במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2013
 
10.9.13 לפני הצהריים אצל אורפז בדירתו, בתיאום עם עליזה, המטפלת שלו, שעימה אפשר לתאם את הביקור בטלפון. נולד לו נין ראשון, אחרי נינות, מבנו הבכור זאביק. אורפז נראה נורא, עור ועצמות. בקושי אפשר לשמוע אותו וגם אז דבריו רובם מבולבלים. הוא כאילו כבר בדרך לעולם הבא ולא נותר בו כוח רב לחיות. ישבתי אצלו פחות משעה ונראה לי כי קשה לו עם אנשים כי הדיבור קשה עליו, וגם הבנת הנאמר, והצורך להשיב. זה כבר לא אותו האדם שהיכרתי עד לפני חודשים אחדים.
 
12.9.2013. מתוך גיליון 873 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר":
 
יצחק אוורבוך אורפז
פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום
[פורסם במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכתו של זיסי סתוי ביום 9.4.1992, וכן ב"משא", עיתון "דבר", בעריכת פסח מילין ביום 24.2.95. כאן הנוסח המקורי והשלם]
 
חלק שלישי ואחרון
אשמת אורסטס
ימי הכיפורים שלי אינם נותנים לי מנוח. לוּ לפחות נשאר לי מימי הכיפורים של ילדותי איזה זיכרון נלבב או מאלף. כלום. שחיטת תרנגול-כפרות הפחידה אותי מאוד והגעילה אותי עוד יותר, עד שבאתי בסיפורי "התרנגול של ר' נויח חשו"ב" וגאלתי אחד מהם. בעצם את עצמי גאלתי, כך סבור הייתי. לא נגאלתי, דמם על קצות אצבעותיי. טקסיות מכוערת. לימים קישרתי אותה עם הפסוק המפחיד, הספוג הוד קדמון (יחזקאל ט"ו): "וראיתיך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי."
עם זאת, לא היתה בי מעולם מה שקרוי "כפירה-להכעיס". לא אהבתי בנעוריי המוקדמים את "משתאות" יום כיפור שערכו הכופרים, גם כאשר השתתפתי בהם, כדי לא להיחשב חריג-להכעיס. אידיאליזם היה בהם, אפילו שזה נשמע מגוחך, שגבל בפאתוס דתי. הדיאלקטיקה הדתית מכירה זאת היטב, ולא רק ברמות המתוחכמות מסוג "מצווה הבא בעבירה". הרב שקבל על כי במסע ההתעוררות שלו לקראת הימים הנוראים במחנות צבא לא נמצא ולו אדם אחד שיקום ויצעק מכל הלב: "אין אלוהים!" – ידע זאת.
הוא ראה עיניים ריקות.
אבל כאשר שנים רבות מאוחר יותר, בערב יום כיפור של שנת 1974, ביום השנה הראשון למלחמת יום-כיפור, בביתם של ידידים, בשעה שהכול אכלו התיאבון את המטעמים הנהדרים של המארחת, ואני ב"תודה, אני לא רעב," לא נגעתי במאומה, כשאני משתדל, ככל האפשר, לא להפוך את העובדה שאני צם (לראשונה מאז הצומות של ילדותי) להפגנה – הרגשתי שאני מיישב כאן חשבון ישן: נוקם איזה אונס וזוקף את עצמי רגשית.
היו, כמובן, הטעמים המידיים: אחיין שנהרג במלחמה; ההכרה (החדשה) שהגורל היהודי רודף אותנו גם לכאן ואין מכך מנוס, וכל הדיבורים על "להיות עם ככל הגויים" הם דברי הבל. שאבותיי הם אבותיי הם אבותיי, ואם חסיד אינני, הרי לפחות את זיקתי אליהם אני יכול לבטא על-ידי צום יום-הכיפורים.
 
*
אבל היה עוד משהו. משהו עמוק יותר, שהזין את נפשי במין הרגשה מוזרה – שאני חזק מן החומר, שאני מיטהר. לקראת מה? שיעשעתי את עצמי בריחות ובטעמים שגירו את חיכי ואת נחיריי, בעת שהמארחת הגישה מעדן אחרי מעדן וכל מעדן טוב ומשובח מקודמו והכול ממצמצים בשפתיהם ומרטיטים נחיריהם ומשבחים ואומרים שמטעמיה הולכים ומשתבחים מיום-כיפור ליום-כיפור. לא אטמתי עצמי לריחות ולטעמים, אדרבה, נפתחתי להם ולפיתוייהם, נאבקתי בכל אחד מהם לחוד, ולהפתעתי נהניתי מכך, והייתי כאחד המוסקטרים המשתעשע ביריביו לפני שהוא מנחית עליהם את מכת החסד, כשאני חש כל הזמן שרוחי צוברת כוח.
 
