רשמים משיח ביד טבנקין
ביד טבנקין נערך אירוע זום של שיח על המלחמה, שחלקו הראשון הוקדש להרצאות של שלושה היסטוריונים וחלקו השני למונולוגים של שתי צעירות מהנגב המערבי, אחת מבארי והשנייה משדרות. מה לא היה במפגש הזה? פולמוס כלשהו. היה זה מצעד של חמישה דוברים המהדהדים את השקפת העולם של מארגנת האירוע.
ההיסטוריון ד"ר אלון פאוקר חבר קיבוץ בארי, ישב במשך שעות ארוכות נצור בממ"ד, מפוחד מסכנת חיים מוחשית ומיידית, כאשר אסון נורא פוקד את קהילתו ואת עמו. החוויה מעוררת הטלטלה הזאת לא עריערה את השקפתו המדינית ולא עוררה אותו, ככל הנראה, לחשבון נפש. השבר הגדול לא סדק את אמונתו ב"פתרון שתי המדינות", שהוא ממשיך להטיף לו.
אילו נותר זמן לשאלות, הייתי שואל את אלון, האם הוא לא נחשף ב-7 באוקטובר למשמעות של העצמאות הפלשתינאית ברצועת עזה ולמשמעות של שכנות ליישות פלשתינאית עצמאית? האם מה שהוא חווה לא גרם לו להטיל ספק בחזונו, ולנסות לחשוב מה המשמעות הצפויה ל"עוטף המדינה הפלשתינאית" אם תהיה כזו גם ביו"ש? מה צפוי, במקרה כזה, לתושבי "עוטף יו"ש", כלומר המיליונים שחיים בין חדרה לגדרה? האם לא למדנו דבר ממה שקרה אחרי שלושים שנה שבה רצועת עזה היא מדינה פלשתינאית עצמאית (לא רק מאז ההתנתקות אלא מאז הסכם אוסלו), וממה שקרה כאשר שטחי הרש"פ ביו"ש היו מדינה פלשתינאית עצמאית בין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן"?
ההיסטוריון השני שדיבר היה ד"ר אביהו רונן. רונן פרסם לאחרונה ספר על קיבוץ כרם שלום ההיסטורי, שהיה מוקד של שמאל רדיקלי ואקטיביזם קיצוני, עד שהתפורר ולא נותר ממנו אלא אבק, והוא עדין שרוי בנוסטלגיה לימיו בכרם שלום. הוא מספר איך כבר אז הסתכל גם על הגבעה השנייה, כלומר על הפלשתינאים בעזה. וגם היום הוא רואה גם את הגבעה השנייה, כלומר הוא רואה גם את הפלשתינאים. הוא לא קרתני.
ואני דווקא מטיל ספק אם הוא באמת ובתמים מביט בעיניים פקוחות על הגבעה השנייה. כי אילו הביט לעומק בגבעה השנייה, הוא היה מבחין בתמיכה המוחלטת של הפלשתינאים בחמאס. הוא היה רואה את ההמון שרץ אחרי פורעי חמאס כדי לבזוז את היישובים שהותקפו ונערך בהם הטבח. הוא היה שומע את המחבל שמתקשר מאושר להוריו כדי לספר להם בהתרגשות שרצח יהודים ואת העידוד שקיבל מהם. הוא היה רואה את ההמון שמכה את החטופים שהובלו ברחובות עזה. הוא היה קורא את הסקר של חליל שקאקי בקרב הפלשתינאים ביו"ש, ולומד ש-90% מהם תומכים בטבח. הוא היה רואה שאין שום מחאה והתנגדות לשלטון חמאס. וזה לא רק כיוון ששלטון חמאס הוא דיקטטורה רצחנית. באיראן, שהיא דיקטטורה רצחנית לא פחות, המונים יוצאים לרחובות. גם בדיקטטורה של פוטין ברוסיה יש מחאות והתנגדות. וכך קרה גם בדיקטטורות רבות בעבר. ברצועת עזה אין ולא היתה ולו מחאה קלושה נגד חמאס. כשהוא "רואה את האחר", הוא אינו רואה את המציאות הזאת. הוא רואה מהרהורי ליבו. והוא מזהיר מפני הפשיזם שמאיים על ישראל.
ההיסטוריונית חוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה אמרה שהטבח לא צריך לאתחל את פרק ב' של הציונות, אלא את חלק א' של הישראליות. ככל הידוע לי, ישראל היא תולדה של הציונות והיא קיימת כדי להגשים את הציונות, כך שהצגת ניגוד בין הישראליות לציונות, לוקה בסתירה פנימית מניה וביה. אבל יבלונקה מסבירה את דבריה בכך שנטבחו גם ערבים ועובדים זרים, ולכן זו צריכה להיות תחילתה של בניית הישראליות החדשה. יבלונקה יצאה נגד הטענה שהטבח היה אנטישמי ובטח נגד הטענה שההפגנות האנטי ישראליות בעקבות הטבח הן אנטישמיות, והיא אפילו הצדיקה את ה"קונטקסט" של נשיאות האוניברסיטאות והביעה אמפתיה לאותן נשיאות.
אם להגדיר בשתי מילים את דבריה של יבלונקה, ההגדרה היא – הכחשת האנטישמיות. כאשר הטובחים פלשו מעזה למדינת ישראל ובמצלמות שלהם הם נשמעו מדווחים שחדרו ל"כיבוש" ונכנסו לקיבוצים והודיעו שחדרו להתנחלויות, הם צעקו "איטבח אל-יאהוד". והם התהדרו בכך שטבחו ביהודים. והעובדה שהם רצחו גם את העובדים הזרים ואת הבדואים, שבהם הם רואים משת"פים של היהודים, אינה משנה את המהות האנטישמית של הטבח.
וההפגנות האנטי-ישראליות, שהמסר שלהן היא שלילת זכות ההגדרה העצמית של עם אחד בלבד, העם היהודי, ושלילת זכות ההגנה העצמית אך ורק של המדינה היהודית, הן הפגנות אנטישמיות מובהקות. כאשר הם צורחים:
"From the river to the sea Palestine will be free"
כוונתם שאין לעם היהודי זכות למדינה ולו בחלק קטן מארץ ישראל. יתר על כן, כאשר הם צורחים זאת אחרי 7 באוקטובר, הם עושים זאת אחרי שראו מה המשמעות של "פלסטיין פרי" בחבל ארץ קטן מארץ ישראל במשך פחות מיממה. וברור שהפגנתם מבטאת כמיהה לכך, שמה שנעשה כאשר חלק מהנגב המערבי היה "חופשי" למשך יום אחד – זה מה שייעשה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" לצמיתות. אם זו אינה אנטישמיות, אפשר למחוק את המושג אנטישמיות מן המילון. 
[אהוד: תודה רבה מגיעה לך על שהעלית בפנינו את עמדותיה ההזויות של ההיסטוריונית יבלונקה. מעתה נדע איך להתייחס לדבריה המחקריים אשר בעבר נראו לנו לא פעם תמוהים].
החלק השני של המפגש, הוקדש לקולות צעירים מן "העוטף". לדיון הזה לוהקו שתי נשים צעירות, גילי שוורץ מבארי ודרום אדם משדרות, שביטאו מסר פציפיסטי נגד המלחמה. "אני לא מקבלת את הטענה שאנחנו הטובים, כי אם יש טובים יש גם רעים." לדבריהן – אין אוייב. האוייב הוא המלחמה. והן מגלות סולידריות לסבל של העזתים, שנתונים בתווך בין שלטון חמאס לבין האלימות המלחמתית הישראלית. הן דיברו נגד המושג ניצחון ונגד המושג מיטוט חמאס. "הבטיחו לנו שחמאס מוטט בעופרת יצוקה והבטיחו לנו שחמאס מוטט בצוק איתן. אז אני לא מאמינה בסיסמאות הללו."
אבל בעופרת יצוקה ובצוק איתן לא היה כל ניסיון למוטט את חמאס. היו אלה סבבים, שהמטרה בהם היתה להגיע כמה שיותר להפסקת אש. המטרה של המלחמה הזאת היא לא להיות עוד סבב, אחרי שראינו מה התוצאות של הסתפקות בפחות ממיטוט חמאס.
הן דיברו ברהיטות על החלום והשלום והמוסר והתקווה והאמונה באדם ואל תיקחו מאתנו את התקווה ואין לנו פתרון זולת פתרון מדיני. בשעה שהן דיברו, הצ'אט הוצף בים של תגובות אהדה לצעירות שמגלמות לנו את התקווה, התקווה והתקווה. היה רק הורס שמחות אחד שהגיב ברוח אחרת – הח"מ. הזכרתי שם, שב-7 באוקטובר נוכחנו שהברירה שלנו היא להישחט או להילחם.
אני לא מתרשם מהפציפיזם הזה ובעיקר, אני רואה בו גישה בלתי מוסרית. נשים צעירות שראו בעיניים בלתי מזוינות את הלבן בעיניים של הרוע המוחלט, מתקשות לומר שיש לנו אוייב ושיש טובים ורעים.
המוסר, פירושו היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. כן, במלחמה הזו יש טובים ויש רעים. ומי שמסרב לראות זאת, מי שמסרב להבחין בין טוב ורע, אינו מייצג את המוסר, אלא את היפוכו. ה-7 באוקטובר הציב בפנינו נייר לקמוס של אבחנה מוסרית בין טוב לרע, בין הטובים לרעים. מי שאינו מבחין בכך וסבור שאל לנו להילחם בחמאס, כמוהו כמו הפציפיסטים שהתנגדו למלחמה נגד היטלר, כי האוייב אינו היטלר אלא המלחמה. בעיניי, הפציפיזם הבלתי מוסרי הזה אינו מבשר שום תקווה. ההיפך הוא הנכון. התקווה בת שנות אלפיים היא להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. ומי שהתקווה שלו היא לסכל את התקווה שלנו הוא אוייב. ועלינו להגן על התקווה שלנו וכשצריך, וכעת צריך, עלינו להילחם על קיומנו ועל תקוותנו.
דבר אחד באירוע הזה בכל זאת עורר בי תקווה. אלון פאוקר סיפר על משפחת קלמנזון מעתניאל שגייסה את עצמה ב-7 באוקטובר כדי לחלץ את חבריו ואותו, הנצורים בבארי, ועל אלחנן קלמנזון שנהרג בקרב על הגנתם. הוא סיפר שאחרי שבכל השנים סירב לחצות את הקו הירוק, הוא חצה את הקו הירוק כדי לנסוע לעתניאל ולפגוש את משפחת קלמנזון ולהודות לה. והוא אמר שהיום הוא מתייחס אחרת, ברמה האנושית, לאנשי הציונות הדתית וגם לאלה שחיים מחוץ לקו הירוק.
כמי שמכיר זמן רב את אלון ואת דעותיו, שמחתי לשמוע את הדברים. התקווה שלי, היא שהשלב הבא של הציונות, אחרי הטבח, תהיה ברית קלמנזון – ברית ייעוד של הציונות המגשימה, החילונית והדתית.
 
