* תגובה ביביסטית נחותה – היפוכה המוחלט של ממלכתיות – ביביזם. היפוכה המוחלט של אחריות – ביביזם. היפוכה של מנהיגות – ביביזם.
התגובה המבישה של "הליכוד" (כלומר של נתניהו הברחן הפחדן) על מסקנות ועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון – היא הביביזם בהתגלמותו. שום נטילת אחריות, רק מנוסה מוגת לב מהאחריות, הסתה בזויה נגד הוועדה, נגד השופטים. שום התייחסות עניינית לחקירה – רק פוליטיקה ביביסטית עסקנית נחותה, והתנפלות על הממלכתיות.
מפלגה של עלובי נפש.
 
* קדימון – התגובה של "הליכוד" (כלומר נתניהו) על מסקנות ועדת החקירה לאסון מירון היא הקדימון לתגובתו על מסקנות ועדת החקירה לאסון שהמיט עלינו ב-7 באוקטובר.
 
* בין מחדל הר מירון למחדל 7 באוקטובר – אין דין אחריותו של ראש הממשלה למחדל הר מירון כדין אחריותו למחדל 7 באוקטובר.
אסון הר מירון, עם כל חומרתו ומחיר הדמים הכבד שגבה, ועם מסכת הכשלים החמורים שהובילו אליו, הוא כשל נקודתי ואינו בליבת אחריותו של ראש הממשלה. לדעתי, הוועדה החמירה עם ראש הממשלה כאשר הטילה עליו אחריות אישית, בנוסף לאחריות השילוחית מעצם היותו רוה"מ. בצדק היא לא נקטה נגדו בצעדים בשל המחדל הזה.
לא כן מחדל 7 באוקטובר. המחדל הזה נוגע לליבת אחריותו של ראש הממשלה – הביטחון הלאומי של ישראל. נתניהו עצמו הסביר במכתבו לוועדת מירון את ההבדל והציג את אחריותו האישית העליונה לביטחון הלאומי. הוא הסביר את מהותה של האחריות הזאת בדרישתו להתפטרות אהוד אולמרט בעקבות מלחמת לבנון, שכשליה כשלג ילבינו לעומת הכישלון הקולוסלי שלו. הוא ביקש שוב ושוב את אמון העם והסביר זאת בהיותו "מר ביטחון", "חזק מול חמאס", "מגן ישראל". הוא התהדר במיעוט ההרוגים בקדנציות שלו. אגב, הוא מעולם לא שיתף בקרדיטים להצלחותיו, האמתיות או המדומות, אף אחד מאלה שבהם הוא תולה את  הקולר כאחראים הבלעדיים לאסון 7 באוקטובר.
ב-7 באוקטובר קרס הביטחון הלאומי של ישראל בכשל שלא היה כדוגמתו מעולם. כל תפיסת הביטחון מול האוייב העיקרי, שבעידן הזה אינו הצבאות הסדירים של מדינות ערב אלא צבאות הטרור בציר האיראני – התמוטטה והתרסקה. אילו נתניהו היה ראש ממשלה פאסיבי, לא מתערב, הוא היה ראוי להדחה על כך שלא עשה את הצעדים הנדרשים כדי למנוע את הקריסה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר הדוקטרינה שקרסה היא תורת הביטחון שלו. נתניהו הוא אחד מראשי הממשלה הדומיננטיים ביותר בוודאי בתחום הביטחון. הוא אישית אחראי לדוקטרינת ההתמכרות לשקט. הוא אישית אחראי להבלגה ולהכלה של הטרור החמאסי ושל גרירת הרגליים עד שישראל הגיבה. הוא אישית אחראי לכך שישראל למעשה אישרה לחמאס להצית במשך שלוש שנים וחצי את שדות הנגב באין מפריע, ללא כל תגובה. הוא אישית אחראי לכך שישראל לא יצאה למתקפת נגד מקדימה, אלא רק הגיבה ונגררה לסבבים. הוא אישית אחראי לכך שישראל לא חתרה באף סבב להכרעה, אלא רק להפסקת אש מוקדמת ככל האפשר, כלומר ברגע שהיא היתה נוחה לחמאס. הוא אחראי לקונספציה שעל פיה אחרי כל סבב חמאס הורתע, למרות ששוב ושוב הוכח שהוא לא הורתע. הוא אישית אחראי לעסקת שליט, שבה שוחררו למעלה מ-1,000 מחבלים ובהם רוצחים רבים, שהיו השלד הפיקודי של הטבח ובראשם סינוואר, ראש הנחש. הוא אישית אחראי לטיפוח אונר"א גם כאשר כבר היה ברור עד כמה היא אחראית לטרור נגד ישראל. הוא אישית אחראי למדיניות הפרוטקשן כלפי חמאס – קניית שקט באמצעו שימון חמאס, אף שהוא ידע שכל ההון הקטארי הולך לחיזוק צבא הטרור החמאסי. הוא אישית אסר על חיסול סינוואר ודף במספר הזדמנויות. הוא אישית אסר על פעולה אקטיבית נגד המקורות הכספיים של חמאס.
וא היה ראש הממשלה בעשור וחצי שקדמו לטבח (למעט הפסקה קטנה של ממשלה שהוא מירר את חייה). בזמנו צומצם צה"ל ונפגע כוחו בצורה אנושה. ובמשמרת שלו קרה האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.
נתניהו אינו האחראי היחיד. יש עוד אחראים, בדרג המדיני והצבאי. אבל האחריות שלו היא מוחלטת. יש צורך בוועדת חקירה כדי להפיק לקחים. אין צורך בוועדת חקירה כדי לקבוע שנתניהו נושא באחריות אישית למחדל. האחריות הזו היא מובנת מאליה. אין צל צלו של ספק קל שבקלים, שכל ועדת חקירה תקבע שהאיש אינו כשיר להיות ראש הממשלה ואינו ראוי עוד למשרה ציבורית כלשהי.
תפקידו המרכזי של ראש הממשלה בישראל הוא למנוע אירוע כמו 7 באוקטובר. מי שכשל בכך, אינו ראוי לתפקידו.  והעובדה שאחרי כל זה הוא בורח מאחריות במוגות לב אנטי מנהיגותית ומפנה את החיצים לדרגים שמתחתיו ומעודד תאוריות קונספירציה ועלילות דם מופרכות על הדרגים הללו, חמורה לא פחות מהמחדל הנורא. די בברחנות המחפירה הזו כדי להעיד טוב מאלף עדים על האיש כמי אינו כשיר ואינו ראוי להנהגה לאומית.
 
