במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2013
 
יצחק אוורבוך אורפז
פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום
[פורסם במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכתו של זיסי סתוי ביום 9.4.1992, וכן ב"משא", עיתון "דבר", בעריכת פסח מילין ביום 24.2.95. כאן הנוסח המקורי והשלם]
חלק שני
האש והקארטושקס
איני יודע אם גילי המתקדם אשם בכך. אבל יותר ויותר אני חש צורך לגעת בדברים. לגעת ממש. העט הזול הזה שאני מחזיק כרגע בידי, נראה לי ממש פלא של הבריאה. נדמה לי שעכשיו אני מבין טוב יותר את שורתו הנפלאה של אבות ישורון: "לא השירה שבדברים כי אם הדברים שבשיר." אין צליינות אלא זו ההולכת אל הדברים. אין אהבה אלא זו העוטפת את הדברים. אין חוכמה אלא זו המוקרנת מן הדברים.
אני רואה לפניי איש המחזיק בידו האחת שני חלוקי אבנים ובידו השנייה צדף והוא מתבונן בהם כמו פראנציסקוס הקדוש בגולגולת. עם ההשתאות ועם שמחת הגילוי.
אתמול לפני השינה חשבתי שאולי האיש הזה הוא אני.
ואולי היה זה בחלום.
 
*
אני רוצה לומר דבר בזכות הנאיביות.
מי שאמר "כי האדם עץ השדה" לא התכוון לומר שהאדם עצמו דומה לעץ. קרוב לוודאי שאך לזאת הוא התכוון: כי האדם הוא אדם כשם שהעץ הוא עץ. הבריאה אינה משתעשעת בדימויים. והשופך את שיחו לפני בורא עולם, הלא הוא מבדיל בין בריה ובריה, ורואה כל בריה ובריה במקומה. והוא כאומר, אדם הוא אדם רק במידה שהעץ הוא עץ. והעץ הוא עץ רק במידה שהאדם הוא אדם. ושניהם שווי-ערך בבריאה.
ואתה, הקורא הנאיבי, אחרי שנטעו בך את ההאנשה המתחכמת של העץ אשר "כמו האדם הוא צמא למים"; ואף-על-פי-כן התגברת, והתבגרת, ורוחך הבשילה, והתקוממת נגד היוזמה הבלתי-נסבלת שבעצם הפיכתו של העץ לדימוי למצב האנושי; וחשת את התעתוע הרטורי שמיועד לנשא ולהחניף לך (בנוסח קיפלינג: "כי לך כל הארץ" וכו') – אחרי כל אלה התגברת, ויצאת לחופשי מאסורי היפה המאוהב בעצמו, ובעטת החוצה מתוך מעיך את זה העקמן היפה המתחפש לעץ המתחפש למים; ועמדת בפני הבריאה, אתה, כמו שאתה, בלי שום קישוט ויֶתר, ואך עם השתאות שקטה ומעוטת מילים; או-אז תוכל למצוא את עצמך אומר, יחד עם פנחס שדה: "שם ראיתי עץ." וזה-זה. זה בדיוק. גוף ולא דמות הגוף.  והוא עטוף בתוך גוף העולם. וזו צורת האהבה.
 
*
היה היתה התחלה. נאיבית להחריד. אך יפה מאין כמוה לשמש תשתית למה שקרוי תרבות. אמנם קצת סינתטית. אמנם קצת גנובה. אבל התמהיל כולו שלנו.
שירי ברכה צפירה. ריקודי ענבל. מוסיקה של נרדי, סתר, בן-חיים. "התרנגולים". ציור, שעדיין חיפש את נופי ארץ-ישראל. פרוזה, אמנם עילגת במקצת, אבל מחפשת את תבנית נוף מולדתה. שירה, שאינה מתביישת לצאת מתוך הקורקבן של עצמה ולחפש את "הדברים שבשיר".
מילת המפתח היא "לחפש". מילה שמבליעה את ההנחה הנאיבית, שאפשר גם למצוא. כדי כך נאיבית, שאינה יודעת שהיא נאיבית. וכשהיא יודעת, אינה רואה סיבה להצטדק.
עד שבא אדם אחד מחופש לארכי-צבר, עם כישרון שטני, ואחריו לגיון של מחקים, ו"צחק" אותה, את הנאיביות, החוצה מחיינו, בשתי מילים: "הו-הו!" –
והחל עידן ההתחכמוּת.
תעשיית הטוֹק-שׁוֹ בטלוויזיה היא האנדרטה המרשימה ביותר שהוקמה לזכרו. ובצלמו.
לעומתה, אפילו המקומונים מחווירים.
 