*
ישבנו על ספסל בשדרות בן-גוריון, ידידי ואני, והקשבנו לצרצר. זה היה נפלא מאוד: וירטואוז על מיתר אחד. השקט המוחלט (זה היה ביום-כיפור) עוטף אותך כמו בגד שקוף, כמו אוויר שקוף, וגם האור הוא אחר, אור שהבהירות בו חשובה מן העוצמה.
הצרצר נשמע לי בשעה זאת אמיתי יותר מציפור שיר, כמו בעל-תפילה לעומת חזן. ציפור, לפי ציוצה אתה מוצא את מקומה. לא כן הצרצר, שקולו נשמע לך כמגיע בו בזמן מכל ענפי העץ, וזה בכלל עץ אחר, ותמיד לא זה שאתה מביט עליו. מה הפלא שהיפנים הקדישו לו יום חג. מה הפלא שביאליק קורא לו "משורר הדלות" ואתה חש שככה הוא רואה את עצמו.
אתה לא יכול להימנע מלייחס לצרצר כוחות על-טבעיים, גם אם מיד לאחר-מכן תטען בתוקף שאינך מאמין בשטויות האלה. אני לא מאמין בשטויות האלה, אבל אני מכיר בכוחן האוניברסלי של השטויות האלה. לא נשמה אבודה, לא בת-מלך שהתגלגלה לצרצר והיא קוראת לנסיך שיבוא ויגאל אותה באהבתו. לא רוח-רפאים, ולא מבשר פורענות. ועם זאת, באיזשהו אופן, אני מעז לומר: כן. המעיין הנכסף על ראש הצוק מסיפורו של ר' נחמן מברסלב ("שבעת הקבצנים") – אמנם הלב הוא שבודה אותו; אבל הלב משתוקק אליו בכל נימי נפשו כאילו המעיין הזה אכן קיים. ובבוא שעת הפרידה, ברדת היום, האהבה שביניהם מתלקחת כאילו הזדווגו ממש, עד כי "איש החסד האמיתי" לא יכול שלא להעניק להם יום נוסף במתנה.
בערב ההוא, לאחר תפילת נעילה, ובליבי עוד מתרעשות מילותיו של הפיוט הקצר, המלא שגב אלגי, מתוך אותה תפילה ("פתח לנו שער, לעת נעילת שער, כי פנה יום"), מצאתי את עצמי יושב ומנסה לשכתב מעשה מתוך מיתולוגיה זרה, באופן שיתאים לצרכי ויבטא את הביוגרפיה שלי (ובכמה מובנים גם את הביוגרפיה הקולקטיבית שלנו)  – מעשה אורֶסטס.
 
*
אורסטס, מספרת לנו האגדה, רצח את אימו בצו הדם והאלים. אף-על-פי שעשה את הבלתי-נמנע, הוא יוצא לגלות ושוב לא מוצא לו מנוח. נרדף על-ידי רוחה הרעה של אימו ועל-ידי הפוּריוֹת המאיימות על שפיותו, הוא נודד ממקום למקום מיוסר ומנודה.
לאחר שנים רבות הוא זוכה למחילה מידי אלים ואדם, אך לא מידי עצמו. רוחה של אימו מוסיפה לבעת אותו, וכשבאה לידו הזדמנות – במקדשה של איפיגניה בטאורוס – הוא מציע את עצמו לקורבן. האלים מתערבים ואורסטס – כך מסופר לנו – נשאר בחיים. לא מסופר מה עלה באחריתו. אנו יכולים לתאר לנו אותו מוסיף ונודד ממקום למקום, נודד ומוסיף צלקות ושנים. עתה, בחפץ לב היה מקריב את הנער התם שהיה, כדי לכפר על אשמתו הנוראה. אבל הוא מגלה, לא עוד בזעזוע, ואולי אף בהבנה מסויימת, שאינו יכול עוד בלעדיה:
שקוע בכורסת הטלוויזיה שלו, כל אימת
שינסה לסקור את חייו נופל עליו נמנום. טעות לחשוב
שהוא רואה. שהוא חושב. שהוא כואב.
על המסך הקטן של מותו הוא מוחק. הוא נמחק.
במיטבו, יש שהוא חש, הנה, עוד מעט
הוא ואשמתו יהיו לאחד.
יצחק אורפז
המשך יבוא