* להוציא את הגלות מהיהודים – תגובה פופולרית על דברי הרב יוסף שאם המדינה תכפה גיוס על החרדים הם ירדו מהארץ, היא: אחלה, שיעזבו, נממן להם את הכרטיסים, זה  win-win וכד'.
כציוני, הגישה הזו אינה מקובלת עליי. הציונות לא נועדה לפתור את בעיית הציונים אלא את בעיית היהודים. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי כולו, גם של מתנגדי הציונות. הציונות נועדה להוציא את היהודים מהגלות ולהוציא את הגלות מהיהודים. כפי שאיננו מוותרים על היהודים שטרם יצאו מהגולה, כך אל לנו לוותר על היהודים שחיים בארץ ישראל אך הגולה טרם יצאה מהם. איני רוצה שהחרדים ירדו מהארץ, אלא שיחזרו בתשובה, יחזרו לחיקו של עם ישראל ויעלו למדינת ישראל.
תפקידנו לסייע להם לחזור בתשובה. יש לזכור שהם תינוקות שנשבו. כל חייהם עברו שטיפת מוח. הבעייה היא שאנחנו מממנים את מערכת החינוך המחנכת לגלוּת והשתמטות. העזרה הגדולה ביותר שאנו יכולים להגיש לאחינו החרדים, היא לנתק אותם מהפטמות של אוצר המדינה. להפסיק לחלוטין את מימון מוסדות החינוך העצמאי ואת הישיבות החרדיות. במקביל, עלינו לטפח את מערכת החינוך הממלכתי חרדי, שכפופה למטרות החינוך הממלכתי, מלמדת לימודי ליבה ומחנכת להשתלבות במדינת ישראל ולא לבדלנות.
אם כך נעשה – הם ובניהם ובנותיהם יודו לנו. את אחיי אנוכי מבקש.
 
* תפקידם של בני לוי – הרב הראשי יצחק יוסף הגדיר את החרדים המשתמטים "בני שבט לוי", והצהיר: "שבט לוי פטור מהצבא. לא לוקחים אותם, בשום פנים ואופן."
ממתי מגזר בישראל מסמיך את עצמו להיות שבט בישראל?
אבל האם אכן שבט לוי השתמט מהמלחמה? כדי להשיב על השאלה הזאת, כדאי לנו לעיין בפרק ד' בספר במדבר. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל.
תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תוכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בהמשך התנ"ך נפגשנו עם הארון ונוכחנו בכך, כאשר הארון הובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. קראנו על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. למדנו על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חִשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.
הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.
אך בימינו, כשאין משכן ואין ארון הברית, מה תפקידם של בני לוי? על כך השיב הרמב"ם, שלמלחמת מצווה, כולל מלחמת כיבוש הארץ – הכול יוצאים והכול חייבים בה, אפילו חתן לאחר חופתו, שהתורה פטרה אותו ממלחמת רשות: "נקי יהיה לביתו שנה אחת." גם הוא חייב לצאת למלחמת מצווה. אם כך הדבר, הרי דומה שקל וחומר הדבר ביחס לשבט לוי, שלגביו לא מצינו שהתורה פטרה אותו במפורש מאיזו מלחמה שהיא, וודאי שבמלחמת מצווה גם הוא חייב.
אין מלחמת מצווה יותר מהמלחמה שלנו על ארץ ישראל ועל קיום המדינה היהודית. מי שעורקים ממלחמת מצווה, בטענה שהם בני לוי הפטורים ממנה כביכול, אף שהם כלל ללא בני לוי ובני לוי אינם פטורים ממנה – כופרים בעיקר. ובאשר למלחמת רשות – גם לגבי הפטור לבני לוי ממלחמה זו, יש מחלוקת,
והנה, ציטוט מעניין מדברי הימים: "וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא, בָּאוּ עַל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה, לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו, כְּפִי ה'... מִן בְּנֵי הַלֵּוִי – אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן וְעִמּוֹ – שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת. וְצָדוֹק נַעַר גִּבּוֹר חָיִל וּבֵית אָבִיו שָׂרִים – עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם. (דברי הימים א' י"ב, כ"ד-כ"ז).
 
