* הפתרון הרע במיעוטו – הדבר המשמעותי בשאלת היום שאחרי, אינו מי יהיה השלטון האזרחי, אלא האם יהיה לצה"ל ולכוחות הביטחון חופש פעולה. ברור שאין לנו שום אינטרס להיות השלטון האזרחי ברצועה. אני גם מעדיף שלא נדבר על שליטה ביטחונית, כי גם היא עלולה לחייב אחריות זו או אחרת על האוכלוסייה. מוטב לדבר על חופש פעולה ביטחוני, בדומה לזה הקיים בשטחי רש"פ ביהודה ושומרון.
אם יהיה חופש פעולה, וצה"ל יילחם לסיכול כל התארגנות טרוריסטית ויגיע למחבל למיטתו לפני שיצא לבצע את זממו – לא כל כך משנה מי יהיה השלטון האזרחי.
אציג זאת בהקצנה – עדיף שלטון אזרחי של חמאס עם חופש פעולה לצה"ל, על פני שלטון של הרש"פ בלי חופש פעולה לצה"ל. אבל כדי שלא אובן לא נכון – ודאי שאת חמאס חובה למוטט ולכתוש עד חורמה, על מנת שכל מוסלמי בעולם יידע מה יעשה למי שביצעו את טבח 7 באוקטובר.
אבל בעיניי, שלטון אזרחי של רש"פ הוא הפתרון הרע במיעוטו. אני מכיר את כל הטיעונים נגד וכולם נכונים. אלא שכל פתרון אחר, גרוע יותר. עלינו להפיק לקחים מהרש"פ ביו"ש, איך לעשות זאת טוב יותר, אסרטיבי יותר, כדי לא לאפשר התארגנויות כמו בג'נין, שהן מחדל שלנו. אבל אין פתרון פחות גרוע מזה.
 
* לא חייבים לפעול ברפיח – לא חייבים לפעול ברפיח. אם חמאס ייכנע וכוחותיו ברפיח יתפרקו מנשקם ויסגירו את עצמם לידי צה"ל, הפעולה ברפיח תתייתר.
לכן, אם מדינות העולם הלוחצות עלינו לא לפעול ברפיח רוצות למנוע את הפעולה, עליהן ללחוץ על הספונסריות של חמאס להשפיע על חמאס להיכנע.
אם חמאס לא ייכנע, אין מנוס מהפעולה ברפיח, כיוון שישראל אינה יכולה להתפשר על פחות ממיטוט חמאס.
 
* לתקוף את חיזבאללה – אם קרה הטבח של ה-7 באוקטובר, פירוש הדבר הוא שטבח כזה עלול לקרות. מה הלקח מכך? אם הלקח הוא שתמיד עלינו להיות מוכנים ושאסור לנו להיות מופתעים, זה כמובן לקח נכון, אבל ההיסטוריה הוכיחה שיש גם יש הפתעות. הרי בין יום הכיפורים, שבו ציינו חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, לשמחת תורה, עסקנו בשבועה ששוב לא נופתע. והופתענו. לכן, עלינו ליצור את התנאים למנוע הפתעה ואת התנאים למזעור הנזק במקרה של הפתעה.
ראשית, עלינו להבטיח שיהיו לישראל גבולות בני הגנה. ובמילים מפורשות יותר – גבולה המזרחי של ישראל חייב להיות הירדן, ולא מטר מערבה מן הירדן ולבטח לא כביש 6. הפתעה נוסח 7 באוקטובר בגבולות "חזון שתי המדינות" היא סכנה מיידית ומוחשית לעצם קיומה של מדינת ישראל.
שנית, עלינו להבטיח שלא תהיה בגבולנו מפלצת טרור שעלולה לעולל לנו מהדורה שנייה של 7 באוקטובר. יש מפלצת כזאת. חיזבאללה. והיא תתקוף אותנו. מתי? כשלא נהיה מוכנים. ולכן, אין מנוס מפעולה למיטוט חיזבאללה.
מתי? מתקפת פתע ישראלית ללא התגרות, תהיה קשה מאוד מבחינת הלגיטימיות הבינלאומית ומבחינת הלגיטימיות בחברה הישראלית. אולם היום, לאחר 151 יום של ירי בלתי פוסק לעבר ישראל, אסור שהמלחמה תסתיים כאשר לחיזבאללה יהיה נוח להפסיק אותה, כאשר מפלצת הטרור ממשיכה לשבת על צווארנו. אנו חייבים לתקוף את חיזבאללה במלחמה הזאת.
זה לא יהיה פיקניק. מערך הטילים שבידי חיזבאללה מכסה את כל המדינה ועלול לפגוע בנו פגיעה קשה מאוד. אבל אם לא נתקוף, הטילים לא ילכו לשום מקום. הם שם כדי להיירות, והטילים ישוגרו בעיתוי הנוח ביותר לחיזבאללה, ובמקביל למתקפת טבח קרקעית. וככל שזה יתאחר, הארסנל תלול-המסלול של חיזבאללה יהיה גדול יותר, קטלני יותר ומדויק יותר. כאשר היוזמה בידינו, אנו בכוננות שיא של מלחמה, יש לנו עילה מוחלטת לבצע את הפעולה, זה הזמן הנכון לבצע אותה. האלטרנטיבה – הרת אסון.
אנו חייבים זאת לתושבי קו העימות עם לבנון, שכבר חמישה חודשים הם פליטים בארצם. את הפטנט של התמכרות לשקט מיצינו ב-7 באוקטובר. מעתה – עלינו לחזור לאסטרטגיה של מתקפת נגד מקדימה.
 
