לפני שנים רבות באחד האמשים של שנת 1979 ירדתי לתחנת המטרו (Châtelet - Les Halles). ברציף הרכבת המהירה ה-RER. במרכז פריז. כמו בסצינה מסרט קומי אני רואה בחורה אצה רצה לתפוס את הרכבת. בידיה תיק והיא מושיטה קדימה את ידיה עם התיק להיכנס בדלת, והופ דלת הרכבת נסגרת עליה, לוקחת לה את התיק, והרכבת נעלמת הלאה. והיא נשארת המומה חסרת אונים על הרציף.
במבט לאחור אני לא יודע מה גרם לי לזהות אותה כישראלית, אבל ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא צריכה עזרה. כך הכרתי את מונה יחיה. היא סיפרה לי שהיא עולה חדשה מעיראק, מבגדד, המשפחה הבריחה את הגבול לאיראן ע"י פרדות. היא למדה פסיכולוגיה וצרפתית בארץ וכעת היא עובדת בתור אופר אצל משפחה צרפתית. בית המשפחה אני זוכר היה בית מקסים בן קומה אחת בגדה השמאלית. התיק האבוד הוחזר לה לאחר מיספר ימים ע"י צרפתי טוב שמצא אותו.
היא סיפרה לי שהיא חסרת זהות ואין לה שפה. אף שפה שהיא מדברת – ערבית יהודית-עיראקית, עברית, אנגלית, צרפתית היא אינה יודעת על בוריה והכל מתערבב אצלה.
הוריה שהסתדרו טוב בארץ עדיין בקושי דיברו עברית. אני זוכר שכיבדו אותי בסלט טאבולֶה מאכל שלא הכרתי קודם לכן. אביה עבד כבעיראק כמנהל חשבונות, ואחיה עבד כמהנדס בתעשייה האווירית.
יום אחד היא הביאה למסיבת יום הולדת שלי אישה שעלתה מגרמניה גבוהה ונאה בשם רחל שהיתה נשואה לבנו של הפילוסוף-תיאולוג היהודי-גרמני, פרנץ רוזנצוויג, שהקימה מקום התבודדות במדבר "סוכה במדבר", והיא רקדה עם בחור בשם ישראל פרייר-דרורי וולס כל כך סוער ששניהם נפלו על הרצפה. (מי היום רוקד וולס ביום הולדת?)
(מה מוזר השיר הפופולארי השנה בישראל הוא וולס. שיר אהבה אושר כהן):
https://youtu.be/K1nQX_hdop0?si=MG2SsnLlmnWQrcUY
לאחר זמן מסוים נעלמו עקבותיה. נותק הקשר והשנים חלפו. "הכל זורם" אמר הרקליטס. שיערתי שהיא ירדה מהארץ כהרבה אחרים באותה תקופה.  
והנה הפתעה. לפני כמה חודשים אני נתקל בראיון שנעשה עימה בעיתון "הארץ". מסתבר שהיא ירדה לגרמניה ונהפכה שם לסופרת מפורסמת. ידעתי שהיא ציירת כשרונית. היתה לה תערוכה בבית האומנים באלחריזי בתל אביב, אבל לא ידעתי שיש לה כשרון ספרותי. בספר שלה שתורגם לעברית היא מספרת את סיפור ילדותה בעיראק ועלייתה לארץ בדיוק כפי שסיפרה לי.
(מונה יחיא, כשהחיפושיות האפורות השתלטו על בגדאד)
https://www.kinbooks.co.il/kwhhipvwivt-hapvrvt-hwtltv-el-bgdad-1.html
שם הספר, "החיפושיות האפורות השתלטו על בגדאד", ניתן לו בהשראת מכוניות הפולקסווגן בצבע אפור, ששימשו את אנשי המשטרה החשאית שתרו אחרי מתנגדי משטר.
למה נזכרתי בסיפור הזה? נזכרתי בו לאור דבריו של הרב הבגדדי (המתחזה לספרדי) הרב יצחק יוסף המתנאה בתואר "הראשון לציון" שמאיים בירידה מציון: "שבט לוי פטור מהצבא, לא לוקחים אותם בשום פנים ואופן, יהיה מה שיהיה. אם יכריחו  ללכת לצבא – ניסע כולנו לחוץ לארץ! נקנה כרטיסים... אין דבר כזה! החיילים מצליחים בזכות בני התורה!"