* יקיר אונר"א – מפגש הזום השבועי של תנועת הציונות הממלכתית ארח את ד"ר עינת וילף, חכ"שית ממפלגת העבודה ומחברת הספר "מלחמת זכות השיבה" עם עדי שוורץ.
נושא ההרצאה היה אונר"א, הארגון ההרסני להנצחת הסכסוך, באמצעות טיפוח חלום השמדתה של מדינת ישראל, במימון העולם החופשי והאו"ם. וילף מתחה ביקורת חריפה על כל ממשלות ישראל ועל הדרג הצבאי לדורותיו, על שיתוף הפעולה עם אונר"א.
בין השאר, היא סיפרה את הסיפור המדהים הבא. כאשר טראמפ החליט לעצור את המימון לאונר"א, וארה"ב היא המממנת הראשית של הארגון, נתניהו ניסה בכל מאודו להניא אותו מכך ואף שלח שליחים בכירים לשכנע אותו לחזור בו. משטראמפ התעקש, נתניהו פעל אצל הגרמנים ושיכנע אותם להגדיל את המימון כדי למלא את החלל שנוצר ולהציל את אונר"א.
סיפור בלתי נתפס.
מה הניע אותו?
האם הוא רוצה ברעתה של ישראל? כל אימת שאני כותב זאת אני נענה בהסתערות בחמת זעם-קדוש של קנאים רל"ביסטים, אך אני משוכנע שנתניהו ציוני ופטריוט ורוצה את טובתה של ישראל.
אז מה? הוא עיוור? אין הוא רואה את התמונה? הוא מפוכח ומכיר אותה היטב.
אז מה, הוא סתם טמבל? אפילו שונאיו הגדולים ביותר אינם מייחסים לו טיפשות.
אז מה המניע?
זו הדוקטרינה הפייסנית שלו, שנכון להגדירה בשתי מילים: התמכרות לשקט.
הוא פחד שמיטוט אונר"א יערער את השקט, יוציא המונים לרחובות ויביא לתגובה אלימה של חמאס. לא היה זה חשש שווא. אך הוא צדק לטווח הקצר. ממנהיג מצופה לראות את הטווח הארוך, ולקבל החלטות לטווח ארוך, שאולי תסכנה את השקט עכשיו, אך הן טובות לעתידה של המדינה. ואת זה, פשוט מאוד, אין לו. המפלצת החמאסית צמחה עד שהגיעה לממדי השבעה באוקטובר, בדיוק בשל הדוקטרינה של התמכרות לשקט. הוא הבליג על הצתת השדות. שילם להם פרוטקשן באמצעות כסף קטארי כדי להרוויח עוד חודש של שקט. וכך הידרדרנו לשבעה באוקטובר.
היום, אחרי שההתמכרות לשקט המיטה עלינו את האסון, האם נפל לנתניהו האסימון? אם הוא לא יעמוד על פירוק אונר"א, התשובה היא שלילית.
 
