בתקופת נעוריי, הייתה אופנה מקובלת מאוד בקרב הבנות, לתלות בחדריהן דף דמוי קלף, ועליו שיר או הגיג. היו כמה טקסטים פופולריים במיוחד, אבל הפופולרי ביותר, ללא ספק, היה שירו של נתן יונתן "כמו בלדה".
 
אם זר קוצים כואבזה מה שאת אוהבת,אלך אל המדברושם אלמד לכאוב.ואם שירים אהבת,רק שכתובים באבן – בין הכפים אגורובסלעים אכתוב.ואז כשנתכסהעם החולות בחושךוספר הדבריםבחושך יתכסה,תגידי לי מיליםיפות מבכי ואושר;הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה.
 
אין הפופולריות של השיר צריכה להפתיע. שיר אהבה מקסים; שיר של אהבה ללא גבול, של מסירות ללא גבול. האוהב יודע מה אוהבת אהובתו ומוכן לעשות הכול למענה. הוא יילך אל המדבר וילמד לכאוב, אם מה שהיא אוהבת הוא זר קוצים כואב. אם מה שהיא אוהבת הוא שירים הכתובים באבן, הוא יעזוב את הציוויליזציה, ישב בין הכפים ויכתוב על אבן, בסלעים. במסירותו, הוא יוכיח את אהבתו העזה, עד שאהובתו תשתכנע... "הוא כנראה אהב אותי."
"אהב"?! בלשון עבר?! למה? ומה פירוש "נתכסה עם החולות"? שאלות המפנות אותנו לחפש פירוש אחר לשיר. האסוציאציה ל"נתכסה עם החולות" היא לקבורה, מה שמסביר את האמירה בלשון עבר "אהב".
דומני, שכדי להבין את השיר, ראוי להעמיק בביוגרפיה של נתן יונתן ובשיריו האחרים. נתן יונתן לחם במלחמת העצמאות וראה במות טובי חבריו. את השיר "אל הנירים האפורים" הוא כתב אחרי מלחמת העצמאות:
 
סיפרתי לה על חיילים אשר הלכו למלחמה
ועל אחד אשר נפל קרוב קרוב לאדמה
סיפרתי לה על ידידי על היקר מכל רעיי
אשר נפל בשדה הקרב ולא ישוב לעד אליי.
 
מאז, כל חייו, כחיי כל בני דורו, התנהלו בצל המלחמה, בין המלחמות, כלוחמים שאיבדו את חבריהם ואח"כ כהורים שבניהם הלכו למלחמה, ואח"כ כסבים שנכדיהם הלכו למלחמה. כל חייהם התנהלו בצל המלחמה על הארץ, המלחמה על קיום המדינה, המלחמה העוברת מדור לדור וגם היום סופה אינו נראה באופק. רבים משיריו של נתן יונתן עוסקים במוות במלחמה. רבים משיריו עוסקים בארץ, באהבת הארץ, באהבת הארץ התובעת מאיתנו את המחיר הכואב ביותר.
 
ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש
 
ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.
"שיר ארץ".
 
בספרו "שירים על אדמה ומים" (שזכיתי, ויש לי אותו עם הקדשה אישית בכתב ידו של נתן יונתן, מערב עם המשורר באורטל ב-24.1.97), השער הראשון נקרא "מילים על אדמה", ובו מיספר שירים, חלקם פונים בגוף שני אל האדמה, במעין שיחה עימה. השיר "מילים על אהבה" הוא בן 22 שורות, כל שורה בת שלוש מילים, לפי סדר הא"ב. ניתן להבחין בדיסוננס בין האהבה לארץ לבין הצער, הכאב, הכעס. ראוי להתעכב ולהעמיק בכל מילה בשיר, המלא בסימבולים, ובזיקה בין המילים בכל שורה, אך לא ארחיב, אלא אסתפק בהצגת השיר (שבעיניי הוא אחד המקסימים בשיריו של יונתן):
 
אונך אלונך אבניך
בשרך בארך בגידותיך
גלותך גאולתך גבולותיך
דמך דמעתך דמדומיך
היכלך הד-קולך הרריך
ודיות-תוגתך וידוייך.
חנך חרונך חלומיך
טומאתך טוהרך טלליך
ימך יומיומך יתומיך
כאבך כלימתך כלולותיך
לחמך לענך לילותיך
מלכותך מנחתך מועדיך
סודך סרפדך סיגופיך
עפרך עריתך עפריך
פראותך פריחתך פעמוניך
צלך צאלך צלצוליך
קמתך קומתך קנאותיך
רישך רשעתך רחמיך
שבותך שבועתך שילומיך
תפארתך תומתך תהומיך.
 
אל האלונים, שבפתח השיר, עוד נגיע.
 
שיר אחר על אדמת הארץ, שעשוי להוות סימן דרך במסע בעקבות "כמו בלדה" הוא "מצבה":
 
בבית העלמין הישן ראיתי אבן
מצבה: שם האיכר. האם. ושם האב
עלה בתרמילו ובמקלו לארץ
אבותיו בשנת תרנ"ו.
בא לחונן את עפרה.
חרש, זרע, קצר ברון
עד שכרע ומת ושב לעפרו
והסופדים בכו אחריו
בנסוע הארון.
 
עכשיו כבר עפרה חונן אותו
ואיזו רוח לפעמית
מן הדרום
את עפרו חוננת.
 
תרנ"ו היא 1896. אותו איכר שעלה לחונן את עפר הארץ עד "שכרע ומת ושב לעפרו," החל את המסע האינסופי, הסיפור על אהבה ומוות, בינינו לבין א"י. ומהי אותה הרוח הלפעמית שבאה עכשיו מן הדרום וחוננת את עפרו? האם יש קשר בינה לבין חולות המדבר בהן נתכסה, ב"כמו בלדה"?
ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, נפל בנו של נתן יונתן, ליאור, מפקד מחלקת טנקים, בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. שירים רבים כתב נתן לזכר בנו.
 
רוח נוראה נשבה בשבת ההיא וענני
חול כיסו את השמים. באוויר התערבלו
בשורות עשנות של מלחמה ובשעה הרביעית
בהיות החושך על הארץ צעק בי הלב צעקת –
אימים כאילו מטח–אש בחזה והיום אני יודע
שאותו רגע רעמה האש והנער נפל שותת דם
על סיפון הטנק שלו ושעונו עמד מלכת.
השעה הייתה ותישאר לעולמים השישי באוקטובר
ארבע ועשר דקות אחר הצהרים. מאז גם בשעון
המתכת שלי קפא הזמן. יופיו, עצבותו, עלומיו
שיר השירים שלי, גאוות חיי
וכלימתם.
 
"השישי באוקטובר 1973".
 
ושיר נוסף:
 
תמיד אוקטובר, שתיקת קוצים ואנשים
ואימת הלילה השישי
כשהשתתק השעון וחשכו הרואות
והלב חדל והטל אכל את הברזל
והברזל אכל את הדם
והאלחוט חתם מילים אחרונות בקול צרוד
פותח באש
ואחרי האש רעש ואחרי הרעש קול דממה דקה וחול
ומאז מחכים בחגור מלא בחלון קיץ אחר
ואוקטובר ששוכח אותם אחרי הקציר
ואוקטובר שזוכר.
 