*
ישנו טיפוס אחד בספרות יידיש בשם בּוּנצי שווייג. נפש פשוטה ואילמת, שרוב ימיו עלי אדמות התהלך רעב ומעולם לא ביקש לעצמו דבר. כיוון שכך, כשהגיע למעלה, כגמול על צדקתו, נפסק שיותן לו כל מה שליבו חפץ.
ומה ביקש בונצי שווייג: פת לבנה מרוחה בחמאה.
זה מצחיק. זה נלעג. זה אפילו מקומם. אבל זה, איכשהו, ממקם אותך בגובה אחד עם הארנב והתולעת והשיח והעץ. במילה אחת: זה מחזיר אותך אל עצמך. ובליבך ברכה: מי ייתן ואזכה להתעלות למעלתו של הכסיל הזה. שלא אבקש לעצמי אלא מה שבאמת חסר לי, ואהיה תמים מספיק לדעת אותו דבר מהו.
 
*
ומשהו על "משבר אמצע החיים" שלי.
לקראת סוף שנות החמישים התעוררתי, "תועה אבוד ביער עב," וחיפשתי את דרכי.
כל הביטחונות נשרו: הנישואים, העבודה, תחושת השייכות, תחושת התכלית. אפילו מראה פניי ברח ממני. בחלומי אני מביט בראי, והראי ריק. ואני מקיץ נבהל. ואם היתה חסרה לי הוכחה מוחשית יותר שמצבי בכי רע, הנה הוכה גרוני בפצע רע ומכאיב, לבן כמו צרעת, שהפך את קולי לחרחור ואת ארוחותיי לגיהינום. ואחרי שלושים ימי אישפוז אומר לי ראש המחלקה:
"מצטער. איני יודע מה יש לך."
ואני אומר לו: "דוקטור. אני יודע."
עזבתי את הבית. עזבתי את הצבא. שכרתי חדר קטן שהיה מקודם חדר כביסה, בלילות כותב ובימים מחפש גאולה למצוקותיי בחוג לפילוסופיה שבאוניברסיטת תל-אביב. קאמי, סארטר, דאנטה, היו אז גיבוריי. והמורה לפילוסופיה, נערצי משולם גרוֹל.
תמים הייתי. אף שכבר עברתי את שנתי השלושים וחמש (השנה בה החל דאנטה לכתוב את "הקומדיה" שלו). לקח לי שישה חודשים עד שהתברר לי שלא שער אחד נפתח לפניי, כי אם שבעה: קאנט, הגל, קירקגור, מארכס, ניטשה, היידגר, סארטר – ואני אנא אני בא! ההתפלספות מתוקה, אף מהנה, אבל הצמא, הצמא לאיזו אמירה גואלת, חזק שבעתיים. חייב הייתי להודות, ואמרתי זאת בקול, שאין גאולה בפילוסופיה. ולכול היותר יש בה שעשוע אסתטי.
אבל משולם גרול, כופר אידיאולוגי ודתי עד מֵח עצמותיו, שהיה דן בכל פילוסוף בתורו כאילו הוא קדוש ומבשר, נעלב ממני והחוויר והטיח בי את המילים הבלתי נשכחות, שייעשו לי בשנים שיבואו לתמרור מאיר:
"אתה רוצה את הקארטוֹשקס, ולא את האש!"
 
*
זה היה מביך. זה היה נפלא. שלוש שנים – ומשולם גרול הוא כבר על ערש דווי (סיפרו שליבו נשבר לראשונה כאשר נודעו מפי חרושצ'וב הזוועות של סטאלין) – לקח לי להגיע להכרה שמורי צדק, וכתבתי לו מכתב של תודה והודאה: שהייתי שוטה ומבוצר ברציונליזם הנפוח שלי. אבל עכשיו אני מבין. שבעצם תמיד הייתי שם, ליד האש, ולא ידעתי. כי לא התשובות עיקר, כי אם השאלות. ולא המטרה, כי אם הדרך. ולא הגאולה, כי אם הכיסופים. ולא המקום עושה את הקדושה, כי אם ההליכה אליו. וכי גם בכפירתי, יש שאני חש כאילו יש תכלית כוללת מאחורי המטרות המעשיות של היומיום הקטן שלי. שגם הרציונליסט שבי חייב להודות שבאיזו פינה קטנה שבלב מסתתרת ערגה, אולי מבויישת מעט, אבל נוכחת מאוד, אל איזה אושר בלתי-ידוע, שקצה טעמו כאילו שמור עימי בזיכרון מאיזה חיים אחרים. וכבר קרה שבדרכי אל המכולת עצר אותי אדם ושאל אותי "לאן", ואני שמעתי את הקול מתוכי. ומה הַפְּעִימה שאני מחסיר בדרכי אל תיבת הדואר.
דברים אלה וכאלה כתבתי לו. ונודע לי מפי סטודנט שביקר אצלו יום לפני מותו, שהמכתב נתן לו שמחה-מעט. ואני, מן האש ההיא יצאתי אל מה שייקרא אחר-כך "הצליין החילוני".
 