* רש"פ תמורת אונר"א – הדבר החשוב ביותר, שיש לעמוד עליו ביום שאחרי, הוא חופש הפעולה לצה"ל ולזרועות הביטחון ברצועת עזה. ובאשר לשלטון האזרחי – על ישראל לומר לארה"ב ולעולם, שהיא מוכנה לכך שהרש"פ ישלוט ברצועה, בתנאי שאונר"א תפורק ותסולק.
 
* שעיר לעזאזל – ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום – מכל אלה עוד טרם נדרשה נשיאה באחריות על מחדל 7 באוקטובר. האחראי מספר 1, ראש הממשלה, אפילו מסרב להודות באחריותו. אבל בינתיים נמצא שעיר לעזאזל.
השעיר שיישלח לעזאזל כדי לכפר על חטאי הקולקטיב הוא תא"ל ברק חירם, מפקד אוגדה 99, שכנראה יעוכב או יבוטל מינויו למפקד אוגדת עזה. חירם עובר מסע הכפשה בתקשורת ובעיקר ברשתות החברתיות, וזאת בשעה שהוא נלחם ומוביל את גייסותיו במלחמה הקיומית.
לברק חירם אין כל אחריות לכשלים שהביאו לאסון שבעה באוקטובר. באותו בוקר, כשרק שמע על מתקפת הפתע, דהר על דעת עצמו לפיקוד הדרום והורה לאוגדה שלו להתייצב בבית קמה. בהגיעו אסף כוחות שונים ובהם יחידות מיוחדות תחת פיקודו והוביל את הלחימה בנתיבות, בבארי, בסעד, בעלומים וברעים. בשעה 16:00 הוא נכנס עם הכוחות שאסף אל התופת בבארי וניהל קרב עיקש ועקוב מדם, שבו נפלו 31 לוחמים. הוא הוביל את הקרב שעצר את הטבח, חילץ את התושבים ונהרגו בו כ-500 מחבלים.
במהלך הקרב, קיבל חירם אינספור החלטות, בתנאי אי ודאות קשים ותחת אש. אחת מהן שנויה במחלוקת – לירות פגז של טנק לעבר בית שהיו בו בני ערובה, תוך סיכון לפגיעה בבני הערובה, אחרי ירי נ"ט מתוך המבנה לעבר כוחות צה"ל. לקראת רדת החשיכה, חשש חירם שהמחבלים ייצאו מהמבנה בחסות החשיכה וימשיכו את מסע ההרג. התחקיר על האירוע טרם הושלם. יתכן מאוד שכל בני הערובה נרצחו בידי המחבלים עוד קודם לכן. הפגז נורה כנראה לעבר הגג, אחרי שעל פי הערכת המצב ההנחה היתה שאין עוד בני ערובה חיים בתוכו. על פי גרסאות אחרות יתכן שבת ערובה אחת או יותר נהרגה כתוצאה מירי הפגז. בהמשך המלחמה הוביל חירם את האוגדה בקרבות בשכם ובג'נין ובהמשך התמרון הקרקעי בחאן יונס.
הטענה כלפיו היא שהחלטתו הביאה להרג אזרחים ישראלים. העובדה שהוא דתי ומתנחל בתקוע הפכה אותו ליעד למתקפה פוליטית ארסית, ולטענה שהפקיר את חיי האזרחים למען מטרה משיחיסטית של נקם או משהו מהסוג הזה. אבל ברור שהיתה לו מטרה אחת, בכל פעולותיו באותו יום ובכל החלטותיו, כולל ההחלטה השנויה במחלוקת – הצלת חיי האזרחים.
התחקיר עתיד לקבוע האם אכן נהרגו אזרחים כתוצאה מאותה החלטה, ואם כן – האם שיקול הדעת שהפעיל היה נכון וזו הייתה ההחלטה הנכונה בתנאים שהיו. אבל בדבר אחד אין שום ספק – מטרתו היחידה בקבלת ההחלטה היתה הצלת חיי אזרחים. אין שום ספק, שההחלטה התקבלה בתנאי קרב קשים ובאי ודאות. המתקפה הארסית נגדו מכוערת ונבזית. 
 