ב-2013 השמיע גם אביו, הרב עובדיה יוסף ("הפה מלוכלך"), עמדה דומה לאחר שאמר גם כי אם תתקבל החלטה על גיוס בחורי הישיבות, יגיבו החרדים בירידה מהארץ. "נצטרך חס ושלום לעזוב את ארץ ישראל, לנסוע לחוץ לארץ."
https://hamal.co.il/main/הרב-הראשי-לישראל-אם-יכריחו-אותנו-ללכת-לצבא---נסע-לחול-93340
ילדי הפלג הירושלמי הליטאי פסקו שלהתגייס לצה"ל זה בגדר "ייהרג ובל יעבור", ואילו הרב העיראקי (המתחזה לספרדי) יצחק יוסף ואביו עובדיה יוסף, קבעו שזה "יירד ובל יעבור."
לאן הוא ותלמידיו יירדו מהארץ? האם יחזרו לבגדד? הסיכוי הגדול יותר שהמתחזים לספרדים ילכו לאשכנז (גרמניה).
לא רק מונה יחיא ירדה לאשכנז. האקטיביסט האנטי-אשכנזי שהפך לאנטי-ציוני, מתי שמואלוף ירד לאשכנז (גרמניה) על מנת להפוך לאשכנזי. אם הצליח להפוך באמת לייֶקֶה אשכנזי, ספק, (מן הסתם קוראים לו "אוסט יודה" פון בגדד) אבל הוא למד שם קצת את לשון אשכנז (גרמנית), והוא כותב משפטים באשכנזית (גרמנית) באותיות עבריות.
בספר שירים דו לשוני שהוציא מתנאה שמואלוף בעצמו: ""איש בין יודן דיכטר" (כלומר, אני משורר יהודי), וכיהודי-ערבי הוא כותב: "איש בין שלאכט יודן, אימיגרנט, פון עיראק". (אני יהודי רע מעיראק) שמואלוף המהגר חוזר בברלין בירת הרייך לשורשי הגירתו כדי לחיות בארץ הגירה. ישראל היא רק איזו תחנת מעבר.
"איש שראייבה הבראיש / איש כותב עברית. / דו פראגסט וארום שרייבה איש הבראיש אין ברלין / אתה שואל למה כותב איש בעברית / ואללה לא יודע." באמת איש לא מבין למה?
שמואלוף מדבר על שלוש ערים החשובות בחייו, בגדד, חיפה וברלין.
(יותם ראובני, "מלקט את חרוזי ההיסטוריה של אבותיו", "הארץ" ספרים, 21.2.20)
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-REVIEW-1.4677083
הֶר שמואלוף הוא היהודי הקוסמופוליטי שבשביל כסף יעשה הכטל, הסטראוטיפ של היהודי לפי היטלר?
לעומת שמואלוף הגזען האנטי-אשכנזי, המשוררת אמירה הס היא גזענית הפוכה כלומר אנטי עיראקית ופרו-אשכנזית. אמירה בת סלימה בת חיים יצחק יהודה, ילידת בגדד, משושלת מקובלים (ביניהם אסנת התנאית) ילידת עיראק 1943 עלתה לארץ ב-1951,  נישאה לאשכנזי עזרא בן ד"ר רות הס, וד"ר מאיר הס, יליד גרמניה,
בניגוד לחבורת "ערס פוליטיקה" שראו את "מדינת אשכנז" בשלילה, אמירה הס, הביעה גזענות חיובית פרו-אשכנזית לא רק כלפי היהודים האשכנזים, אלא יותר כלפי האשכנזים הגרמנים הארים (ודוק: אשכנז הלא היא גרמניה). והביעה תוכנית אאוגנטיקה להשבחת הזרע מהגזע השמי השחור של היהודי-הערבי דרך היהודי האשכנזי לגרמני הגוי הבלונדיני הארי.
"אורגזמות מסוגים מסוימים, יש להן השפעה על מהלך ימות חיים. אני ילידת בבל, הגעתי לישראל, בעקבות אורגזמה של הוריי שהביאוני אל היהדות, וגיליתי שיהודי עשוי כמה סוגי יהודים. יהודי ערבי. יהודי טהור אשכנזי.