* נכבאיזם – ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה, התנפלו ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי, על מנת להשמידו. ביום הכרזת המדינה הצטרפו אליהם צבאות ערב שפלשו למדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם. במעשיהם, הם המיטו אסון על עמם. ועד היום לא היה שם שמץ של חשבון נפש, של בדיקה עצמית, אלא רק התקרבנות, התמסכנות והתבכיינות על הנכבה שהציונים עשו להם. תמיד עשו להם.
אותו נכבאיזם ממשיך לאפיין אותם גם היום, כשכבר 76 שנים הם שוקעים בו. ב-7 באוקטובר הם ביצעו את הטבח הנורא, עם מעשי האונס, הרצח, החטיפה ועריפת הראשים; רצח בדם קר של תינוקות וילדים, של נשים וגברים בבתיהם, של זקנים וחולים. חטיפה של המונים בתנאים לא תנאים, בלי לאפשר לצלב האדום לבקר אותם. בלי למסור מידע מי מהם חיים ומי מתים. ושוב הם ממיטים אסון על עמם. ושוב, כדרכם, מתקרבנים, מתמסכנים, מתבכיינים על מה שהציונים עושים להם. תמיד עושים להם.
הרי אילו כאשר ישראל נסוגה מרצועת עזה והעולם כולו וישראל בראשו עמדו בתור כדי להשקיע בהם הון עתק ולהפוך אותם לסינגפור של המזה"ת, הם היו בוחרים בחיים, אין ספק שרוב הציבור הישראלי היה תומך בהתנתקות דומה ביו"ש והיום היתה להם מדינה פלשתינאית משגשגת. אך הם שוב ושוב בוחרים ברצח, בשנאה, במלחמה, וממיטים על עצמם אסון, ומתקרבנים, ומתמסכנים, ומתבכיינים, על מה שהציונים עשו להם. תמיד עושים להם.
 
* זכות השיבה באוקטובר – מה משותף לארגוני הטרור החילונים כמו פת"ח, החזית העממית לשחרור פלשתין וכו' לארגוני הטרור האיסלמיסטים כמו חמאס והג'יהאד האיסלמי? אלה ואלה יציר הכפיים של אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, שכל מהותו הוא טיפוח זכות ה"שיבה", שכל מטרתה היא הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים וחיסולה. המחבלים שביצעו את הטבח במינכן, הטבח במעלות, הטבח של ילדי אביבים והטבח בכביש החוף, והמחבלים של פיגועי ההתאבדות החמאסיים וטבח שבעה באוקטובר, הם תוצר ישיר של החינוך של אונר"א.
ללא חיסול אונר"א, לא יהיה ניצחון, בטח לא "מוחלט".
אגב, כל ממשלות ישראל, ללא יוצא מן הכלל, שותפים לאבסורד של קיום אונר"א.
 