שם השיר – "תמיד אוקטובר".
ושוב, החולות. ושוב, הקוצים. והאנשים.
והאלונים. אמנון, חבר של ליאור, נפל אף הוא במלחמה. לזכרם הקדיש נתן יונתן את השיר "שני אלונים" (שאותו כתב שנים קודם לכן, על שני עצי אלון בקיבוצו, שריד, שאחד מהם נגדע. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא הקדיש את השיר לאמנון וליאור, השיר הולחן ובוצע):
 
פעם על גדות הוואדי
שני אלונים בסלע
שני אלונים ידעתי
שם במורד הוואדי.
 
את האחד הרעם
פעם היכה צמרת
גזע אחיו קרוע
באו בו אש ורוח
 
קיץ שילח שיניים
מי-הגשמים הולכים הם
עוד הם עומדים השנים,
שני אלונים אחים הם.
 
תם הסיפור איננו.
מי כאלון יתננו.
שני אלונים ידעתי
שם במורד הוואדי.
 
מעקב אחרי הביוגרפיה של המשורר והעמקה בשיריו (שרק קמצוץ שבקמצוץ מהם הבאתי כאן) מבארת לנו את משמעות השיר "כמו בלדה". מדובר בשיר אהבה למולדת. נתן יונתן מספר בשיר על אהבת בנו, ליאור, לארץ. באהבתו הוא הלך למדבר, ושם למד לכאוב. באהבתו הוא גר בכפים וכתב בסלע. הוא אהב את הארץ כדי לחיות בה ולמענה, אך הוא היה נכון למות למענה. וכאשר הוא התכסה עם החולות בחושך, הוא הוכיח לארץ, אותה "ארץ שיושביה היא אוכלת," את אהבתו. "הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה."
[אהוד: אבל אם איני טועה הוא כתב ופירסם את השיר שנים לפני נפילת בנו ליאור].
בדיוק שנה לאחר המלחמה, יצא לאור ספרו של נתן יונתן "שירים". השער הראשון בספר נקרא "ליאור". בעמודו הראשון, תמונה של ליאור. "לזכרו האמיץ והיפה של ליאור, לעילוי נשמתו הטהורה, מוקדש ספר השירים", כתב נתן יונתן. השיר הראשון בספר הוא "כמו בלדה". השבוע מלאו עשרים שנה למותו של נתן יונתן. ובימים אלה של שכול כבד ומלחמה קשה, אחרי טבח שלא היה כמותו, שירים אלה של נתן יונתן אקטואליים מתמיד.
תמיד אוקטובר.
 
2. צרור הערות ‏3.3.24
* רוח ה-8 באוקטובר – ב-8 באוקטובר, יצאנו כולנו, כאיש אחד בלב אחד למלחמת עמנו, מלחמת דורנו. המלחמה על קיומנו. מלחמת הטוב ברע. מלחמת הטוב למיגור הרע המוחלט. מלחמת הציונות. והיא גם מלחמת העולם החופשי. חלפו כמעט 150 יום. היו לנו הצלחות גדולות. אבל עוד לא מיגרנו את הרוע החמאסי. ובתוכנו, תולעת הספק, תולעת הפילוג, תולעת הקרע מכרסמת ומחלישה ומעייפת. אבל אסור לנו להתעייף. אנו חייבים לדבוק בנחישות במלחמה, בכל ההתלהבות, בכל המסירות, בכל הנחישות ובכל האמונה בצדקת הדרך המוחלטת, שעמה יצאנו לקרב. אסור לנו לתת לתולעת השישה באוקטובר לכרסם ברוח השמונה באוקטובר, שבה עלינו לדבוק עד הניצחון!
 
* מלחמת הרמדאן – מלחמת יום הכיפורים נקראת בערבית מלחמת הרמדאן. למניינם, הם תקפו אותנו ברמדאן. מסתבר שאין לערבים בעייה להילחם בנו ברמדאן. מה האיום הזה לבל נמשיך להילחם בחמאס ברמדאן? אם הם תקפו אותנו בשמחת תורה – אין כל סיבה לא להילחם בהם ברמדאן, מה גם שלהם עצמם אין מניעה כזו. חובתנו להכות את חמאס עד חורמה, ורמדאן אינו צריך להיות גורם מעכב. אם שוט הרמדאן יביא לעסקת חטופים שפויה – מה טוב. אם לא, יש לתקוף אותם ברפיח ובכל מקום שנדרש בכל הכוח, גם ברמדאן.
 
* בחמאסטן גם סיוע הומניטרי הורג.
 