2. צרור הערות ‏25.2.24
* עצימות זוחלת – איך מתכוון נתניהו להשיג ניצחון מוחלט, אחרי שהוציא 75% מהכוחות ברצועה, מתקפת צה"ל נבלמה, לא בידי האוייב אלא בהחלטה שלנו, והמלחמה מתנהלת בעצימות זוחלת?
המלחמה מתמשכת כבר ארבעה חודשים וחצי. חמאס מאבד חלק ניכר מכוחו, אבל אינו מתמוטט. חמאס מסרב לשחרר את החטופים ומציג דרישות אבסורדיות, מתוך הבנה שישראל נחלשה, הלחץ הצבאי עליו התמוסס, הלחץ האמריקאי על ישראל גובר ובישראל מתנהל קמפיין הולך ומתעצם הקורא לכניעה. התארכות המלחמה מאריכה את הסבל של האוכלוסייה האזרחית הפלשתינאית, שמסירה מהתקשורת הבינלאומית את זוועות הטבח – מהלך הפתיחה של המלחמה, ומגבירה את הלחץ על ישראל. העצימות הזוחלת של המלחמה, שהיתה בפועל למלחמת התשה, אינה מתקדמת לשום מקום. בדרך הזו, למחדל הנורא שהביא לטבח עלול להתווסף מחדל המלחמה, שנפתחה בנחישות לנצח, והולכת ומתמסמסת.
רביב דרוקר קרא בערב שבת ב"הארץ" להפסיק את המלחמה במסגרת עסקת חטופים נרחבת. לטענתו, ישראל השיגה הישגים רבים במלחמה ואם נפסיק כעת יהיה זה ניצחון בנקודות על חמאס. אמנם, הוא אומר, חמאס יציג זאת כניצחון, אבל הכול ידעו שזו התפארות שווא, לנוכח המכה שחמאס חטף. במילים אחרות, דרוקר מציע ש"חרבות ברזל" תהיה עוד סבב. אלא שהמשמעות של עוד סבב, הוא שיומו האחרון הוא תחילת הספירה לאחור לסבב הבא. אם לא ננצח את חמאס בנוק-אאוט, או אם תרצו – במארס, חמאס יהיה גיבור העולם המוסלמי, שהמיט על ישראל את המכה הקשה בתולדותיה ושרד. יהיה זה האות לא רק לציר הרשע האיראני, אלא לעולם המוסלמי כולו, שנמצאה השיטה לנצח את ישראל. חוששני, שהמסר הזה אינו רק של עיתונאי אחד, אלא גם של הצמרת המדינית והצבאית. אחרת, איך אפשר להסביר את עצירת תנופת המלחמה והמרתה בעצימות זוחלת?
 