* אילו האו"ם היה ארגון של שלום – אילו האו"ם היה ארגון של שלום – מיד עם פרסום הדו"ח על מעשי האונס ההמוני וההתעללות המינית, מועצת הביטחון של האו"ם הייתה מתכנסת כדי להכריז על טבח ה-7 באוקטובר פשע נגד האנושות, מכריזה על חמאס כעל ארגון טרור שיש להשמידו ומביעה תמיכה בלתי מסויגת במלחמתה של ישראל למיטוט חמאס. מועצת הביטחון הייתה מטילה סנקציות על המדינות התומכות בחמאס ומממנות אותו – איראן, קטאר וטורקיה.
האו"ם היה מחליט על סגירה מיידית של אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, שבתי הספר שלו הם החממה לגידול המחבלים הברברים – הרוצחים והאנסים, שהמוסדות שלו הם קני טרור ושרבים מאוד מעובדיו הם מחבלים פעילים.
אילו האו"ם היה ארגון של שלום.
 
* מדיניות הפנים של ביידן – אחרי מלחמת יום הכיפורים אמר הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי באותה תקופה, שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. כוונתו היתה, ששיקולים פוליטיים פנים ישראלים הם שמתווים את מדיניות החוץ של ישראל.
לנשיא ביידן יש מדיניות חוץ. מיד לאחר הטבח, ביידן האותנטי, המוסרי, אוהד ישראל, מי שמגדיר עצמו ציוני, אמר דברים נחרצים בעד ישראל, נגד חמאס ובעד צאתה של ישראל למלחמת חורמה בחמאס. הוא מיהר לביקור הזדהות עם ישראל, שבו חזר על אמירותיו וזו היתה מדיניותו מראשית המלחמה.
בהמשך חל כרסום מתמיד בעמדתו, מתוך שיקולי מדיניות פנים – הלחץ של הקבוצה ה"פרוגרסיבית" הפרו פלשתינאית והאנטי ישראלית במפלגה הדמוקרטית, משפיע על מדיניותו יותר ויותר, ככל שמתקרבים לבחירות.
 
* קידמה – פרוגרס, פירושו קידמה. מה כל כך מתקדם, בתמיכת המכנים את עצמם, בחוסר מודעות עצמית קיצונית, "פרוגרסיבים", בברבריות הקנאית הפרימיטיבית של חמאס ושל האסלם הקנאי הפונדמנטליסטי?
 
* המרצה הישראלי שהרצאותיו בוטלו בשל כניעה לטרור – חברי ד"ר משה פרחי מקיבוץ אורטל, ראש החוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל-חי, הוא אחד מגדולי המומחים בעולם לנושא התמודדות עם טראומה. אין כמעט רעידת אדמה או אירוע אסון בעולם שהוא אינו מגיע אליו.
פרחי הוזמן לכנס בינלאומי באוסטרליה, שבו אמור היה להיות הדובר הראשי, ותוכננו לו מיספר הרצאות בו. בהגיעו למלבורן, נאמר לו שהשתתפותו בוטלה ברגע האחרון בשל איומים של גורמים אנטישמיים, או בלשונם "פרו פלשתינאים", והם אינם יכולים לערוב לביטחונו. כל הרצאותיו בוטלו וכך גם החדר שהוזמן בעבורו במלון. זו כניעה מבישה לטרור אנטישמי.
המקרה של פרחי אינו היחיד. הוא חלק מהמתקפה האנטישמית בכל העולם, בתנופה של טבח ה-7 באוקטובר. אמרו לנו פעם שכדאי לנו להיות החלש, הקורבן, ואז יאהבו אותנו... הנה, דווקא הטבח הנורא ביותר מאז השואה הצית את הגל האנטישמי הגדול ביותר מאז השואה.
ישראל חייבת להגיב בחומרה על המקרה. יש לזמן את שגריר אוסטרליה לשיחת נזיפה ולהעלות את הנושא בפני הדרגים הבכירים באוסטרליה.
ומעבר לכך, על ישראל להבין את האיום האסטרטגי של התגברות האנטישמיות בעולם, בפרט באוניברסיטאות, ולגבש אסטרטגיית נגד.
נקודת האור בפרשה של פרחי, היתה הקהילה היהודית במלבורן. מספר פרחי: "עם כל החושך המתואר, אני חייב לציין בהתפעלות ובשמחה את החיבוק החם והאוהד שקבלתי כאן במלבורן מנציגי הקהילה היהודית הנפלאה, שהיתה לי הזכות להיפגש עימם ביומיים האחרונים." כל ישראל ערבים זה בזה. הסולידריות היהודית מחממת את הלב. והלוואי שיהודי העולם, ששוב חשים זרים בארצות הרווחה, יבינו שרק בארץ אחת ובמדינה אחת יהודים הם בני בית ובעלי הבית ויכולים לחוש באמת ובתמים שזה ביתם.
 