* מי מכר את הרבנות – לפני כשנה, לקראת השתתפותי בסמינר הרעיוני של הרבעון הרביעי, התבקשתי, כמו כל משתתף, להכין תמונה שמסמלת בעבורי את הישראליות. התמונה שבחרתי היתה של שלושת הצנחנים בכותל, מיד לאחר שחרורו. התמונה הזאת, והסרטון עם קול השופר ליד הכותל – מקומם מובטח בכותל המזרח של עם ישראל לדורות. שחרור הכותל והר הבית הוא אחד הרגעים הגדולים ומרוממי הנפש בהיסטוריה של מדינת ישראל.
אין זה מקרה, שבד בבד עם הכוחות הלוחמים הראשונים, הופיע הרב הראשי הצבאי שלמה גורן. וכך גם כשצה"ל הגיע לקבר רחל ולמערת המכפלה. וכך במלחמת סיני ובמלחמת השחרור. וכאשר השתחרר הרב גורן, הוא נבחר במהרה, אחרי תקופת ביניים קצרה כרב העיר ת"א, לתפקיד הרב הראשי האשכנזי.
האם אפשר לדמיין היום אדם כמו הרב גורן בתפקיד הרב הראשי לישראל? הרב גורן המשיך את מסורת הרבנים הציוניים, החל ברב קוק מייסד הרבנות הראשית לארץ ישראל והמשך ברב הרצוג והרב עוזיאל, הרבנים הראשיים הראשונים למדינת ישראל. ואילו היום וכבר שנים לא מעטות, החרדים הלא-ציונים השתלטו על הרבנות הראשית. מעצם השתייכותם למגזר מתבדל, לבם גס לצרכי המקום והזמן. כך למשל, במקום מהלך לאומי גדול של הכרה ביהדותם של העולים מחבר המדינות, הפכה הרבנות לגוף הפועל להקשות ככל יכולתו על גיורם של העולים, ובכך יצר בעיה לאומית וחברתית קשה.
הרבנות הראשית לישראל היא גוף ממלכתי. היא קמה בידי מי שראו בישראל ראשית צמיחת גאולתנו. היום היא נשלטת בידי מי שרואים במדינת ישראל כספומט. זאת, חרף העובדה שהציבור החרדי כלל אינו זקוק לרבנות הראשית, הוא בז לה. הוא לא מכיר בכשרות שלה. גדולי התורה שלו אינם מעלים על דעתם להתמנות לרבנים הראשיים. הוא שולח אליה דרג ב'. מבחינתו הרבנות היא מאגר לאספקת ג'ובים לאנ"ש. אוי לחילול השם. איך הידרדרה הרבנות הראשית לדה-ציוניזציה ודה-ממלכתיזציה כזו? איך כבשו החרדים את הרבנות מהציונות הדתית והשתלטו עליה?
האשמה בכך היא, במידה רבה, על השמאל הציוני. כדי להבין זאת, אחזור לתרגיל המסריח. בתרגיל המסריח (1990) פירק שמעון פרס את ממשלת האחדות עם הליכוד בניסיון להקים ממשלה צרה עם החרדים בראשותו. התרגיל נכשל בסופו של דבר, אולם הוא מלמד על הלך הרוח באותה תקופה בשמאל הציוני. השמאל הציוני בראשות מפלגת העבודה הפנה עורף לציונות הדתית, בשל המחלוקת המדינית, והעדיף את החרדים. הוא העדיף שותפות עם חרדים לא ציונים על פני ברית ציונית עם שותפינו לבניין הארץ ולהגנה על המדינה. עזר ויצמן אמר אז את האימרה המיוחסת בטעות לשולמית אלוני: "אני מוכן לחבוש שטריימל 4 שנים למען השלום." הלך הרוח הזה הביא את מפלגת העבודה לסייע לחרדים להשתלט על הרבנות הראשית ולהדיר ממנה את הציונות הדתית. לימים, הליכוד כרת ברית עם החרדים שהפכו חלק מהמחנה המתקרא, אוי לאירוניה... "לאומי", וכחלק ממנו העמיק את אחיזתם ברבנות הראשית.
וכך, שתי מפלגות חילוניות, מטעמים ציניים זרים, מכרו את חיי הדת במדינה לחרדים לא ציונים. כך גם בדילים עם החרדים למינוי דיינים. ואח"כ מתבכיינים על הדיינים הקנאים, הקיצונים, המיזוגינים, שממררים את חיינו. וכעת הרבנות הראשית היא גורם המעודד השתמטות מצה"ל והרב הראשי, שאנו משלמים ממיסינו את משכורתו המנופחת, מאיים בירידה המונית מהארץ אם המדינה תנסה לגייס את החרדים.
יש לקוות שכל המפלגות הציוניות, שבניהן לוחמים כתף אל כתף בעזה, ישלבו זרועות לשחרור הרבנות הראשית מהאחיזה החרדית ולהשבת עטרה ציונית ליושנה; שעל כסאם של הרבנים הרצוג ועוזיאל שכתבו את התפילה לשלום מדינת ישראל יישבו רבנים שהתפילה הזאת נמצאת בסידור שלהם. גם אז יהיו מחלוקות רבות עם הרבנות בנושאי דת ומדינה, אך תהיינה אלו מחלוקות בין ציונים, המאמינים במדינת ישראל. הלוואי שאת תפקיד הרב הראשי יאיישו רבנים כדוגמת הרב שרלו, הרב סתיו, הרב מדן, הרב בני לאו והרב תמיר גרנות.
 
