במשך דורות היה יוסף טרומפלדור סמל ומופת של גיבור לאומי. קרב הגבורה בתל-חי היה מרכזי באתוס הלאומי ודבריו של טרומפלדור, "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו," הוצבו על כותל המזרח של התרבות הציונית.
מאז שנות השבעים, חל כרסום באתוס הזה. לפתע החלו מטילים ספק בשאלה האם טרומפלדור אמר את הדברים והמהדרין המציאו סיפור, שעל פיו הוא הטיח קללה ברוסית. הכחשת אמירתו של טרומפלדור היתה למיתוס חדש. אפילו אנשים שיצאו בעד האתוס של תל-חי סייגו את דבריהם באמירות כמו "בין אם באמת אמר את הדברים ובין אם לאו," אבל המחקר ההיסטורי הרציני קובע חד-משמעית שטרומפלדור אמר גם אמר, בשעות גסיסתו, למספר אנשים, את המשפט המיוחס לו (בעברית קצת עילגת, של עולה חדש, ששופצה בידי ברנר לפסוק המוכר). אגב, גם לפני האירוע, בהזדמנויות רבות, בכתב ובע"פ, גם במכתבים אישיים, הוא הביע את המסר הזה.
לצד הטלת הספק באשר לאמירת המשפט – עצם הדברים עוררו התנגדות. מה כל כך טוב למות? מה זה פולחן המוות הזה? להיפך, טוב לחיות בעד ארצנו.
ודאי שטוב לחיות למען ארצנו. אין ספק שטרומפלדור היה הראשון לומר זאת. אין שום פולחן מוות, גם לא כמיהה למוות ולא האדרת המוות בדבריו. מהו ה"טוב" שבמשפט הזה. טוב – לא במובן של "כיף" אלא של "ראוי". לא כיף למות בעד ארצנו, אלא שראוי לסכן את החיים למען תקומת העם והמולדת.
ומה שהיה ראוי לפני 104 שנים, כשטרומפלדור אמר את הדברים, ראוי גם היום, כאשר מדינת ישראל ממשיכה להילחם על קיומה, מול אוייב הפועל להכחדתה. בטבח השבעה באוקטובר נוכחנו שוב, שהברירה שלנו היא להישחט או להילחם.
כל חייל קרבי המשרת בצה"ל, כל תומך לחימה החוצה את קווי האויוב – כל אלה יודעים שהם מסכנים את חייהם, והם עושים זאת ברצון ובלא פקפוק. שלוש מאות אלפי לוחמי המילואים, שרצו אל תוך התופת, רבים מהם מבלי שנקראו, ידעו היטב שהם מחרפים את נפשם, אך הם נכונים לכך. כן, צוואתו של יוסף טרומפלדור עדין פועמת בלבבות ועדין מניעה גם את דור נכדי הנכדים של טרומפלדור. וגם הם מבטאים את האמת של תל-חי; קודם כל במעשה אך גם באמירה. הם אמרו זאת והם כתבו זאת והם הנציחו את צוואת חייהם במכתבים שכתבו עם כניסתם לקרב, "למקרה ש..." לדאבון לבנו, מאות לוחמים נפלו, ומכתביהם ראו אור.
כתב סמ״ר שי ארוס ז״ל, שנפל בתקרית הנמ״ר בצפון רצועת עזה, למשפחתו ולחברתו: "...שמחתי לעשות את מה שאני עושה, להציל אנשים ולשמור על המדינה, כי זה משהו שתמיד רציתי. משהו שתמיד היה חלק ממני מאז שהייתי קטן ועכשיו היתה לי ההזדמנות לעשות זאת ולתת מעצמי גם למדינה. אז שתדעו שכל זה לא היה לחינם והיה שווה את זה. ושכל עם ישראל ימשיך במסורת הזאת ולאהוב את המדינה כי אנשים לא נפלו פה סתם ויש אנשים שצריכים לשמור פה. אני יודע שזה יהיה קשה אבל אני רוצה שתמשיכו איך שאתם. תמשיכו בחיים, תתנו מעצמכם כמה שאתם רק יכולים, תהיו משפחה מאוחדת. ואדר, אהובה שלי, תמשיכי בשלך. זה יהיה קשה אבל אני באמת רוצה שתהיי מאושרת כמו עכשיו ותמשיכי הלאה. ...סבא, אני יודע שתמיד האמנת בי והיית מאוד גאה בי שנהייתי לוחם. אז תהיה גאה גם עכשיו כי לא נפלתי לחינם."
כתב לוחם השריון במילואים רס"ל יוסף גיטרץ, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה: "הייתי עושה אותו דבר אם הייתי יכול לבחור שוב. עשיתי את הבחירה הזאת בעצמי והלכתי איתה עד הסוף. נפלתי בכבוד למען עמי. אין לי חרטות. הייתי יכול לא ללכת לכאן ולהסתתר. אבל זה היה מנוגד למה שאני מאמין ומעריך ולמי שאני מחשיב את עצמי."
כתב לוחם גבעתי סמ"ר עדי לאון, שנפל בקרב בצפון הרצועה: "אני יוצא למלחמה בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת, ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות, הזקנים והנשים שהיו חסרי אונים מול התופת של חמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי, בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי."
כתבה סמ"ר עדי אודיה ברוך, לוחמת במילואים שנקראה למילואים בצו 8 ונהרגה מירי רקטה על שדרות: "אני רוצה שתחגגו את החיים ולא תתאבלו על מותי. שתקומו כל בוקר עם חיוך וגעגוע בלב, ולא תיתנו לאף שניה מחייכם להתבזבז."
סמ"ר שחר פרידמן, לוחם בחטיבת הצנחנים, שהוקפץ מחופשת השחרור, ונפל בקרב בעזה, אמר בראיון לכתב וויינט רגע לפני הכניסה לרצועה: "כשחיילים יוצאים לחופשה, הפנטזיה שלהם זה לאכול שווארמה. שלנו זה ללכת לקברים של החברים שאיבדנו. אבל קודם אנחנו רק רוצים לנקום את נקמתם. זה מה שאנחנו רוצים. אם ייתנו לנו לעשות את העבודה, ניתן פה שקט ל-50 שנה. אין פה אחד שאין לו חבר הרוג. המ"פ שלי אמר ביום הראשון למלחמה 'אני מוכן למות.' ואני כמוהו. אם קורה משהו, אני מוכן למות בעד המדינה שלנו."
כתב סמ"ר לביא ליפשיץ מסיירת גבעתי שנפל בקרב בצפון הרצועה: "אינני מצטער על גיוסי לסיירת גבעתי ולפלגה ג' אשר נמצאתי בה. זה דבר אשר אני אסיר תודה עליו. היכולת לפגוש חברים כמו אלו שמצאתי בצבא היא יוצאת דופן. תודה למדינה אשר נתנה לי את ההזדמנות הזאת ותודה לחבריי שנתנו לי את הצ'אנס לחיבור יוצא דופן. ...אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו – אין היא מתישה – אלא בונה. אין דבר שהקשה עליי יותר מהבטלה, ולכן אני מבקש מכל הסובבים אותי – תעשו תמיד."
כתב רס"מ יוסי הרשקוביץ, מנהל בית ספר ולוחם במילואים שנפל בעזה: "אני רוצה לבקש בקשה אישית מכל אחד: לא להגיד לשון הרע על עם ישראל. שום דבר. אל תגידו מילה רעה. כלום! לא לחזור על מה שהיה לפני. אין שמאלני, אין ימני, אין חרדי. יש יהודים. החמאסניקים הנאצים לא עניין אותם במה בחרת ומה אתה חושב... זה חשבון הנפש שצריך כל הזמן לשים בראש שלנו. לא להגיד לשון הרע. להתגבר בזה... תבחרו בטוב, תעשו צדקה ותתפללו... תהיו חזקים. נתראה בקרוב בע"ה אחרי ניצחון גדול וישועה גדולה."
כתב רס"ל בן זוסמן, לוחם במחלקת סיור של גדוד הנדסה קרבית במילואים: "גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. היתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי, ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק... עוד נקודה חשובה מאוד מאוד: אם חלילה אפול בשבי, חי או מת, אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד יפגעו בגלל איזו עסקה לשחרורי. אני לא מרשה לכם לנהל קמפיין או מאבק או משהו כזה. לא מוכן שישוחררו מחבלים תמורתי. בשום דרך, צורה או עסקה. אל תפרו את המילים שלי בבקשה. אני אגיד את זה שוב, יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם."
כתב סרן יפתח יעבץ מיחידת מגלן, שנפל בהסתערות על מחבלים שחדרו לנחל עוז ב-7 באוקטובר: "עוד מעט נעמוד בשטחי הכינוס בתדריך אחרון לפני יציאה, בידיעה ברורה (לפחות לי) שאנחנו יוצאים למבצע שלא כולנו נחזור ממנו... אני מנסה לדמיין את השעות הקרובות. להוביל את הדבר הזה, להיות שם ראשון בחלק הכי מורכב. זה בדיוק מה שחינכתם אותי לעשות. וכשהמחשבות מעט בורחות, למה אנחנו ולמה עכשיו, התשובה ברורה לי מאוד. להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזאת, זאת לא גבורה עילאית, זה סטנדרט. ואם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר." את הדברים הוא כתב ביולי האחרון, לפני מבצע "בית וגן" בג'נין.
כתב רס"ר אלקנה ויזל, לוחם מילואים שנפל בקרב בעזה: "אם אתם קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לי משהו. קודם כל במקרה שנחטפתי לשבי החמאס אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא – פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה יותר מוחץ. אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תיטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתערות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן חיים של אהבה, תקווה טוהר ואופטימיות. תסתכלו לאנשים היקרים שלכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה ושיש להם הרבה בשביל מה לחיות. תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים! ב'צוק איתן' כבר נפצעתי. היתה לי את הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך, זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי פעם."
הבאתי כאן דברים שכתבו עשרה לוחמות ולוחמים שנפלו בקרבות. דבריהם הנם עדות לדור – דור של מאות אלפי לוחמות ולוחמים, שיצאו להגן על המולדת, על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. אפשר לתמצת את דבריהם לארבע מילים, שנאמרו השבוע, לפני 103 שנים בתל-חי: "טוב למות בעד ארצנו." אלה דברים של אנשים אוהבי חיים, כפי שכתב אלקנה: "תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים!" ומתוך אהבת החיים הזו, הם חירפו את נפשם במסירות נפש עילאית.
כתב יוסף חיים ברנר בהספדו לטרומפלדור וחבריו: "תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ...השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע: 'טוב למות בעד ארצנו'?
טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו."
שנה מאוחר יותר נרצח ברנר במאורעות 1921.
טרומפלדור וחבריו נפלו בתל-חי בי"א באדר תר"פ, 1920, באחד הסבבים הראשונים במלחמה שאף פעם לא די לה, המלחמה על ארצנו. 29 שנים לאחר מכן, בי"א באדר תש"ט, לפני 75 שנים בדיוק, שחרר צה"ל את העיר אילת. כעבור חמש שנים נוספות, לפני שבעים שנה בדיוק, בי"א באדר ב' תשי"ד, נטבחו 12 ישראלים באוטובוס שהותקף בידי מחבלים במעלה עקרבים. בי"א באדר ב' שנה זו, לוחמים לוחמי צה"ל בעזה ובגבול לבנון. זו אותה המלחמה, מתר"פ ועד תשפ"ד, וסופה אינו נראה באופק. וככל שתמשך, אנו נחושים להילחם על ארצנו ולא נתן לחורשי רעתנו לממש את זממם.
במאמרו "עדות לדור", במאורעות תרצ"ו 1936 (שקטעים ממנו הבאתי לפני שבועות אחדים במאמרי "הקלות הבלתי נסבלת של הפינוי"), כתב המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון: "דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוה. לא תל-חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ היתה לנו תל-חי, תלים חיים."
גם הדור של בנינו הלוחמים, רשאי לומר הן לברל והן לטרומפלדור וחבריו: לא ביישנוכם!
 
2. צרור הערות 20.3.24
* מחיר הדשדוש – התפקיד שארה"ב בהנהגת ביידן משחקת בשלבים הנוכחיים של המלחמה הוא שלילי. ביידן, בהשפעת הפלג ה"פרוגרסיבי" במפלגתו, פועל להקשות עלינו את מימוש המטרה, שהוא עצמו הביע בה תמיכה ברורה – מיטוט חמאס. אי אפשר למוטט את חמאס ללא פעולה ברפיח, וביידן, שיודע זאת, מפעיל על ישראל לחץ מאסיבי להימנע מהפעולה, תוך העברת מסרים מאיימים בדמות החלטה אנטי ישראלית במועה"ב ואפילו אמברגו על נשק ותחמושת או איסור על ישראל להשתמש בתחמושת אמריקאית ברפיח. המדיניות הזו של ארה"ב, בשעת מלחמה, מכעיסה ומאכזבת מאוד. אך עלינו לשאול את עצמנו מה חלקנו בהתפתחות הזאת.
ברמה של שנים אחורה, עלינו לתהות איך הגענו לכך שבשנה ה-76 לעצמאות ישראל, אין לישראל די תחמושת תוצרת עצמית למלחמה כזו? זה אחד המחדלים שראוי לחקור בוועדת החקירה. אך חלקנו הראשי בהידרדרות הזאת, הוא באופן שבו מתנהלת המלחמה. בראשית המלחמה, התנהל שיח ציבורי על אורך החבל שיש לנו מארה"ב והעולם. היו שדיברו על שבועיים, על שלושה שבועות, על חודש, לא יותר מחודשיים. המודעות הזאת היתה חייבת לדרבן אותנו למתקפה מהירה, במלוא העוצמה, בלי לעצור, עד הניצחון; עד מיטוט חמאס והחזרת החטופים. למרבה הצער, לא נהגנו כך. במקום להשתלט ביום הראשון למלחמה על ציר פילדלפי, עד עתה לא עשינו זאת. גם תחילת התמרון הקרקעי התעכבה יתר על המידה. התמרון בלחימה עצימה נמשך עד עסקת החטופים הראשונה. לאחר מכן הורדנו הילוך, ועוד הילוך, ועוד הילוך. שיחררנו את המילואים. הוצאנו חלק ניכר מהכוחות הסדירים. ואף שיש לנו הישגים טקטיים מרשימים מדי יום ביומו, איננו מתקדמים להכרעה אסטרטגית.
מה קרה לנו? איך מדינה, שבהיותה בת 19 גברה בשישה ימים על שלושה צבאות סדירים + תגבור עיראקי ושילשה את שטחה ובהיותה בת 25, כאשר הותקפה במפתיע בידי שני צבאות סדירים חזקים, מאומנים ומיומנים, הצליחה מתוך נחיתות לנצח בתוך 19 יום ולהגיע לפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר – אינה מסוגלת להכריע בחצי שנה ארגון טרור שאין לו חיל אוויר, שריון וארטילריה? איני מצפה להשוואה של 1 ל-1. אני מודע למשמעות של מלחמה נגד ארגון טרור וגרילה ולשוני בינה לבין מלחמה בצבא סדיר, ולכן איני חושב שאם ניצחנו שלושה צבאות בשישה ימים נחסל את חמאס בשש שעות. אבל חצי שנה?!
ובינתיים, כבר חצי שנה שעשרות יישובים בגבול לבנון מפונים, ללא תאריך יעד ואופק לחזרתם, תוך הרס פרנסתם ועסקיהם, וישראל אינה מסוגלת לפעול נגד חיזבאללה, ובמקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב אנו מבססים רצועת ביטחון בתוך ישראל, במקום ההתיישבות, וכל זאת כי איננו יכולים להילחם בצפון כאשר אנו נלחמים בעזה... אבל אנחנו לא ממש נלחמים בעזה. ובמלחמת הדשדוש הזאת אנו עלולים להמשיך לדשדש שם עוד חודשים ארוכים. מחיר הדשדוש הזה הוא גם מדיני. ככל שהזמן נמרח ונוצרת בעייה הומניטרית בעזה (אמיתית או מדומה), והתקשורת העולמית מבליטה את הקורבניות של התוקפן ומגנה את המתגונן, והלחץ הערבי ושל הרחוב ה"פרוגרסיבי" משפיע על מקבלי ההחלטות, כך ישראל מבזבזת את האשראי שקיבלה בעקבות הטבח. וככל שאנו מדשדשים, גם האחדות שאפיינה אותנו כאשר המלחמה היתה בעוצמה רבה, מתמסמסת, והמחאות שאנו רואים ברחובות הן רק הקדימון למבוא. אנו עדיין במלחמה, אבל בעצימות כה נמוכה עד שאין תחושת מלחמה בציבור ואנו מידרדרים חזרה לשיח ה-6 באוקטובר, עוד לפני הפעולה ברפיח ובלבנון. וככל שאנחנו מדשדשים והמלחמה נמרחת ונמרחת, כך מתארך הסיוט של החטופים והסבל של משפחותיהם. אני משוכנע, שבדרך פעולה אחרת כבר היינו ממוטטים את חמאס ומחזירים את החטופים ואולי גם מטפלים בחיזבאללה. אבל אנו במלחמת דשדוש, ואלה התוצאות.
וכיוון שאנו מדשדשים, והוצאנו את כוחותינו מאזורים רבים, וטרם עיצבנו את היום שאחרי – היום-שאחרי כבר כאן בפועל, אבל אנו משאירים ואקום שחמאס תופס אותו. ואנו נאלצים לשלם בדם בבית החולים שיפא שכבר טיפלנו בו, כי חמאס שב והשתלט עליו. ההימנעות מעיצוב היום-שאחרי הוא מחדל מדיני חמור. נתניהו טיפס על העץ של התנגדות לשלטון אזרחי של רש"פ, אך אין לו אלטרנטיבה, ואנו מחמיצים את הישגי המלחמה. שלטון אזרחי של רש"פ, עם כל מגרעותיו, עדיף על האפשרויות האחרות, ותפקיד המנהיגות הוא לבחור במצב נתון את האופציה הטובה ביותר או במקרה שלנו – הרעה פחות. אך את הדשדוש הצבאי מלווה דשדוש מדיני. את הנעשה אין להשיב. הזמן שאבד כבר לא יחזור. קשה מאוד יהיה להניע מחדש את מכונת המלחמה במלוא עוצמתה. אך האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר. ראש הממשלה מניף את דגל הניצחון המוחלט, שלא ברור בדיוק מה זה, אך במקום מלחמת הכרעה וניצחון הוא גורר אותנו למלחמת דשדוש ומסמוס. ולאלה שטוענים שנתניהו מורח בכוונה את הזמן, מטעמים פוליטיים – הם טועים. גם מבחינה פוליטית הוא רק מפסיד מהדשדוש הזה.
 
* מהדשדוש בשטח לדשדוש במו"מ – הסערה התורנית היא האגדה על כך שדרעי אמר ששחרור החטופים אינו פיקוח נפש ולכן הקבינט לא התכנס בשבת. ומכאן, "הוכחה" שלא איכפת לממשלה מהחטופים, אחרת למה לא התכנסו בשבת? או שהנה, כפייה דתית, מצד חרדי, שבעיניו שחרור החטופים הוא לא פיקוח נפש.
ולמה ברור שזו שטות? כי אילו הבעייה הייתה השבת, הקבינט היה נפגש בצאת השבת. או בראשון בבוקר. אנו מנהלים מו"מ קשה עם אוייב ברברי, שאינו רוצה לשחרר את החטופים, כי הוא רואה – אילו האחריות היתה על כתפיהם, גם הם לא היו נכנעים להן. הקמפיין לשחרור עכשיו, עם ההאשמות כלפי ממשלת ישראל שאינה עושה די לשחרר את החטופים, עם הסיפור כאילו הישיבה היתה חייבת להיות בשבת אחרת יהיה זה פיקוח נפש, רק מרחיק את הסיכוי לשחרר את החטופים. יש להפעיל לחץ על הממשלה, אבל בכיוון אחר לגמרי. הלחץ צריך להיות להגברת הלחימה וחזרה לתנופת הלחימה העצימה, כמו זו שהביאה לעסקת החטופים הקודמת. כאשר סינוואר חש שהחבל מתהדק סביב צווארו הוא הסכים לעסקה. מאז, הדשדוש בשטח מקרין על דשדוש המו"מ.
 
* איום בלי שיניים – ראש הממשלה, שר הביטחון, השר בני גנץ והרמטכ"ל מבהירים חזור והבהר שישראל תבצע את הפעולה ברפיח, אולם בשטח שום דבר לא מתקדם, שום דבר לא זז, צה"ל אינו נערך, אין טיפול בפינוי האוכלוסייה האזרחית מן העיר. זה לא רציני. אולי אין כוונה לבצע את הפעולה, אלא רק להפעיל לחץ על חמאס כדי שיתגמש במו"מ לשחרור החטופים? גם אם זו המטרה, היא לא תושג באמצעות דיבורים. איום אפקטיבי יהיה רק אם ישראל תיערך בכל הרצינות למימושו, מתוך כוונה אמיתית לבצעו אם חמאס יעמוד במריו ובדרישותיו האבסורדיות במו"מ. אם ישראל תיראה כנמר של נייר, לא תהיה כל תזוזה. לא יהיה ניצחון בלי למוטט את כוחות חמאס ברפיח.
 
* התמכרות לפינוי – ההתמכרות לשקט ולמיגון היא ליבת המחדל שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר. במקום שהטבח יגמול אותנו, דומה שאנו מתדרדרים להתמכרות לסם מסוכן אף יותר – התמכרות לפינוי יישובים.
 
* די לדשדוש!
 
* אחריות – על דברים שברוח אין חלים חוקי החומר. למשל – אהבה. האם יש לי מאה אחוזי אהבת ילדים והיא מחולקת בין ילדיי כך שכל אחד מהם מקבל 33.33% אהבה? כמובן שלא. כל אחד מקבל 100% אהבה.
הוא הדין באחריות. אם מנהל מאציל סמכויות לסגנו, יש לסגן 100% אחריות על התחום שבאחריותו, אך אפילו מיליגרם של אחריות אינו נגרע מאחריות המנהל.
בתפקידי ניהול שמילאתי, ביזרתי סמכויות למנהלי המשנה וכל אחד מהם היה אחראי כלפיי במאה אחוז על המשימה שנטל. והיה לי ברור ש-100% מהאחריות על מה שהטלתי עליו נשאר אצלי. מי שאינו מבין זאת אינו מבין אחריות מהי. ומי שאינו מבין אחריות מהי – אינו כשיר למלא תפקידים שכרוכה בהם אחריות. ובוודאי לא בתפקיד שכרוכים בו 100% אחריות לקיומה, ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל.
 
* מי ימנה את הצמרת הבאה – הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, מפקד פיקוד הדרום, מפקד אוגדת עזה ובעלי תפקידים אחרים, נושאים באחריות למחדל, ויהיה עליהם לתת את הדין וללכת הביתה. אולם אסור להם לעשות כן בטרם האחראי הראשי, מר מחדל, יתפטר או יוחלף בבחירות. אסור שמי שאחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה, שהמיט עלינו את האסון הכבד ביותר בתולדות הציונות, ימנה את בכירי מערכת הביטחון הבאים.
 
* ההחלטה החשובה ביותר – מכל ההחלטות שקיבל נתניהו מתחילת המלחמה, החשובה והטובה ביותר היתה ביטול החלטתו של ראש הכנופייה למנוע מערביי ישראל את הכניסה להר הבית והדרת ראש הכנופייה מהדיונים בנושא. נתניהו ידע בדיוק מה כוונתו של ראש הכנופייה – להצית תבערה ולעורר את ערביי ישראל למהומות דמים. הרי זה מה שהוא מנסה לעשות מתחילת המלחמה. הוא מקווה שערביי ישראל יתנו לו את ההזדמנות לממש את האידיאולוגיה הכהניסטית ולממש את חלומו להיות המצביא של מלחמת חורמה נגד ערביי ישראל. נתניהו יודע שבן גביר וסינוואר שותפים, כל אחד מהצד שלו, לאותה מטרה, הוא מבין שהמטרה הזו מנוגדת לחלוטין לאינטרסים של מדינת ישראל בכלל ובפרט להשגת יעדי המלחמה, ולכן הוא סיכל את הניסיון.
כיוון שנתניהו קיבל את ההחלטה, הקרדיט עליה מגיע לו. אולם ספק רב אילו היה מקבל אותה החלטה אלמלא המחנה הממלכתי היה בממשלה. אלה שקוראים לגנץ לעזוב את הממשלה, עלולים לתת לראש הכנופייה את הכוח להסיט את המלחמה לכיוון ההרסני שלו.
 
* בהזדמנות חגיגית זו – כרזות בתל-אביב וברחבי הארץ: בדיוק באותו פורמט ובאותם הצבעים של המודעות על החטופים: תמונה + "מחזירים אותו הביתה עכשיו!" – אלא שבמקום תמונה של חטוף, תמונה של מחבל – עציר מנהלי, נער זוועות, החשוד בטרור. איזו גסות רוח! איזה זלזול ברגשותיהן של משפחות החטופים וברגשות הציבור. אם כבר רוצים לגזור גזירה שווה בין סוגיית החטופים לאותם עצירים, שיבקשו בהזדמנות חגיגית זו, כשמשחררים מחבלים בעסקה, שישחררו גם אותם (אגב, אם שחרור שלהם יכול לקדם את שחרור החטופים, למה לא?)
עם דבר אחד בכרזה אני מסכים. למטה, עם כוכבית, נכתב "מעצרים מנהליים רק לאויבים." עם זה אני מסכים. לכן אני בעד המעצרים המנהליים של אותם מחבלים.
 
* כלי הכרחי למלחמה בטרור – מעצרים מנהליים אינם דבר רצוי. שלילת חירותו של אדם ללא משפט, היא דבר רע. אבל במלחמה בטרור, אין מנוס מכך. מעצר מנהלי הוא רע הכרחי. גדול המתנגדים למעצרים מנהליים היה בגין. בכל שנותיו באופוזיציה הוא נלחם נגד המעצרים המנהליים ונגד כל חוקי החירום. הוא טען שאלה חוקים שירשנו מהקולוניאליזם הבריטי, והם אינם הולמים מדינה דמוקרטית. הוא הבטיח, שכאשר יעלה לשלטון הוא יבטל אותם. אבל כאשר הוא עלה לשלטון, והאחריות היתה על כתפיו, והוא הבין את המורכבות של המלחמה בטרור, והוא הבין שלעיתים זו הדרך היחידה להתמודד עם פצצות מתקתקות, הוא לא ביטל את המעצרים המנהליים. במשך שנה ורבע, בין מאי 1980 לאוגוסט 1981, כיהן בגין, לצד תפקידו כראש הממשלה, גם כשר הביטחון. מעצר מנהלי מחייב את חתימת שר הביטחון. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, חתם בגין על מעצר מנהלי ל"רב" כהנא שר"י. בגין, שהיה מופת של דמוקרט וליברל, שלח את כהנא לכלא. מי שעומד היום בראש הליכוד הפך את יורשו של כהנא לשר בכיר וחבר קבינט. איזו הדרדרות מוסרית וערכית.
 
* מדקלמים ללא ביקורת –משרד הבריאות החמאסי, שבעולם וגם בארץ וב"הארץ" מדקלמים ללא ביקורת את מיספרי ההרוגים העזתים שהוא משחרר, ללא אבחנה בין מחבלים חמושים למגנים אנושיים, הוא האחראי על בתי החולים בעזה, המשמשים כמפקדות המרכזיות של חמאס, שם ישבו מפקדות הטבח ולשם נלקחו חלק מן החטופים. המשרד הוא חלק ממכונת הטרור ופירסומיו הם חלק ממכונת התעמולה.
 
* דיסידנטים – הדיקטטורה הפוטינית ברוסיה עמוקה ואכזרית. ואף על פי כן, יש ברוסיה התנגדות, יש ברוסיה מתנגדי משטר, יש מחאות והפגנות וחרף המעצרים ההמוניים, ביום הבחירות נעשתה מחאה ליד הקלפיות ורבים עלו במחאה לקברו של נבלני. זה קורה גם בדיקטטורות קשות אחרות, כדוגמת מחאת החיג'אב באיראן. אנשים מוכנים למות ומעזים לצאת לרחובות. נשים ונערות מוכנות למות ומפרות את קוד הלבוש.
רק לשלטון חמאס בעזה לא היתה שום אופוזיציה. איש לא צייץ נגד הטבח. התמיכה היא מקיר לקיר. ע"ע המוני ה"בלתי מעורבים" שהסתערו בעקבות כוחות נוחבה בשבעה באוקטובר, להוסיף עוד קיסם למדורה והיו חלק מן האונס והביזה. רק כעת, בזכות פעולת צה"ל וההרס הטוטלי ברצועה, יש סנוניות של מחאה קלושה.
 
* דמוקרטיה ברוסית – הופתעתי מתוצאות הבחירות ברוסיה. לא הייתי נותן לפוטין יותר מ-87%.
 
* כפויי טובה – רוסים, לכלכתם! איזה כפויי טובה אתם. זאת התודה שלכם לאבא פוטין על כל הטוב שהוא מרעיף עליכם? רק 88%?! קחו דוגמה מהסורים. הם יודעים להעריך. הם בחרו באסד ב-95.1%.
 
* בחירות חשאיות – אזרח רוסי מגיע לקלפי. הוא מקבל מעטפה סגורה ובתוכה הפתק שעליו לשלשל. "כמובן שאצביע עם הפתק הנכון שהכנסתם למעטפה. אבל תוכלו לפחות לספר לי למי הצבעתי?"
"נייט. אלו בחירות חשאיות."
 
* רצון הרוב – חיסולו של מתנגד המשטר הפוטיני נבלני בכלא, הוא צעד דמוקרטי לעילא ולעילא. למה? כי הוא מבטא את רצון העם. ראינו בבחירות שרוב עצום בעם הרוסי בחר בפוטין, ולכן, פוטין יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, כולל לרצוח יריבים, כי כל מה שהוא יעשה מבטא את רצון העם, והדמוקרטיה היא רצון העם. ומיהם שופטי בג"ץ, פקידים שאף אחד לא בחר, שיעיזו לעשות לו נו-נו-נו?
 
[אהוד: אתה צודק. "רצון העם" – בדיוק כמו בישראל. נתניהו – פוטין].
 
* ראש המועצה החדש – בשעה טובה, אורי קלנר נכנס היום רשמית לתפקידו – ראש המועצה האזורית גולן, אליו נבחר בבחירות המוניציפליות. לאירוע הכניסה לתפקיד הוזמנו הנהגות היישובים, הרבש"צים ומנהלי בתי הספר. נשאו דברים ראש המועצה היוצא חיים רוקח ואורי. האירוע התקיים בצל המלחמה וההיתכנות הגבוהה לכך שתתפתח מלחמה מלאה בגבול לבנון. אורי אמר שהמבחן אינו רק של הצבא, אלא גם של ההתיישבות. הוא דיבר על כך שהגולן יעשה כל מאמץ לא להתפנות. שיבח את חיים שהעביר את המסר הזה לממשלה ולצה"ל והודיע שידבק בו. פינוי יישובים הוא הצעד האחרון, רק במצב של אין ברירה. החוסן הוא השילוב של ביטחון, קהילה וחינוך. בדבריו, אורי הזכיר גם אותי ואת חלקי במאבק על הגולן. הוא חווה את המאבק כנער, והעלה על נס את רוח האחדות הגולנית באותם ימים, כמופת לימינו.
תודה לחיים רוקח על מסירותו ועל תרומתו בחמש השנים המאתגרות מאוד (קורונה, חמש מערכות בחירות, שנים ללא תקציב מדינה ובסוף מלחמה). לאורי קלנר – בהצלחה!
 
* טירוף ה-6 באוקטובר – בערב ראש חודש אדר ב', נערכה בכיכר החטופים בת"א תפילה המונית לשחרור החטופים. אולי גם בראשי חודשים קודמים, אך בראש חודש זה ראיתי סרטונים, למשל של ברכת כוהנים המונית. סרטונים מרגשים. יש לכך חשיבות רבה. זהו ביטוי של הזדהות עם ישראל, על כתותיו ופלגיו השונים, כל זרם בדרכו, עם החטופים ועם משפחותיהם. כל פעולה כזאת חשובה ומרגשת. אך, אויה. היתה זו תפילה בהפרדה, ר"ל. למה? כי היתה זו תפילה של יהודים דתיים אורתודוכסיים, וזו דרכם. זו לא דרכי, אך כמובן שאני מכבד את דרכם ובוודאי את זכותם לנהוג בדרכם.
מה יקרה אם תהיה תפילה כזו בכיכר החטופים גם בראש חודש ניסן? האם ניתן יהיה לקיים את המחווה הנאה הזאת? או שמא חולדאי ישלח את קלגסיו לפזר אותה? כי כך נכתב בהסכם הגועליציוני שלו עם מרצ: "העירייה לא תאפשר כפיה דתית, הדרה או הפרדה של נשים או ציבור כלשהו... במרחב הציבורי." התאריך הכתוב על ההסכם, כמדומני, אינו 6 באוקטובר. אבל הלב והראש שלהם עמוק עמוק ב-6 באוקטובר, כאילו לא קרה כאן דבר. הם מתגעגעים כנראה לפשע השנאה הדוסופובי בת"א ביום הכיפורים. חולדאי התחייב גם ל"החמרת האכיפה על דוכני הנחת תפילין מחוץ לבתי ספר, כולל מתן קנסות." גם את הנודניקים של חב"ד עם התפילין איני מחבב. אבל עוד יותר אני מתעב כפייה דוסופובית וניסיון למנוע מהם למלא את רצונם. האם במדינה היהודית הנחת תפילין היא עבירה? טירוף 6 באוקטובר ממשיך להכות בנו.
 
* חקיקת צ'ופר למגזר המשתמט – בשעת מלחמה אי אפשר לחלק פרסי ישראל (בעיקר אם אחד החתנים לא בא טוב ל"הגיברת"). כמובן שאי אפשר להפגין. לא כל שכן, לדבר אפילו על אפשרות של בחירות אחרי המלחמה. אבל שעת מלחמה היא בדיוק הזמן לחוק הרבנים המושחת, שמוציא את הסמכות לבחירת רבני ערים ושכונות מדי הרשויות המקומיות ומעביר אותה לשר הדתות, בהנחה שהוא תמיד יהיה איש ש"ס או המפלגות החרדיות. זהו חוק ג'ובים מובהק, של סידור עבודה לפרחי-רבנות חרדים, מנותקים מן הציבור, על חשבון הציבור, רובם המוחלט לא שירתו בצה"ל. החוק הזה היה חלק מן המהפכה המשטרית. והנה, בשעת מלחמה, זה מה שמעניין את הממשלה; עוד חוק מפלג, משחית. שעה שהחברה הישראלית על סף רתיחה בשל ההשתמטות החרדית שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת – במקום להתמודד עם הבעייה, הממשלה מקדמת חוק צ'ופר למגזר המשתמט. הדיון בחוק הוא הפרה בוטה, ברגל גסה, של ההסכם הקואליציוני עם המחנה הממלכתי, שעל פיו בזמן המלחמה לא יחוקקו חוקים שאינם שייכים למאמץ המלחמתי ללא הסכמת המחנה הממלכתי. המחנה הממלכתי והימין הממלכתי הטילו וטו, והנוכל, שחתימה על הסכם איתו שוות ערך לחתימה על הסכם עם אש"ף, מצפצף על גם ההסכם הזה. ממשלת רקב מושחתת. ממשלת פלגנות רעילה. ממשלת שרלטנים חסרת אחריות לאומית מינימלית. ממשלת המחדל ממשיכה לפגוע בעם ישראל ובמדינת ישראל.
– תוספת בעקבות הקפאת החקיקה – החלטת הקואליציה להקפיא את הדיון בחוק חשובה וטובה, אולם עצם הניסיון הנואל להעביר אותו מעידה שהם לא ויתרו על חוקי המהפכה המשטרית, וינסו למצוא כל סדק להעביר אותם. אנו חייבים לעמוד על המשמר.
 
* התמרון המתוחכם של השר קיש – שר החינוך יואב קיש (קיצור של אסטרא בלגינא קיש קיש קריא?) בצעד ביריוני שרלטני, ביטל את חלוקת פרסי ישראל על מצוינות מדעית, אקדמית, רוחנית ותרבותית, כיוון שאחד החתנים נתפס בעיני "המשפחה" מתנגד משטר, תוך היתלות שווא במלחמה כתואנה להחלטה. התגובה הציבורית להחלטה הפתיעה אותו. הוא חשב שברגע שיתרץ את הצעד במלחמה, הציבור יאמר אמן. וכעת הוא שלף שפן מהכובע, כדי לנטרל את הביקורת. שבוע אחרי דבריו החמורים של הרב יצחק יוסף, שבהם הסית לירידה המונית מהארץ אם המשתמטים החרדים יגויסו, הדליף קיש (בעצמו או דרך מקורבים) לעמית סגל, שאחד מחתני הפרס הוא הרב יוסף. זהו תמרון מתוחכם. מצד אחד, אולי הסלידה מיצחק יוסף תגרום למוחים נגד ביטול הפרסים להפסיק את מאבקם כדי שלא לקדם את הפרס ליוסף. הנה, הוא מקווה שיאמרו, יש צדק בדבריו. מה, בזמן מלחמה קשה יינתן פרס ישראל למי שמטיף להשתמטות ולירידה?! ואם הם ימשיכו להתנגד לביטול הפרסים, אך ייצאו נגד הפרס ליוסף, הוא יטען כנגדם שהם צבועים – מצד אחד תוקפים אותו על ההתנגדות לפרס לוולדמן בשל פעילותו הפוליטית, בעוד הם עצמם מתנגדים להענקת פרס למי שהם מתנגדים לו.
לדעתי, עם כל הסלידה מיצחק יוסף, מדבריו החמורים ומכך שאמר אותם בעודו מכהן במשרה ציבורית בכירה – אין זה פרס על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית, אלא פרס על הצטיינות בספרות תורנית, על ספרו "ילקוט יוסף". איני מכיר את הספר ואת תרומתו לספרות התורנית, אך חזקה על ועדת הפרס שאם היא בחרה בו, כנראה שיש בכך צדק. בדיוק כפי שאני סומך על שיקול דעתן של הוועדות המקצועיות, הבוחרות את כלות וחתני הפרס בתחום מדעי הטבע, שלרוב אני נחשף לראשונה לשמם עם בחירתם לפרס. את הפרסים יש להעניק. כן, גם ליצחק יוסף. עם זאת, יש דרך למחות. לדוגמה, כאשר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' זכה בפרס ישראל ב-1993, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אמר שיחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות בצה"ל. הוא לא קרא לשלול מליבוביץ' את הפרס ולא מתח ביקורת על הוועדה, אלא פשוט הודיע שהוא יחרים. בתגובה, ליבוביץ' ויתר על הפרס.
 
* שיעור בדמגוגיה – ציוץ ויראלי של מר כ. (איני יודע מיהו): "פרס ישראל לאדם שקורא לחסידיו לעזוב את הארץ במקרה שיגייסו אותם כן, פרס ישראל לאדם שתורם במשך עשרות שנים מיליונים מכיסו לרווחת הציבור הישראלי בכללותו ושכל את בתו ב-7.10, אך בחיים לא יעזוב את המדינה כי היא בבת עיניו, לא. קלאסיק ישראל 2024. טפי על כל המעורבים בדבר מחריבי המדינה."
זה ממש שיעור בדמגוגיה. מצג שווא כאילו הממשלה/שר החינוך/הימין קיבלו המלצות לשני פרסי ישראל, אחד לאיל וולדמן ואחד ליצחק יוסף. הפרס לוולדמן נפסל והפרס ליצחק יוסף התקבל. זהו שקר. כל הפרסים בוטלו (אכן, בשל הפרס לוולדמן), כלומר גם של יוסף. בתקווה שבג"ץ יבטל את ההחלטה, שני הפרסים יוענקו, כלומר גם של וולדמן.
 
* פרס ישראל לצוות קלמנזון – בשמחת תורה, שמע אלחנן קלמנזון מהיישוב עתינאל על מתקפת הטרור בנגב המערבי. הוא נטל את הנשק שלו, שנמצא ברשותו בתוקף היותו לוחם בכיתת הכוננות, גייס את אחיו מנחם ואת אחיינו איתיאל, והם מיהרו לקיבוץ בארי. במשך 16 שעות, בלי לנוח לרגע ובלי להכניס מאכל כלשהו לפיהם, הם נכנסו שוב ושוב אל תוך התופת, חילצו תחת אש כמאה מתושבי הקיבוץ והצילו את חייהם. לאחר 16 שעות, נהרג אלחנן מירי המחבלים. את צו 8 שקיבל מיחידתו הוא לא הספיק לראות. הוא גייס את עצמו בצו 8 של מצפונו.מעבר לעצם הגבורה העילאית של בני משפחת קלמנזון, יש כאן סמל של כל ישראל ערבין זה בזה. אלחנן הוא מתנחל דתי שיצא בעיצומם של שבת וחג לקיבוץ חילוני כדי להציל את חבריו. זאת, לאחר שנה ארורה של קרע נורא בעם.
לפני שלושה חודשים פירסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר תחת הכותרת "ברית קלמנזון", שבו קראתי לכונן מחדש את הברית הציונית, בין ההתיישבות העובדת וההתיישבות הדתית; ברית של ציונות אקטיביסטית מגשימה, בין בעלי הברית הטבעיים, שכל אחד מהם בחר בעשרות השנים האחרונות בעלי ברית מסוג אחר. שמחתי מאוד למשמע הידיעה על הענקת פרס ישראל על גילוי גבורה אזרחית למנחם ואיתיאל קלמנזון (על פי תקנון הפרס, אי אפשר להעניק את הפרס לאדם שהלך לעולמו, אלא אם ההמלצה הוגשה עוד בחייו, ולכן הוא לא יוענק גם לאלחנן).
אני מקווה שאת הפרס הם יקבלו בצורה המכובדת ביותר, כלומר במסגרת הטקס הממלכתי המסורתי של פרס ישראל על מצוינות בתחומי המדע והתרבות. כאשר הודיע שר החינוך לפני חודשים אחדים על תוספת פרסים בנושאי הגבורה והתקומה בהקשר של המלחמה, הדברים התקבלו באהדה בכל שדרות הציבור. אני הצעתי להעניק את הפרס לחיים ילין, ואני מקווה שהוא אכן יקבלו. הפרסים הללו לא נועדו להיות במקום הפרסים המסורתיים, אלא בנוסף אליהם. רק כאשר נודע לשר ש"מתנגד משטר" זכה בפרס, אף שהוא ראוי לו על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, הוא החליט לבטל את פרסי ישראל. אני מקווה ומאמין שבג"ץ יפסול את ההחלטה השערורייתית.
 
* תל- חי אז והיום – אתמול היה יום סגריר, ותלמידי "אדם ואדמה", שבחלקו הראשון של היום עובדים בחקלאות, לא הלכו לעבודה והפנימיה ארגנה להם פעילות חלופית. גם אני לא יצאתי אמש לשטח בשל הגשם. ומנהל בית הספר ביקש ממני לקיים שיחה עם כל תלמידי הפנימיה בנושא: תל-חי אז – והיום. השיחה התמקדה בפסוק "טוב למות בעד ארצנו." מה משמעות ה"טוב" בפסוק הזה. האם זה קידוש המוות? האם יש סתירה בין "טוב למות בעד ארצנו" ל"טוב לחיות בעד ארצנו"? ואולי להיפך – הנכונות להקריב את החיים למען דבר גדול ממך כפרט, דווקא מקדשת את החיים? קראנו מכתבים שכתבו לוחמים שנפלו במלחמת "חרבות ברזל" טרם מותם, שביטאו גם הם מסר דומה; נכונות ללא סייג להקרבה למען הגנה על המולדת ועל אזרחי ישראל, לצד אהבת החיים ותשוקה ליפי החיים וקריאה למשפחה להמשיך לחיות את החיים במלואם ולא לשקוע באבל. סיימנו בקריאת טקסטים של יוסף חיים ברנר ושל ברל כצנלסון העוסקים בתל-חי ומורשתה. כל מפגש שלי, הן בשדה והן בכיתה, עם תלמידי "אדם ואדמה", גורם לי להתרוממות רוח ולאמונה ותקווה שיש עתיד לעם הזה, שיש לו נוער מופלא כל כך.
 
* סרן דניאל פרץ – יום הדיונים הראשון בכנס הוועד הפועל הציוני, שנערך לפני שבועות אחדים בירושלים, הסתיים בהרצאה מרגשת מאוד ומעוררת השראה של הרב דורון פרץ, חבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ומזכ"ל תנועת המזרחי העולמית, שבנו החייל, סגן דניאל פרץ נפל בשבי בקרב בבסיס נחל עוז. בן נוסף שלו, סרן יונתן פרץ, נפצע באותו יום מר ונמהר. השבוע התבשרנו שדניאל פרץ נפל בקרב ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה בידי חמאס. הוא הועלה לאחר מותו לדרגת סרן. בשורה עצובה וכואבת. יהי זכרו ברוך!
 
* ביד הלשון: חימשים – יוכבד גולד בת המאה, מוותיקות קיבוץ סעד, פונתה ב-7 באוקטובר וחזרה לפני שבועות אחדים לביתה. בכתבה בערוץ 12, נראו בני הנינים שלה שקיבלו את פניה בביתה.
בני נינים, נאמר בכתבה, אך יש לכך מילה מיוחדת בעברית – חימֵשים. ביחיד – חימש וביחידה – חִימֵשָׁה. המילה חימש לבן נין היא חידוש של ביאליק. ההצעה נבעה מכך שבתנ"ך נכדים נקראים שילשים ונינים – ריבעים (אם כי יש גרסה שעל פיה השילשים הם נינים והריבעים הם בני נינים, אך על כך בהזדמנות אחרת).
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com