* חמאס חומס – עמירה הס מזהירה ב"הארץ" מפני מאות אלפים, שיגוועו ברעב בעזה. כמובן שזה קשקוש תעמולתי אנטי ישראלי חסר שחר.
ישראל נמצאת במלחמה קשה בעזה, אחרי טבח המוני אכזרי חסר תקדים ושעה ש-134 ישראלים חטופים בידי חמאס, ובהם תינוק, ילדים, נשים, זקנים וחולים, שנמנע מהם ביקור של הצלב האדום וטיפול רפואי. אף על פי כן, מדי יום ישראל מאפשרת מעבר מאות משאיות אספקה לעזה. מצרים וירדן וכעת גם ארה"ב מצניחה מזון לעזתים.
מי שמונע מהם אספקה ומזון הם חבריה של הס – חמאס שחומס ובוזז את העזתים.
 
* אינטרס משותף – האינטרס המשותף של סינוואר&בן גביר – להבעיר את רחובות ישראל בהתקוממות של ערביי ישראל. המטרה של סינוואר היא פתיחת חזית נוספת במלחמת החורמה נגד ישראל. המטרה של בן גביר היא להיות המצביא של מלחמת חורמה בערביי ישראל, ברוח חזון העוועים הכהניסטי. עד כה, השניים נכשלו במטרתם המשותפת. ערביי ישראל נוהגים מאז 7 באוקטובר באחריות. כעת, הרמדאן נותן להם הזדמנות להגשים את חלומם המשותף.
אני שמח שנתניהו נהג, שלא כדרכו, במנהיגות ואחריות לאומית, חרף העובדה שאשכיו אחוזים בידיו של ראש הכנופייה שלוחץ ומועך, וסיכל את ניסיונם של השניים. אין ספק שהם ימשיכו לנסות.
 
* ראש השב"כ נהג באחריות – במצב נורמלי, סירובו של ראש השב"כ למסור מידע רגיש בקבינט המדיני-ביטחוני הוא בלתי תקין וחמור.
אבל אנחנו לא מצויים במצב נורמלי. כאשר את הקבינט המדיני-ביטחוני מאיישים יעדים מודיעיניים של השב"כ כמו איתמר בן-דליף וסמוטריץ', פרא אדם כמו מירי רגב, ודודי אמסלם, שכלל אינו חבר ואף לא משקיף בקבינט מוזמן בידי נתניהו לכל ישיבותיו כדי לשסות אותו בראשי מערכת הביטחון – ראש השב"כ ינהג בחוסר אחריות אם ישתף מידע רגיש שמיד יודלף באופן מגמתי ומסולף, יסכן שיטות פעולה ומקורות ויפגע בביטחון המדינה. יש קבינט מלחמה ושם יימסר המידע המסווג והרגיש ביותר. אגב, חברים בקבינט המדיני ביטחוני, המכירים את עמיתיהם, מצדדים במעשהו של ראש השב"כ. הם מבינים איזה פוטנציאל של נזק לביטחון המדינה טמון בפורום הזה.
ולאלה שמטיפים למחנה הממלכתי לפרוש מהממשלה – אתם מבינים שמי שיחליפו אותם בקבינט המלחמה יהיו סמוטריץ' וראש הכנופיה, שמנסה בכל מאודו להצית תבערה במגזר הערבי ובערים המעורבות?
 