* בשירות קמפיין הכניעה – "הארץ" מנצל בציניות את הטרגדיה בצפון רצועת עזה, מותם של עשרות פלשתינאים מדוחק ודריסה של משאיות הסיוע, ככלי לקידום קמפיין הכניעה. בניגוד לשאר העיתונים, שהכותרת הראשית שלהם הוקדשה לפיגוע הטרור הרצחני בעלי, הכותרת ב"הארץ": "עשרות נהרגו בתור למזון, חמאס: צה"ל אחראי; שני הרוגים בפיגוע."
סדר העדיפויות ברור. רצח של שני ישראלים, אחד מהם נער, נדחק לשוליים. ובאשר לאסון – אמנם העיתון אינו שותף מלא לעלילת הדם על צה"ל, שכביכול הרג את ההמון. אבל גם אינו מציג את האמת בראש. הכותרת נפתחת באמירה "נייטרלית", שעשרות נהרגו בתור למזון. ולאחר מכן – גרסת עלילת הדם של חמאס, המאשים את צה"ל, וללא כל הסתייגות. רק בכותרת המשנה מוצגת "גרסת צה"ל", כלומר לא האמת, לא העובדות, אלא "גרסת צה"ל": "רוב ההרוגים נדרסו או נמחצו, החיילים ירו רק לעבר מי שסיכנו אותם." כלומר העיתון ה"נייטרלי" מציג את האמת ואת העלילה כשתי גרסאות: גרסת חמאס וגרסת צה"ל. גרסת חמאס מופיעה בכותרת הראשית. גרסת צה"ל – בכותרת המשנה. ובהמשך כותרת המשנה האיום של חמאס להפסיק את המו"מ, האמירה של ביידן שההרג יקשה על המשך המגעים ואמירת הבית הלבן שתקרית מדאיגה וצריך לחקור אותה. בין כל אלה, מובלעת "גרסת צה"ל".
כותרת הכתבה בעמודי החדשות על האירוע דומה: "יותר ממאה נהרגו בעזה בתור לסיוע ההומניטרי; חמאס מאשים את ישראל, צה"ל: לא ירינו עליהם." שתי גרסאות, האחת מופיעה ראשונה, השנייה כתגובה. וכך גם כותרת המשנה: "ברצועה טוענים כי הצבא פגע בהמונים שחיכו למשאיות הסיוע, בישראל השיבו כי הם ניסו לבזוז את הציוד. הבית הלבן: זו תקרית חמורה." כאמור, הפיגוע הרצחני נדחק לשוליים. וגם כאן, המילה רצח ונרצחים אינה מוזכרת. שני "הרוגים" בפיגוע. כי אם היה רצח, היה רוצח. כותרת המשנה היא ש"קצין במשטרה הפלסטינית ירה לעבר ישראלים בתחנת דלק בהתנחלות עלי." לא מחבל. לא רצח אלא "ירה לעבר". אגב, אם הפיגוע היה בתחנת דלק בכפר סבא, היו כותבים "בכפר סבא." כאן לא כותבים "בעלי," אלא ב"התנחלות עלי." והרי ידוע איך מוצגות ההתנחלויות ביו"ש ב"הארץ", וחייבת להיות תזכורת, שהנרצחים, סליחה – ההרוגים, שייכים ל"הם". ורוגל אלפר כותב בלעג ובביקורת על התקשורת הישראלית: "הדבר הבולט בהצגת הפיגוע בכניסה לעלי הוא ההתייחסות מקיר לקיר – של כולם, אין צדיק אחד בסדום – לעלי כאל תל אביב, חלק מ'המלחמה על הבית'."
במאמר המערכת, הטרגדיה בצפון הרצועה כבר מגויסת לקמפיין הכניעה. המאמר נפתח כך: "מותם של עשרות אזרחים פלסטינים אתמול בעת חלוקת מזון וסיוע הומניטרי בצפון רצועת עזה מחייב חקירה יסודית ועצמאית, שתבהיר האם נהרגו מירי צה"ל, כטענה הפלסטינים, או שנרמסו ונדרסו בנסותם להתקרב למשאיות הסיוע, כטענת דובר צה"ל." שוב, העיתון הוא מהאו"ם. אבל אין זו רק נייטרליות בין ישראל לחמאס, אלא בין אמת לעלילת דם. יש שתי גרסאות, וצריך לחקור. מי צריך לחקור? חקירה עצמאית. כלומר לא ישראלית.
הפיסקה הבאה מתחילה במילים "אבל עוד לפני שפרטי האירוע התבררו במלואם, ההרג המיותר ממחיש את האנרכיה שיצר הכיבוש הישראלי החלקי בעזה." כלומר, גם אם החקירה תאושש את עמדת ישראל, ברור שישראל אשמה. והנה, כבר מדברים על "אקיבוש" של עזה. הרי ברור, סתם, בלי סיבה, ב-8 באוקטובר ישראל יצאה לה לכבוש את עזה. אותה עזה, שב-90% ממנה אין כיבוש שלושים שנה, מאז ביצוע הסכם אוסלו א' ב-1994 ובעשרת האחוזים הנותרים אין כיבוש כבר 19 שנים, מאז ההתנתקות ועקירת היישובים ב-2005, הנפיקה את עשרות שנות ירי הרקטות ובניית מכונת צבא הטרור שאין לו אח ורע בעולם, בואכה הטבח ההמוני הנורא ב-7 באוקטובר. ואיך מאמר המערכת מתייחס ל-7 באוקטובר? "ישראל הגיבה לטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר ביישובי העוטף בהפעלת כוח חסרת תקדים. צה"ל הרג מתחילת המלחמה כ-30,000 פלסטינים, מהם 12,500 ילדים ובני נוער... והחריב חלקים גדולים מהערים והכפרים ברצועה." כלומר הטבח הנורא מוזכר כבדרך אגב, והבעייה האמיתית היא התגובה, על פי נתוני תעמולת משרד הבריאות של חמאס; וה"מידע" הזה אינו דורש בדיקה עצמאית.
ומה המסר של המאמר? הקריאה לכניעה, כלומר להפסקת המלחמה בלי למוטט את חמאס. "הגיע הזמן לעצירת הפעילות ההתקפית בעזה... על ישראל לחתור במהירות להשלמה העסקה עם חמאס... הפסקת אש ממושכת ושחרור אסירים פלסטינים, בתמורה להחזרת החטופים הישראלים." קודם כל צריך לעצור את הפעילות. אף מילה על כך שישראל מוכנה להפסקת אש ממושכת ושחרור אסירים פלשתינאים, אך מי שדוחים זאת הם חמאס, שדורשים הפסקת המלחמה ונסיגת כוחות צה"ל. והקריאה לעצירת הפעילות ההתקפית, היא בעצם כניעה לדרישת חמאס. ובסיום המאמר, מוצגת התועלת בהסכם הכניעה ובין השאר "החזרת התושבים לדרום ולצפון." כלומר, חמאס ימשיך לשלוט בעזה, חיזבאללה ימשיך לשבת על הגבול בצפון, והתושבים יחזרו לשם, עד העונג הבא.
 