"אני קצת ניטהרתי עם נישואי לייקֶה, ובתי (ניטהרה) לגמרי.  (ירדה לאשכנז-גרמניה) ונכנס בה זין של יפה תואר גרמני-(ארי) והוא גבוה ודק מראה.
"יש לי נכד גרמניום. תמים. טהור. ענוג. קולו רך. נפשו דומני כמו לחן כמו סימפוניית מלאכי שרת ועליון."
(אמירה הס, "שיר, אורגזמות מסוגים שונים", "הארץ תרבות וספרות", 28.6.19)
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.7405837
השלבים בהשבחת הגזע לפי אמירה בת סלימה-הס: ערבי – יהודי ערבי – יהודי אשכנזי – אשכנזי (גרמני) ארי טהור. דומה ששירה גזענית כזו טרם נכתבה בספרות העברית.
בניגוד אליהם, מונה יחיא לא לוקה בגזענות אנטי-אשכנזית ולא בגזענות פרו-אשכנזית. היא חיה בקלן 40 שנה ולדבריה "היא מקרה מייצג של גורל יהודי שהתמיד לאורך אלפי שנות היסטוריה. אישה בעלת זהות מורכבת שפרקי חייה הנפרדים מתפרשים על פני שלוש ארצות — עיראק, ישראל וגרמניה – אבל "בשום מקום אני לא מרגישה ממש בבית." "אין לי בית ואין לי מולדת." "אני מסתדרת עם החיים בגרמניה. זו לא תרבות שאני ממש יכולה להתחבר אליה, אבל אני מסתדרת איתה." "גם עכשיו היא לא בטוחה שיצר הנדודים שלה מיצה את עצמו לגמרי. "בעצם, תמיד חלמתי לגור בפריז — ואולי אני עדיין בדרך לפריז."  
(התגלמות אחשוורוש היהודי הנודד או הקוסמופוליטי חסר השורשים ע"פ היטלר נ.כ.).
"הטבח ב-7 באוקטובר עורר בה שלל אסוציאציות כשצפתה בזוועה על מסך הטלוויזיה מילדים שמסתתרים בתוך ערימת קש במתבן בזמן השואה, ועד החיילים המופקרים במעוזים על גדות התעלה במלחמת יום כיפור. הוא החזיר אותה לינואר 1969, היום שבו תשעה יהודים שהורשעו בריגול לטובת ישראל (לצד שלושה מוסלמים ושני נוצרים) נתלו בבגדאד. הרדיו העיראקי עודד אז את האזרחים להגיע לכיכר תחריר ולחגוג את ההוצאות להורג של הבוגדים שהביאו לתבוסת הערבים במלחמת ששת הימים. מאות אלפים מהם אכן הגיעו.
יחיא, בת 15 אז, לא היתה בכיכר. היא התחבאה עם הוריה ואחיה בביתם, ששכן במרחק של כמה דקות הליכה משם. "לא העזנו לצאת מהבית. נעלנו את הדלת וגם לא הסתכלנו בטלוויזיה. בקושי דיברנו בינינו לבין עצמנו," היא מספרת. את העדות למה שהתחולל באותו יום היא שמה בפיו של נער יהודי, חבר של גיבורת ספרה "כשהחיפושיות האפורות השתלטו על בגדאד" שיוצא עכשיו בעברית (תרגום: חסיה חומסקי פורת, הוצאת כנרת זמורה). הוא, להבדיל ממנה, העז לצאת לרחובות ולהתערבב עם הקהל החוגג.
כך הוא מספר: "ההמונים רקדו מתחת לגופות, נדנדו אותן, חבטו בהן במקלות ובענפי דקל. ילדים בגיל שלי ירו בהן אבנים מרוגטקות, כמו שיורים בציפורים ויונים. ראיתי גברים, אנשים עירוניים בחולצות ומכנסיים — לא בדואים יחפים – קופצים באוויר כדי לגעת בבוהן או לדגדג סוליית כף רגל של מישהו תלוי. רק בשביל הכיף. כדי להשוויץ בפני הנשים שלהם ולבדר את הילדים שלהם... כפות הרגליים שלהם התנדנדו מעל הראש שלי."