* אספסוף ביביסטי מאורגן – תיקון 2024 הוא ארגון של לוחמים במילואים, ששירתו למעלה ממאה יום, חלקם 140 יום, במלחמה בעזה, סיכנו מדי יום את חייהם על הגנת המולדת, על הגנת שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. חלקם נפצעו במלחמה. כולם איבדו חברים שנפלו לנגד עיניהם. הם לחמו יחד, אנשי שמאל וימין, חילונים ודתיים, כתף אל כתף, באחוות לוחמים, ברעות אמיתית, בערבות הדדית למופת; כל אחד מהם היה מוכן להקריב את חייו למען חברו. אך לפני חודשים אחדים חלקם עמדו זה מול זה בהפגנות, על סף מלחמת אחים. ובמלחמה הם הבינו את האבסורד. והם גמרו אומר לא לתת לזה לקרות שוב, לא לתת לזנבות הקיצוניים לכשכש בהם. לא לתת לפנאטים לקרוע את העם. והם לקחו על עצמם את משימת התיקון.
התיקון שעליו הם מדברים הוא של הפיכת ברית הגורל לברית יעוד משותפת. והם משתפים פעולה עם ארגונים נוספים במרחב. ובנוסף לכך, הם קוראים לבחירות חדשות בהסכמה.
נכנסתי לדף הפייסבוק שלהם ולפוסט שפירסמו. ונכנסתי לתגובות. הייתה שם הסתערות של מאות ביביסטים, עדרים של אספסוף מאורגן, מוסת ומלא שנאה. "סרבנים", כינו המנוולים הביביסטים את מי שחירפו את נפשם כדי שהם יוכלו להמשיך להסית. "סמולנים" הם כינו אותם. "בוגדים" הם מכנים את הלוחמים. אוטואנטישמים. אין ספק שזו מתקפה מאורגנת, מתוזמרת היטב, עם יד מכוונת. ורבים מהמגיבים מפיצים את פאר תוצרת תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית – תאוריות הקונספירציה על כך שצה"ל, השב"כ וחמאס שיתפו פעולה במזיד בטבח, כדי להפיל את הביבי שלהם. ה-7 באוקטובר לא "קרה" במשמרת שלו, הם מסבירים, אלא היה זה זדון, הפיכה צבאית. "טבח קפלן" מכנים הביביסטים המוסתים את השבת השחורה. הם מצטטים את הנהמות של הילדז, שמפיץ את התאוריות הללו בתעלות הביבים, תרתי משמע, והם יודעים שזה מפי "הגבורה". 
לא די להם באסון שהוא המיט עלינו בהנהגתו הכושלת? עכשיו הוא והם חייבים לפעול בכל כוחם כדי להמשיך להחריב את החברה הישראלית? מצורף הפוסט של תיקון 2024. היכנסו לתגובות. קראו את האספסוף המאורגן, עובדי האלילים, החסידים השוטים של שבתי צביבי:
https://www.facebook.com/story.php?story_fbid=122129048390183353&id=61555500606447&mibextid=oFDknk
 
[אהוד: קצת נמאסה עלינו ההיתממות שלך. אם הם קוראים לבחירות חדשות עכשיו אזיי הם פועלים בהשראתו או מטעמו של "כוח קפלן" שתמכת בו ושהיה בין הגורמים שהמיטו עלינו את אסון טבח ה-7 באוקטובר!]
 
* לא פחיתות כבוד בעבורו – כתב חנוך דאום: "לילה בעזה, כוח צבאי של לוחמים שוהה באיזה בניין ישן. החייל ששמר על הגג מגיע למישהו ומעיר אותו להחליפו. הוא מתבלבל. יש חושך וקצת בלגן, והוא לא מעיר את מי שאמור להחליף אותו באמת, אלא בחור אחד מהשב"כ, אדם בדרגה שמקבילה נניח לסגן-אלוף, שבמקרה נמצא עם הכוח. השב"כניק מתעורר, ובלי לשאול שאלות קם ועולה לשמירה. הוא לא מתקן את הלוחם ולא מוציא הגה. זה בחור מבוגר יחסית, יש לו כמה ילדים בבית וקריירה של כמעט 30 שנה בשירות, אבל לעלות לשמור בארבע בבוקר על הגג זו לא פחיתות כבוד עבורו. ממש במקרה הוא גם נשוי לאחת מראשות המחאה ההיא, וממש לא במקרה מעלילים עליו עלילות שהיה בקשר עם סינוואר או ווטאבר. ובזמן שמכונות הרעל מעלילות עליו עלילות שווא, הוא, בגיל של פנסיה תכף, קם בשלוש לפנות בוקר ועולה לגג, כי העירו אותו בטעות לשמירה."
עלילת הדם הבזויה, שהמציאה ומפיצה הח"כית המופקרת טלי גוטליב, היא התגלמות הביביזם. היא הביביזם המזוקק. זו התופעה שעלינו למחוק מחיינו.
 