* למה שלא יברח? – האם יש אמת בידיעות על כך שסינוואר וראשי חמאס נמלטו, יחד עם חטופים, למצרים? אני מעריך שלא. אבל לנוכח האיוולת שלנו, שלא פתחנו את המלחמה קודם כל בהשתלטות על ציר פילדלפי, והעובדה שלא עשינו זאת עד היום - בעצם, למה שלא יברח?
 
* רואה שחורות – לאורך השנים האחרונות, אלוף (מיל') יצחק בריק היה נביא הזעם של הביטחון. ימים אחדים לפני הטבח, הוא פירסם מאמר עם תרחיש שצפה הן את מתקפת הפתע והן את הכשל המבצעי של צה"ל, שלא ידע להגן על האזרחים שהותקפו. האמת היא שהתרחיש היה חמור יותר – מתקפה רב זירתית, גם מלבנון, מיו"ש ושל ערביי ישראל. העובדה שבריק איתגר את המערכת וקרא תיגר הן על הקונספציה, שעל פיה חמאס מורתע, והן על הערכת-היתר של צה"ל וצדק, גרמה לקשב רב לדבריו, לאחר 7 באוקטובר. ביום הטבח הדהדו באוזניי אזהרותיו וכעבור ימים אחדים גם אני העליתי על נס את בריק, כמי שחשב מחוץ לקונספציה וצדק.
אבל הוא גם טעה. בטעות אחת הוא עצמו הודה – בטענתו שצה"ל איבד את רוח הלחימה. לפני התמרון הקרקעי הוא היה נביא הזעם נגד המהלך. איים מפני אסון. הוא טעה. הוא טען שאין לצה"ל כל מענה למנהרות. הוא טעה. עכשיו הוא מזהיר מפני כניסה לרפיח. הוא פירסם מאמר ב"הארץ" שבו הציג תסריט אימים אפוקליפטי על מה שיקרה אם ניכנס לרפיח. אין לזלזל בדבריו, אבל גם לא לקבל אותם כתורה מסיני. מי שהיה לרואה שחורות כפייתי, צודק בכל כישלון. אבל אם נהפוך את אזהרותיו לסדר היום הביטחוני שלנו, יהיה זה סדר יום משתק.
 