"אחרי הטבח של חמאס," מספרת מונה, "חילקו סוכריות לילדים ברחוב בברלין. אנשים הביעו שמחה על מוות של תינוקות. אני לא מצליחה להבין את זה. ואני מבוהלת. אומרת לעצמי 'את חיה פה, ואף אחד לא יתקוף אותך ומה את עושה עניין.' אבל קשה כרגע להיות יהודי." לאחר מחשבה נוספת היא אומרת: "יותר קשה להיות ישראלי."
לינה, בת דמותה של יחיא בספר, היא נערה מתבגרת שמנסה לנהל חיי שגרה כשהמציאות מסביב הופכת יותר ויותר מסובכת.
ב–30 בדצמבר 1970 הצליחה משפחת יחיא להימלט מעיראק לאיראן השכנה, בסיוע מבריחים כורדים שהובילו אותם כשהם רכובים על פרדים על פני המדרונות המושלגים. ומשם דרך טהרן לישראל.
(רונן טל, "הסופרת מונה יחיא: 'זו לא רק האכזריות עצמה, זו השמחה מול האכזריות,'", "אל-ארצ'", 28.11.23)
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2023-11-28/ty-article-magazine/.premium/0000018c-0feb-d2ae-afcf-3ffb21900000
קניתי מיד את הספר אך טרם הספיקותי לקראו.
 
הלוויתן (1)
זאב סמילנסקי הביישן
הסופר זאב סמילנסקי בנו של הסופר יזהר סמילנסקי, ונכדו של זאב סמילנסקי, שהיה סופר וחלוץ שהתיישב בחוות חולדה הניסיונית. דודו של אביו הוא הסופר והפובליציסט משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה וממנהיגי היישוב, הוא ביישן. מתבייש במדינה. תחת הכותרת "המדינה שאתה מתבייש בה היא המדינה שלך" הוא מייחצן בעיתון ספר שלו.
הספר "הלוויתן של סבא", סיפור לנכדים ולסבים על נכדים וסבים, מספר על סבא וסבתא המבקרים את שלושת הנכדים שלהם המתגוררים בבריסל. גיבור הספר הוא אמיר, הילד האמצעי חמור הסבר, שהשטויות שסבא גורר אותו אליהן מרגיזות ומביכות אותו. שלא ברצונו אמיר נקלע להרפתקה עם חברים בגלל משהו שסבא אומר ומאלץ אותו לחקור את הנעשה בחדרה של המנהלת בבית הספר.
"הבן הגדול שלנו עופר," מספר סמילנסקי, "חי בבריסל. הוא עזב את הארץ בגיל צעיר, מיד אחרי הצבא. הוא לא אוהב את הארץ, המקום הזה אלים מדי והוא בחור עדין, זה לא מתאים לו. הוא התחתן עם בחורה צרפתייה ויש לנו שלושה נכדים."
הוא מוסיף: "אם יהיו מושבות ישראליות כמו שיש בברלין, באוסטרליה, בקנדה, אני לא רואה בזה משהו נורא. ממילא אין מקום כאן לכולם, אז מתבקש אפילו שיהיו יהודים שיחיו מחוץ לישראל."
(גילי איזיקוביץ', "הסופר זאב סמילנסקי: 'המדינה שאתה מתבייש בה היא המדינה שלך,'" "אל-ארצ'", 7.3.24)
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2024-03-07/ty-article-magazine/.premium/0000018e-1397-d32b-ab8f-bbffbba20000
הסבא יזהר סמילנסקי כתב: "חברה, שמסכימה לשלוח את בניה ללוחמת התאבדות ורואה בה את גולת הכותרת לפטריוטיות הלאומית, הורסת את הבסיס המשותף ההכרחי לכל בני האדם, מוציאה ﬠצמה מן הכלל האנושי והופכת לצד שאין מה לדבר אתו. כשם שאין מה לדבר עם חברת קניבלים."
https://sreturns.wordpress.com/2018/10/28/על-המתאבדים/
הנכד הבלגי עופר אומר: "מבחינתי ילד הוא ילד, לא משנה אם הוא בעזה או כאן." ברור הוא הרי ניטרלי. הוא בלגי. מעניין רק אם פלמי או וולוני.
לפני שנים היתה בדיחה שרק היהודים בבלגיה הם בלגים כי השאר הם או פלמים או וולונים. היום המצב כבר השתנה. הבלגים הם המוסלמים. השאר פלמים או וולונים.
האם בעקבות בושת הסב הישראלי, והנכד הבלגי בישראל הם יזכו לאהבתם של הבלגים?