* מחרבות ברזל לתקומה חדשה – אריק קראוניק, הרבש"ץ של קיבוץ בארי, הוא ההרוג הראשון בטבח ה-7 באוקטובר. הוא חתר למגע, חיסל חוליית מחבלים ונפל בקרב עם המון מחבלים שהסתער לעברו.
אלמנתו, סיגל, שהיא עדין פליטה בארצה, יצאה למסע הרצאות, תחת הכותרת "מחרבות ברזל לתקומה חדשה", שבה היא מספרת על אריק – דרכו ופועלו וחייו ועל 17 שעות השבת השחורה שלה בממ"ד בבארי, עד חילוצה לאחר קרב בין חיילי צה"ל למחבלים בתוך ביתה. ביום ב' בערב היא הרצתה במרום גולן.
דמותו של אריק, כפי שמצטייר מסיפורה, מרשימה מאוד. אבל לא פחות מכך התרשמתי מסיגל – מהעוצמה, האמונה והאופטימיות שהיא הקרינה. בפתח דבריה היא הסתייגה מהאמירה הרווחת אצל רבים מחבריה – "הופקרנו". "לא הופקרנו," היא אומרת. להפקיר זו פעולה אקטיבית, מכוונת. אף אחד לא הפקיר אותנו. היה כישלון חרוץ של צה"ל ושל המדינה, אך לא הפקרה.
באחד מרגעי השיא של ההרצאה, הציגה סיגל, שגדלה בבית דתי, ווטסאפ ששלחה בקבוצה המשפחתית בעיצומה של השבת: "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך."
אחד הדברים שלמדתי בהרצאה, והופתעתי מאוד מהמידע, הוא ש-500 גופות של מחבלים הוצאו מבארי. הדבר מעיד על ההתנגדות העזה והקרבות הכבדים בקיבוץ, תחילה מצד כיתת הכוננות ואח"כ מצד כוחות צה"ל שהגיעו לקיבוץ. הדבר גם מעיד על המיספר העצום של המחבלים שחדרו לקיבוץ.
בסיום דבריה אמרה סיגל שהיא תחזור בוודאות לבארי, כשתתאפשר החזרה. מותו של אריק לא היה לשווא ומותם של החיילים לא היה לשווא. בארי תחזור ותקום. היא סיפרה שחתמה לבתה, שהתגייסה לאחרונה, להתנדב להיות לוחמת קרבית. גם אחותה הגדולה משרתת כלוחמת.
סיגל אמרה שהיא בוחרת לזכור את 23 שנות גן העדן שלה בבארי ולא את 17 שעות הגיהינום.
 
* בין יגאל אלון ליאיר גולן – חבר שלי, שעמדותיו אינן רחוקות משלי, שלח מאמר שלי ליאיר גולן, המתמודד על הנהגת מפלגת העבודה. בתשובתו של גולן, בלט המשפט: "אני אישית מאמין ביסודות של אחדות העבודה, בשילוב בין ספרא וסיפא. אנחנו המצאנו את זה, עוד מימי יגאל אלון והמחנות העולים."
האמת היא, שעד היום לא מצאתי אצל יאיר גולן משהו מיגאל אלון, מאחדות העבודה או מהמחנות העולים, אלא דווקא עמדות של מר"צ ונאום התהליכים. זאת, למעט נושא הגולן. גם בהיותו במר"צ הוא אמר שהגולן חייב להיות ישראלי. האם חל שינוי בעמדותיו? האם הוא אימץ את דרך אלון? האם, למשל, הוא מעמיד בלב השקפתו את בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר כישראלית, בכל מצב ובכל הסדר? חובת ההוכחה – עליו.
 
