על "מובי דיק", ספרו של הרמן מלוויל
בתרגום חדש של גרשון גירון
ידיעות אחרונות, 2009, 653 עמ'
קריאת "מובי דיק" גורמת לחוויה בלתי מספקת מבחינה אסתטית, כך קובע וולטר אי. בזנסון, שמסתו על היצירה הזאת מובא כנספח לרומן (עמ' 650), וזאת משום שיצירה זאת איננה נענית לאחת הדרישות היסודיות של תורת הספרות: האחדות. כידוע, יצירות אמנות, ובעיקר המשובחות שבהן, מסרבות להישמע ל"הנחיות" תורת הספרות, אך כמעט תמיד ניתן למצוא ביצירת מופת את המוּרכבוּת, האחדות, העצימות (היכולת לרגש את צרכן האמנות), הראשוניות, והשאיפה להיות רלוונטית גם בדורות הבאים .
"מובי דיק", כאמור, לוקה מאוד בתחום האחדות – יש בו קונגלומרט שלם של סגנונות ותכנים: סיפור דרמטי בעל מאפיינים של טרגדיה יוונית (חטא הגאווה, שיגעון לדבר אחד, דהירת אמוק אל גורל ידוע מראש, שני כוחות ענקיים המתנגשים בתוך נפש הגיבור ומחוצה לה), סקירות מדעיות בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת (אטימולוגיה, היסטוריה, גיאוגרפיה, אנטומיה של הלווייתן וממדיו, מיון הלווייתנים ותיאוריהם, מיון האביזרים והמתקנים בציידת הלווייתנים, סקירת ספרים בנושא לווייתנים וציידים, סקירת הספרות והאמנות הקשורות בנושא הלווייתנים, סקירת הסמליות של הלובן – בהיות מובי דיק לווייתן לבקן – סקירת הקרבות הגדולים עם הלווייתנים, סקירת המאכלים שניתן להכין מבשר הלווייתן, סקירה היסטורית של האיורים שנעשו על ספר יונה, פירוט דרכי הנשימה של הלווייתנים, מבנה הראש, הזנב, דרכי ההזדווגות שלהם, סקירת המשפט האנגלי, מיון כמויות המצרכים שאוניית ציד לווייתנים מעמיסה על עצמה לפני יציאה לציד ועוד), קטעי מחזה עם "הערות בימוי", דיבור הגיבור "אל עצמו", קטעים פילוסופיים המסתמכים על הרהוריהם של הגיבורים (אין הסבר איך הגיעו הרהורים אלה לידיעת המספר!) וכו' וכו'.
"מובי דיק" הוא מסוג ספרי המופת שהכול יודעים בקווים כלליים מהו תוכנם, אך הרוב אינם מוצאים די כוחות נפש לקרוא בהם. אני זוכר שבנעוריי קראתי באנגלית מהדורה מקוצרת של הספר הזה, שכללה, בעצם רק את סיפור מעשה, ואני זוכר שהייתי מרותק לעלילה המופלאה, ולסמליות המתלווה אליה. באותם ימים קראתי גם את "הזקן והים" של ארנסט המינגוויי, והשוויתי בין שתי היצירות המתארות את האדם במאבקו מול איתני הטבע: בזו של המינגוויי, הזקן הוא אדם פשוט, אך נאצל, הנלחם בדג הענק בשם מלחמת הקיום – הוא מובס, לא על-ידי הדג הענק, אלא על-ידי הכרישים אשר כטפילים אופייניים נהנים מתוצאות הקרב הנואש של האחר, במקרה זה – הזקן האמיץ.