 
הלוויתן (2)
מאוד הזדהיתי עם הביקורת של משה גרנות על הספר מובי דיק ועל דברי נסיה שפרן: "משה גרנות, גם אני אחת מן הרבבות, כנראה המיליונים, שניסו לקרוא את 'מובי דיק' במלואו, ונשברו באמצע הדרך. ("חדשות בן עזר", 1930 1929). גם אני לא צלחתי את הספר שנראה לי משעמם.
השבוע ראיתי סרט שמהדהד את היצירה ומובעת בו גם הדעה שהספר משעמם. אבל הסרט עצמו מאד מעניין.
"הלוויתן", מספר על צ'רלי, מורה לספרות המלמד באופן מקוון – אך המתבייש להדליק את המצלמה במחשב שלו. הוא מודע לתגובות הסביבה כאשר נחשף גודלו הפיזי ומסתגר מן העולם בדירתו המוזנחת. צ'רלי לא סתם שמן, אלא סובל מהשמנת יתר חולנית (אַבֶּסֶת בעברית) ומדיכאון כתוצאה משברון לב. למרות עודף משקל קיצוני המכביד על בריאותו ומסכן את חייו, שם הסרט לא מתייחס אל גיבורו. הלוויתן הוא דימוי מתוך "מובי דיק" – יצירה שיקרה מאוד לליבו של צ'רלי – וכמו בספרו של הרמן מלוויל מסמל אובססיה.
האישה שמטפלת בצ'רלי, ליז, קוצבת את זמנו. בתו המנוכרת חוזרת לתמונה, ודמות נוספת ששבה ומתדפקת על דלתו היא מיסיונר נוצרי צעיר (טיי סימפקינס, "הרוע שבפנים") המשוכנע כי הוא מצוי בשליחות אלוהית. בכלל לא בטוח שיש מקום לאלוהים בסיפור הזה, המתרחש במדינת איידהו בזמן הבחירות לראשות המפלגה הרפובליקאית ב-2016.
בסוף צ'רלי מזדהה עם הלוויתן של מובי דיק בעת מותו.
https://he.wikipedia.org/wiki/הלוויתן_(סרט,_2022)
 
תהלוכת רמדאן עם דגל ישראל בביר אל מכסור
מסתבר שיש גם תהלוכת רמדאן אחרת:
https://x.com/YinonMagal/status/1767072679654269181?t=VvO4MsyQip2-BmyTGcJF8w&s=03)
 
ג'ונתן גלייזר קשוט עצמך תחילה
הבמאי הבריטי-יהודי ג'ונתן גלייזר שזכה בפרס הסרט הבינלאומי על "אזור העניין", העוסק במפקד מחנה ההשמדה אושוויץ רודולוף הס, ובמשפחתו. התייחס בנאומו למלחמה בעזה, בנאום שטען כי ישראל משתמשת בשואה כדי להצדיק את הכיבוש.
"כל הבחירות שלנו בסרט נועדו לשקף את ההווה ולעמת אותנו איתו," אמר על הסרט, "הסרט שלנו מראה לאיזה שפל הדה-הומניזציה יכולה להוביל אותנו. אנחנו עומדים כאן כאנשים המסרבים לכך שישתמשו ביהדות שלהם ובשואה לשם כיבוש שפגע בכל כך הרבה אנשים חפים מפשע, בין אם זה הקורבנות של השבעה באוקטובר או המתקפה המתמשכת על עזה."
https://e.walla.co.il/item/3649736
לאור העובדה שעשרים אחוז מלונדון הם מוסלמים, מובן רצונו של היהודי הגלותי גלייזר  לשאת חן בעיניהם. כמובן זו רק אשלייה ששונאי ישראל יאהבו אותו יותר. אבל הביקורת שלו על רווח מהשואה היא צביעות לשמה. הוא עצמו הרי גורף המון כסף מהשואה.
