על הרומן של רונית סטלקול אברם

"כשהפרח נפתח"

ארגמן מיטב, 2023, 284 עמ'

אני מבטיח בנקיטת חפץ להבהיר בהמשך את הכותרת שבחרתי לרשימה זאת, כשאני מצטט בשיבוש קל את דבריו המפורסמים של בנימין זאב הרצל. אבל קודם אני חייב לפרוש בתמצית את סיפור המעשה של הספר:

 נופר, אישה יפיפייה בשנות הארבעים לחייה, מכהנת כמרצה מבוקשת מאוד באחת המכללות, היא נשואה לעומר, שהביא עימו בת שנולדה למתנדבת שוודית, ויש לה מזיווג זה גם בת שלה. ובכן, נופר מהופנטת על ידי אחד הסטודנטים שלה, צעיר יפיוף בשנות העשרים לחייו, צעיר מדהים ביופיו ומשום הכריזמה שלו הוא מבוקש על ידי כל אישה (בכל גיל!) שפוגשת אותו. ינאי זה נשוי ליעלה, ולהם בת. כאמור, הצעיר היפה והמוכשר הזה (הייטקיסט מצליח), שבעיני נופר דומה לאל יווני, קובע עמה פגישה בדירת סתרים שלו, והיא חשה כורח נפשי עמוק לציית לו. בדירה זאת מתקיימות התעלסויות מדהימות בעוצמתן, כאשר הסופרת מפרטת את כל התנוחות, מיצי הגוף, האורגזמות והצריחות שבעקבותיהן. ינאי מתגלה כמאהב מדהים שיודע לנגן על גופה כווירטואוז, ובתחילת היחסים בין השניים היא מתנהגת כשפוטה שלו, ומוכנה להיענות לכל הפנטזיות שלו, כולל גבר נוסף שיהיה נוכח וצופה בשעת המעשה, ובהמשך – גם גבר אחר שייקח חלק בחגיגה המינית הזאת.

אבל בהמשך היא הופכת למלכה, ואילו ינאי ומלוויו (כפי שאבהיר בהמשך) הופכים ל"נתינים" שלה החייבים למלא את כל הפנטזיות המיניות שלה, ואלו הן: להתעלס עם אישה, להתעלס עם גבר זר לחלוטין, לשחק משחק מזרחי של אישה נחשקת באוהל בדווי, לגרות שיפוצניקים בחשיפת איברים מוצנעים.

בזמנו הודה הוגה הדעות ישעיהו ליבוביץ' כי הוא מעדיף רומן פורנוגרפי על פני עיון בדף גמרא, לאמור, למרות האתוס המקובל (והצבוע!), אין איש שלא יציץ בשקיקה אל מכמני הסקס, מתנתה המרתקת של הבריאה. אבל באמת לא הייתי מסווג את הרומן שלנו כרומן פורנוגרפי משלוש סיבות: התיאורים העסיסיים של מעשה האהבה כתובים בנימה פיוטית ממש – אזכיר כאן רק את הסינאסתזיה המופיעה מספר פעמים: "ריח היופי" (עמ' 51, 137, 200); הפרטנרים לסקס מאוהבים ממש (לא שכורים על ידי מפיק של מופע/סרט), ומוכנים לפרק את משפחותיהם על מנת שיהיו יחד אפילו כחוק; הסופרת נמנעת כמעט לחלוטין משימוש במילים המוניות כשהיא נוקבת באיברי המין – האיבר המין הנשי, למשל, מופיע בכל הספר בכינוי "הפרח" (ראו עמ' 112, 122, 146 , 193, 194, 271). מכל מקום, קריאת תיאורי ההתעלסויות המדהימות שבפרקים אלה תגרום להנאה צרופה גם לשומרי הצניעות במשטר ההיאטולות באיראן.

הרומן שלנו מתאפיין בנטייה להוביל את הקורא לעולם של אגדה, למרות שמדובר בתשתית ריאליסטית: האירועים מתרחשים במאה העשרים (מאירוע התאומים בניו-יורק – עמ' 29 – ועד שנות העשרים של המאה ה-21), הגיבורים עוסקים במלאכות מוכרות: הרצאות, הייטק, הדרכת טיולים, ציור וכד'. אבל, כאמור, הנימה האגדית, כמעט רומנטית, מורגשת לכל אורכו: קודם כול, כמעט כל הגיבורים יפים בצורה מופלגת, כשבמציאות רובנו מכוערים או סתמיים; כל הגיבורים כישרוניים, ומצליחים בצורה יוצאת דופן בעיסוקיהם (הרצאות, הייטק, ציור, חיבור רומן), ינאי יודע אנגלית רהוטה; נופר זוכה, בתיווכו המבורך של ינאי, לעשרות אורגזמות ביום (עמ' 94, 115).

אני מבקש לציין כי בנימה של אגדה נכתבו אינספור יצירות מופת מסיפורי יוסף בספר בראשית ואודיסאוס אצל הומרוס, ועד "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר ויילד וז'אן ואלז'אן של ויקטור הוגו. נראה לי שהקורא מעוניין להציץ בעולם המושלם שהאגדה מעניקה לו ברוחב לב. מה שכן הטריד אותי היתה השאלה כיצד כל ההילולה המינית הזאת שמתחוללת בין נופר לינאי איננה מתגלה לבני הזוג? הנאהבים הרי משתוללים ממש: בדרך לימי עיון ינאי מענג את "הפרח" שלה ביד אחת (היא לא לובשת תחתונים), ונוהג ביד השנייה; הוא מענג אותה בספרייה לנוכח קוראים רבים, היא מפשקת רגליים אל מול בחור בבית קפה, הם יוצאים לטיולים, לחוף קיסריה. נופר נוסעת עם ינאי אפילו להולנד, מבלים במלון קרלטון, בצימרים בצפון – איך באמת כל זה אינו מתגלה ליעלה, אשתו של ינאי, ולעומר, בעלה של נופר? הרי לדירת המסתור צריך לשלם ארנונה, מיסי ועד, מים, חשמל, כל החשבונות האלה בוודאי מגיעים לידיה של יעלה. וכן, הרי שכנים "טובים" בדירת המסתור בוודאי נדהמים מהמתארחים שם?

ובכן, לחידה הזאת יש פתרון מדהים בסוף הספר, ואני מבקש לעשות חסד עם הקורא, ואשאיר את זה בסוד. מה כן אגלה? שהסוף טוב – אחרי 20 שנה של פירוד בין נופר לינאי (היגר לאוסטרליה כדי לרפא את רעייתו החולה במחלה סופנית) הם זוכים לאיחוד מאושר, וכן אספר שיש בסוף התרחשות מדהימה – עומר וינאי, שניהם, מענגים את נופר, והיא זוכה לפליאתו של עומר לאינספור אביונות.

לא שכחתי את הבטחתי ברישא של הרשימה: לאחר האיחוד המחודש בין ינאי לנופר, נופר פותחת מרכז להעצמת נשים בתחום המיני, והיא קוראת לו "כשהפרח נפתח", שם היא מספרת את קורותיה הכמוסות, ומעודדת את הנשים שאם תרצינה – ההנאה ממין תתגשם – אם תרצינה – זו אינה אגדה.

אני סבור שדי במה שכתבתי כדי למשוך קורא פוטנציאלי לקרוא את הספר.

משה גרנות