* להגביר את הלחץ – אני בעד תשלום מחיר כבד וכואב וויתורים מרחיקי לכת תמורת שחרור החטופים. אולם התביעות של חמאס אינן מתקבלות על הדעת ובשום אופן אסור להסכים להם. רק לחץ צבאי יזיז את חמאס ויביא לעסקה, כפי שהיה בעסקה הראשונה. יש להגביר את הלחץ. מוקדם מדי הורדנו את עצימות המלחמה.
 
* מו"מ קשוח -– שליחת המשלחת למו"מ בפאריס מוכיחה עד כמה הביקורת על אי שליחת המשלחת לקהיר לא היתה מוצדקת. זו לא היתה הפסקת המו"מ. זה היה חלק מהמו"מ. אין לי ספק במחויבות המוחלטת של הממשלה ושל רוה"מ לשחרור החטופים. עומד מולנו אוייב ברברי, משולל צלם אנוש. כך הוא היה בטבח וכך הוא גם במו"מ על עסקת חטופים. רק לחץ צבאי כבד לצד מו"מ קשוח יביא לשחרור החטופים. הלחץ הפנימי לעסקה-עכשיו מחליש את ישראל במו"מ, מחזק את עמדת חמאס ומרחיק את שחרור החטופים.
 
* דרך המלך – מחנה הקרע, על שני קצותיו, מתעקש להפוך גם את סוגיית החטופים, למוקד של מחלוקת ושנאה. קיים קונצנזוס לאומי רחב ביותר, שאיננו מוותרים על אף אחת משתי המטרות - מיטוט חמאס והחזרת החטופים. קיימת הבנה שהא בהא תליא. מחנה הקרע מציג את שתי המטרות כסותרות, קורא לתעדף אחת מהן על רעותה ומציג את הצד השני כמי שוויתר על המטרה החשובה יותר בעיניו. סמוטריץ', סטרוק וחבר מרעיהם הם השתקפות קמפיין הכניעה. הם משת"פים של קמפיין הכניעה וקמפיין הכניעה הוא משת"פ שלהם. גם בסוגיה הזאת, על מדינת ישראל לצעוד בדרך המלך ולא לתת לזנבות הקנאיים לכשכש בה.
 
* זיכרונות השבי של סמוטריץ' – בין התגובות לדבריו של סמוטריץ' קראתי אמירות כמו "נראה אותך שעה בשבי האויב." הם שוכחים שהוא היה שבוי שלושה שבועות בידי האוייב – שב"כ. עד היום הוא מתפאר בעמידת הגבורה שלו מול שב"כ, ואיך הצליח לשמור על זכות השתיקה ובזכות השתיקה להיחלץ מכתב אישום על טרור.כל זאת, שעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, והוא השתמט בטענת "תורתו-אומנותו", ובמקום להמית את עצמו באוהלה של תורה, המית עצמו באוהלה של קריירה – למד עריכת דין, בעולמם של פשעי שנאה הומופוביים (מצעד הבהמות) ובעולמו של פיגוע טרור (לכאורה).
 
* שיטת לנין – מי שמטיפים לגנץ ואיזנקוט לפרוש, יודעים שמי שיחליפו אותם בקבינט המלחמה הם סמוטריץ' וראש הכנופייה בן גביר. הם יודעים שזה רע למדינה, אך למדו את שיטת לנין: ככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר. כלומר ככל שיהיה רע למדינה יהיה טוב למהפכה/למחאה.
 
* התשוקה של בן גביר – ארבעה חודשים וחצי מנסה הנפל ל"ביטחון" לאומני לעורר את ערביי ישראל לפתוח חזית פנימית, "שומר החומות 2", ואף הציף את הרחובות בנשק לקראת האירוע שלו הוא מייחל. עד כה, ניסיונותיו הנואשים עלו בתוהו. ערביי ישראל מגלים אחריות.
עכשיו הוא מאמין שהוא מצא את הדרך להצית את התבערה, שממנה הוא רוצה להיבנות - הרמדאן והר הבית. הוא עושה הכול כדי להצית את חבית אבק השריפה הזאת. נתניהו, ברפיסותו ובתלות שלו בראש הכנופייה, מגמגם. העביר החלטה לא ברורה כדי לרצות אותו, בתקווה שבזמן שעד הרמדאן גנץ ואיזנקוט, יחד עם גלנט וראשי מערכות הביטחון יצליחו להפוך את הקערה. כך נתניהו יצליח לסכל את המזימה הרת האסון של ראש הכנופייה, וגם להאשים את גנץ ואיזנקוט ואת מערכת הביטחון, שהם הדיפ-סטייט שמנעו ממנו להוביל את היוזמה ה"פטריוטית" הפופוליסטית לפגוע בתפילות ערביי ישראל בהר הבית.
 