 
ראש השב"כ לשעבר עמיחי הירש-איילון – סמל להתנוונות השב"כ
מסתבר שמחדל השב"כ באי הבנת החמאס שהוביל לטבח שמחת תורה היו לו שורשים עמוקים. הנה ראש השב''כ לשעבר, עמיחי הירש-איילון אומר: ''מרואן ברגותי? לשחרר אותו מתי שייווצר אופק טוב יותר. הוא נלחם בנו בגלל שלא נתנו לו מדינה.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840478&forum=scoops1
פיליסטיניות בלתי נתפסת. פשוט ליקוי מאורות. מרואן ברגותי הוא מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "כתאאב שוהאדת אל-אקצא" (השהידים של הקצה) ארגון ג'יהאדיסטי מוסלמי שאינו שונה במאומה מהחמאס ומהג'יאד האיסלמי. ברגותי הוא רוצח סדרתי של יהודים (וכומר יווני-נוצרי) אם עמיחי הירש-איילון אינו יודע ומבין את זה, זהו אולי הסבר לתפישת החמאס של השב"כ. ראייתו של ברגותי כמשיח שיביא שלום היא ראיה משיחית מסוכנת ביותר.
עמיחי הירש-איילון עוד מוסיף בכך שהוא מתראיין לעיתון החמאס, אל ג׳זירה ואומר: "בן גביר וסמוטריץ׳ סוכני כאוס עם אידיאולוגיה ואסטרטגיה של דעאש ואל קעידה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840560&forum=scoops1
הבנתם? לא החמאס והג'יהאד אלא היהודים הם דעא"ש ואל קאידה. בדיוק כפי שטענו מפיצי תורת הקונספירציה בעבר. מובן שהחמאס מלקק את אצבעותיו, לא הוא דעא"ש, אלא היהודים. וגם התובע בבית הדין בהאג מלקק את האצבעות.
 
עודה בשאראת – ג'ו ביידן, אני לא מאמין לך, תמוך כמוני בחמאס!
עודה בשאראת כתב "אל-ארצ'", העיתון הערבי בעברית, היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי כותב נגד ביידן: "אי אפשר להתעלם מהתמיכה האזרחית הנרחבת בעזה בפשעים ומעשי הזוועה של 7 באוקטובר," ואת התרגום לאמירה מבצע נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, בטונות של פצצות המחריבות את עזה." "הנשיא ביידן, תמוך בישראל כרצונך. אהלן וסהלן – אך אל תתמוך במסע ההרס שלה ברצועת עזה."
"אתרגם כאן את הבית האחרון מהשיר של המשורר נזאר קבאני," כותב בשארה, "וכך אמר המשורר: 'הוא הקים לי ארמון של אשליות – אני חיה בו רק כמה רגעים, ואחר כך (אני) חוזרת לשולחני ובידי רק מילים.' קבאני לא הקים ארמונות, אך בניגוד לביידן לא הרס שום ארמון, לא בעזה ולא בשום מקום."
(עודה בשאראת, "ג'ו ביידן, אני לא מאמין לך", "אל-ארצ'", 11.3.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-11/ty-article-opinion/.premium/0000018e-28c0-dc52-abff-69c2f4380000
זה שבשאראת היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, (מה שקורין היום ערבי נוצרי), נאבק למען הפסקת אש בעזה למען הצלת שלטון החמאס ושיקומו בשעה שהחמאס גם בעד רצח נוצרים כמוהו, זה מוזר מאוד. לעומת זה לא מוזר שכגזען אנטישמי הוא מצטט מניזאר קבאני העלווי שכתב בזמנו: "היטלר השמידם בתאי הגזים והם הולכים / במעשיהם בעקבותיו ושורפים אותנו. / להיטלר לא היתה שהות מספקת להשמיד את כולם / ולשחרר את פני האדמה מרוע מעשיהם." כמובן שקבאני הערבי עלווי ידוע בעולם הערבי כ"משורר האהבה".
לבשאראת היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי יש אהבה נוצרית להגיש את הלחי השנייה לחמאס. אין תימה אפוא שעדתו "הערבים הנוצרים" נעלמו כמעט מהעולם.
 
ביידן מארגן לביבי פגישה עם ישו
הנשיא ביידן אמר בראיון: "ביבי פוגע בישראל יותר משהוא מגן עליה," וכי הוא היה רוצה להגיע לישראל שוב כדי לנאום בכנסת ולפנות לעם בישראל. ביידן סירב לפרט האם מתקיים דיונים בנושא. "אני לא רוצה להתייחס לזה מעבר לכך."
בנוסף כשנשאל על כך שהוא אומר שהוא יקיים עם נתניהו שיחת יישור קו (Come to Jesus meeting)  – והשיב: "זה ביטוי שמשתמשים בו בצורה רצינית. ביבי יודע למה התכוונתי."
