ב-1988 התפלגה מפלגת אגודת ישראל החרדית, כאשר הפלג הליטאי פרש והקים את דגל התורה. היום הם שוב יחד, כשתי מפלגות תחת מסגרת יהדות התורה. איני יודע אם יש ביניהן אהבה גדולה, אך באותם הימים היתה ביניהן שנאה גדולה. האותיות של דגל התורה בבחירות 88' היו עץ. בפורים, אותה שנה, בבתי הכנסת של הזרם החסידי, כאשר בקריאת המגילה נאמרה המילה "עץ" (בהקשר של העץ שהמן הכין כדי לתלות את מרדכי ולבסוף הוא עצמו נתלה עליו), הכול הרעישו ברעשנים, כמו באמירה "המן".
מעבר להומור היהודי, יש כאן עדות לכך שגם בעיניהם המן נראה סיפור רחוק, לא ממש רלוונטי, לא ממש מאיים.
השנה, לפני הקריאה במגילה (מדי שנה אני קורא את המגילה באורטל), אמליץ לציבור לומר בלב את השמות סינוואר או נסראללה, כאשר הם מרעישים ברעשנים כשיוזכר שמו של המן. ב-7 באוקטובר חווינו על בשרנו עד כמה המן אקטואלי.
מה קרה ב-7 באוקטובר? חווינו למה הכוונה בקריאות "פרי פלסטין". כאשר חבל ארץ קטן מ"פלסטין" היה "פרי" יום אחד, הבנו מה הכוונה ב"פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי". הכוונה שלהם היא כוונתו של המן: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד."
עלינו להיות מפוכחים, ולהבין מה המאוויים של אויבינו. לא פחות מרצונו של המן. התודעה הזאת חייבת להנחות את צעדינו. ומתוך אותה הבנה, גם אחרי האסון הנורא ב-7 באוקטובר, והמחדל הנורא שקדם לו, אנחנו המנצחים במאבק הזה. שעה שהם עסוקים בקורבניות, בהתמכרות ל"פליטות" נצחית, במלחמה וטרור וסירוב להשלים עם קיומנו, אנו בנינו מדינה, שעם כל מגרעותיה, ועל כל אתגריה, ועל כל הדרוש תיקון – זו מדינה לתפארת. על המדינה הזו עלינו לשמור מכל משמר, ולהמשיך לפתח ולחזק אותה בכל התחומים. ויש לנו סיבות לגאווה.
נכון, ראשוני הציונות האמינו שעצם הקמת מדינה יהודית תשים קץ לאנטישמיות. הם  טעו. האנטישמיות רק שינתה את פניה – היא מתמקדת בעיקר בהתנגדות לזכות ההגדרה של העם היהודי ובמלחמה נגד המדינה היהודית. לא בכדי, הצלחתם בטבח עוררה את הדמיון של האנטישמים בכל העולם, ומדד האנטישמיות עלה באחת במאות אחוזים. אך במבט לאחור, הישגינו במאה וחמישים שנות ציונות אדירים, על אפם וחמתם. וישראל תלך ותשגשג על אפם וחמתם.
אני שומע את הקריאות לא לחגוג השנה את פורים, לבטל את העדלאידות, איך אפשר לאחל "פורים שמח", איך אפשר לשמוח כשאחינו חטופים וכד'. איני שותף להן. השבתת שמחת החג היא פרס לטרור וניצחון לטבח. המסר שלנו צריך להיות מסר האף-על-פי-כן. אף-על-פי-כן נחגוג ונשמח. נשמח על ישועת ישראל מדי המן. ונחגוג את ניצחון המפעל הציוני בארץ ישראל. בגולה, הישועה באה בדרכי השתדלנות. בארץ ישראל, במדינת ישראל, הישועה היא בהכאת שורשינו במולדתנו, ובכוחנו להגן על המפעל הנפלא שיצרנו.
כן, מותר לאחל "פורים שמח".
 
2. צרור הערות 24.3.24
* לך כנוס – כאשר המן מבקש לשכנע את אחשוורוש לאפשר לו לממש את הפתרון הסופי ליהודים, הסברו נפתח במילים: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד." הקרע, הפילוג והפירוד בינינו מחלישים אותנו ומזמינים את שונאינו לפגוע בנו. המהפך בסיפור מתחיל כאשר אסתר משתכנעת שלרגע זה הגיעה למלכות, ושעליה לעשות מעשה כדי להציל את עם ישראל. המהלך נפתח כאשר היא מצווה את מרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים." כאשר העם שב והתכנס לעם אחד ומאוחד, החל המהפך בדרך לניצחון. יחד ננצח!
 
* מפחדים שננצח – יש טרנד מגעיל של קנאי ה-6 באוקטובר, נגד הרעיון של "יחד ננצח". ה"יחד" הוא בעיניהם "דביק", מלאכותי. הרי הם נבנים מהפרוד. ומשום מה יש לי הרגשה, שיותר משהם סולדים מה"יחד", הם מפחדים שננצח.
 