* גודעת את הענף – החקלאות היא אחד ממוקדי הגאווה של ישראל. גם ממשלות שפגעו בחקלאות והתעמרו בחקלאים, נהגו להתהדר בהישגים הגדולים של החקלאות הישראלית.
אחד הגורמים להצלחת החקלאות בישראל הוא החדשנות. החדשנות נובעת מהשותפות הקרובה בין השטח למחקר. באזורים החקלאיים השונים פועל מו"פ מקומי, הסובל תדיר ממחסור תקציבי, ואף על פי כן תרומתו רבה. המוסד המרכזי של מחקר חקלאי הוא מכון וולקני.
לאחרונה, משרד האוצר הכריז על קיצוץ של 21% מתקציבו של מכון וולקני – ובכך עתיד להשבית כמעט כליל את פעילותו המחקרית. מדענים מתריעים כי המהלך טומן בחובו נזקים בלתי הפיכים לתשתיות מחקר, שיישאו השלכות כלכליות ואקולוגיות ארוכות טווח.
אין ספק שצרכי המלחמה – הצבאיים והאזרחיים, מחייבים שינוי בסדרי העדיפות הלאומית, וגורמים רבים יידרשו להדק את החגורה ולספוג קיצוצים. אבל השבתת מרכז חיוני כל כך של מדע יישומי, שתרומתו לטווח רחוק לכלכלה קריטית כל כך, שעה שהמדינה שופכת עוד ועוד תקציבים על מוסדות השתמטות שאינם תורמים מאומה למדינה, מחנכים להשתמטות מצה"ל ומעבודה ובתי ספר שאינם מלמדים לימודי ליבה ומצפצפים על ערכי החינוך המופיעים בחוק החינוך הממלכתי, זועק לשמיים באיוולתו ובחוסר האחריות שלו. הממשלה, בסדר העדיפות האנטי-לאומי שלה, גודעת את הענף שעליו אנו יושבים.
 
* בריחת התיירים – התיירות בגולן ספגה מכה קשה מאוד במלחמה. זאת, דווקא בשנה של צפי לתיירות שיא, בין השאר בזכות תיירות המלחמה לציון חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. ב-7 באוקטובר הושבתה התיירות כליל, באחת. לאחר החודשים הראשונים חודשה התיירות, אך בממדים קטנים בהרבה מן הרגיל.
החופשה ביום הבחירות המוניציפליות, הביאה לביקוש תיירותי רב. רבים רבים ניצלו את יום החופשה שקיבלו מן המדינה, לא למטרה שלשמה נועדה, אלא לטיולים ובילויים, בין השאר בגולן.
ביום שני אחה"צ, ערב הבחירות, החלו לזרום המבקרים לאתר התיירות של אורטל. בשעה 16:00 פילחה אזעקה את האוויר, ועשרות רקטות שוגרו מלבנון לאזורנו. רעש היירוטים והנפילות נשמע היטב. בדיוק באותה שעה, הגיעו מכוניות רבות של מבקרים לשער הקיבוץ, בדרכם לחדרי האירוח. השומרים, חברי כיתת הכוננות. עצרו את המכוניות ומילטו את הנוסעים במהירות למיגונית הסמוכה לשער. בתום עשר דקות, כשניתן היה לצאת מן המיגונית, כולם חזרו למכוניות, עשו "אחורה פנה" ומיהרו לברוח חזרה למרכז.
 
* ביטול תורה – התשובה שלי למפגינים החרדים שצועקים: "נמות ולא נתגייס," היא לא פוליטיקלי קורקט. אגב, אם הם ימותו זה לא ביטול תורה?
 
* הצייצן ממיאמי – שעה שבני גילו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, הילדז ירד מהארץ לגולת התפנוקים במיאמי. את, אתה ואני מממנים את האבטחה עליו. וגם משם הוא ממשיך להסית ולמלא את תפקיד המעי הגס של "המשפחה". בעזות מצח הוא תוהה, מי מממן את האבטחה של גנץ בביקורו בארה"ב. אגב, את אתה ואני מימנו גם את חופשת יום הנישואין של הוריו ברומא.
 
