במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2013
 
יצחק אוורבוך אורפז
פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום
[פורסם במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכתו של זיסי סתוי ביום 9.4.1992, וכן ב"משא", עיתון "דבר", בעריכת פסח מילין ביום 24.2.1995. כאן הנוסח המקורי והשלם]
חלק ראשון
אבי, אימי, סבי
אימי: ברייה אבודה בתוך חלום. קיץ וחורף סתיו ואביב – אני רואה אותה עומדת בחלון בין הווילונות צופה אל העמק שנפתח לפני ביתנו ונמשך עד האופק. ומדי פעם, בין שתיקה לשתיקה, שרה שירים עצובים על בני-אדם שרע להם, שקר להם, שהרעב והאסון אורחי קבע בביתם, וכן שירים על אהבה ועל געגועים. היא נספתה בשואה, את עיניה היא הנחילה לי. למעשה, הביוגרפיה הספרותית שלי היא סיפורו של ניסיון חוזר-ונשנה להחיות את המבט ההוא, האי-שקט, הציפייה והגעגועים הארוכים. הוא שעשה את גיבוריי לעולי-רגל. ואת סיפוריי לניסיון לפענח איזו הבטחה ראשונית. וכאשר, לבסוף, הלבשתי את הניואנסים השבירים הללו לבוש מושגי במסתי "הצליין החילוני" – לא היה זה אלא ניסיון נוסף להפוך מצוקה לבהירות.
 
ורגע אחד הקשור באבי.
אבא שלי היה לובש מין ווסט עם שני כיסים קטנים, אחד מצד ימין ואחד מצד שמאל, וכשהייתי שואל אותו שאלה, היה מכניס אצבע ובוהן בכיס הקטן הימני, נובר שם מעט, מוציא את שתי האצבעות ומביט בהן ובמה שביניהן, ומשיב. כך נקבעה בי התחושה, שתשובות נמצאות בכיס הקטן הימני של הווסט שלו, והוא שולף אותן משם באצבע ובוהן.
לימים, רבו אצלי התהיות על אי-הצדק בעולם, ורבו השאלות. ואבא שלי, כדרכו, השיב באצבע ובוהן. והיה לנו שכן, איש שקט וצנוע, שכל פגעי איוב נחתו עליו. בנו נרצח בדרכים ואשתו מתה מצער, ואם לא די באלה – נשרף עליו ביתו והוא הוכה בשיתוק. באתי אל אבי ושאלתי אותו: "נו, מה תגיד עכשיו?"
אבי הכניס אצבע ובוהן בכיס הקטן הימני של הווסט, והוציא אותן, הסתכל בהן, ושתק. ואז פתח את שתי האצבעות אל חלל האוויר, ואם היתה תשובה היא נמוגה באוויר.
 
סבא היה דמות סמכותית. היה מאוד חשוב לי ללכוד את מבטו המלכותי. לדעת שהוא רואה אותי. היו לו גבות עבותות, ולאחר שהתפקרתי וסילקתי את הכובע מראשי, נעל סבא את עיניו בתוך הגבות ולא ראיתי עוד את עיניו. עשיתי לו פרובוקציות, רציתי שיסתכל עליי. אבל הוא לא הסתכל עליי. המצאתי תחבולות מתחבולות שונות כדי לאלץ אותו שיסתכל עליי, אבל הוא לא הסתכל עליי. הודעתי לכולם שלסבא אין פנים. הודעתי לכל הדודים בעת ביקוריי שבת אצל סבא, בקול רם שישמע, שאין לו פנים. הדודים השתיקו אותי, אבל הוא לא הסתכל עליי. כשנתקלתי שנים לאחר-מכן בצירוף המילים הקבלי-מיסטי "הֶסתר-פנים" כבר היה זה טבוע בבשרי בצורת צמא צורב אל מה שאפשר לכנות "גילוי-פנים".
 
*
זכור לי ניסיון מבעית הקשור במשחק אחד ששיחקנו בילדותנו ושקראנו לו "זזז-ז-ז" (זמזום הדבורה): הנבחר עומד ופניו אל הקיר ויד אחת שלו מונחת על גבו מאחור. אחד מהחבורה מכה על ידו, ובעוד הכול קוראים "זזז-ז-ז," מסתובב המוכה לאחור ומנסה לנחש מי המכה. ניחש, בא המכה במקומו. לא ניחש, חוזר המוכה אל הקיר וידו על גבו, והכול חוזר כבראשונה.
משחק זה לא תמיד היה עדין, אבל תמיד היה עליז. והנה, פעם אחת עשו לי "תרגיל": בהגיע תורי, עמדתי כשפניי אל הקיר וידי מאחור, מחכה למכה. והמכה לא באה. חיכיתי וחיכיתי ודבר לא אירע. אז פניתי לאחור, ומיד נפל עליי פחד אימים: לא היה איש. מעולם לא ראיתי מקום ריק יותר. באותו רגע טעמתי לראשונה טעמה של עזיבות. לא בכיתי. רעדתי.
האימה ההיא עתידה היתה לשוב אליי לאחר שנים רבות: אלא שעכשיו מצאה אותי מצוייד בנוסחה: אדם מול ההיעדר. או בניסוח אחר: צליין חילוני.
 