* האויב הבא של השוקניה – הלקח של השכל הישר מ-7 באוקטובר, הוא ששטח פלשתינאי עצמאי, שאין בו חופש פעולה לצה"ל, וצה"ל והשב"כ אינם פועלים בו כדי לסכל טרור, סופו 7 באוקטובר. שיש משמעות לטריטוריה, ואם הגבול של ישראל יהיה בכביש שש וממזרח לו מדינה פלשתינאית עצמאית, 7 באוקטובר הבא יהיה בשטח הצפוף ביותר באוכלוסייה הישראלית, מה שעלול להיגמר בטבח של רבבות. שאם המחבלים מגבול עזה הגיעו לטבוח באופקים, והמרחק מהגבול לאופקים הוא כמעט כפול מרוחבה של מדינת ישראל בקווי 67' בכמה מקומות, אסור שזה יהיה גבולנו. שהסכסוך אינו טריטוריאלי, כי הפלשתינאים בעזה, שה"כיבוש" עליה הוסר מזמן, לא הפכו אותה לסינגפור של המזרח התיכון, אלא בסיס להמשך המלחמה, נגד "הכיבוש" בנגב המערבי (כשהם חצו את הגבול הם דיווחו שהגיעו לכיבוש) ונגד התנחלויות בארי, כפר עזה, ניר עוז ושדרות, כפי שהם דיווחו בחגיגותיהם. וחזקה עליהם שכך יהיה גם אם הגבול בינם לבין הכיבוש יהיה כביש 6. הלקח ברח' שוקן הפוך לשכל הישר. הלקח הוא שעכשיו ברור ביתר שאת, שצריכה לקום מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67. וכיוון שלא עשינו זאת עד כה בטוב, אחרי 7 באוקטובר לא תהיה ברירה "לעולם", אלא לכפות זאת עלינו. כותבת קרולינה לנדסמן: "ישראל לא מבינה שהכל השתנה... חמישה חודשים עברו ובישראל נראה שהאסימון לא נפל: העולם של לפני ה-7 באוקטובר חלף עם הרוח. אין אפשרות לחזור אליו... אי אפשר לחזור לעולם שלפני ה-7 באוקטובר, אל אשליית זמניות הכיבוש, תיאטרון המו"מ המדיני, בשעה שאין פרטנר ישראלי... גם לא לכלכלת האשמה בין היהודים לעולם, שהעניקה לראשונים חסינות מוסרית. די, נגמר. לכל תקופה יש סוף. הגיע הזמן להתגבר." כלומר, היא מאשימה את העולם שהעניק ליהודים חסינות מוסרית לפשעיהם, אבל אחרי 7 באוקטובר זה נגמר, לא יאפשרו לנו עוד להמשיך בפשעים שלנו. ברור?
אבל היא מזהירה את העולם שאם לא יכפה זאת עלינו בכוח, לא יקרה כלום. "העולם חייב להבין שישראל לא יכולה לעשות את זה בעצמה. ... העולם חייב לעשות זאת בשבילנו... כן, גם הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. תקראו לזה 'התוכנית להבראת המזרח התיכון'... כפו עלינו פתרון. התעלמו מקולות ההתנגדות שלנו. אטמו את האוזניים לשקרים ולמניפולציות שלנו, לבכי ולנהי. אל תישברו. לכו עד הסוף. גאלו אותנו מייסורינו... עד שלא תהיה לנו ברירה... בסוף עוד נודה לכם." במילים אחרות, היא ממש מפצירה בביידן שלא ישלח את צבא ארה"ב רק להצניח אספקה לעזתים, אלא לוחמים לשחרר מידינו את פלשתין השודה.
את החיצים היא מפנה הפעם ל"ארץ נהדרת" על מערכון (שלא ראיתי) שעסק בצביעות הקיימת כלפי ישראל. "אפילו 'ארץ נהדרת' האדירה לא מבינים שהעולם כבר לא נופל למניפולציות הרגשיות שלנו. השבוע שוב הנפיקו מערכון הסברה – גלעד ארדן לעשירים – שבו הם מטיפים לעולם על יחסו לישראל. אחרי ה-BBC והאוניברסיטאות, החליטו לעשות נו-נו-נו יהודי להוליווד, שלא פוצה את הפה על החטופים. אי אפשר לצפות במערכון בלי להתכווץ במבוכה: אנחנו ממשיכים לפנות אל העולם מעמדה של קורבן, תוך התעלמות מוחלטת מ-30 אלף ההרוגים בעזה, כולל יותר מ-12 אלף ילדים, עוד לפני הקטסטרופה של אתמול וההרס הנורא, ומניחים שהעולם עוד שבוי באשמתו ההיסטורית כלפינו, בלי להבין שזה נגמר. נגמר עידן השואה. עכשיו המסכנים של העולם הם הפלסטינים... 30 אלף הרוגים פלסטינים והרס עזה – זה האירוע."
כלומר, עד עכשיו העולם ראה בנו קורבן ולכן איפשר את פשעינו, אבל זה נגמר ב-7 באוקטובר. אחרי ה-7 באוקטובר כבר ברור שהקורבן הם הפלשתינאים. כי ב-7 באוקטובר הרגנו 30,000 פלשתינאים. אגב, אין כמעט עמוד בעיתון שאינו מטיף לנו על הרג 30 אלף פלשתינאים בעזה. כמובן שלא מזכירים, שכמחציתם מחבלים חמושים פעילים. היחס בין הרוגים מחבלים ובין אזרחים הוא בלתי נתפס ואין לו אח ורע בהיסטוריה של המלחמות באזורים אורבניים, ובוודאי בערים צפופות כברצועת עזה, וזאת חרף העובדה שביותר מכל מלחמה אחרת בעבר, צבא הטרור הפך את האזרחים והילדים למגן אנושי, פעל מתוך ומתחת לבתי חולים, בתי ספר ומסגדים, כשהוא עצמו מתחבא תחת האדמה. אין זו אלא הוכחה למוסריות של צה"ל, שאף צבא בעולם ובהיסטוריה של המלחמות אינו מתקרב אליה. אבל דוברי חמאס בעברית מתעלמים מזה, ומדברים רק על 30,000 ו-12,000 ילדים.
בעוד לנדסמן מטיפה לעולם לכפות עלינו מדינה פלשתינאית, האני זבידה כבר מביט קדימה. מבחינתו, ברור שהעולם או-טו-טו יגאל אותנו מייסורינו. "בעקבות המלחמה המתחוללת ברצועת עזה והנחיות הדרג הפוליטי, אנו נמצאים לראשונה בסיטואציה שבה בעלות הברית של מדינת ישראל מפעילות עליה לחץ גובר ולסיים את השליטה בשטחים הכבושים. מצב זה מציב אותנו בפני סיום כפוי של הכיבוש שנמשך מ-1967, ומעלה את שאלת ההשלכות האפשריות של מהלך כפוי זה... כיפוף מדינת ישראל לסגת מהשטחים הכבושים ולהחזיר את כל אזרחיה לתוך הטריטוריה החוקית שלה... סיום הכיבוש..." לפיכך, צריך להיערך למאבק הבא אחרי סוף אקיבוש. הוא מסמן את האוייב – הקיבוצים. הוא חוזר על השקר על כך שהקיבוצים שולטים על רוב אדמות המדינה, ומברבר את הסיפור על כך שהציונות נישלה את הערבים והשתלטה על אדמות לא-לה לפני הקמת המדינה והמשיכה בכך אחרי הקמת המדינה, ומפא"י העניקה את האדמות לקיבוצים ואח"כ גם למושבים, וכיוון שבעקבות הנכבה לא היו לה חוטבי עצים ושואבי מים היא הביאה לכאן את המהגרים מארצות ערב וזרקה אותם בפריפריה כדי שיהיו העובדים של הקיבוצים, אך חוקקה חוקי אפרטהייד שיאפשרו לקיבוצים לא לקבל אליהם את עדות המזרח וכו' וכו' וכו', גיבוב אינסופי של שקרים. ולכן, אחרי שלב א' בחיסול הציונות, שהעולם עומד לכפות עלינו בשעה טובה, עלינו להמשיך את המלחמה בציונות ולהתמקד בקיבוצים הגזענים, שהשתלטו על הקרקע של הציבור.
 
* סולם הערכים של אלפר הנתעב – תחביבו הידוע של רוגל אלפר הוא להתעמר במשפחות שכולות, לרקוד על דמן ולשמוח לאידם. והפעם על השיפוד – רותם גריגנגליק, ששכלה את אחיה שאול במלחמה. רותם נתקלה במפגינים נגד המלחמה, כלומר נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית, אחרי הטבח הנורא. היא התעמתה איתם. כדמגוג, הוא הציג זאת כהפגנה למען הילדים בעזה (כלומר, הדמגוגים הם המפגינים, שהשתמשו בילדים העזתים כמגינים אנושיים למאבקם נגד זכות ההגנה העצמית של ישראל והוא מהדהד אותם). וכיוון שהיא יצאה נגדם, הוא הציג אותה כתומכת בהרג ילדים, ולכן היא "אימצה את סולם הערכים של חמאס הנתעב." אגב, במאמריו הוא מרבה ללעוג לאלה שנוהגים להוסיף לחמאס שמות תואר כמו "נתעב". הפעם הוא נהג כך, כדי להציג כנתעבת את האחות השכולה. באשר לשמות תואר, הוא לועג בעיקר לתואר "חמאס הנאצי". אבל המשפט המרכזי בפשקווילו הוא "ילד הוא ילד, בגטו ורשה ... ובעזה."
מכחיש השואה.
 
* מו"מ קשה ומורכב – איני חשוד באהדה לנתניהו, אולם אני אוהד את האמת, וכאשר מותחים עליו ביקורת שאינה מוצדקת, יש לדחות אותה. הטענות נגדו בנושא המו"מ לשחרור החטופים אינן מוצדקות. נתניהו חפץ בחזרת החטופים בדיוק כמו כל ישראלי, ואף יותר כי הוא ירוויח אלקטורלית משחרורם. אולם זה מו"מ קשה ביותר, מול אוייב אכזרי וציני, שמוכן להקריב עשרות אלפי עזתים במלחמה נגד ישראל והוא אינו רוצה בעסקה, אלא אם ישיג באמצעותה הישגים משמעותיים במלחמה והוא מתנה עסקה מלאה בהפסקת המלחמה ונסיגת כוחות צה"ל, כך שהוא ימשיך לשלוט ברצועה וליהנות מהערצת העולם המוסלמי כולו על כך שהביס את ישראל. אם כך יקרה, העסקה תהיה המבוא למעשי הטבח הבאים.  זהו מו"מ קשה ומסובך, ולכן הוא גם ממושך, ורק הגברת הלחץ הצבאי עשויה לקדם אותו. יש סיכוי שחמאס יקדם עסקה חלקית כדי לעכב או לדחות את הפעולה ברפיח, אך רק אם יבין שישראל נחושה להוציאה לפועל. הקמפיין למען עסקת חטופים, באופן שבו הוא מתנהל, מזיק למו"מ ודוחה את חזרת החטופים. הקמפיין לא היה צריך להתמקד בדרישות מישראל לוויתורים. הוא היה צריך להתנהל באנגלית ולהתמקד בדרישה מארה"ב, אירופה ומדינות המערב להפעיל כל מכבש לחץ אפשרי על איראן וקטאר, הספונסריות של חמאס, על מנת שתפעלנה לחץ כבד על חמאס, לצד הלחץ הצבאי של ישראל. נתניהו מנהל את המו"מ באחריות, אולי כלקח מהאסון שהמיט על ישראל בעסקת שליט. על כך הוא ראוי לשבח, ולא לגנאי המוטח בו שלא בצדק.
 