* חובת גלות – השגנו את תגובתו של התנא אבטליון על דברי הבלע של הרב יוסף: "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָּחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת."
 
* האחרון לציון.
 
* שופטים מטעם  –אם יריב לוין יקבל כוח למנות שופטים מטעם, שופטי העליון יהיו ברמתו של יצחק יוסף.
 
* האלטרנטיבה – בנימין נתניהו, בתחכום פוליטי רב, החל מאז 7 באוקטובר למתג את עצמו ואת המערכת הפוליטית ברוח של "רק נתניהו ימנע מדינה פלשתינאית". נתניהו הבין, שאחרי 7 באוקטובר יותר ויותר ישראלים מבינים שעצמאות פלשתינאית בלב הארץ, בפאתי גוש דן, היא סכנה קיומית. את הסנטימנט הזה הוא רוצה לנכס לעצמו ולמנף לתמיכה בו. כדרכו, הוא נבנה מפלגנות ומחנאות, מ"אנחנו והם" או אם לדייק יותר "אני והם". הם יביאו למדינה פלשתינאית בפאתי ת"א. רק אני אמנע זאת.
גנץ ולפיד לא הביעו תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית, אך גם לא הביעו התנגדות, ובכך הם משחקים לידיו של נתניהו, עד כדי סכנה שהוא עוד עלול להיבחר חרף האסון שהמיט על המדינה.
כדי למנוע זאת, יש לשבור את המשוואה. הדרך לכך היא יצירת אלטרנטיבה, של כוח פוליטי גדול הדוגל בקו אנטי-ביביסטי, במובן של ממלכתיות, מדינת חוק, טוהר מידות, אי-כניעה למשתמטים והחרמת הכנופייה הכהניסטית ומתנגד נחרצות למדינה פלשתינאית עצמאית. כוח ציוני ניצי ממלכתי.
הכרזתו של גדעון סער על התנתקות תקווה חדשה מן המחנה הממלכתי עשויה להיות הצעד הראשון במהלך של בניין כוח כזה. לבניין כוח כזה יש לצרף כוחות, כמו נפתלי בנט, יועז הנדל, יוסי כהן ודמויות חדשות במערכת הפוליטית. הכוח הזה, שאי אפשר יהיה להקים בלעדיו ממשלה, יתנה את הקמת הקואליציה בהימנעות מכל צעד שעלול להקים מדינה פלשתינאית ממערב לירדן. גם ליברמן, שאיני רואה אותו חלק מן הכוח הזה, עשוי להיות חלק מן העמידה על העיקרון המדיני הזה. זו הזדמנות להקמת ממשלת אחדות לאומית, שתכלול את הכוח הניצי הממלכתי, את המחנה הממלכתי, את יש עתיד ואת ישראל ביתנו – ממשלה גדולה ורחבה.
 