* פוליטיקה של ערבות הדדית – אחדות לאומית היא ערך מכונן וראוי שתהיה מטרה שהמערכת הפוליטית תחתור אליה. אחדות אינה אחידות. זו אחדות של אנשים וקבוצות שיש להם דעות עצמאיות, יש לכבד את ההשקפות השונות ואיש אינו צריך לבטל את דעתו ולאמץ את דעת רעהו. אבל אחדות היא הרבה יותר מכיבוד הזולת. היא החתירה להסכמה רחבה, באמצעות הידברות. לא כיפוף ידיים, לא הכנעה, לא הכרעה. הסכמה.
ויש ערך גבוה יותר מאחדות לאומית – ערבות הדדית. זה הערך הנעלה ביותר ביהדות. "כל ישראל ערבין זה בזה." פסגת הערבות ההדדית היא במלחמה – בנכונות של הלוחמים לחרף את נפשם למען הכלל, למען הזולת, למען החבר. והחבר יכול להיות בעל השקפה פוליטית הפוכה. שותפות הגורל מביאה אותנו למלחמה, שבה אנו מביאים לשיא את הערבות ההדדית. ומה ביום שאחרי המלחמה? ומה בחיים האזרחיים בשעת המלחמה? האם מי שאתמול סיכנתי את חיי כדי להצילו – היום אלחם בו וארצה להכניע אותו, להביס אותו, שיהיה לו רע? האם יכולה להיות גם פוליטיקה של ערבות הדדית?
אני מאמין שכן. זוהי פוליטיקה שבה אני רואה את היריב האידיאולוגי, את מה שחשוב לו, את מה שכואב לו, את היקר לו, ואני חותר לא לפגוע ביקר לו ואני יודע שהוא לא יפגע ביקר לי. ואם לשם כך עליי ללכת כברת דרך לקראת השקפתו ודעותיו, אדרבא. גם הוא ילך לקראתי. וכך, הערבות ההדדית תביא להסכמה לאומית רחבה.
אנחנו כאן כדי לשלוט, ויש לנו סוף סוף רוב קטן בלי צורך בקואליציה עם מי שצריך להתחשב בו – עכשיו נשנה את כללי המשחק, "נחליט מי יהיה השופט, מי יהיה מזג האוויר ומי תהיה תוצאה," נשתלט על כל הרשויות, כי זה רצון הרוב. זו פוליטיקה של הכנעה, הבזה לזולת, פוגעת בו, רומסת אותו, רוצה להכניע אותו.
אנחנו שוברים את הכלים. במאבק שלנו, לא נתפשר ולו על קוצו של יו"ד. ובמאבק הכול כשר – גם לפגוע במדינה. גם להטיף לסרבנות ולפגוע בכשירות המבצעית של צה"ל. גם לפגוע בכלכלת המדינה, להוציא כספים מן המדינה, לפעול בחו"ל נגד המדינה ("הממשלה"). יש לנו כוח, ונראה אותם. לא תהיה "להם" כלכלה ולא יהיה "להם" צבא, ואז הם יראו מה זה. זו פוליטיקה כוחנית, עיוורת, חסרת אחריות שרוצה להכניע את השלטון.
עלינו להשאיר את האש הזרה הזאת מאחורינו, אי שם ב-6 באוקטובר לפני הספירה. אחרי שב-7 באוקטובר נוכחנו בברית הגורל בינינו, מן הראוי שנבנה את ברית הייעוד שלנו. אבן הראשה שלה היא הערבות ההדדית.
 
* מי יחליף את אונר"א – ביום-שאחרי אין מקום לאונר"א. ישראל חייבת לעמוד על פירוקו. גם אלמלא התברר שבפועל מדובר בארגון טרור, שרבים מעובדיו מחבלים וחלקם אף השתתפו בטבח, צריך היה לסגור את הארגון, כי זה ארגון שייעודו הוא הנצחת הסכסוך, באמצעות הנצחת ה"פליטות", כבר דור רביעי וחמישי.
נשאלת השאלה: ומי יחליף את אונר"א? ישראל תיקח על עצמה את ניהול חיי הפליטים? חלילה. יש באו"ם ארגון סיוע לפליטים, המטפל בכל הפליטים בעולם זולת הפלשתינאים. המדיניות שלו הפוכה מזו של אונר"א – שיקום הפליטים ולא הנצחת ה"פליטות". אין חיה כזו "פליטים" מ-1948, ו"פליטות" שעוברת מדור לדור. הפליטים הם פליטי המלחמה הנוכחית. סוכנות הסיוע לפליטים של האו"ם תשקם את הפליטים בתוך חמש שנים ותצא, בדיוק כפי שהיא נוהגת כלפי הפליטים באוקראינה, בסוריה ובכל אזור סכסוך.
 