ביצירתו של מלוויל, הגיבור, הקפטן אחאב, הוא אדם אפל, גס רוח, רודן, גחמן, קשה עורף, בעל טירוף לדבר אחד, חוטא בחטא הגאווה (משווה עצמו לאלוהים – עמ' 522; וראו גם 545, 608). הוא איננו רודף אחרי הלווייתן הלבן משום הכוונה להביא טרף לביתו (להבדיל מהזקן של המינגוויי), אדרבה, הוא אפילו מזלזל בהזהרתו של סטרבאק, החובל הראשון של הספינה, המזהיר אותו שהמטרה היא להביא לנמל הבית את שמן הלווייתנים היקר, כי לשם כך נשלחה האונייה על ידי בעליה לאוקיאנוסים למשך שלוש שנים. אחאב מונע במעשיו ביצר הנקמה הבוער בו להשחית (מובי דיק הטביע בשיניו צלקת ענקית בגופו של אחאב, ואף תלש את רגלו). בניגוד לזקן, המגיע מובס אל בקתתו, אחאב מוקע על הגוף הענק של מובי דיק, ויחד עם אובדנו בקרב עם המפלצת הענקית – אובדת ספינתו ואובד כל צוותה.
גם סיפור הכרישים בשתי היצירות מזמין השוואה: ב"הזקן והים" הכרישים הם, כאמור, טפילים אכזריים הגוזלים מהדייג את פרי עמלו ומאבקו הנואש, ואילו ב"מובי דיק" הכרישים הנוגסים בלווייתנים העקודים לדופנות הספינה הם עילה לבדיחות הדעת (עמ' 331, 341-340, 357 ועוד), ורק לקראת סוף היצירה הם מקבלים כאילו תפקיד של מבשרי הגורל האכזר (עמ' 616).
שנים רבות קיוויתי שאוכל להקצות זמן לקריאת הרומן הגדול בשלמותו, ועתה כאשר מוגש לקורא תרגום חדש (2009; התרגומים הקודמים בשנים 1952, 1969, 1971, 1980, 1981 – האחרון על ידי אהרן אמיר), החלטתי להגשים שאיפה רחוקה מימי נערותי, ואני מודה שהקריאה הפעם הנחילה לי אכזבה – פג הקסם של היצירה המקוצרת, אותה קראתי אז. ולא רק זאת, קריאת הספר השלם הוא משימה מייגעת ממש, ולא רק משום הנושאים הרבים החוץ-ספרותיים שמניתי לעיל, ולא רק משום ערבוב הסגנונות והסוגות המבלבל – אלא גם משום שהספר גדוש בחידות, שפיענוחן הוא ממש בלתי אפשרי לולא הערות השוליים של המחבר עצמו, של מהדיריו ומתרגמיו. לא פעם חשתי שאני קורא מחקר משמים בעל מראי מקום שנועדו להשביע רצונם של פרופסורים קפדניים.
אביא כאן דוגמה אחת מני רבות: פרת' הוא הנפח של אונייה, המכין עבור אחאב את הצלצל הייחודי, שבו הוא מבקש להכריע את מובי דיק. הסופר מתאר את חורבנו של האיש, שבעטיו הוא נאלץ להצטרף לציידת הלווייתנים:
"הוא היה אמן בעל מוניטין מצוינים... חבק אישה אוהבת, צעירה כבת, ושלושה ילדים עליזים ואדמונים... אך לילה אחד, במעטה החשיכה, ומוסווה עוד בתחפושת ערמומית ביותר, חדר פורץ נחוש אל ביתו המאושר, ושדד את כל שהיה בו. ונורא אף יותר לספר, הנפח עצמו הוא שהנחה בבלי דעת את הפורץ הזה אל ליבה של משפחתו. היה זה 'הקוסם בבקבוק'..."  (עמ' 532)
לולא הערת השוליים, אין סיכוי לקורא להבין שמדובר בשתיינות ובשכרות שהכריעו את הנפח ואת ביתו.