הנשיא האמריקני ציין כי לישראל יש זכות להגן על עצמה ולרדוף אחרי חמאס אך הדגיש כי נתניהו "חייב, חייב, חייב" להקדיש יותר תשומת לב כדי למנוע פגיעה באזרחים חפים מפשע בעזה. "הוא פוגע בישראל יותר משהוא מגן עליה. זו טעות," אמר ביידן.
https://hamal.co.il/main/ביידן-בראיון-ביבי-93364
ועכשיו רק נשאלת השאלה על הפגישה עם ישו. האם ביידן רוצה ליישר קו עם ישו ולהטיף לנתניהו את תורתו שלעולם לא להשיב רע תמורת רע, ולהגיש את הלחי השנייה כפי שאמר ישו בדרשה על ההר? (מתי פרק ה') כלומר להציל את שלטון החמאס ולשקמו? אין סיכוי שיצליח.
 
למה שסינואר יעשה בכלל עסקה
אם הוא בטוח שביידן יציל אותו בלי שישלם מחיר כלשהו?
כצפוי יאיר-למפל-לפיד הצדיק את מתקפת ביידן על רה"מ: "מסכים איתו שנתניהו יותר פוגע מאשר עוזר לישראל."
https://www.ynet.co.il/news/article/rklkt09aa?tbref=hp#autoplay&vi=1710066971605&r=81&tvi2=11061&tvi48=10637&tvi50=15232&lti=deflated
למפל-לפיד באמת הראה בעסקת הגז עם החיזבאללה כי הוא נוטה לתורת ישו.
 
למרות אחריותה לטבח שמחת תורה רונית מרזן ממשיכה לפרשן
איך רונית מרזן המתנאה כחוקרת אקדמית לא מתביישת לפרסם הבלים לאחר שהיא בין האחראים למחדל ה-7 באוקטובר. "סינואר," כאשר כתבה: "סינואר אימץ שיח של משפחה וזכויות אדם," והוא רוצה ב"הסטה של חלק גדול מהמשאבים מהתעצמות צבאית להתעצמות אזרחית, והתקדמות להסדרה מדינית ארוכת טווח עם ישראל." (רונית מרזן, "הארץ", 17.4.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8772328
אין גבול לגיחוך. יכול היה סינואר באמת לאמץ שיח של "זכויות אדם" אם היה מכריז כי הוא מבטל את סעיף 7 באמנת החמאס לפיו החמאס מחויב לחסל את ישראל ולרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
ודוק: בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, החמאס מצהיר זאת בגלוי. מרזן שמעה רק מה שרצתה לשמוע. כשקוראים אותה אי אפשר שלא להיזכר בגרטרוד שטיין היהודייה האמריקאית הלסבית שהמליצה לתת פרס נובל לשלום להיטלר.
(נעמן כהן, "חדשות בן עזר", 1534 23.4.20)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01534.php
"סינוואר," מסבירה עתה מרזן, "שחיסל משתפי פעולה עם ישראל, לא היה יכול להסכים שיטילו דופי בגבורה, בגבריות ובפטריוטיות הלאומית שלו, ושמישהו אף יעז לייחס זאת להצלת חייו בידי רופא ישראלי. כל זאת קרה בעודו מתמודד עם שלל גברויות יריבות: הגבריות ההגמונית הישראלית, שחתרה לבדל אותו מהקהילות הפלסטיניות; הגבריות הרופסת של הרשות הפלסטינית, שפעלה להחלשת משילותו ולהתקוממות נגדו; הגבריות הלא אלימה של ארגוני החברה האזרחית, שהעדיפו חיים על פני מוות."
(רונית מרזן, "המלחמה היא עוד שלב במאבק של סינוואר על גבריותו", "אל-ארצ'", 11.3.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-10/ty-article-opinion/.premium/0000018e-2884-d1b8-a5de-e9dcc6b00000
הבנתם כל ההתקפה של החמאס היתה בגלל בעיית הגבריות של סינואר.
שוב מטעה מרזן בהסבריה את הציבור.
 
מהי הסיבה שבגינה החבר דוד אמיתי הפסיק ב"עיון וכתיבה"?