* מחיר הזחילה – ההישגים של צה"ל במלחמה בעזה מרשימים מאוד. מידי יום נהרגים עשרות מחבלים, 15 אלף מחבלי חמאס כבר נהרגו כולל מפקדים רבים, יחידות שלמות של חמאס הושמדו. ההישגים במלחמת התת-קרקע מדהימים ומפתיעים. וגם ההצלחה לשמור על יחס של 2:1 בין מחבלים לבלתי חמושים, כלומר מחצית מן ההרוגים הם מחבלים, בתנאים של לוחמה באזור אורבני צפוף כשהאוייב משתמש בבני עמו כמגן אנושי היא הישג מבצעי ומקצועי מרשים ביותר.
אך בראיה אסטרטגית כוללת, העובדה שחלפו חמישה חודשים וטרם הכרענו את חמאס, בעייתית ביותר. אני מודה שאני מתקשה להבין את המהלכים. מדוע המלחמה לא נפתחה קודם כל בהשתלטות על ציר פילדלפי ומדוע גם בחלוף חמישה חודשים צה"ל טרם עשה זאת? ומדוע עצימות המלחמה רודדה לאחר החודשיים הראשונים עד שהמלחמה הפכה לסוג של מלחמת התשה. כך לא נראית חתירה לניצחון. העצימות הנמוכה של המלחמה בחודשים האחרונים, גורמת להתמשכות והתארכות המלחמה, להארכת הסבל של החטופים ובני משפחותיהם, להחרפת המשבר ההומניטרי בעזה, לכרסום בשל כך בתמיכה בישראל, לחידוש שיח הקרע הפנימי עוד בטרם תמה המלחמה. ובטרם תמה המלחמה, אנו נכנסים לרמדאן על פוטנציאל הנפיצות הכרוך בחודש הזה.
אני שומע את ההסברים, כמו אי היכול להחזיק כל כך הרבה זמן את המילואים, כולל המשמעות הכלכלית הכרוכה בכך. אולם אילו המשכנו את תנופת המלחמה בעוצמה שקדמה לעסקת החטופים הראשונה, סביר להניח שהמלחמה כולה, כולל בצפון, כבר היתה מאחורינו. הזחילה הזאת עושה לנו רק רע.
 
* סינוואר מצפה לרמדאן – על פי הודעתו של ביידן לפני כשבועיים, עד יום שני האחרון אמורה היתה להיכנס לתוקף עסקת החטופים. כעת, ביידן מפוכח יותר, ומבהיר ששאלת העסקה היא בידי חמאס. חמאס ממשיך להעמיד תנאים בלתי סבירים – כניעה ישראלית והענקת ניצחון לחמאס ולטבח תמורת החזרת החטופים. אני לא מקבל את העמדה ששאלת העסקה היא רק בידי חמאס. בידי ישראל כלים לקידומה. העסקה הראשונה התבצעה כאשר ישראל פעלה במלוא העוצמה. היום, הלחימה היא בעצימות נמוכה, הדלק ממשיך לזרום לחמאס באין מפריע, ולחמאס לא בוער. סינוואר רוצה להמשיך במלחמה ומקווה שברמדאן תפרוץ התלקחות רב זירתית, כולל ביו"ש ובקרב ערביי ישראל. מבחינה זאת, יש לברך על החלטתו האחראית של נתניהו לסכל את מזימתו של ראש הכנופייה בן גביר להצית התלקחות של ערביי ישראל באמצעות מניעת תפילה בהר הבית ברמדאן. אך הסכנה שסינוואר&בן גביר יצליחו לבצע את זממם עדין קיימת.
 