* מי הזמין את היועמ"ש? – בסקירה ב"ישראל היום" על פתיחת המסמכים מהמו"מ בין ישראל לסוריה על הסכם הפרדת הכוחות ב-1974, מציין אמנון לורד את העובדה, שבניגוד לימינו היועמ"ש לא הוזמן לדיונים המדיניים ולישיבות הממשלה. אכן, באותם ימים היועמ"ש לא השתתף בישיבות הממשלה. מתי התחולל השינוי? מי חולל אותו ולמה?
השינוי התחולל ב-1977. חולל אותו מנחם בגין, מיד עם הקמת ממשלתו החדשה, לאחר המהפך הפוליטי. בגין, שנהג לבקר בחריפות את הירושה שקיבל מממשלת המערך, ציין תמיד שהירושה הטובה ביותר שהוא קיבל היתה היועמ"ש אהרון ברק. בין שני המשפטנים האקטיביסטיים הללו נוצרה כימיה אישית ואחדות דעים בסוגיות המשפט ובתפקידו ומקומו של המשפט בחיים הפוליטיים והציבוריים. בגין דגל באקטיביזם משפטי קיצוני, קיצוני יותר משל ברק, שאותו הגדיר "עליונות המשפט". זו היתה הגישה של תנועת החירות ובהמשך של הליכוד בכל שנותיה באופוזיציה ובשנותיה הראשונות בשלטון.
מיד עם הקמת ממשלתו החליט בגין שהיועמ"ש יהיה שותף בכל ישיבות הממשלה. הוא שיתף את ברק בדיונים המדיניים הסגורים ביותר. הוא צירף את ברק למשלחת ישראל לוועידת קמפ-דיוויד. כך הוא נהג גם עם היועמ"ש הבא, יצחק זמיר. לדוגמה, את החלטתו להביא את חוק הגולן לכנסת בחקיקת בזק, שלוש קריאות ביום אחד, הסתיר בגין מכל שריו. רק בבוקרו של אותו יום הוא כינס את הממשלה לישיבה מיוחדת והעביר בה את ההחלטה. רק שני שותפי סוד היו לו, חודשים רבים לפני הצעד – שר המשפטים משה ניסים והיועמ"ש יצחק זמיר. יצחק זמיר הוא זה שיעץ לו להחיל את הריבונות בחוק מיוחד, ולא בהחלטת ממשלה על פי החוק המסמיך אותה להחיל ריבונות על שטחי ארץ ישראל, כדי למנוע לזות שפתיים וטענה שארץ ישראל, על פי אותו חוק, היא ארץ ישראל המנדטורית, שהגולן לא נכלל בה.
 
גישת האקטיביזם השיפוטי, כאחד הדגלים הראשיים של תנועת החירות והליכוד, היתה נר לרגלי ממשלות הליכוד עד שנות ה-90. היא הגיעה לשיאה בתקופת שמיר, בהובלת מהלך החקיקה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. בבחירות 1992, שבהן הפסיד הליכוד, הוא התגאה בחקיקה הזאת, הגדיר אותה "מהפכה חוקתית", התגאה בכך שבזכותה יוכל בג"ץ לפסול חוקים של הכנסת שיפגעו בכבוד האדם וחירותו ובחופש העיסוק והתחייב להמשיך במהפכה החוקתית הזו בחקיקת יסוד שתבטיח את השוויון בפני החוק, אם ינצח בבחירות. החלטות ומסרים אלה הם גם חלק מהחלטות ועידת הליכוד הראשונה בהובלת בנימין נתניהו, אחרי ניצחונו בפריימריז בליכוד ב-1993.
בעיניי, האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של בגין היה קיצוני מדי ואני דוגל ברפורמה משפטית שתאזן אותו. אך הוא עדיף אלף מונים על הגישה האנטי ממלכתית והבוז למדינת החוק ולמערכת המשפט, בליכוד של היום ובגוש הימין בימינו.
 
* ביד הלשון: כפר דניאל – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי למח"ל – מתנדבי חוץ לארץ במלחמת השחרור. כתבתי שם שחלק מן המתנדבים שנשארו בארץ הקימו יישובים חדשים. הפינה הקודמת הוקדשה לאחד מהם, המושב השיתופי הבונים. מושב שיתופי נוסף שהוקם בידי אנשי מח"ל מארצות אנגלוסקיות, הוא כפר דניאל, במועצה האזורית חבל מודיעין, המשתייך לתנועה הקיבוצית. המושב עלה לקרקע ב-1949.
סיפור שמו של המושב מעניין. המושב התיישב על חורבות הכפר הערבי הנטוש דאניאל, שתושביו ברחו במלחמת השחרור לאחר שחרור לוד. שמו של הכפר נובע ממסורת שומרונית שלפיה דן בן יעקב קבור שם. ציון הקבר נמצא במסגד שפעל במקום. האזור כולו הוא נחלת שבט דן. שם המושב מתכתב עם המסורות הללו והוא גם מנציח את זכרו של דניאל פריש, נשיא ארגון ציוני אמריקה, שנפטר באותה שנה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com