החבר דוד אמיתי מכנה אותי "רודף שמות" אך ממשיך להסתיר (מבושה?) את שמו המקורי,
לשמחתי הוא גילה יושרה ולא הכחיש את העובדה שלמרות מאמציו הרבים הוא לא הצליח למצא בזמנו כעובד בגבעת חביבה אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה. הוא כותב לעורך: "לאחר שנים ארוכות בהן ויתרתי על העיון והכתיבה בפרסום שבועי זה כפי שהסברתי לך בזמנו" ("חדשות בן עזר", 1932) ואני סקרן לדעת מה היתה הסיבה שהוא הסביר בזמנו שבגינה הוא הפסיק את ה"עיון וכתיבה" ב"חדשות בן עזר"? האם הפסיק לפרסם משנחשפה ערוותו (יומרתו) לחנך ערבים לדו-קיום, ומכך שהתפרנס מזה במשכורת שמנה, ולמעשה ביזבז את כספי הציבור באשליות, כאשר לא ניתן היה למצא שם אפילו ערבי-מוסלמי אחד מערביי "הדו-קיום" שאינו גזען? 
 
עבודה סוציאלית בין החמאס אונר"א והאוניברסיטה העברית
אחרי שחמאס התנאו בצילומיהם על השתתפות עובדים סוציאליים של אונר"א במעשי הטבח שביצעו. והנה פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן – מרצה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית אומרת: "את הציונות צריך למגר"! "זו מכונת הרג. הם ישתמשו בכל שקר. הם התחילו בתינוקות המשיכו באונס הם ישתמשו בכל שקר. עם מיליון שקרים. היה אונס ב-7 לאוקטובר? "ישראל תמיד משקרת."
https://x.com/Now14Israel/status/1767247378392719484?t=uSNdV_bM10is3y7Xr0exAg&s=03)
ומוסיפה: "אני שמחה שיהודים מפחדים כשאני מדברת ערבית לידם. מגיע להם לפחד על מה שהם מעוללים לפלסטינים.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840557&forum=scoops1
על הפרופסורית האנטישמית הזו כבר כתבתי לפני חמש שנים:
 
מרצה אנטישמית באוניברסיטה העברית
פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן – מרצה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית – נשאה הרצאה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק שכותרתה: "טכנולוגיות אלימות בירושלים הפלסטינית."
בהרצאה שהציגה על סמך מה שהיא כינתה "מחקר אקדמי" היא אמרה: "מרחבים פלסטינים הם מעבדות, תעשיית הביטחון בישראל משתמשת בהם כתצוגת תכלית ההמצאה של מוצרים ושירותים של תאגידי הביטחון בישראל מתודלקת על ידי עוצר ארוך טווח ודיכוי של הפלסטינים על ידי צה"ל," הסבירה המרצה הישראלית הבכירה לנוכחים. לאחר מכן תיארה שצה"ל עורך ניסויים גם בילדים פלסטינים: "ילדים פלסטינים מבינים שהם צד לניסויים של ישראל."
פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן, היווניה-ארמנית-נוצרייה, שהסתערבה עקב הכיבוש הערבי, הציגה תורה אנטישמית קלסית במימון האוניברסיטה העברית.
מהאוניברסיטה העברית נמסר: "הדעות שהושמעו על ידי פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן לא מייצגות ולא מבטאות בשום צורה או אופן את האוניברסיטה העברית ולא את הנהלת האוניברסיטה, אלה הם דעותיה האישיות שמבטאות אך ורק את עצמה."
http://rotter.net/forum/scoops1/533565.shtml
ודוק: האוניברסיטה העברית אינה אנטישמית, אלא רק מממנת את האנטישמיות.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01424.php
הפיליסטינית הבורה והאידיוטית שלהוב-קיבורקיאן אינה יודעת שהחמאס מחוייב גם לרצוח אותה כנוצרית, בכל מקרה היו צריכים לזרוק אותה מזמן מהאוניברסיטה, ולמגר את אויבי הציונות.
והנה לאחר שכתבתי את הדברים הודיעה האוניברסיטה העברית שהיא משהה את עבודתה.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=840644&forum=scoops1
ושוב לא ברור למה רק משהה ולא מפטרת? יש לפטרה מיד (שלא תפחיד סטודנטים יהודים) ולהעמידה לדין על הסתה לתמיכה בחמאס ולחיסול המדינה.
נעמן כהן