שירות בחברה הישראלית. מגדילה את התקציב של תנועות הנוער החרדיות, שמחנכות להשתמטות ובוגריהן עורקים ממלחמת מצווה, וכשאחיהם יוצאים למלחמה הם יושבים בביתם. סדר עדיפויות אנטי לאומי.
* כפר בעיקר – קרעי הוא מהגרועים שבגרועים, והתחרות שם קשה. דברי ההבל האחרונים שלו: "אלה שתורתם אומנותם שומרים עלינו יותר משאנו שומרים עליהם." איני יודע איזו תורה הוא מייצג. לבטח לא תורת ישראל, שמחייבת גם כלה לצאת מחופתה למלחמת מצווה. לא תורתם אומנותם. לבטח לא תורתנו. השתמטותם אומנותם. הם הבן הרשע מההגדה של פסח. זה שתוהה "מה העבודה הזאת לכם?" ולפי שהוציא את עצמו מהכלל - כפר בעיקר.
* עלבון לאינטליגנציה – הערתו הדמגוגית האחרונה של אהוד בן עזר: "אם נתניהו אשם בטבח ה-7 באוקטובר ובמלחמה שפרצה אחריו, אזיי בן גוריון אשם בפרוץ מלחמת העצמאות וצ'רצ'יל אשם בפרוץ מלחמת העולם השנייה!"
נו, באמת. אם נעמיד שוער בשער ובעשר הדקות הראשונות של המשחק הוא יחטוף עשרה גולים, נאמר שהוא לא אחראי, כי אלה השחקנים של הקבוצה היריבה שהבקיעו את השערים? הנחת המוצא שלנו, היא שהיריב ינסה להבקיע. תפקידו של השוער לעצור. אם הוא לא עוצר, הוא נכשל.
אף אחד לא האשים את נתניהו שהוא ביצע את הטבח. (להבדיל מתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, כולל שלוחת הירידה המפונקת שלה במיאמי, שמעלילה עלילת דם בזויה על צה"ל והשב"כ כאילו הם בגדו ושיתפו פעולה עם חמאס כחלק מהפיכה צבאית להפלת נתניהו!) ההאשמה נגדו היא על המחדל המדיני והביטחוני של מדיניות הפייסנות, ההתמכרות לשקט, ההכלה וההבלגה והפרוטקשן של מימון חמאס, מה שאיפשר למפלצת הטרור להגיע לממדים שהגיעה, ולבצע את מתקפת הטרור והטבח בשמחת תורה.
ההשוואה לבן גוריון ולצ'רצ'יל היא עלבון לאינטליגנציה. בן גוריון ראה נכוחה את המצב ונערך אליו. הוא לקח על עצמו, כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, את תיק הביטחון. במשך חודשים עשה לעצמו את "הסמינר" הידוע, וידע להכין ולערוך את "ההגנה" להיות צה"ל-בדרך, כדי לתת מענה הולם לפלישה. והוא הצליח בכך בגדול, כנגד כל הסיכויים. איפה הוא, גדול מנהיגינו, ואיפה נתניהו, ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה.
ההשוואה לצ'רצ'יל עוד יותר מופרכת. צ'רצ'יל לא היה ראש הממשלה כאשר פרצה המלחמה. ראש הממשלה היה צ'מברליין. צ'מברליין, כמו נתניהו מול חמאס, ניסה לפייס את היטלר, להכיל אותו, לקנות ממנו שקט באמצעות מכירת צ'כוסלובקיה, וכיוון שכמו נתניהו הוא לא היה מנהיג אך הוא היה כריזמטור (אלה שני דברים שונים), הוא סחף את ההמון שהעריץ אותו וראה בו גאון.
צ'רצ'יל יצא נגד מדיניות של צ'מברליין. אף שהיה חבר במפלגתו של צ'מברליין, המפלגה השמרנית, הוא היה ראש האופוזיציה האמיתית לצ'מברליין. הוא מעולם לא האשים את צ'מברליין, שהוא זה שתקף את פולין ואת מדינות אירופה, אלא על המדיניות שלו שאיפשרה זאת. ואף שצ'מברליין לא אשם במתקפה של היטלר, הוא נאלץ לפרוש בעקבות כישלונו. צ'רצ'יל החליף אותו כדי לתקן את דרכו.
[אהוד: שנאתך לנתניהו מעוורת את עיניך ואתה כותב שטויות. חשוב לרגע מה היית אומר על נתניהו, אתה, הלא-דמגוג – אתה, תומך "הפגנות המחאה" שבישרו לסינוואר שאפשר לצאת לטבח – מה בשנאתך היית כותב על נתניהו אילו היה מנסה ליזום פעולה צבאית נגד חמאס בעיצומן של "הפגנות המחאה"? תתבייש לך. גם אתה צריך להכות על חטא, לא רק שקמה ברסלר וחבריה הצ'מברליינים! נתניהו מנהל את ישראל בתקופה של מלחמה קשה ומייצג אותנו היטב גם בפני העולם, ואתה באיוולתך מזנב בו ככל יכולתך! ואגב, עדיין לא המצאת לי ציטוט שבו נתניהו תומך בהתלהבות, כדבריך עליו, בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן].