גודש המידע שמביא מלוויל בסקירות הרבות שלו (התופסות, למעשה, את מרבית הספר!) חושף בפני הקורא פלא של ממש בנוגע לאישיותו של הסופר עצמו. מתולדות חייו אנחנו למדים שבגיל 13 הוא נאלץ להתחיל לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה (אביו שפשט את הרגל זמן מועט לפני מותו, והשאיר את המשפחה בחוסר כול); והנה, הספר חושף בפני הקורא שהוא היה בעל השכלה חובקת עולם: הוא מראה בקיאות מופלגת בתנ"ך (מספָּר שמות בספר לקוחים מהתנ"ך: ישמעאל – "האני המספר", אחאב, הקפטן, אליהו "הנביא" המשוגע המנבא חורבן לאחאב ולצוותו, פלג ואלדד, קפטנים בדימוס מבעלי הספינה, "ירבעם" ו"רחל" – ספינות ש"פיקווד", ספינתו של אחאב, פוגשת בדרכה).
מלוויל בקיא בספרים החיצוניים ובברית החדשה, הוא משבץ ארמזים וציטוטים ממיטב ספרות העולם (בעיקר מ"מקבת'" ומ"הקומדיה האלוהית" של דאנטה; ראו לדוגמה עמ' 511, 564); הוא בקיא בצורה מעוררת קנאה במיתולוגיה היוונית, ההינדית והנורדית, בפילוסופיה היוונית והמודרנית, בארכיאולוגיה, באמנות, בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של עולם, בפיזיקה, במשפט האנגלי והבינלאומי, בביולוגיה וכו' וכו' – ממש בלתי נתפס!
הקריאה בספר השלם הובילה אותי למספר תובנות, כדלקמן:
א. בכל הספר הגדול הזה אין שום הערה גזענית, למרות שמלחי הספינה שייכים לעמים שונים ולגזעים שונים: קוויקווג הצלצלן המקועקע, האמיץ ואוכל האדם, וכן חברו בנפש של ישמעאל המסַפֵּר – הוא פולינזי; טשטגו, הצלצלן השני הוא אינדיאני, ואילו דאגו, הצלצלן שלישי הוא כושי ענק. פדאללה החובל הוא פרסי החובש טורבן. על הסיפון יש מלחים מסין, הולנד, צרפת, איסלנד, מלטה סיציליה. אדרבה, אחאב, מר הנפש ובעל לב האבן, לוקח תחת חסותו את פיפ, הכושי הקטן, שהשתגע לאחר שהשתתף בקרב עם לווייתן, וקפץ מרוב פחד מהסירה למים הגועשים. כאשר פלג ואלדד מבעלי הספינה מסרבים לקבל לצוות האונייה את קוויקווג, עובד האלילים, עד אשר יקבל "ניירות", כלומר, עד אשר יתנצר – מסנגר עליו חברו ישמעאל, ומעיד עליו שהוא שייך לכנסייה עתיקת יומין העולמית – אליה שייכם כל בני האדם (עמ' 118). אנחנו צריכים להבין שהרומן הזה נכתב על ידי אמריקאי בשנת 1852 – שלוש-עשרה שנה לפני שנכנס לתוקפו התיקון ה-13 של החוקה האמריקאית האוסר את העבדות – כאשר מחירו של שמן הלווייתן היה שווה פי שלושים ממחירו של עבד (עמ' 455-454)!
ב. הספר משובץ בהערות אירוניות על האמונה הדתית, ובעיקר על האמונה הנוצרית. אזכיר את קצתן: ישמעאל מגיע למסקנה שמוטב לישון במיטה ליד אוכל אדם פיכח כמו קוויקווג, ולא על יד נוצרי שיכור (עמ' 52); כשקוויקווג רואה את ההתנהגות המרושעת של הנוצרים – הוא מחליט להישאר עובד אלילים (עמ' 84); ישמעאל מעיר הערה שכל העינויים שהדתות מטילות על המאמינים הם בגדר שטויות (עמ' 115); אפילו פלג, מבעלי הספינה קובע כי הדת עושה את האדם פחדן והססן (עמ' 120); המחבר מעיר שהפנאטים הדתיים משלים את הפתאים (עמ' 353); ובמקום אחר הוא מציין שהלוויתן ,  האציל שבחיות, חייב למות כדי להאיר את הכנסיות המטיפות לחמלה נוצרית (עמ' 397).