* שלושה חודשים אחרי המלחמה – נתניהו אחראי לגדול המחדלים בתולדות המדינה שהוביל לאסון הגדול בתולדות הציונות. כל מנהיג אחר במקומו היה לוקח אחריות, או ליתר דיוק, מודה באחריותו (את האחריות הוא לקח כנשבע אמונים כראש הממשלה), ומבהיר שמיד אחרי המלחמה הוא יסיים את חייו הפוליטיים. אבל השרלטן הזה מחזיק בכל מחיר בקרנות השלטון. גם במחיר השארת ראש הכנופייה כנפל ל"ביטחון" לאומני, אף שהוא יודע שהנ"ל עושה הכול כדי להצית תבערה בארץ ולעורר את ערביי ישראל למהומות ופרעות, כדי שהוא יהיה המצביא העליון של מלחמת החורמה נגד ערביי ישראל. כעת נתניהו מזהיר מפני בחירות בזמן מלחמה. גם אני מתנגד לבחירות בזמן מלחמה. נתניהו יכול למנוע אותן. אם יודיע שיפרוש אחרי המלחמה, ניתן יהיה להגיע להסכמה רחבה על בחירות שלושה חודשים אחרי המלחמה. ובעצם, גם בלי התחייבות לפרישה, אפשר להגיע להסכמה כזו. אבל נתניהו רוצה לדחות עוד ועוד את הבחירות, אף שהוא יודע שהן הכרח לאומי ודמוקרטי אחרי אסון 7 באוקטובר, כי הוא מבין שקרוב לוודאי שהוא יובס בהן.
 
* העם יכריע – רעידת אדמה כמו של 7 באוקטובר מחייבת את נבחרי העם לחזור אל העם, והעם יכריע. צריך להיות הגונים ולומר את האמת במלואה: האחראי הראשי הוא נתניהו, אבי אבות הקונספציה. אך גם המועמד המוביל גנץ נושא באחריות כשר הביטחון ורמטכ"ל בשנות הקונספציה, וגם לפיד שהיה ראש הממשלה ולפני כן ראש הממשלה החלופי בממשלה שאמנם שיפרה את המצב, למשל בכך ששמה קץ לטרור ההצתות, אך גם היא המשיכה את הקונספציה ולא יצאה למתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס ופירוז הרצועה. הציבור יהיה חייב להכריע. אולי יעלו כוחות חדשים, של מי שאינם נגועים באחריות? ואולי הציבור יהיה מוכן להעדיף את מי שאחריותם חלקית על מי שאחריותו מוחלטת. ובמקרה הגרוע, שלדעתי הסיכויים לו קלושים, הציבור יכול לבחור שוב במחלדטור הכושל. יש ללכת אל העם והעם יכריע.
 
* שם רע לשפנים – הברחנות הפחדנית של נתניהו מנשיאה באחריות מוציאה שם רע לשפנים.
 
* החזון הכהניסטי – אם יתגשם החזון הכהניסטי לחמאסיזציה של ישראל – ישראל תיראה כמו עזה.
 
* יעד מודיעיני –בישיבת הקבינט. ראש הכנופייה, יעד מודיעיני ותיק של שב"כ, התגולל בראש השב"כ. השב"כ ומערכת הביטחון מפריעים לראש הכנופייה בניסיונו האובססיבי להצית תבערה בקרב ערביי ישראל.
 
* כישלון ההסתערות – עקב צפיפות רבה בבתי הכלא, בשל מעצרם של אלפי מחבלים ביו"ש וברצועת עזה מתחילת המלחמה וכדי לאפשר מעצר נוסף של מחבלים, הוקדם שחרורם של כמה עשרות עצירים מנהליים שתקופת מעצרם עמדה להסתיים, על פי המלצת צה"ל והשב"כ. ראש הכנופייה, שהוא הנפל ל"ביטחון" לאומני, הסתער במתקפה ארסית פופוליסטית על כוחות הביטחון, בטענת כזב שהם שוחררו כ"מחווה לרמדאן". הוא יודע שהוא משקר, אבל ראש הכנופיה הוא אדם שאין לו עכבות כלשהן. אצלו – הכול מותר. כל יום שהוא בתפקיד הוא פגיעה בביטחון מדינת ישראל. החדשות הטובות של השבוע – כישלון ההסתערות של הכנופייה הכהניסטית על השלטון המקומי והתבוסה המשפילה של הכנופייה בבחירות המוניציפליות. מה שיישאר מההסתערות הזאת, הוא הצחנה העזה מהחבירה של הליכוד לכנופייה הכהניסטית בבחירות למועצת עיריית תל-אביב. הליכוד, שהיה פעם מפלגה לאומית ליברלית, ויתר על הלאומיות ועל הליברליות ומכר את נשמתו לשטן. הרשימה המשותפת (הליכוד והכנופייה) השיגה כארבעה אחוזים מהקולות. ארבעה אחוזים יותר מדי, אבל כישלון חרוץ בהשוואה לפנטזיה של ראש הכנופיה.
 
* רוח הגולן בתפארתה – מוצאי יום הבחירות. חצות הלילה. חיים רוקח, ראש המועצה היוצא, הגיע למטה של אוֹרי קלנר, שגבר עליו, בעיצומן של חגיגות הניצחון. השניים התחבקו בחום. קהל הפעילים של אורי פרץ בקריאות: "חיים-חיים." הלוואי על מדינת ישראל כולה פוליטיקה כזו. תוצאות הסופיות, לפני ספירת קולות החיילים: אורי קלנר – 67.63%. חיים רוקח – 27.18%. בתיה גוטליב - 5.46%.
 
* שמחתי מהולה בצער – אני מאושר על ניצחונו של אורי קלנר בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן. שמחתי מהולה בצער, עקב הפסדו של ראש המועצה המקומית קצרין דימי אפרצב. חבל. כל כך קיוויתי שאורי ודימי, המנהיגים המתאימים והראויים, יובילו יחד את הגולן לפסגות חדשות. ובכל זאת, בהצלחה ליהודה דואה, ראש המועצה הנבחר של בירת הגולן. אני מקווה מאוד שאורי ויהודה ידעו לשתף פעולה בהצלחה. אחת הסיבות המרכזיות לרצוני במהפך במועצה האזורית גולן, היתה הנתק בין המועצות בגולן. את דואה איני מכיר. הלוואי שיצליח בתפקידו ושהוא ואורי יעבדו יחדיו לקידום הגולן של כולנו.
 