* הפשעים נעשו מעצמם? – דו"ח האו"ם על מעשי האונס ההמוניים והפשעים המיניים בשבעה באוקטובר חשוב מאוד, במיוחד לנוכח תעשיית הכחשת הטבח והשכחתו. מה שחסר בדו"ח הוא הצבעה על חמאס כעל האשם במעשים. כאילו הפשעים נעשו מעצמם, או כיוזמה מקומית של המחבלים. ישראל חייבת למנף את הדו"ח להצבעה ברורה על האשמים – מי שתכננו את הטבח במשך 13 שנה, אימנו את הכוחות, שטפו את מוחות המחבלים ופקדו על הפשע נגד האנושות – חמאס.
וגם על הארגון להנצחת הסכסוך, בית הגידול של הרוצחים והאנסים והשותף הראשי של חמאס לפשע – אונר"א.
 
* מבחן לאו"ם – מועצת הביטחון של האו"ם תתכנס ביום שני הקרוב, ביוזמת ארה"ב, בריטניה וצרפת, לכינוס חירום, בעקבות דו"ח הפשעים המיניים הנוראים בטבח שבעה באוקטובר. זהו רגע מבחן לאו"ם. האם הוא יהיה נאמן לתכליתו, יְגבה את המלחמה של ישראל נגד הפושעים-נגד-האנושות ויוביל מהלכים נגד חמאס והמדינות התומכות בו (כמו איראן, קטאר וטורקיה)? האם רוסיה וסין ינצלו את זכות הווטו שלהן להגנה על האנסים והרוצחים?
 
* שותפים להכחשה – תגובתו של נתניהו לדברי הבלע והשטנה של הרודן הטורקי האנטישמי, התומך בטרור, שהעמיד אותו בשורה אחת עם היטלר, מוסוליני וסטלין, היתה טובה וראויה, אבל עם כוכבית.
הכוכבית היא אל סופרלטיב אחד שהדביק נתניהו לארדואן – "מכחיש שואת הארמנים." נתניהו צודק, כמובן, בהגדרה הזו, אבל... טול קורה מבין עיניך. הרי אנחנו, למרבה הבושה, משת"פים של הכחשת רצח העם הארמני, בסירובנו העקשני רב השנים להכיר ברצח העם.
 
* יום אבל לאומי – איני שותף לביקורת על הממשלה, על כך שלא הכריזה אחרי 7 באוקטובר ומאז ועד היום על יום אבל לאומי. בעיניי, מדינה במלחמה אינה צריכה לקבוע ימי אבל. במלחמה, הדגלים צריכים להיות מורמים על ראש התורן והמדינה צריכה להיות מוכוונת ניצחון. מן הראוי לקבוע יום אבל לאומי למחרת שמחת תורה תשפ"ה, במלאת שנה לטבח. יש להוריד ביום זה את הדגלים לחצי התורן, לסגור את כל בתי השעשועים והתענוגות, כמו ביום השואה וביום הזיכרון, לקיים טקס זיכרון ממלכתי ואירועי זיכרון ברחבי הארץ. התקשורת תשדר שידורי אבל.
יום האבל הלאומי צריך להיות חד-פעמי. הטבח ומלחמת "חרבות ברזל", שעד אז לבטח ייקבע שמה (אני כבר כתבתי את הצעתי – מלחמת הנגב המערבי), הם חלק מהמלחמה על עצמאותנו ועל קיומנו שימיה כימי הציונות. לחללי המלחמה הזאת יש יום זיכרון – יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנרצחים בפעולות האיבה, ערב יום העצמאות. חללי 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו, הם חלק מחללי המלחמה לתקומת ישראל. אני מקווה שביום האבל הלאומי, לא ייערך טקס "אלטרנטיבי" משותף למחוללי הטבח וקורבנותיו.
 