*
שופנהאואר, כך מספרים, אהב לדבר על אפסות החיים, על שולחן מלא כל טוב. רבים מדברים בכיליון-נפש על האין הנצחי, רק כדי ללקק את העולם הזה בתיאבון מוגבר. אחרים, מתוך אהבת המוות, מקפצים מפורקן לפורקן, רק כדי להקיץ אל הבחילה הישנה.
אבל, ישנו גם מי שמתגרה בנצח מתוך תהום המצוקה. כאשר ברנר כותב "הה, נצח קר, מושיט אני לעומתך את לשוני החמה!" הוא מתגרה בנצח, הוא אינו מורד בו. הוא אינו רוצה לשנות את העולם, הוא רוצה לקדש אותו. אבל הוא עושה מהומות כאילו כדי לאלץ את "הנצח הקר" לרדת אליו. אין כל ספק באשר למי עדיף בעיניי אותו עריץ מסתורי, שאחד מתחביביו הוא להשתעשע בסבלם של קדושים. את ז'וסטין של המארקיז דה-סאד הוא היכה למוות ישר בליבה, וכך סיים בצורה הולמת חיים ששימשו שעשוע אכזרי בידי אדונים על פני האדמה.
הכוהן התמים בסרטו של בּוֹנוּאל, המבקש לעשות אך טוב והתוצאה היא תמיד אך רע; וכאשר בפרץ של זעם וייאוש הוא מקלל את אלוהים ומזמין את המוות ("אם אתה קיים, הכה אותי בברק!") אמנם נופל ברק מן השמיים, אבל הוא מכה אדם אחר שעבר שם לתומו. נדמה לי שאותו כומר פורץ בצחוק גדול, ואם אין הוא עושה כך (אולי זיכרוני מטעה אותי, ראיתי את הסרט לפני זמן רב), אנחנו הצופים עושים זאת בליבנו. צחוק רע, מורבידי, – אין ספק, האלוהים הזה שייך לספרו של דה-סאד.
אין אתה יכול להכחיש ששני הסיפורים – אמנם באמצעים גרוטסקיים – עושים אידיאליזציה של הרוע. הם בונים שיטה שלמה, אכזרית להחריד, אבל עיקבית, כמעט כעולמו של האינקוויזיטור הגדול. סאטירה? גרוטסקה? משל? כל זה נכון, אבל מעבר לכך שזהו עולם אלוהי, עם נצח ועם חוק, ורק דבר אחד חסר בו לחלוטין: החסד.
בעצם, שתי היצירות שייכות לאינפרנו של דאנטה, בהבדל זה שהבריות שבהן לא על עבירות הם נענשים, כי אם על ניסיונם התמים לקיים את אנושיותם בתוך עולם בלתי-אנושי. לאמור – אלוהי. כאן שום דבר אינו אבסורדי, הכול כאן רציונלי כמו מחשב, ואוטומטי כמו חילוף העונות. המחאה והגועל המזעזעים את ליבנו, לא נגד חולשות שבאדם הם מתועלים, כי אם נגד השיטה האלוהית. אין אתה יכול למרוד במי שאיננו, או שמסתתר מפניך. כלפי אלוהים כולנו פרנואידים, הכופר והמאמין במידה שווה – אבל עדיין אתה יכול להשתמש בנשקו אל החלש: לעשות לו פרובוקציות כדי לאלץ אותו לצאת. סרטו של בונואל כמו ספרו של דה סאד, אכן מוציאים אותו מסיתרו, אך ורק כדי להשאיר אותנו מוכים יותר משהיינו. אנחנו נתבעים לכניעה ללא תנאי. על עפר ואפר.
לא זו דרכו של אבירנו. הוא פרגמטיסט, הוא מוכן לסבול ולהקריב, אבל הוא רוצה תמורה במטבע קשה: חיים שיש להם משמעות. גם ברנר "מנסה" את אלוהים, אבל הוא עושה זאת בזירה שלו, דהיינו, של כל אדם: החיים הקטנים. ים של סבל ותסכול, אך פה ושם גם קצת תקווה ורחמים, ותמיד – היאחזות בחיים, בציפורניים, בכוחות אחרונים. אם יש כאן אלוהים הוא "אל מסכן חלכה" והוא עלוב כבריותיו. למעשה זה הוא שמנהל את מלחמתם בנצח הקר. ההתגרות כאן היא פאסיבית, הבריות כאילו היפנו את גבם לאלוהים. לא נבוא אליך לא בתפילות ולא בקבילות, כאן על הארץ אנחנו בודדים עם סבלנו, וכל מה שיש לנו זה איש את רעהו. זה יותר ממה שהוא מוכן לקבל. אדישותו הקוסמית מתחילה להתערער: מוכן הוא לקלוט את "לשונו החמה" של המורד, אבל להיות מסולק ממעמדו כביטוח-צד-שלישי בין אדם לחברו –הרי זו שערורייה! הייתכן שלפרובוקציה הברנרית יש תוצאות? בסופם של סיפוריו הגדולים מתחוללת מעין התבהרות חלקית: לא רק בנשמות, כי אם גם בטבע. לכאורה, דבר לא נפתר. המתים לא קמים לתחייה, מוכים לא זכו לישועת פתאום, וגם העתיד מעורפל כשהיה. ואין צריך לומר: שום אינות אינה יורדת ממרומיה לראות הכצעקתה. אבל איזו תחושה של יש-טעם-לייסורים, היא הנשארת לבסוף על לשונו של הקורא. וכן, טעמה של איזו ציפייה בלתי מפורשת.
 