* מנהיג חברתי – לפני חודשים אחדים, השתתפתי בכנס השנתי של ארגון "ניצנים"; ארגון גג של ארגוני התחדשות יהודית ברשויות המקומיות, ש"עיינות" בגולן, שהקמתי ואני חבר צוות ההיגוי שלו עד היום, הוא חלק ממנו. בכנס, היה ראיון עם פעיל חברתי מבית שאן, בין השאר בתחום ההתחדשות היהודית, אך בעיקר בתחומי הרווחה, הצדק החברתי והחינוך – נועם ג'ומעה. התפעלתי מהאיש, מחזונו, מענוונותו. הוא גם פעיל בהנהגת הרבעון הרביעי ונושא את דגל האחדות הקהילתית והלאומית. שמחתי מאוד לשמוע על ניצחונו של ג'ומעה בבחירות לראשות העיר בית שאן. ג'ומעה הוא מנהיג חברתי אמתי.
 
* עבדים נרצעים – אם שודד יפרוץ לביתך ויגנוב את כספך – תפקיד בידו את ניהול כספיך אחרי ששוחרר מהכלא? הזוי, נכון? זה בדיוק מה שעשו תושבי רמת השרון, שבחרו לראשות העיר את יצחק רוכברגר. הנ"ל הורשע במרמה, הפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד וזיוף מסמך. בחלוף תקופת הקלון, אלה שהוא גנב אותם, העבדים הנרצעים, שבו ובחרו בו. דפוקים. זו דרעיזציה של החברה הישראלית. דרעי ובן גביר ה---- נבחרו שוב ושוב. העבריין המורשע בן גביר ממונה על המשטרה. העבריין המורשע אולמרט הפך למטיף בשער באולפנים. וכל כתב-אישום לנתניהו מחרמן עליו יותר את חסידיו השוטים. כסדום היינו? לעמורה דמינו?
 
* בעיה ביטחונית ממדרגה ראשונה – הבעיה בהשתמטות החרדים אינה רק מוסרית, אינה רק שאלה של צדק ושל שוויון בנטל והשתתפות בנטל. מדובר בבעייה ביטחונית ממדרגה ראשונה. 7 באוקטובר ניפץ כליל את הקונספציה ההזויה של "צבא קטן וחכם." הרי עד לפני חמישה חודשים היו בתוכנו חוכמולוגים שהציעו להיפרד מחזון צבא העם ולעבור לצבא שכירים ("מקצועי" בכיבוסית). החרדים קפצו על הרעיון ההזוי כמוצאי שלל רב. הנה, רואים? בכלל לא צריך אותנו. כעת ברור לכל, שחובה להגדיל את צה"ל באופן משמעותי. כאשר צה"ל אינו מסוגל להילחם בעת ובעונה אחת בשני ארגוני טרור שאין להם חילות אוויר ושיריון, ברור עד כמה דחוף לחולל מהפכה בצה"ל, להפוך אותו לצבא גדול, חזק וחכם, שיידע להביס מתקפה משולבת רב-זירתית. יש להגדיל את הכוח הלוחם בתוך צה"ל ובמקביל – את כוח תומכי הלחימה. יש להקים הרבה יחידות חדשות. יש לפתוח יותר ויותר את היחידות הקרביות לבנות, אחרי שהן מוכיחות כל כך את עצמן במלחמה. וכמובן שצריך למלא את השורות, כיוון שמאות לוחמי צה"ל נפלו ואלפים נפצעו ואנו עוד בעיצומה של המלחמה. יש לפעול להפסקת ההשתמטות, כי אחוז החרדים בחברה הישראלית גדל מאוד, והם חייבים להצטרף למעגל הגיוס. אני יודע שזה יהיה חייב להיעשות בהדרגה, אבל חייבים להתחיל, וקודם כל להבהיר להם שנגמרה החגיגה. למשל, שמדינת ישראל לא תתקצב עוד מוסדות שהלומדים בהם משתמטים. עם זאת, יש להפריד בין המאבק להפסקת ההשתמטות, לצעדי העזרה הראשונה המתחייבים, כמו הארכת השירות והעלאת גיל הפטור למילואים.
 
* מבחן גלנט – הצעד של גלנט חשוב מאוד, אך ייבחן במבחן התוצאה – אם יביא למתווה גיוס שיצמצם את ממדי ההשתמטות ויתחיל את המהלך לגיוס החרדים לצה"ל. הבעייה היא הלינקג' בין המתווה לבין הארכת השירות בסדיר וגיל הפטור במילואים לבין סוגיית ההשתמטות. אם בגלל הלינקג' לא יהיה מתווה גיוס לחרדים ולא השינויים באורך השירות, תהיה זו פגיעה בביטחון המדינה.
 
* הוועד הפועל הציוני: היום השני – יום רביעי היה יומו השני של מושב הוועד הפועל הציוני בירושלים. היום נפתח בסיורים. נרשמתי לסיור בנגב המערבי. למגינת ליבי הסיור הדרומי בוטל בשל הפגנות וחסימות כבישים בידי משפחות החטופים. אבל לא הצטערתי על הסיור החלופי בירושלים. הסיור החל באגף השיקום החדש, החדיש והחדשני ב"הדסה" הר הצופים. האגף, בן שש קומות, אמור היה להיפתח בסוף 2024. עם פרוץ המלחמה, בית החולים נערך במהירות, ומינואר נפתחו בהדרגה שלוש קומות. החניה של המבנה הוסבה לבית חולים חירום, עד סוף המלחמה. התרשמתי מאוד מהחדשנות ומכך שאין דבר שלא חשבו עליו. פתחנו בשיחה עם מנכ"לית בית החולים הדסה הר הצופים, ד"ר תמר אלרם, מנהלת ומנהיגה ישראלית. ערכנו סיור וסיימנו בשיחה עם אסף אילן, מג"ד שריון במיל', שנפצע בינוני במרפקו, מירי צלף בקרבות בחאן יונס. אדם מרשים מאוד והשיחה אתו מעוררת השראה. חלקו השני של הסיור בירושלים היה להיכל הגבורה בהר הרצל. הסיור בין הקירות עם שמות כל החללים מטלטל. המיספר הבלתי נתפס של החללים. כל כך הרבה שמות מוכרים – חללים שהכרתי אותם או את משפחותיהם. בכל יום דולקים שמות החללים שיום הזיכרון שלהם חל בו. כך, בסתם יום, לא יום זיכרון למלחמה או לאיזו פעולה רבת נפגעים... וכל כך הרבה אורות. מזעזע. והמזעזע מכל, הוא המיספר העצום של מאות השמות שנוספו בארבעת החודשים האחרונים. המספר העצום של הנופלים רק בשבעה באוקטובר. וזה לא כולל את האזרחים שנרצחו. חיינו בארצנו וחירותנו גובים מאתנו מחיר כבד כל כך.
אחה"צ היתה ישיבת הוועדות. אני חבר בוועדת העלייה. העלייה היא לוז הציונות ועליה להיות בראש סדר היום הלאומי. כעת, לנוכח המצב הקשה של יהדות העולם, עקב גאות האנטישמיות בהשראת הטבח בנגב המערבי, יש להגביר את המאמץ לעידוד העלייה וכמובן לקליטה מוצלחת בישראל. לכאורה, זה נושא שעליו לא אמורה להיות מחלוקת. ואכן, כל הצעות ההחלטה הראשונות התקבלו בוועדה פה אחד. עד שהגענו לנושא עידוד העלייה של היהודים מכל הזרמים והחלה מחלוקת. נציג ש"ס השתלח בזרמים הלא אורתודוקסיים ואני התעמתי עימו. הזכרתי שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא מדינת מגזר של הזרם האורתודכסי. שיבחתי את החזרה בתשובה של ש"ס שהצטרפה, באיחור של 120 שנה [?], להסתדרות הציונית. אבל שלא תנסה לערער את יסודות הציונות, של לאומיות יהודית הכוללת את כולם ואת הכול. לשמחתי, ההחלטות שהתקבלו היו ברוח זו.
 
* הוועד הפועל הציוני: היום השלישי – לפני חודשים אחדים נערך מושב שלא מן המניין של הקונגרס הציוני הל"ד. התאריך המדויק לא משנה. אקרא לו בשם קוד: 6 באוקטובר. כן, גם על ההסתדרות הציונית, שבה בד"כ התנועות הפוליטיות היריבות משתפות ביניהן פעולה בעשייה הציונית הברוכה, השתלט שיח הקרע, הפילוג והשנאה. באוויר הקונגרס היה חשמל של סף אלימות. האווירה היתה של זעם קדוש. הרוח היתה קנאית. במליאת ההחלטות, כל הבעת דעה שלא נשאה חן בעיני מישהו נענתה בעמידה על הכיסאות וצרחות "בושה בושה."  החל ב-7 באוקטובר, התלכדה מחדש ההסתדרות הציונית לעשייה התנדבותית גדולה בארץ ובגולה למען המפונים, החיילים, מאבק ההסברה, המאבק למען החטופים ועוד. האם הוועד הפועל הציוני יהיה בסגנון הקונגרס הנורא, או ברוח היחד וההתנדבות? המבחן הוא ביום האחרון, במליאת ההצבעות. ההצבעה על הצעות ההחלטה של הוועדות השונות (עלייה, מאבק באנטישמיות, תקומת הנגב המערבי, יחסי ישראל והתפוצות וכד') וההסתייגויות תהיה בנפרד, הצבעה דיגיטלית בעוד שבועות אחדים. במליאה ההצעות רק הוקראו. ההצבעות היו רק על הצעות לשינויים בחוקה. ההצבעה הייתה בקלפי. לקראת ההצבעה התארגנו הסיעות ונוצרו שני גושים ברורים, שהצביעו כאיש אחד. ועל פי התוצאות – כך נהגו חברי הוועה"פ גם בהצבעה החשאית. מצד אחד המפלגות והארגונים של המרכז והשמאל + ישראל ביתנו. מצד שני הליכוד, הציונים הדתיים והחרדים. החיים שלי קלים יחסית, כי אני סיעת יחיד, "דרך ארץ". בזמן ישיבות הסיעות, הישיבה שלי היא במוחי. אני מצביע על פי מצפוני והבנתי. וגם איני משתייך לאף גוש, והצבעותיי היו בחלק מן הנושאים עם גוש זה ובנושאים אחרים עם גוש אחר.
גם במליאה הזו היה מתח, היו האשמות במחטפים וכד'. אך היא לא דמתה כלל לאווירה בקונגרס האחרון. הפעם הכול דיברו על האחדות, על חשיבות האחדות ובשם האחדות. המסר של כולם היה, שעל כולם להתאחד סביב הדעה שלי ושהדעה האחרת הורסת את האחדות ומפלגת. עם קצת רצון טוב, ניתן היה לגשר ולהגיע לניסוחים מוסכמים. אבל לא היה רצון טוב.
לא אלאה את הקורא בפרטי ההצעות והניסוחים. היו הצעות של גוש "מרכז שמאל" על אימוץ מגילת העצמאות כחלק מ"תוכנית ירושלים" – המצע המשותף של ההסתדרות הציונית, שקבלתה היא תנאי להצטרפות לתנועה הציונית. איזה אבסורד שהליכוד והמזרחי התנגדו לכך. הטיעון היה, שכיוון שמדובר במגילת העצמאות על שוויון, אם נאמץ זאת, יהיו מי שינסו להדיר מן התנועה את היהודים האורתודוקסים בטענה של אפליית נשים בבית הכנסת. כמובן שהצבעתי בעד ההצעות ברוח זו. בנושא BDS הצבעתי עם הליכוד והדתיים. כמובן שהכול התאחדו סביב העמדה שמי שתומך ב- BDS אינו יכול להיות חלק מן התנועה הציונית. אז על מה היה הוויכוח? בלי להיכנס לדקויות הניסוח, המרכז שמאל התנסח כך שניתן יהיה להחריג מי שתומך בחרם על יהודה ושומרון, אך לא על מדינת ישראל כולה. כאן הצבעתי עם הימין. בסופו של דבר, בכל הנושאים היה רוב ברור למרכז שמאל וכל הצעותיו התקבלו ברוב של 2/3 המתחייבים בשינויי חוקה. בנושא אחד ההצבעה היתה גלויה. הוקראה הצעת החלטה בנושא החטופים. מי בעד? ים של ידיים הורמו. מי נגד? 1. נגד? מה יש להתנגד להצעה? מי המתנגד? מסתבר שמישהו שהיה שקוע בהרהורים, שכח להוריד את היד שהרים בהצבעה בעד...
בשנים האחרונות, חל שינוי משמעותי בהסתדרות הציונית, כאשר לראשונה הצטרפו אליה חרדים. הצטרפה אליה ש"ס והצטרפה מפלגה בארה"ב שנקראת ארץ הקודש והיא מפלגה חרדית אשכנזית, המקורבת לדגל התורה (גפני, הליטאים). יש בכך ברכה. ההצטרפות, באיחור אופנתי של 120 שנה לתנועה הציונית, היא סוג של חזרה בתשובה, או לפחות של תחילת הדרך לחזרה בתשובה של החרדים. כן, נעים לשמוע ש"סניקים וחרדים מדברים ציונות, ולראות חרדי אשכנזי עומד מאחורי שולחן הנשיאות ושר בקול גדול את "התקווה". אבל זו לא באמת הצטרפות שלמה. לוועידה המיוחדת בבאזל לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון, שהיה אירוע הצדעה לציונות ההרצליאנית, הם לא הגיעו. הם לא הכריזו שהם מחרימים. פשוט לא באו. מה שמפריע לי יותר הוא המסרים נגד הרפורמים והקונסרבטיבים. על הנושאים הללו לא היו הצבעות, כי לא היו שינויי חוקה, אבל היתה מחלוקת רבה בהצעות ההחלטה, שעליהן טרם הצבענו. אני שמח שהם מצטרפים, אך ממי שהגיע באיחור, ניתן לצפות לקצת צניעות והימנעות מפגיעה במי שקדמו להם בתנועה הציונית. בראשית הציונות התנגדו לה החרדים והרפורמים. הרפורמים החלו לשנות את דעתם כבר בשנות השלושים של המאה שעברה וביתר שאת בעקבות השואה. הלוואי שהחרדים באמת עוברים ציוניזציה. אולם המבחן של מהלך כזה הוא הגיוס לצה"ל, ובמבחן הזה הם כשלו וכושלים. לפני מליאת ההצבעות, ביום ה' בבוקר, היה פאנל נשים מעוררות השראה, בהשתתפות שלוש נשים שבלטו במלחמה. ד"ר ריי ביטון, רופאה בכירה, תושבת הנגב המערבי, שמשפחתה פונתה עם פרוץ המלחמה, והיא התנדבה למילואים ושירתה כרופאה קרבית בקרבות הקשים ביותר בעזה ובחאן יונס והצילה חיי חיילים רבים. שרית זוסמן ששכלה את בנה בן בקרבות בעזה, ונאום ההספד לבנה, שבו קראה לאומה כולה לזקוף קומה ולהמשיך להילחם עד הניצחון, עורר הדים רבים. עינת צרפתי כהן, מייסדת מרכז לטיפול במים "עיינות בר", ועומדת בראש המיזם לטפול בנפגעי הטראומה במלחמה, כולל הגעה אל השטח וטיפול דחוף בנפגעים נפשית, המאפשר להם לחזור מיד ליחידה ולהמשך הלחימה. שלושתן באמת מעוררות השראה וראויות להצדעה ולהוקרה.
 
* והמלך היה מעמד במרכבה – במהלך הקרבות העזים בחאן יונס, נפצע מג"ד השריון 363 סא"ל אילן איתן במרפקו, מירי צלף. איתן נפל מהדף המכה. הוא שלף את התחבושת האישית וניסה לחבוש את עצמו, אך לא הצליח. הוא הדריך את חיילי החפ"ק שהיו לצדו כיצד לחבוש אותו. וכאשר רצו לסחוב אותו על אלונקה למחסה שמשם ניתן יהיה לפנותו, הוא אמר: "החיילים שלי ראו אותי נופל, אני רוצה שיראו אותי על הרגליים." הוא קם בכוחות מאומצים, והלך ברגל לנקודת האיסוף.
הסיפור מעורר ההשראה הזה הזכיר לי את מות הגבורה של המלך אחאב, במלחמה המשותפת של ישראל ויהודה נגד ארם. צבאו של הדד מלך ארם קיבל הנחיה לבצע סיכול ממוקד באחאב, מתוך הבנה שברגע שצבאות ישראל ויהודה יבינו שמצביאם נהרג, הם יתמוטטו ויברחו. אחאב שהבין זאת, לא לבש במלחמה לבוש מלכות, אלא התלבש כאחד החיילים. אך בכל זאת, נפגע מחץ של חייל ארמי, שלא כוון אליו אישית, חדר בין שני חלקי השריון ופצע אותו אנושות. באקט אחרון של גבורה, סירב אחאב להתפנות אל מחוץ לשדה הקרב, ונותר לעמוד במרכבתו למשך יום הלחימה כולו, וכך כנראה מנע מצבאו מנוסה כללית ותבוסה. הוא מת בעוד גופו עומד בתוך השריון. "וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב."
 
* לא ראוי לתפקיד – כאשר שר החינוך הודיע על ביטול קטגוריות המצוינות של פרס ישראל וצמצומה לנושאים הקשורים לגבורה ולתקומה, ביקרתי את ההחלטה, בשם רעיון הספרא וסייפא, והחשיבות דווקא בזמן מלחמה בכבוד המצוינות המחקרית, המדעית והספרותית. בתמימותי, חשבתי שזו החלטה שגויה, אך לא ייחסתי לה מניעים זרים. טעיתי. זו החלטה ברוח המהפכה הביביסטית – הרס כל מוסד ממלכתי והכפפתם לצרכי השלטון. המהפכה המשטרית של לוין – השתלטות על מערכת המשפט, נבלמה. קיש עושה זאת במערכות הממלכתית שתחת משרד החינוך, ברגל גסה ומהמקפצה. כזה היה ניסיונו הנואל להדיח את דני דיין, יו"ר מועצת "יד ושם", אך ורק בשל תמיכתו בתקווה חדשה. הוא ניסה לבטל את ההחלטה להקים את אוניברסיטת הגליל בקריית שמונה, רק כיוון שזו יוזמה והחלטה של שאשא ביטון. ועוד. וכעת הוא מבטל את סמל הממלכתיות, פרס ישראל, רק כיוון שהוא ניתן ליזם ההיי-טק איל וולדמן, ששכל את בתו בשבעה באוקטובר, ומאז הוא פועל רבות בגיוס משאבים ללוחמי צה"ל, כיוון שהוא מסומן כמתנגד משטר. מי שאינו מסוגל למלא את תפקידו באופן ממלכתי, לא ראוי לתפקיד.  אני מקווה שתוגשנה עתירות לבג"ץ, שיחייב את השר לנהוג על פי החוק ורוח החוק.
 
* עד השמיים – לפני שבועות אחדים ראיתי פוסט, שבו נכתב: "בעוד עשרים שנה אף אחד לא יזכור לך שעבדת בכל יום עד הלילה. חוץ מהילדים שלך." הדברים צבטו את ליבי, ברמה האישית, כאבא שעבד כל יום עד הלילה, לצד זמן איכות אמיתי (אני יודע שיש מי שלועגים לביטוי, אבל אני מאמין בו) שהקדשתי להם. האמת היא שלא שוחחתי אתם על הנושא, אף שהיום זה כבר ה"בעוד עשרים שנה." אני משער שיש הבדל בין הורה שמקדיש את חייו לעבודה כדי להתעשר, לבין מי שעושה זאת למען השליחות, כמו למשל קצין קבע, ובמקרה שלי כשמדובר בקיבוץ, בגולן ובחברה הישראלית. ובכל זאת, עובדה היא, שאותו פוסט מטריד אותי ואני חושב עליו המון. קראתי היום את ההספד של אלישבע שוחט על אביה, בייגה. ואולי יש בהם את הצד השני של המטבע: "התפקיד הציבורי שלך, המשימה הלאומית, אלה היו בשבילך בראש סדר העדיפויות. אף אחד מאיתנו לא חשב או רצה שזה יהיה אחרת. היינו, ועדיין הננו, מאוד מאוד גאים בך, גאים להיות הילדים של בייגה. גדלנו מוקפים ועטופים בחברים שלכם, שהיו לנו למשפחה מורחבת, והוספגנו בערכי הרעות והחברות, שניים בהיררכיה לערך של בניית הארץ הזו. הבטנו בדוגמא האישית שלכם בהערצה ובהשתאות. נדמית לי, אבא, גדול מהחיים, עוצמתי, בלתי מושג. הסולם של אבא שלי באמת הגיע עד השמיים, לא כמעט!"  
 
* ביד הלשון": הבונים – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי למח"ל – מתנדבי חוץ לארץ במלחמת השחרור. כתבתי שם שחלק מן המתנדבים שנשארו בארץ הקימו יישובים חדשים. אחד מהם הוא המושב השיתופי הבונים, בחוף הכרמל, קרוב לחוף טנטורה. את המושב הקים גרעין של חלוצים שעלו מבריטניה ודרום אפריקה, חברי תנועת הבונים, רובם לוחמי מח"ל. חלקם לחמו גם במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית. המושב עלה לקרקע ב-1949.
תנועת הבונים היתה תנועת נוער חלוצית, ציונית סוציאליסטית, שהוקמה ב-1929 בבריטניה והתפשטה לארצות מערב אירופה, צפון אמריקה, דרום אמריקה ודרום אפריקה. התנועה חינכה את חניכיה לעליה חלוצית לארץ ישראל ולהתיישבות בתוכה, בין בהקמת קיבוצים חדשים ובין בהשלמת קיבוצים קיימים. הבונים הוא המושב השיתופי היחיד שהוקם בידי התנועה. כל שאר היישובים שהקימה היו קיבוצים, ובהם  גשר הזיו, ברור חיל, כפר בלום, כפר הנשיא, בית העמק, מבוא חמה ותובל. תנועת הבונים היתה מזוהה עם איחוד הקבוצות והקיבוצים. לאחר שאיחוד הקבוצות והקיבוצים ותנועת הקיבוץ המאוחד התמזגו לתנועה אחת – התק"ם, התמזגו ב-1982 גם תנועות הנוער החלוצי בחו"ל של שתי התנועות, הבונים ודרור, לתנועה אחת – הבונים דרור.
שם המושב מנציח את שם תנועת הנוער של הגרעין המייסד.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com