מלוויל מרמז על פקפוקו באמת שבכתבי הקודש, כשהוא מצביע על כך שממצאים ארכיאולוגיים בדוקים מוכיחים שהכרונולוגיה של כתבי הקודש היא לא יותר מבדיחה (עמ' 503). כאן אולי המקום להעיר גם כן שהספר, למרות העלילה הטראגית שבו, הוא גדוש בהומור המצליח לפעול על שרירי הצחוק של הקורא גם היום (לדוגמה עמ' 440-438, 443).
ג. אמנם תכונותיו הדומיננטיות של אחאב הן קשיחוּת, אכזריות, גאווה, גסות רוח, עיקשות, טירוף לדבר אחד – אך הוא איננו נחשף כדמות חד-ממדית – הוא מראה חמלה דווקא לכושי הקטן והפחדן פיפ, שנטרפה עליו דעתו בניסיון כושל להיות חלק מהצוות האמיץ הנלחם בלווייתנים. אחאב מאמץ אותו לליבו כאח לצרת הטירוף (אחאב מודע לכך שהוא עצמו מטורף), מעניק לו חסות ומארח אותו בתא הקפטן, שהוא מחוץ לתחום למי שאיננו חובל (עמ' 568, 580). לקראת סוף הספר מתואר אחאב כבעל רגשות המבין שארבעים שנות חייו בים היו שגיאה אחת גדולה, שליבו נכמר על כך שאשתו הצעירה היא בעצם אלמנה – הוא יודע שהוא נושא אות קין על מצחו, אך הוא חסר אונים כלפי הדחף הפנימי המוביל אותו לקרב הגורלי עם מובי דיק (590-589).
ד. הספר רצוף מתחילתו בנבואות, בהזהרות וברמזים שהמסע הזה מוביל את אחאב ואת צוות הספינה "פיקווד" אלי אסון: אליהו, המשוגע מנמל ננטאקט, מנבא על סוף מר למי שמפליג עם אחאב (אנאלוגיה גלויה לסיפור המקראי – עמ' 123-121, 128-127) סטרבאק, החובל הראשי, חש שהופעת הדיונון הענק בדרכם, איננה אלא נבואה שחורה לעתיד (עמ' 321). המשוגע הפנאט, המכונה "המלאך גבריאל" מהאונייה "טאון הו", הנקרית ל"פיקווד" בנתיבי האוקיאנוס, מזהיר שאם יתקיפו את מובי דיק, כאילו התקיפו את אלוהים, ולכן  גורלם נחרץ (עמ' 356-353). קפטן האונייה "אנדרבי" הלונדונית מציג זרוע מעצם לווייתן, "מזכרת" מהקרב עם מובי דיק (עמ' 487-480). פדאללה, החובל הפרסי, מנבא לאחאב ששניהם ימותו בקרב עם הלוויתן (עמ' 545). מחט המצפן מורה את הדרך הביתה, הדרך ההפוכה לנתיב מובי דיק  (עמ' 562). מובי דיק הטביע את הסירה שרדפה אחריו מהאונייה "רחל", ובין הטבועים גם בנו של הקפטן (עמ' 577; אגב, אחאב מסרב לתחנוניו של זה לסייע בחיפוש אחרי הסירה אבודה!). האונייה "דילייט" איבדה 4 מלחים במלחמה עם מובי דיק (587-586). גופו הקרוע של פדאללה כרוך על גופו של הלוויתן הענק, ואחאב רואה שם את גורלו שלו (עמ' 619-618, 623 וראו גם עמ' 200, 236, 363, 545, 568, 587, 616 ). הסוף, אם כן, צפוי וידוע מראש, ולכן המתח שנוצר בספר נובע מסקרנותו של הקורא – כיצד יבוא על אחאב ועל צוותו סוף זה.
אני מודה שהספר השלם מעורר מחשבות ומרחיב את הדעת, בעיקר משום גודש המידע שבו, אבל ללא ספק, הספר המקוצר הרשים אותי הרבה יותר, ויסלח לי על כך מלוויל, ויסלחו לי גם כל החרדים לכבודה ושלמותה של הספרות הקלאסית.
משה גרנות