*
ועוד דבר – עכשיו על הקארטוֹשקס.
על שלוחה של הר, בואכה זיכרון יעקב, ליד מדורה שבגמר הטיול השנתי, נער ונערה נוגסים מתוך קארטושקה חמה מאוד שהוציאו זה עתה מתוך הרמץ. הם נוגסים בה שניהם, לסירוגין, עד שנפגשות שפתיהם על בשרה הלבן של הקארטושקה, חרוכות ואוהבות.
אחר-כך ישירו עם כולם, בהתמוגגות רוסית: היא הופיעה יעלת חן / גיזרת תמר חטובת שן / בחורשה בגבעת השומרון...
פניהם מרוחות פיח, שיניהם גורסות פיח, והם משבשים את השיר באופן איום, והם יודעים שניהם, לפתע, והידיעה עוברת במבטים, כי יהיו באשר יהיו, בקיבוץ, במושב, או בעיר – הם יהיו שם יחדיו, עד זיקנה ושיבה, ולעולם, אבל לעולם, לא ייפרדו.
הם נפרדו, כמובן. כל אחד לדרכו. ולא נפגשו שוב. ועדיין, אחרי כל השנים, הקארטושקה ההיא בוערת בפיו וכאשר ננזף על-ידי מורהו הנערץ, שהפריד בין האש והקארטושקס בצורה כה אכזרית, וגם לאחר-מכן, אחרי שכתב לו את מכתב ההתרצוּת, לא שקטה רוחו. והוא ידע שאת עלבונה של הקארטושקה ההיא עתיד הוא לתבוע מרוחו של המורה. מעלתה של הקארטושקה ההיא הלא גדולה היא אפילו מן האש. שהרי יש בה את האש. ועוד יש בה גם את האדמה.
וכאשר, לימים, נתקל בציורו של ואן גוך "אוכלי תפוחי האדמה", הם היו לו מוכרים, האנשים שבתמונה, והוא חש שליבו יוצא אליהם.
בגלל הפשטות. בגלל הטבעיות. בגלל האינטימיות שאיננה נזקקת למילים. בגלל השתיקה המבורכת של האנשים הפשוטים ההם. בגלל החיספוס הנכון, שאינו מבדיל כמעט בין קליפת הפרי והאדמה, בין תפוחי האדמה ואוכליהם. ועם זאת תפוח האדמה שרוי במקומו והאדם שרוי במקומו, ואין כל ניסיון מופרך וחצוף להפוך את האחד לדימויו של האחר. ובגלל המשהו שמחזיק אותם ביחד, כבכף-ידו של הבורא. ובגלל התחושה שהם מסובים שם לסעודה אחרונה.
לא יפים ומלכותיים ומתופארים לדורות הבאים, כב"סעודה האחרונה" של ליאונרדו, כי אם יפים בפשטותם הארצית, ברגע זה מכל הרגעים, שהוא, במובנו העמוק של הקיום, תמיד הרגע האחרון.
המשך יבוא