* וידוא הריגה – הנציב הכללי של אונר"א, פיליפ לזריני, איים שסוכנות אונר"א נמצאת על סף מוות, עקב הפסקת המימון של מדינות במערב, לאחר שנחשפה מעורבות רבים מעובדיו בטבח. אם דבריו נכונים, הם צריכים לשמח כל אדם שוחר שלום בעולם. מדובר בארגון שנולד בחטא. במקום שסוכנות הפליטים של האו"ם, המטפלת בפליטי מלחמה בכל העולם ומסייעת לשיקומם בתוך חמש שנים, תטפל גם בפליטים הפלשתינאים, הוקמה סוכנות לפלשתינאים בלבד, עם הגדרה ייחודית להם בלבד של פליטים, מה שמאפשר לאנשים את הגדרת הפליטות כבר 75 שנה, ללא כל קשר למצבם, והורשתה לדור שני, שלישי, רביעי וחמישי. במקום שיקום הפליטים, עוסקת הסוכנות בהנצחת מעמד ה"פליט" הפיקטיבי, לצורך הנצחת הסכסוך, באמצעות הנצחת תביעת "זכות" השיבה, שמשמעותה הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. טיפוח חלום ה"שיבה", הוא טיפוח הסכסוך הנצחי עד השמדתה של ישראל. זו הסוכנות שמערכת החינוך שלה היא חממה להצמחת מחבלים רוצחים ואנסים. זו הסוכנות שהמוסדות שלה ברצועה הפכו למתחמי טרור. זה הארגון שאלפים מעובדיו הם מחבלים פעילים והשאר מחבלים מעצם היותם עובדי סוכנות טרוריסטית. אם נכונים דברי לזריני, והסוכנות להנצחת הסכסוך היא אכן על סף מוות, מן הראוי לעשות לה בהקדם וידוא הריגה.
 
* מה ביידן רוצה? – ביידן מצהיר שהוא דבק בתמיכתו בישראל ובמלחמתה הצודקת למיגור חמאס ומזהיר אותה שפעולה ברפיח היא קו אדום. יש סתירה ברורה בין שתי האמירות הללו. אם ישראל לא תפעל ברפיח, רפיח תמשיך להיות שטח של חמאס. כוחות חמאס השולטים בה ימשיכו לפעול. האם דמם של תושבי כרם שלום, חולית, סופה וניר יצחק, הסמוכים לרפיח, סמוק פחות מדמם של תושבי היישובים הסמוכים לעזה וחאן יונס? אך הבעיה אינו מקומית, כי אם כוללת. אסור להפסיק את המלחמה הזאת בלי לרסק לחלוטין את כוחו הצבאי והשלטוני של חמאס. ללא רפיח, המטרה הזו לא תושג. הדרך היחידה למנוע את הפעולה ברפיח היא כניעת חמאס, התפרקות כוחותיו ברפיח מנשקם והסגרתם לידי צה"ל. אבל איך זה יקרה, כאשר ארה"ב מפעילה לחץ כבד על ישראל לבטל את הפעולה?
 
הטעות הגדולה שלנו היא סגנון הפעולה, שלא לקחה בחשבון את ממד הזמן. ככל שהמלחמה מתמשכת ונמרחת, הלחץ על ישראל גובר. במקום בליץ ומלחמה בת שבועות ספורים בעצימות מלאה, אנחנו מורחים את הזמן, זוחלים ושעון החול אוזל. והחטופים נמקים בשבי חמאס. כזכור, עסקת השבויים הקודמת נעשתה כאשר הלחץ הצבאי על חמאס היה במלוא העוצמה. כלל ברזל מספר 1 בניווט הוא, שכאשר את מתברבר, חזור למקום האחרון שאתה מכיר ותמשיך משם. אחרי שאנו מתברברים כבר חודשים של קיפאון במקביל למלחמה בעצימות נמוכה, ראוי לחזור לדרך שצלחה.
 
* משרד התעמולה החמאסי – סוכנות התעמולה האפקטיבית ביותר של חמאס היא משרד הבריאות של הארגון. נתוני ההרוגים העזתים במלחמה מוצגים כאמת מוחלטת, למרות המוניטין הלא-מי-יודע-כמה של הערבים בדיווחי אמת. ע"ע ההודעות של חמאס בעקבות הפגיעה של רקטת חמאס בבית חולים. אבל גם אם הנתונים המספריים נכונים, הם מסלפים את המציאות, כאשר מדברים על 30 אלף הרוגים ואין מציינים את העובדה שמחציתם מחבלים חמושים. יחס של 50% חמושים בין ההרוגים באזור אורבני צפוף, כאשר חמאס מתחבא בבונקרים ומשתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי, הוא הישג בלתי נתפס, חסר תקדים. במקום להעלות זאת על נס, מדקלמים את תעמולת חמאס. "הארץ" חוזר שוב ושוב על המספר. ביידן מדבר על שלושים אלף הרוגים כשישראל מחפשת מחבלים. ניתן להבין מהדברים שישראל מחפשת מחבלים ובינתיים הורגת 30,000 אזרחים.
אחרי טבח 7 באוקטובר, ישראל חייבת למוטט את חמאס. היא חייבת זאת לעצמה ולעולם החופשי כולו. ואין לתת למחבלי חמאס חסינות, בשל הסתתרותם מאחורי מגנים אנושיים.
(*הערה זו נכתבה לפני פרסום דו"ח של מומחה בינלאומי לסטטיסטיקה שהטיל ספק של ממש באמינות הנתונים).
 
* מוזיקת רקע – יום שלישי 12.3. אני גוזם בחלקת הכמהין בתל מחפי. מוזיקת הרקע שמלווה אותי הבוקר – נפילות ויירוטים. אני מודה שיש יצירות ערבות יותר לאוזן.
 
* איך אומרים בעברית גלייזר? – יהודון.
 
* פסולת אנושית – טבח 7 באוקטובר הצית את דמיונם של האנטישמים בעולם, מימין, משמאל ומהאסלאם, ועורר את גל האנטישמיות הגדול והחמור ביותר מאז השואה. כאשר יהודי חסר חוליות כמו גלייזר מפגין את סלידתו מזכות ההגנה העצמית של המדינה היהודית, כדי לשאת חן בעיניי האנטישמים, הוא בעיניי פסולת אנושית.
 
* ממה הם מפחדים? – באחד הצרורות האחרונים הצגתי רשומה של תיקון 2024 עם התגובות – הסתערות מאורגנת ומתוזמרת של מאות ביביסטים שתוקפים אותם כסרבנים/סמולנים/בוגדים וכו'.
ויש לכך תמונת ראי, מצד שמאל, גם אם בשפה פחות אלימה. למשל, גונן בן יצחק, מראשי הבלפוריה וכל המחאות מאז ועד בכלל השתלח בהם בציוץ, שבו כינה אותם "זאב ימני בעור של כבש."
כשהימננים תוקפים אותם כי הם סמולנים והשמאלנים תוקפים אותם כי הם ימנים, נשאלת השאלה מי הם?
הם אנשי הרוב השפוי; מילואימניקים שנדרו נדר להביא את רוח האחדות שחוו במלחמה אל האזרחות, אל החברה הישראלית. מחנה הקרע על שני אגפיו רואה בהתארגנויות כמו תיקון 2024 איום. הם מפחדים מהרחוב המתון שמתעורר ומרים ראש ויוצא נגד הקרע ונגד מחרחרי השנאה.
 
* מי שאינו לומד מההיסטוריה – מדוע אתה מכנה את עוצמה "יהודית" כנופייה? שואלים אותי. הרי זו מפלגה לגיטימית, בהשגחת בג"ץ.
לא. זו לא מפלגה לגיטימית, למרות השגיאה של בג"ץ. ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה יכולה לספר על מפלגות "לגיטימיות" מסוגה, שנבנו מהרפיסות של הדמוקרטיה שלא התגוננה, עד שהיה מאוחר מדי. מי שאינו לומד מההיסטוריה, נדון לחזור עליה.
 
[אהוד: כלומר, לדעתך, המגובה לדבריך באוהדים רבים, מפלגת בן גביר היא מפלגה נאצית?]
 
* מדינת אפרטהייד – הסיבוב השני של הבחירות המוניציפליות הוקדם ביומיים בשל הרמדאן.
ובשוקנית – מדינת אפרטהייד.
 
* בית שמש נפלה.
 
* קו לבן דק – ספר חדש: "אנצאר, קו לבן דק – סיפורו של מחנה השבויים בדרום לבנון", ספר הביכורים של דותן נווה.
מתוך הספר (ע' 76): "כוחות החי"ר של צה"ל הוזנקו כדי לאבטח את העברת האסירים למחצבה. בשיחות עם אותם לוחמים לשעבר, גם ממרחק השנים, חוזרים כולם על תחושת התסכול שליוותה את שהותם במקום. אורי הייטנר, ששהה באנצאר בסתיו 1983, מספר:
הייתי לוחם בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. היינו באימון בתקוע, ובאוקטובר הגענו לאנצאר. שם תדרכו אותנו שיש ידיעות על ניסיון בריחה מהמחנה, ולכן מפנים את המקום ומעבירים את האסירים למכלאה זמנית. אנחנו הוזעקנו כצנחנים, שזה לא בדיוק מי ששומרים בדרך כלל על אסירים, למקרה שתהיה אלימות ויהיה צורך בהתערבות. באותו לילה התבצע הפינוי למחצבה, שעבר בשקט. בסופו של דבר לא היה צורך בהתערבות שלנו והנחנו שסיימנו, אבל למחרת אמרו לנו להקים אוהלי סיירים. המחצבה היית מעין מכתש עמוק מוקף בגדרות תיל, שנחפר על ידי דחפורי די-9 יומיים-שלושה קודם לכן. היו שם אוהלים של הצלב האדום ואנחנו היינו למעלה, מעליהם, במאהל משלנו, והיינו צריכים למנוע בריחות. בכל פעם חשבנו שהנה, בסוף השבוע נצא משם – 'עד סוף השבוע, עד סוף השבוע,' חזרנו ואמרנו... אבל בסוף נשארנו שם כחודש וחצי. התפקיד שלנו היה תפקיד מאוד 'לא צנחני' – לשמור על שבויים, ומאוד לא אהבנו אותו. לא היה שום מגע בינינו לבינם, והכל התנהל דרך הצלב האדום או האו"ם. שמרנו מלמעלה, כשהיו כל הזמן שניים–שלושה אנשים שפטרלו מסביב. למטה, האסירים התנהלו באוטונומיה מוחלטת, ואני זוכר שכל הזמן צחקנו שהאוכל שלהם הרבה יותר טוב משלנו. עשינו תפקיד שמאוד לא הלם את ההכשרה שלנו. מדי פעם היינו מתאמנים שם, יוצאים לריצות, ואני זוכר גם מסע אלונקות קשה מאוד, אבל בגדול, היינו מתוסכלים מאוד."
 
* ביד הלשון: עמישר – רס"ן עמישר בן דוד, בן מושב קשת בגולן ותושב עלי, נפל בקרב בחאן יונס. לפני כשנה תרם עמישר כליה, לאדם שאינו מכיר.
רחל הבר, יו"ר עמותת "מתנת חיים", העוסקת בתרומות כליה אלטרואיסטיות (כלומר לאנשים שהתורמים אינם מכירים), סיפרה על עמישר, והסבירה את שמו הייחודי. עמישר נולד בשביעי של פסח, שבו קוראים את שירת הים. ומכאן השם: עמישר, עמי שר.
יהי זכרו ברוך!
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com