*
בילדותי הייתי כה קרוב לאלוהים, שלא נזקקתי לאמונה. הוא היה כל החידות והסודות של בית מסוכסך ושל עולם מאויים. הסתכלתי על אותו פרנס נכבד שמן וסמכותי, שהפקיר את אחוריו ערב יום-כיפור לשמש של בית-הכנסת שילקה אותו על חטאיו, וקינאתי בו, אפילו שהמעשה נראה לי כבר אז כמהתלה. וכאשר נשרתי מחיקו של אלוהים ומצאתי את עצמי בשטח הפקר, נראה לי הקיום עצמו – ואני כבר נער מתבגר – כאי-הבנה אחת גדולה. לקח לי כמה שנים עד שעשיתי לי את שטח ההפקר למעין חניית-ביניים, עם פסגות מימיני, תהום משמאלי, ואופק מכחיל מעבר לנהר שלפניי. ידעתי שאצא לדרך ואצא לבד, לא ידעתי לאן. כמו-כן ידעתי שלא אגיע, אבל לא היתה בכך חשיבות משעה שהתוודעתי אל הגעגוע שלי, אל אור הכזב שלי.
 
*
אני זוכר נער אחר שעלה לארץ-ישראל, ואז, כשירד מהאונייה, ומתוך שכל ימיו השתוקק לארץ-ישראל וחלם עליה, התנפל על האדמה ונישק אותה, ורק כשהדם התחיל קולח מאפו התברר לו שנפל על רציף הבטון של הנמל ומחץ לו את האף. כך, אפשר לומר, נקשרה ברית דמים בינו לבין הארץ.
ואני זוכר ילד אחר בחוץ-לארץ, בעיירה, שרצה לעוף. והיה גן אחר גדול מוקף חומה ושרוי באפלולית, גנו של הכומר, והיו ריחות זרים ומסתוריים נמשכים משם, והיה נדמה לילד שאם רק יציץ לשם יתגלה לו סוד נפלא ואיום. והוא עלה על גג הבית והחזיק את עצמו בארובה וחשב, הנה הנה אהיה לציפור וארחף מעל לגן הקסום, עליי רק להיזכר בצירוף הנכון של האותיות וללחוש את הלחש הסודי. בטוח שהצירוף הנכון נמצא בתוך ליבו והוא רק צריך להיזכר בו, עמד שם הילד שעות, ואת הצופן לא זכר, וירד.
לפעמים נדמה לי שהילד הזה הוא כולנו בארץ הזאת: עומדים על גג העולם, תהום עמוקה לרגלינו, ומחפשים את הצופן האבוד.
 
*
אין לי עניין בהעדפותיו של אלוהים. אבל יש לי עניין "לשחק" בהן כדי להבין טוב יותר את עולמנו: עולם בלי אלוהים. בספר איוב שלושה בני-אדם יפים וחלקלקים מפליגים בשבחו, ובפני מי הוא בוחר להתגלות? – בפני אחד מוכה שחין המחרף אותו וצועק את כאבו.
כאשר כילד התוודעתי לראשונה אל סיפור יציאת מצרים, שמחתי שהאל בוחר במשה המגמגם ולא באחיו הפוליטיקאי הממולח (שעתיד לקנות את ליבו של העם בעגל הזהב).
דומה שאלוהים אוהב אותנו קטנים ומתייסרים. ואז, ברוב חסדו, הוא מתיר לנו להתקומם. זה, פחות או יותר, הדבר הטוב ביותר שיכולתי לומר לזכותו של הפוחלץ המפואר הזה, המאכלס עדיין מיספר כה רב של היכלות ריקים ולבבות ריקים.
כשראיתי אחרי שיחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, את הכותל המערבי, שגדל ורחב מאוד וכן גדלה מאוד הגישה אליו – היה ליבי לקרח. וחייב הייתי להמיסו במראה הכותל הקטן והצנוע (כפי שנחקק בזיכרוני הנערי בסוף תקופת המנדט הבריטי וערב מלחמת העצמאות), אם האפלולית וריח השתן והגללים ועם בני-אדם קטנים דבוקים בו כמו האיזוב באבנים. אם יש אלוהים, הוא ירד שם בבלוֹאים.
 
*
תנועת-ראש בלתי-צפוייה של בן-אחי בביקורו האחרון אצלי – שבועיים לאחר-מכן נהרג במלחמת יום-כיפור – היא שחוללה את לידתי השנייה, זו שהחזירה אותי אל אבותיי. הוא נפרד לשלום ויצא. והנה, בעומדו בפתח היציאה, עצר, וכמי שמרגיש ששכח משהו והוא מנסה להיזכר מה שכח, סובב את ראשו לאחור, אל המרפסת בה ישבנו קודם, אל הים שנשקף מן המרפסת, אליי; אבל עיניו הירוקות פעורות היו יותר מתמיד, וכאילו לא ראו דבר מכל אלה. ואז החזיר את ראשו בלי חיפזון, ולא אמר דבר, ויצא.
וכשיצא – ואני גובר על דחף פראי לרוץ אחריו ולקרוא לו לשוב – נשארתי עומד ופניי אל הדלת, ולמחרת – וכבר אני יודע במין ניחוש שבלב שלא אראה אותו יותר – ראיתי אותו עומד באותו מקום, בפתח היציאה, ופניו לאחור, ולמעשה לא חדל לעמוד שם מאז ועד היום הזה (ואני כבר גר בדירה אחרת). והשאלה שרציתי לשאול אז (ולא שאלתי) עודה מונחת על שפתיי: "מה שכחת? מה שכחת?"
עכשיו אני יודע: השאלה הזאת לא אליו היא הופנתה, כי אם אליי. הסיבוב הזה של ראשו לאחור, שם בפתח היציאה, תמונה שהחלה לפקוד אותי אחרי שנודע לי דבר מותו, מה היא באה לומר לי? מה שכחתי? אל מה עליי לשוב?
 
*
במלחמת המפרץ הושלם המעגל שהחל במלחמת יום-כיפור: התחברות מדינת היהודים עם הגורליות היהודית היתה לעובדה. לראשונה בתולדות המדינה היתה זו מלחמת ספיגה בלבד: ספגנו ולא הגבנו. וכך היא תירשם במוחותיהם הרכים של בתי בת החמש-עשרה ונכדתי בת השש, זו אשר באזעקת הטילים הראשונה, כשהיא רועדת כולה, הקיאה לתוך מסיכת הגאז של פניה, ואבא שלה (בני זאב, שנקרא כך על שם סבו שניספה בשואה) מסיר את המסיכה ומנקה אותה מן הקיא, וכל אותה עת הוא חרד שמא היה זה טיל כימי, והגאז, חסר-ריח וחסר-טעם, כבר פשט בבית ובתו הקטנה אולי היא נחשפת לגאז השקט והקטלני.
אומה שלמה, המסתגרת עם מתן אות האזעקה המפחיד בתוך מסיכות מפלצתיות, במה היא מהרהרת: בגאזים? במוות? בחוסר האונים של עם שידיו כבולות? שנידון לספוג ולא להגיב? שאחרים "עושים לו"? שאחרים מחליטים בשבילו? וכי לא זה הדבר שקרה במשך דורות כה רבים ליהודים הפזורים בין העמים?
ודאי, זה רק חלק מן התמונה. רבים אמנם ארזו מזוודות והסתלקו מהאיזור המוכה – תל-אביב ושכונותיה – אבל רבים נשארו, ואין זה מקרה שבין הנשארים בלטו אלה, שהגיעו ארצה כעולים או כפליטים, בהחלטה שזה המקום האחרון לנדודיהם. ואפילו שהגעתי כנער, עדיין אני אחד מהם. איך אחרת אוכל להסביר את העובדה שדבקתי בתל-אביב במין עקשנות סוסית, כאשר לא עשיתי בה דבר שלא יכולתי לעשות באותה מידה אצל בתי בירושלים או אצל אחי בקיבוץ? ואז, סגור בחדר האטום, ראיתי על בשרי את שני צידי המצב הישראלי: מצד אחד, סוף תהליך ההתחברות עם הגורליות היהודית, תהליך שהחל במלחמת יו"כ; ומצד שני, סירוב עיקש לארוז מזוודה ולחדש את דרך הנדודים היהודית.
 
*
חלום. ברדלסים שחורים החלו סובבים בחצרי. ובעודי חושב אם סגרתי את השער אני מגלה שהשערים פתוחים כולם, הרבה שערים, יותר משאוכל לספור, עכשיו כבר איני בטוח אם אני נמצא במקום שלי או שלהם, של הברדלסים השחורים. הם לא תוקפים, בגמישות הם עוקפים זה את זה, בתוך האפלולית, בתנועתם החתולית, עיניהם נוגהות והכול שרוי במין שקט אחרון, ובתוך השקט, לרגע, כמו נשימה חפוזה מאחורי ראשי, גוועת. הם רבּים מאוד, שורצים ומתרבים תוך שהם עוקפים זה את זה בפיתולי גוף גמישים, לשונותיהם אדומות, עיניהם הנוגהות באור ירקרק מעוררות בי זיכרון מתוק שאיני יכול למקם אותו, ובכלל איני יודע מה אני עושה כאן בשדה הברדלסים השחורים, אבל אני יודע שכאן המקום, והם לא ינסו עליי את שיניהם, בכל אופן לא כרגע, ואיני רואה סיבה למה לא ללכת אחרי ברכיי הקורסות לארץ וידיי היורדות אחריהן; הלא קיימת אפשרות שאני אחד מהם. בשמחה אני רואה את הלשונות האדומות הקרבות אליי, לא בחיפזון, בתהייה כלשהי, אף בחמלה, כמבקשות להעניק לי את עירסולן הכבד לא לפני שאהיה מוכן לכך. עצמתי את עיניי. והיקצתי.
זה מסוג החלומות הפוקדים אותי לאחרונה. אחרי בעלי החיים החתוליים יבואו עצי הפיקוס. תמיד היה לצמחייה תפקיד חשוב בחלומות ובהזיות הארוטיים שלי. עץ-נחש. יש כאלה בין עצי הפיקוס ברחוב גורדון. קוקה הזונה מזיינת גופה של מת. עתליה מזיינת עץ. יואב מזיין את החול. אדם מזיין את האדמה. כל אלה דמויות בספריי. העץ הוא התגלמות אידאלית של הארוס; בעודו אחוז באדמה בזיון נצחי, הוא נחלץ ממנה בלי הרף כלפי מעלה אל האור והאוויר. עץ החיים. לצמוח פנימה ולהיוולד חוצה. לינוק את החושך ולשאוף אל האור, באופן שאין קיום לאחרון בלי הראשון. המיתולוגיה, כשרצתה להעניש, הפכה אותם לחיות, וכשרצתה לגמול, הפכה אותם לעצים. גם העדין במחזרים הוזה בזמן זה או אחר שהוא נעוץ לתמיד בתוך הפות של אהובתו וראשו נוגע בשמיים.
 
*
בבדידות אני נאבק בעזרת תחבולות קטנות. למשל, בעזרת הטבעות שכוסות התה והקפה מטביעות של שולחן העץ החום-כהה שלי. תודות להן, אין שעה שאין לי מסובים. תה או קפה? עם לימון או עם חלב? שחור או נס? תמיד בכוס ללא תחתית. אני מתנצל, התחתיות נשברו. אני מבקש שלא יקפידו אם נשפך קצת. אם שואלים למה לא אמרק את השולחן בציפוי לכה, אני משיב שהשולחן הוא מרתף טיסוֹ שלי. ביקור אחד או שניים בשבוע מצטרפים במשך שנה אחת למאה ויותר טביעות כוסות על השולחן, ורק השחיקה הטבעית, האבק, וניגוב נדיר של מטלית לחה שומרים על שולחן טיסו שלי מפני צפיפות בלתי-נסבלת, מה שאפשר לכנות: עודף אוכלוסין. טבעות חדשות מתיישבות על טבעות ישנות, שגם הן, בתורן, התיישבו על אלה שקדמו להן, וכך, אפשר לומר, נוצר מימד של עומק. אני קורא אותן כמגיד עתידות, שואל אותן, רב ומתגרה בהן. כרוחות רפאים הן מחציפות פנים ביודען היטב שלא אוכל לגעת בהן בלא שיתגלה טבען המדומה, וכדי לא לעמוד בפיתוי לא אנסה כלל להעלות אותן מחביונן. כך אוכל כל בוקר מחדש, בתוך החלל הפרוץ של חדרי, לסקור את עשרות טביעות כוסות התה והקפה על שולחן העץ הגדול והירק, ולהשתעשע באפשרות המזהירה של כינוס משפחתי גדול, רב-נפשות וחם.
המשך יבוא בשני הגיליונות הבאים