* שיעור במנהל תקין – בג"ץ סיכל את ניסיונם הנואל של השרים הביביריונים – שר הג'ובים אמסלם וחברו קרעי, להדיח את יו"ר הדירקטוריון של רשות הדואר מישאל וקנין, ללא כל סיבה, ללא עילה, אפילו ללא תירוץ סביר; סתם כי בא להם, כי הם השרים ו"באנו למשול" אז הכול מותר להם, כי הם רוצים לתת ג'וב מפנק לאיזה פריימריסט. בג"ץ העניק להם שיעור יסוד במנהל תקין. הוא הבהיר להם שתפקידם להיות נאמני הציבור ושהשירות הציבורי אינו עסק פרטי שלהם, שבו הם יכולים לעשות מה-בראשלהם. בג"ץ הסביר להם שיש דין ויש דיין והם אינם יכולים לפטר שלא על פי דין.
תגובתו של השר הביביריון ק' היא הביביזם במלוא בכיינותו. "אח"כ כשתהיה קטסטרופה... יאשימו את ביבי." יש כאן התבכיינות מראש, שהיא גם התבכיינות בדיעבד על מסקנות ועדת מירון וגם התבכיינות לעתיד על הדרישה המובנת מאליה מנתניהו לשאת באחריות למחדל 7 באוקטובר. תגובתו האוטומטית היא הטענה שבג"ץ לא מאפשר למשול בלה בלה בלה, מתערב בלה בלה בלה... הלקח האמתי מתת-התפקוד של משרדי הממשלה במלחמה הוא שתרבות הג'ובים הביביסטית הפכה את המנהל הציבורי בישראל לשירות של מדינת עולם שלישי. הלקח של השר הבכיין הוא שצריך להעמיק את תרבות הג'ובים הקלוקלת.
החלטת בג"ץ התקבלה פה אחד, בידי השופטים עמית, מינץ וכבוב. את חוות הדעת המרכזית כתב השופט מינץ. אבל כיוון שמינץ הוא שופט "שמרן", השר הביביריון תקף דווקא את השופט עמית, שלוין ולהקתו מנסים לסכל את מינויו לנשיא בית המשפט העליון.
 
* החלטה לא אקטיביסטית – ביטול הדחה שרירותית מתוך גחמה ושכרון כוח של שרים בריונים, אינו אקטיביזם שיפוטי. כל בית משפט ראוי לשמו, יהיה שמרני ככל שיהיה, יבטל הדחה כזאת. לא בכדי את פסק הדין על ההדחה  של וקנין כתב השופט השמרן מינץ. אם ההרכב היה מונה שלושה שופטים שמרנים – גם אז ההחלטה היתה מתקבלת פה אחד. זו הסיבה שיריב לוין לא רוצה שופטים שמרנים, שהיום הם הרוב בעליון, אלא שופטים מטעם, שהוא ימנה.
 
* סולם לקיש  – בג"ץ לא יוכל שלא לפסול את החלטתו השערורייתית של שר החינוך לבטל, למעשה, את פרס ישראל השנה, רק כיוון שאחד מחתני הפרס, שראוי לו על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, מתויג אצלו ואצל הזוג נתניהו כמתנגד משטר.
אבל אני מקווה שקיש יבטל את החלטתו עוד לפני הדיון על העתירות. מי שיכול להציב לו את הסולם הוא הנשיא הרצוג. נשיא המדינה הוא סמל הממלכתיות. פרס ישראל הוא סמל הממלכתיות והמצוינות. מן הראוי שהרצוג יודיע שיחרים את הטקס, אם יהיה במתכונת שקיש מציע. במקרה זה, סביר להניח שאפילו קיש יחזור בו.
מה שמכעיס במיוחד הוא התירוץ שבו השתמש קיש להצדקת צעדו – הטענה שבמלחמה צריך להעניק רק פרסים שקשורים למלחמה. אבל העם היהודי מאז ומתמיד נשא את דגל המצוינות בהשכלה ובידע, שהיא מרכיב משמעותי בחוסנו של עמנו. דווקא בזמן מלחמה עלינו להבהיר שאיננו ספרטה אלא אומה של ספרא וסייפא; של "האדם שבטנק ינצח." אנו נלחמים כדי להגן על קיומנו, אך לא מוותרים על טעם קיומנו; לא מוותרים על המדע והרוח ועל המצוינות בהם. ויום העצמאות הוא היום הראוי להעלות בו על נס את ההישגים הללו.
 