* החיטה צומחת שוב – קיבוץ בית השיטה הוא מופת של משימתיות, ברוח האקטיביזם הטבנקינאי של הקיבוץ המאוחד. לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבו איבד הקיבוץ 11 מבניו, הוא לא שקע באבל, אלא לקח על עצמו משימה ענקית, הקמת קיבוץ אורטל. אני בספק אם בתולדות התנועה הקיבוצית היה אימוץ ברמה כזו של קיבוץ צעיר בידי קיבוץ ותיק. ולהבדיל, הקיבוץ לקח על עצמו בשנות ה-80 משימה של שיקום אסירים מכלא שאטה, שעבדו בזיתיה ובענפים בקיבוץ.
גם אחרי שהקיבוץ "הופרט" והיה לקיבוץ מתחדש, הוא שמר על הדי.אן.איי המשימתי שלו. אחרי מבצע "צוק איתן" ירד הקיבוץ לערב שירה בכפר עזה. הערב הזה הפך למסורת שהתקיימה מדי שנה. הקשר עם כפר עזה הלך והתהדק.
השבוע החל מבצע חדש של בית השיטה בכפר עזה – ירידת משלחות בנות 8-12 חברות וחברים מבית השיטה לשבוע עבודה בכפר עזה. הקבוצה הראשונה ירדה ביום ראשון בבוקר. כל קבוצה יורדת לשבוע עבודה, מראשון עד שישי. וכך הם הגדירו את המשימה: "קיום נוכחות קבועה של חברי בית השיטה, בהמשך גם אחרים, במשך תקופה של מיספר חודשים. המטרה – לעזור בשוטף ולנסות לייצר שיגרה של יישוב. לבלוב לקראת פריחה מחודשת."
ביום הם יעבדו כ-6 שעות – בנוי הציבורי, בגינות חברים, בניקיונות, בגד"ש (גידולי שדה), במפעל "כפרית" ועוד. ובערבים – פעילות חברתית עם כל מי שנמצא בכפר עזה, חברי כפר עזה הבודדים שכבר חזרו, חיילים ואחרים. הפעילות החברתית תכלול "על האש", ערב שירה, סיפורי לוחמים, הרצאות, סיור כלניות ועוד. הם יתגוררו בגן ילדים. שם המבצע, "החיטה צומחת שוב," הוא שמו השיר המקסים, שנכתב בידי דורית צמרת ז"ל, חברת בית השיטה, אחרי מלחמת יום הכיפורים. אציין, שמתחילת המלחמה, אחת לשבוע יוצאת קבוצת פנסיונרים מהקיבוץ לאיסוף ביצים בלולים של מושב מרגליות. הוא שאמרתי – מופת של משימתיות.
* חוק הרדיקלים השלובים – "'תנועת הפרסה' היא אחד המושגים הפוליטיים-החברתיים המרתקים של השנים האחרונות; ההתקרבות של הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני. לכאורה, אידיאולוגיות שהולכות ומקצינות מתרחקות מאוד זו מזו. בפועל, מרוב קיצוניות, הן מתקרבות – אם תלך מספיק ימינה, תגיע שמאלה, ולהיפך. למשל: ברית בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני נגד חיסוני הקורונה." כך פותח חיים לוינסון את מאמרו ב"הארץ", בתגובה לראיון של מזכ"ל התנועה היוצא ניר מאיר למוסף. עד כאן, אני מזדהה עם כל מילה. אני נוהג לכנות זאת "חוק הרדיקלים השלובים." ומכאן, טוען לוינסון שהקיבוצים וההתנחלויות הם כביכול מנוגדים אך למעשה מייצגים אותה תופעה. וכאן הוא מתחיל להכפיש ולהשמיץ את שתי האוכלוסיות הללו ובעיקר את הקיבוצים. אם ניקח כל בליסטרה שלוינסון ידה בקיבוצים, כל גידוף ושיסוי, ונפרסם אותה בחתימת טלי גוטליב, דודי אמסלם, ינון מגל, שמעון ריקלין או איתמר בן-גביר, לא נחוש בהבדל. אותה שנאה יוקדת לקיבוצים, אותה קונספירציה נתעבת, אותה בורות יהירה. זו תנועת הפרסה. זה חוק הרדיקלים השלובים.
* ביד הלשון: צק"ח – אחד המאפיינים המרכזיים של הלחימה במלחמת "חרבות ברזל" הוא הצק"ח – צוות קרב חטיבתי. מדובר בשילוב כוחות רב חילי – חי"ר, שריון והנדסה, תחת פיקוד אחד, כבר במסגרות הקטנות – גדוד (צק"ג) ובעיקר חטיבה. כוח משולב, המכיל את כל מרכיבי הכוח הצבאי הנדרשים לפעולה ככוח עצמאי, נקרא עוצבה. עד לאחרונה, העוצבות פעלו רק ברמת אוגדה, כמו אוגדות שרון, אדן ומנדלר בסיני במלחמת יום הכיפורים. הצק"ח ובוודאי הצק"ג הופכים את המסגרות הקטנות יותר לעוצבות.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
1. הציונות הממלכתית
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר