על ספר שיריה של עין טור-מלכא –
"שובי נפשי לתכלתך"
מוסד ביאליק, 2004, 384 ע'
לאומנות מכל סוג היה מאז ומעולם דין ודברים עם האל עם המוות ועם המין. "שלום" עם שלושה אלה מניבים, על הרוב, אמונה, וזאת אולי הסיבה שמקומה של האמנות היא בשולי שוליה של ההוויה החרדית. קונפליקט עם אלוהים, לבטים על היות האדם בן-תמותה וייסורי המין – אינם בבחינת "בון טון" אצל שלומי אמוני ישראל. ולמה אני מקדים כל זאת? כי ב"אסיף השירים" שלפנינו יש עשרות שירים בהם "מככב" האל, ומעמדו הוא תמיד כמעמדו בסידור התפילה – מהולל ומקולס ומלופף בחנופת המאמין:
ונרכין ראשינו השניים
בפני הבוצר העליון.
"לבי כאשכול לפניך", ע' 6 (ההדגשה במקור)
אלוהים מלביש את ההרה
בכתונת של שמחה.
"כתונת השמחה", ע' 37
ומה הדיבור נבור לנו
כדי לברך את האלוהים
בורא האור
"האור בגשם", ע' 57 -58
מן הילדות ועד זעקת המוות החסומה
אל מי נפן לרחמים, לבד
אל אלוהים?
"אלף בית של הלב", 113
לולא אתה העליון
המביט בגבי כשמש בעבי הגופים –
ונשיתי תוחלת.
"כשהייתי ילדה…", ע' 114 (ההדגשה במקור; ראו גם ע' 8, 10, 12, 38, 56, 79, 133, 138, 140, 211, 229, 274, 274 , 283 , 292 ועוד רבים)
 
אני, שקיבלתי "פטור" מיראת האל, משקיף תדיר אל השירים המשבחים ומהללים את האל בספקנות גדולה באשר לכנות כוונותיהם של הכותבים. אני מסוגל להיכנס לעורו של אדם מאמין ולהבין את כמיהתו אל האל ואת יראתו מפניו; אבל שבחים והלל נראים בעיניי כצביעות וכחנופה בעלמא. משורר אמת הוא המאמין שכתב את שירת איוב המתריסה כלפי האל: "ארץ ניתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה, אם לא אפוא מי הוא?" (ט' 24), או המאמין הספקן שכתב את הגיגי קוהלת: "מי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ?" (ד' 21). לעומתם, משורר תהילים יכול לפלוט שקר גס כגון: "לא ייתן לעולם מוט לצדיק. ואתה אלוהים תורידם באר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם…" (נ"ה, 33-34).
חיפשתי ב"אסיף השירים" את ההתרסה, את הספקנות, ואמנם מצאתיה רק בשיר אחד – בשיר "אוד הגווע", שאיננו מתוארך, אך על פי תוכנו, הוא בוודאי נכתב בעקבות מוראות השואה:
אתה העליון, מחשבה נעלמה,
שים את עינך בארובה
הגבוהה אשר לכבשן
והבט לתוך התופת.
 - - -
אני העד האחרון. מה מאוד
אחפוץ להיות עד אלוהים.
השה היהודי יחפוץ להיות לעד
לפניך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט
אם במותנו תהילתך?
"אוד גווע", ע' 130 (ההדגשות במקור)
השואה מוזכרת בצורה מפורשת עוד פעם אחת ("יהודי הלבנה", ע' 132), ומלבד אלה אין בכל הספר הגדול הזה, שמאגד בתוכו את כל שירתה מנעוריה ועד ימינו אלה (ג' קרסל מציין בלקסיקון שלו שעליזה טור-מלכא פירסמה את שירה הראשון כבר בשנת 1941!) שום נגיעה ישירה אל המאורעות הגדולים שעברו על עמנו – לא ההעפלה, לא מלחמת השחרור, לא העלייה ההמונית והקליטה הקשה, לא המלחמות המרות עם שכנינו, לא המהפכים הפוליטיים – כאילו כל אלה לא התרחשו כלל במולדת שהיא מקדישה לה עשרות שירי אהבה! לעומת זאת, יש בספר זה שירי קינה מרעידי לב רבים לנופלים במערכות ישראל מימי שמעון בר-גיורא ("נשים מבכות", ע' 39), ועד אנשי הקומנדו והטייסים שנפלו במלחמות ובמבצעים הצבאיים האקטואליים ביותר. חלק מהלוחמים מוזכרים בשמם, כגון – דוד תמיר, בנה של אחותה רות ("עלי צל", ע' 278, "שמש בגבעות דום ודם", ע' 279), שמואל שווייצר ("על מות חייל הקומנדו הימי שמואל שווייצר", ע' 269), שאול פנואלי שנפל עם הל"ה בדרך לגוש עציון ("שיח בין נער הי"ד לבין אימו", ע' 120), יאיר, הוא אברהם שטרן ("יאיר", ע' 157), אלי כהן  המרגל שלנו בדמשק ("אלי כהן", ע' 292), יעקב רז שמת בגבורה בשנת תרצ"ח ("זמרת האש", ע' 334), ועוד שירים רבים המקוננים על הצעירים שחירפו נפשם למען העם, למען ירושלים, למען המולדת ("דווי שיר השרים", ע' 68), "ייסורי אימהות", ע' 122, "השחר קם", 152, "ללוחמים קינה", ע' 153, "זמר לחייל", ע' 160, "את אחיי הקנאים אבקש", ע' 275, "בתווך", ע' 277, "קינה",  ע' 280, "שיח לוחם לאביו", ע' 289, "פחד האותיות החלולות", ע' 355, "מדוע אין ציפורים על קרקע בית הקברות?" ע' 360).
כאמור, העוגן היחיד אל האקטואליה של המדינה הוא שירי קינה על אלה שחירפו נפשם לאורך השנים באירועיה העקובים מדם, ושירים אלה בהחלט מזעזעים את נימי הנפש, והמשוררת שהייתה בצעירותה בין לוחמי הלח"י, איננה משאירה מקום לספק באשר לצוואה שמחרפי נפשם אלה השאירו אחריהם:
אם רועי העם הזה
הולכים קו לקו צו לצו
ממבוסה למבוסה –
אתה, אבי,
הבה מנָעֵם מתת לאוייב
רגב מולדת:
כי חיק הוא רגב מולדת
בו דם חיינו
זהב נפשנו
"שיח לוחם ואביו", ע' 289
לא מפליאה היא העובדה שמכל הדמויות המקראיות בחרה המשוררת להתרכז בשמשון, הגיבור הטראגי שעמו בגד בו, כפי שלדעתה בגד העם בלוחמי חירות ישראל (ע' 73, 273).
נראה לי שחטיבה חשובה בספר זה היא חטיבת שירי הטבע, והמיוחד בהם הוא הדו-שיח בין הנוף וההגות הפילוסופית. אין בחטיבה זאת גילויי מכמני נפש לא מוכרים, אבל בחלקם הגדול הם נוגים ונוגעים בנימי הנפש, כמו –
איני יודעת מה פשר מראות טבע
 הלובשים לעיתים דמות חזון –
ולבנו מתייצב לעומתם:
קרבת מהויות.
אין הם נוף, ואנו מעבר לבשר;
המה כלי, ואנו כלי,
לאשר לא-יכונה בשם.
אותה עת, נועם אמת
יאחזנו
"איני יודעת", ע' 201; וראו ע' 3, 4, 12, 13, 23, 42, 57, 106, 223, 230, 234, 252, 294, 304, 309, 323, 326, 327 ועוד).
ההגות נלווית למעשה גם לשירי האימהות הרבים שבאסופה, וגם לשירי האהבה, שהם חטיבה גדולה ומכובדת בפני עצמה בספר. שירי האהבה הם טוטאליים מאוד, בעיקר בחלק הראשון של הספר:
מי יתנני ואהיה לך כאדמה
אל מול כף רגל אדם
שוטחת געגועיה
והייתי לך כמו המים הגואים אל החמה.
"לפניי ולפנים", ע' 10
בחלק מן השירים האלה יש רמזים (רק רמזים!) ארוטיים, כגון "לעת הושקו רעדו הצמחים מתשוקה" (ע' 95), או "חותם הלב" (ע' 61), אך מרביתם מרמזים על טוטאליות בהתמסרות לאהוב, הם נוגים והגותיים מאוד (ע' 10, 15, 18, 27, 35, 36, 64, 75, 76, 77, 81, , 88, 91, 93, 112, 186, 202, 206, 266, 236, 353).
שירי האהבה בתחילת הספר מרמזים על הדדיות באהבה, אך בהמשך יש אכזבה מרה מאי ההיענות מצד האהוב:
אבל אם תעזבני,
והייתי מכוונת מאוד לכאב.
"התוודות", ע' 81
היות לך אהובה
לא יכולתי, כי לא אהבתני.
"ימים רבים", ע' 202 (ראו גם ע' 169, 317).
לא פלא הוא שבין מעט המשוררות המוזכרות בספר, היא בחרה לשיר שירים לאלזה לסקר-שילר (ע' 115), ולסילביה פלאת (ע' 285) – שתיהן, כידוע, לא רוו נחת מאהבותיהן.
לא הבחנתי בתמורה בפרוסודיה ובתכנים בין שיריה הראשונים ובין שיריה המאוחרים. אינני סבור שיש בשירתה הרכבי לשון המיוחדים לה, להוציא את הלשון הגבוהה, בה נוקטת המשוררת בכל ארבעת הקבצים שבספר. שיר אחד אולי יוצא דופן מהבחינה הזאת, הלא הוא "במשפט" (ע' 171-173) הבנוי בתבנית של חקירת שתי וערב בין גבר לאישה בפני שופט, אך, מקרה זה, אני מטיל ספק אם מדובר בכלל ביצירה ספרותית שניתן לכנותה בשם "שיר".
הספר הוא עב כרס ומכיל ארבעה קבצים: שלושה ראו אור לפני שנים – "קן של זרדים" (1963, 1989), "שירת הבארות" (1972, 1989), "אשמורה השלישית" (1989), ואילו הקובץ הרביעי בספר "שער חריסית" רואה אור לראשונה באסופה זאת. עצתי לקורא: יש פנינים בספר, וכדאי לטרוח למצוא אותן, אבל בהחלט מותר לדלג על שירים טרחניים, שגם ממן המין הזה לא חסר בו.
משה גרנות
 
אהוד: בשעתו פניתי למוסד ביאליק בהצעה להוציא לאור את כרך כל שיריה של אסתר ראב שאספתי, ונעניתי בשלילה. היא לא ניראתה בעיניהם משוררת חשובה דיה כדי להוציאה לאור אצלם. לבסוף הכרך יצא לאור בזב"מ בסיוע כספים שגייסתי ממקורות שונים, גם משפחתיים.