* מקום המשפט שמה הרשע – "מקום המשפט שמה הרשע" נאמר בקהלת, וכבר שמעתי רבים מצטטים זאת בהסתה נגד מערכת המשפט ובקריאה לצמצם ולגמד את מקום המשפט בחיינו.
אני רוצה להציע פירוש חלופי לפסוק. הוא מציג את הרשע והמשפט ככלים שלובים, אך אינו מציין איזה משני חלקי המשוואה הוא הסיבה. ובכן, אני מפרש זאת כך: אם יש במקום הרבה משפט, סימן הוא שיש בו הרבה רשע, אחרת לא היה צורך במשפט. אם לא היו פושעים, לא היה צורך במשטרה, בבתי משפט ובבתי סוהר. ובמנהל ציבורי תקין אין צורך בהתערבות שיפוטית. במִנהל מושחת ורקוב, אין מנוס מהתערבות כזו. הורדת מפלס המשפט בחיינו רצויה, אך היא מותנית בהורדת מפלס הרשע. ככל שהחברה תושתת על נורמות ראויות יותר, וככל שהיא תהיה מבוססת על ערכים, יהיה בה פחות צורך במשפט.
בחברה שבה שרים מחליטים באופן שרירותי להדיח בעל תפקיד, ללא כל סיבה, כדי למנות תחתיו עסקן שיהיה חייב להם בפריימריז, רק התערבות משפטית עשויה לבלום את העוול. כאשר שר מחליט לבטל, למעשה, את טקס פרס ישראל, אחת המסורות החשובות ומרוממות הנפש ביום העצמאות, רק כיוון, שאחד החתנים, שאובייקטיבית ראוי ללא ספק לפרס, מאחר ש"הגברת" סימנה אותו כמתנגד משטר, לא יהיה מנוס מהתערבות משפטית.
מה שדרוש הוא תיקון ערכי ונורמטיבי של החברה הישראלית ושל החיים הציבוריים, כך שרשעה מסוג זה לא תעשה, פשוט כי לא ייעשה כדבר הזה במקומותינו, ולא יהיה צורך בהתערבות משפטית.
 
* שיעזבו – הרב הראשי יצחק יוסף, שאת, אתה ואני משלמים את שכרו, איים שהחרדים יעזבו את הארץ אם יכריחו אותם להתגייס.
כנראה שב"תורה" שהם לומדים, הם לא שמעו שמצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות כולן. בעבורם, מצוות ההשתמטות הטפילית גדולה יותר.
אגב, אם הם רוצים לעזוב, שיעזבו. אף אחד לא מחזיק אותם בכוח. אבל לאן הם יעזבו? איזו מדינה תשפוך עליהם הררי כסף למימון השתמטותם?
 
* ה---- מריח דם–  ראש הכנופייה העמיד שוטרי מג"ב חמושים ברובים ארוכים מול אזרחים מפגינים בתל-אביב. ה---- מריח דם. הוא רוצה לראות דם של "סמולנים" נשפך ברחובות.
 
* ובמקום האחרון – 14 ראשי ממשלה היו בישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.
 
* אדבק בשליחותי – לא אחת אני נשאל מדוע אני ממשיך לפרסם ב"חדשות בן עזר", על אף השתלחויותיו הגסות של העורך. את התשובה הטובה ביותר לשאלה אני מקבל כמעט אחרי כל גיליון מאז שהתחלתי לפרסם את כתובת הדואל שלי לתגובות. רבים מן הקוראים מודים לי על הקול שאני משמיע, מביעים הזדהות עם עמדותיי, טוענים שאני משמיע את הקול שלהם, ולעיתים מודים לי גם כאשר אינם מסכימים עם עמדותיי. אותם קוראים הם ההסבר הטוב ביותר בעבורי, מדוע נכון שלא אתייחס להשתלחויות ואדבק בשליחותי, להשפיע באמצעות הכתיבה.
 
[אהוד: אל תיתמם. אתה לא עונה לי כי אין לך תשובות ואתה מסתיר את טעויותיך. מדוע למשל טרם המצאת לי את הציטוט שבו נתניהו כביכול תומך בהתלהבות בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, כפי שהעללת בשנאתך עליו? ועד מתי תחרף ותגדף אנשים ותכריח אותי למחוק?]
 
* ביד הלשון: ועדת מירון – ועדת החקירה הממלכתית לחקירת האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, מכונה בתקשורת ובציבור ועדת מירון. זה מעניין וחריג, כיוון שעד כה נהוג היה לכנות ועדות חקירה, ממלכתיות וממשלתיות, על שם העומדים בראשן: ועדת אגרנט, ועדת עציוני, ועדת שמגר (הראשונה והשנייה), ועדת כהן, ועדת בכור, ועדת וינוגרד וכד'.
ייתכן שהסיבה לכך, היא התחלופה בראשות הוועדה. בראשית עבודתה עמדה בראשה נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור. נאור נפטרה במפתיע בעיצומה של החקירה, והחליפה אותה השופטת דבורה ברלינר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com