* בער לו לקלקל – ראש האופוזיציה יאיר לפיד ראוי לשבח על החלטתו לתמוך בהצהרת הממשלה נגד הכרה חד-צדדית במדינה פלשתינאית. מיד לאחר מכן בער לו לקלקל את האחדות והוא רץ לקרוץ לבייס המחאיסטי, עם אמירה שהצביע בעד ספין. שזו המצאה של נתניהו ואף אחד לא דיבר על הכרה חד-צדדית במדינה פלשתינאית.
זה לא ספין. כל קורא עיתונאים יודע שבשבועות האחרונים יש דיבורים ואיומים בצמרת של מדינות אירופה ואפילו בארה"ב על מהלך כזה. ואין זה מן הנמנע שהמטרה של מהלך כזה היא לתקוע טריז בפוליטיקה הישראלית, שחלקה יריע ליוזמה. לכן, טוב עשה ראש הממשלה שיזם את החלטת הממשלה הזאת. טוב עשה גנץ שהצטרף ליוזמה והביא להחלטת ממשלה פה אחד (ולצורך העניין הגיע, בניגוד לדרכו, למליאת הממשלה). טוב עשה לפיד שהצטרף ליוזמה. חבל שהוא קלקל.
 
* מהים ליבשה – תכנית "נטעים" היא תכנית של משתחררי צבא העושים את תקופת העבודה הנדרשת בעבודה בחקלאות. הם חיים ביישוב כקבוצה, עובדים בחקלאות ומקיימים פעילות חברתית ולימודית מחוץ לשעות העבודה. הייתה לנו השנה קבוצה של "נטעים" שעבדה במטע. חבר'ה מצוינים, שלאורך התקופה זכיתי לעבוד עם כולם. ב-7 באוקטובר גויסו כמעט כולם, הבנים והבנות, בצו 8. רק אחד מחברי הקבוצה לא גויס, ודווקא אחד המובחרים ביניהם. הסיבה לכך היא שהוא שירת כלוחם בחיל הים, ובחיל הים אין מילואים. אחזקת כלי השיט נעשית כולה בידי החיילים הסדירים, אין כלי שיט נוספים, אין מקום ללוחמים נוספים על הכלים הקיימים. כמה מבני אורטל שירתו בחיל הים, והם היחידים שלא גויסו. מדובר בכוח אדם מעולה, של לוחמות ולוחמים מצוינים, שהולך לאיבוד, שעה שצה"ל משווע לכוח אדם. מחזורים שלמים של לוחמים, שעם שחרורם מהסדיר יורדים מהסד"כ הצה"לי. זה אבסורד. כעת, כאשר צה"ל בצדק יחזיר את אורך השירות בצה"ל לשלוש שנים, מן הראוי שאת ארבעת חודשי ההארכה הוא יקדיש להסבת לוחמי חיל הים לצבא היבשה, שבו הם ישרתו במילואים. ואת המשוחררים בעשור האחרון יש לזמן למילואים לצורך הסבה והחזרתם לסד"כ הלוחם, כלוחמי חי"ר ושיריון.
 
* רק חסיד שוטה יפטור אותו מאחריות למחדל – סגידתו של אהוד בן עזר לנתניהו, לא רק מעוורת אותו, אלא מביאה אותו לתובנות... נקרא לזה בעדינות מביכות. השלב הראשון במהלך הפתלתול, הוא הטענה שאין לדרוש מראש הממשלה אחריות על המחדל, ומי שדורש זאת ממנו, בעצם מנקה את סינוואר מאחריות. כלומר, אין אחריות למי שלוז תפקידו, עיקר אחריותו, הוא קודם כל למנוע אסון כמו של 7 באוקטובר. הרי לשם כך הוא ראש הממשלה. על כך הוא התהדר בתארים כמו "מר ביטחון", "מגן ישראל", "חזק מול חמאס" וכו'. אבל אליבא דאהוד בן עזר, אין לראש הממשלה אחריות על הגנת המדינה. האחריות על הגנת המדינה היא על סינוואר. אם הוא מחליט לתקוף, זה אסון טבע שאי אפשר למנוע ואי אפשר לעצור. ומה לעשות? סינוואר רצה ועשה, ואי אפשר היה למנוע זאת.
וכאן מתחיל השלב השני במהלך. פתאום יש מי שאחראי לטבח והוא לא סינוואר. מי? שקמה ברסלר. אבל הרי אמרת שמי שמטיל אחריות על אדם אחר זולת סינוואר מנקה את סינוואר. ההסבר המפותל הוא ששקמה אחראית לעיתוי, כי היא הכניסה לראשו את הרעיון שעכשיו אפשר. וואו! איזה מהלך גאוני.
ומה באשר לעובדה שנתניהו לאורך שנים הכיל את הטרור של חמאס, הבליג על הטרור של חמאס, הרשה לחמאס להצית באין מפריע את שדות הנגב, אסר על התנקשויות בסינוואר ובדף כאשר היו הזדמנויות, אסר על המוסד לפגוע במקורות הכספיים של הטרור החמאסי, איפשר לקטאר לממן את ארגון הטרור ולהפוך אותו למפלצת טרור, והכל מתוך התמכרות לשקט וקניית שקט באמצעות תשלום פרוטקשן? גם על כך יש לבן עזר תירוץ. בעצם, נתניהו רצה לתקוף את חמאס ולהשמיד אותו, אבל שקמה ברסלר לא הרשתה לו. וואו. איזה מנהיג דגול! איזה מנהיג חזק! נו, טוף.
ולגבי השאלה הקנטרנית והילדותית אליי, "מה בשנאתך היית כותב על נתניהו אילו היה מנסה ליזום פעולה צבאית נגד חמאס בעיצומן של 'הפגנות המחאה'?"
ראשית, אין בי שמץ של שנאה לנתניהו. אבל אצל עובדי האלילים הרואים בנתניהו כליל השלמות, מי שמותח על נתניהו ביקורת עושה זאת מרגש שנאה, כי רציונלית לא יכול להיות שנתניהו טועה במשהו. שנית, כיוון שכמעט מאז צאתו של "חדשות בן עזר" לאור אני כותב בו בכל גיליון, אהוד מוזמן לעלעל ולהיווכח עד כמה חסרת שחר ההנחה שבבסיס ה"שאלה". גישתי אל נתניהו, כמו לכל מנהיג, היא תמיד "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך." תמיד גיניתי כל צעד שלילי שלו. תמיד ברכתי על כל צעד חיובי שלו. ולא אחת טעיתי, כאשר בירכתי ולאחר מכן התברר שהיו אלה עוד תמרונים פוליטיים מתוחכמים. ודאי שהוקעתי את האישור של נתניהו לחמאס להצית את שדות הנגב. כמובן שגיניתי את ההתמכרות לשקט. אבל בכל פעם שנתניהו עשה צעד מלחמתי נגד חמאס שיבחתי אותו. ובכל פעם שהוא עשה צעד כזה והיו שאמרו שהוא עושה זאת כדי להימלט ממשפט, גיניתי את האומרים זאת. למרבה הצער, בכל מבצע שעליו החליט נתניהו, ותמיד הוא קיבל גיבוי מרוב העם, הוא מיד חיפש הזדמנות להפסקת אש. תמיד הוא פחד מהכרעה. וזה חלק מהמחדל הנורא של נתניהו. והתשובה לשאלה – אילו נתניהו החליט לתקוף את חמאס בזמן המחאה, הייתי תומך לחלוטין ובלב שלם עם החלטתו.
אגב, ומה באשר לפייסנות כלפי חמאס בכל השנים לפני המחאה? האם גם אז, כשמחוץ לחוגים לפיזיקה אף אחד לא שמע את השם שקמה ברסלר, נתניהו ניסה לפייס את חמאס כי הוא ידע שפעם תהיה אחת, שקמה ברסלר, שלא תרשה לו לתקוף את ארגון הטרור?
נתניהו, בפייסנותו הצ'מברליינית, אחראי לגדול המחדלים בתולדות המדינה, שהמיט עלינו את האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות. רק חסיד שוטה יכול לפטור אותו מאחריותו למחדל.
 
[אהוד: אין טעם להתווכח איתך. מוחך מלא בשטויות מתפלפלות. אפילו לא הבנת את טענותיי באשר לחלקה של ברסלר במחדל 7 באוקטובר. במצח נחושה אתה משכיח ואינך מכה על חטא חלקך בתמיכתך הנלהבת  בהפגנות המחאה והשינאה והביזוי לנתניהו –שיחד עם שקמה ברסלר שידרו לסינוואר שהגיעה העת לצאת לטבוח ביהודים!
 ואגב צ'מברליין, המערכת הקטלנית שהקים חמאס להשמדתנו היתה קיימת גם בימי ראשי ממשלות השינוי בנט ולפיד! אבל אתה לעולם לא תבין שנתניהו איננו צ'מברליין אלא קרוב יותר בהשוואה לתפקידו ההרואי של צ'רצ'יל בהצלת מולדתו ואולי גם של העולם המערבי!]
 
* סימן "וי" – ימים אחדים לאחר 7 באוקטובר ביקר גדעון לוי בבארי ופרסם כתבה בגנות הטבח. אח"כ הוא סימן "וי", חצה את הקווים וחזר למקומו הטבעי כתועמלן אנטי ישראלי קיצוני.
 
* מילים אסורות – ועידת ynet ו"ידיעות אחרונות" שנערכה השבוע נקראה: "ועידת התקומה והחוסן הלאומי". העיתונאי בדימוס אריק בנדר תהה מי בחר את השם: אורית סטרוק? וסרהוף?  שהמילים "אחדות", "ניצחון" ובמיוחד "יחד ננצח" הן מילים גסות. מסתבר שכאלו הן גם המילים "תקומה" ו"חוסן לאומי". אני מניח שעם המילה כניעה אין לו בעיות.
 
* הצהרה כוזבת – הבעיה בצילום הפרסומת של מאי גולן מעורטלת למחצה אינה עצם הצילום, אלא העובדה שהיא עשתה זאת בשעה שהשתמטה מצה"ל בהצהרה כוזבת שהיא דתייה. בניגוד לבנות הדתיות לאומיות, היא השתמטה גם משירות לאומי.
 
* געגועיי לאורן חזן – סתאאם. נראה לכם? מה, התחרפנתי? אבל האמת היא, שבהשוואה לטלי גוטליב ומאי גולן, חזן כמעט אדם נורמטיבי.
 
* הקול המעורר – לפני 8 שנים הלך לעולמו מו"ר יריב בן אהרון, ענק רוח, סופר, מחנך, פרשן ומסאי; הר געש של יהדות, ציונות וחלוציות. אחד ממפעליו התרבותיים היה המסכתות. המסכת היא מפעל פרשנות, ברוח תלמודית, של אוצרות התרבות הציונית. בכל מסכת כזו נלקח טקסט קאנוני, כמו למשל הפואמה "מסדה" של יצחק למדן, מחזור "שירי עיר היונה" של אלתרמן ועוד טקסטים רבים. במרכז כל עמוד מופיע טקסט, וסביבו פרשנות, מראי מקום של מקורות ההשראה היהודיים והפילוסופיים לטקסט וכד', בדומה לדף תלמוד. הרעיון היה הכנסת הקאנון הציוני – ברנר, ביאליק, אלתרמן, שלונסקי ואחרים, לארון הספרים היהודי, כחלק משרשרת הדורות של היהדות, כהמשך טבעי לקאנון היהודי המסורתי. חלק מן המסכתות נוצרו מתוך לימוד בית מדרשי בצוותא, בהנחייתו של יריב, עם צעירים שהיו בגיל של נכדיו. המסכת האחרונה שכתב יריב, היתה "ברל כצנלסון – ניצוצות מעולמו הרוחני." הוא זכה לראות את כתב היד גמור כאשר כבר שכב על ערש דווי. את הספר עצמו הוא לא זכה לראות. הוציא אותו לאור, עם מבוא מרתק, תלמידו המובהק של יריב, ד"ר תום נבון, חבר הקיבוץ העירוני משעול בנוף הגליל.
כעת, תום לקח על עצמו משימה – להוציא לאור מסכת מכתביו של יריב. וכמו יריב, הוא יצר בית מדרש שעמו ייפגש ללמוד ביחד מכתבי יריב, כחלק מתהליך היצירה. לפני חודשים אחדים פנה אליי אבי זעירא מבית אלון, שיזם את הספר, והזמין אותי להיות חלק מן החבורה. כמובן שנעתרתי בשמחה. המפגש הראשון נועד להתקיים מיד אחרי החגים, ומאז אחת לחודש לאורך השנה. אבל אז פרצה המלחמה, והדבר לא קרה. ועכשיו, באיחור של למעלה מארבעה חודשים, מתכונת מצומצמת של התהליך – בית מדרש "הקול המעורר", החל, ב"מדרשה" באורנים, שיריב היה ממייסדיה ומורי דרכה. ביום שלישי נערך המפגש הראשון.
שני דברים הפתיעו אותי. האחד, הוא מיספר המשתתפים. הערכתי שמדובר בחבורה של לא יותר מעשרה איש, והופתעתי למצוא שלושים איש. השנייה, היא שאני זקן המשתתפים. חלק מן המשתתפים הם בגיל של הילדים שלי. האמת היא שזה לא מפתיע. יריב לימד צעירים מאוד וראה בכך שליחות – לדלג על הדור של תנועת העבודה הנוכחית, שכשלה, ולהכשיר אקטיבה מנהיגותית צעירה, צופה פני עתיד. רוב המשתתפים, בני 20+ עד 50+ היו אנשי תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, קיבוצים עירוניים, קיבוצי מחנכים, בוגרי מכינת רבין ואנשי תנועת החלוץ. עם החברים נמנה אבישי בן אהרון, בן הזקונים של יריב, ראש תנועת "החלוץ" ומנהל המדרשה ב"אורנים". הלימוד היה בספריית-כספי במדרשה ב"אורנים". כותלי האולם, מן הרצפה עד התקרה, עמוסים בארון הספרים היהודי והציוני, ואין השראה גדולה יותר ללימוד מן השהיה בין קירות כאלה. ומבחינתי, זו חזרה נוסטלגית לבית המדרש "תיקון" שאותו חבשתי במשך שנתיים, פעם בשבוע במשך שש שעות, בשנים 2000-2002, בספריית כספי; בית מדרש, שהוא חוויה מכוננת בעבורי.
 
* ביד הלשון: תמרון – מי שיעלעל בעיתונאים משנות החמישים עד השבעים, יוכל לקרוא כותרות על תמרון גדול של צה"ל, תמרון של צבא מצרים וכד'. התמרון הוא תרגיל גדול. כך, למשל, בספרים על מלחמת יום הכיפורים, ניתן לקרוא עת ההונאה המצרית; מלחמה במסווה של תמרון צבאי. בשפה של ימינו, התמרון הוא דווקא לא התרגיל אלא הפלישה בפועל. אנו שומעים על התמרון של צה"ל בעזה, וזה לא תרגיל, אלא פעולה יבשתית גדולה.
איך הפכה המילה תמרון מתרגיל צבאי לתנועות כוחות יבשה משולבת באש בזמן מלחמה? ובכן, המילה לא השתנתה. אלו שתי מילים נפרדות. האחת – תמרוּן בשורוק והשנייה – תמרוֹן בחולם. תמרוֹן הוא תרגיל. תמרוּן הוא תנועה במלחמה. המילה המקורית היא תמרוֹן, כלומר תרגיל. מקורה הוא בערבית, המילה תַמְרִין שפרושה תרגיל. את המילה חידש אליעזר בן יהודה.
אורי הייטנר
 
אהוד: תודה על ההבהרה אבל הציבור, כולל אני, לא מבחין בין תמרוֹן לתמרוּן, והשימוש כיום במילה הוא בהחלט מטעה ופסול. צריך לומר לחימה של צה"ל, לחימה ולא תמרוּן.