* נמר תרתי משמע – בדיון הציבורי האם נכון לחוג השנה את פורים, עמדתי חד משמעית – כן בנו"ן רבתי. ביטול החגיגות הוא כניעה לטרור וניצחון לטבח. גם באורטל היתה מחלוקת, המסיבה היתה גם היתה, והיא היתה יפה ושמחה, אך מעוטת משתתפים. זה הפורים ה-41 שלי באורטל. בכל פורים (בניכוי שנתיים של הקורונה) אני משקיע בתחפושת מקורית, יצירתית, הומוריסטית ולרוב עם נגיעה לאקטואליה. ואילו השנה, ככל שהתקרבנו לפורים, ממש לא היתה לי מוטיבציה להתחפש. למה? אולי בניגוד לעמדתי העקרונית, מצב הרוח הכללי השפיע. אולי כיוון שכבר חצי שנה אני מחופש לחייל. וגם כיוון שאני בכוננות, אמור להיות עם מדים ונעלים וחמוש. הנושא השנתי הוא ג'ונגל – איך אתחפש? ויתרתי. הודעתי לרכזת התרבות שלנו, שבאופן חריג איני מתחפש, ולכן אשמח לחצות את הקווים ולהיות בחבר השופטים של התחרות. והנה, טוויסט בעלילה. ביום שישי בצהרים, שעות אחדות לפני המסיבה, סימסתי לרכזת התרבות: "מסתמנת הפתעה ספונטנית." אז איך מחברים חייל בכוננות, תחפושת במסיבת פורים, ג'ונגל ואקטואליה?
התחפשתי לנמר – תרתי משמע. כלומר נמ"ר – נגמ"ש מרכבה ונמר בג'ונגל. הייתי על מדים, על גבי שריון של נגמ"ש ועל בטני שני זחלים – הכל מקרטון, בצבעים של נגמ"ש. ואילו הפנים מאופרים כנמר ועל הראש אוזנים של נמר. ואולי זה קצת פיצוי על כך שאני שייך לדור של נגמ"שים ולא זכיתי ללחום בנמ"ר. את התחפושת עיצבה ויצרה בתי המוכשרת והמשקיענית תמר.
 
* למה שלא נבטל את פסח? – יאיר לפיד נשאל מה היה מחסיר מלוח השנה היהודי והשיב: "את חג פורים." איני יודע מתי הדברים נאמרו, האם השנה או בעבר, אך נתקלתי בהם השבוע. וכך הוא מסביר, בין השאר: "...קיבלו היהודים אישור לבצע רצח עם ב-70 אלף בני אדם ואז משתכרים מרוב שמחה, לא מוסיף לנו יותר מדי כבוד. ליבי-ליבי לוויזתא, מה כבר יוצא לנו מזה שתלינו ילד בן שש?"
אי אפשר לומר עליו אפילו שהוא מקורי. במשך שנים, כמעט בכל פורים התפרסם מאמר של שולמית אלוני או יוסי שריד, ברוח זו, נגד פורים, עד כדי כך שהמאמר התורן הפך לחלק מהריטואל של פורים. אכן, מגילת אסתר מתארת את ההרג ההמוני של היהודים שנפרעו מאויביהם. ואכן, יש מי שהופך תיאור זה לצו עשה של נקמה בגויים. ברוך גולדשטיין, למשל, בחר בפורים כמועד הטבח הנתעב שלו, ולא בכדי. זה הפרוש שהוא נותן למגילה. מחרים מחזיקים אחריו הכהניסטים הבן גבירים העורכים מידי פורים הילולת הוללות מתוקשרת לזכרו של הרוצח, וביריוני הימין הקיצוני היוצאים לתהלוכה אלימה בחברון, שגולדשטיין הוא גיבורה. נשאלת השאלה, איך זה שגולדשטיין, ולהבדיל שולמית אלוני, יוסי שריד ויאיר לפיד מתנבאים באותה שפה ומפרשים אותו פירוש את מגילת אסתר? אין זה מקרה. בדיוק כפי שהימין הקיצוני וההיסטוריונים החדשים מתארים אותו סיפר, אודות הטרנספר של ערבי א"י במלחמת העצמאות – אלה כדי להוקיע את הציונות ואלה כדי להתלות באילנות גבוהים לקבלת לגיטימציה לרעיון הטרנספר בו הם דוגלים, כך הגולדשטייניסטים נתלים במגילת אסתר להצדקת רצח ערבים, ואנשי שמאל - להשתלחות ביהדות. היהדות אינה מקשה אחת. במדרשים על סיפור קריעת ים סוף יש בה "הטוב שבגויים הרוג" ויש בה "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?"  אמור לי מה יהדותך ואומר לך מי אתה. כאשר חסידי כהנא וגולדשטיין מציגים את מגילת אסתר כהכשר לרצח הם מעידים על עצמם יותר מאשר על המגילה. כאשר עושה כן לפיד, גם הוא מעיד על כוונותיו. כאשר הוא משתלח במגילת אסתר, יותר משהוא מעיד על המגילה, הוא מעיד על עצמו.
מגילת אסתר מספרת על ניסיון נואל להשמדה טוטאלית של כל היהודים, על הכשלת המזימה ועל תשועת היהודים. "להרוג, להשמיד ולאבד" שילש המן את הוראתו, כדי שלא להשאיר ספק במהות הצו. ובכל זאת, למקרה שמישהו לא הבין הוא מבהיר "מנער ועד זקן, טף ונשים" ובנוסף לכך "שללם לבוז". במילים אחרות – שבעה באוקטובר. אלא שבניגוד לשבעה באוקטובר, המזימה הזו הופרה. על כך חוגגים אנו את פורים. היש סיבה גדולה יותר מזו לחג? יש צורך במינון גבוה במיוחד של שנאה עצמית כדי לשאוף להחסיר את פורים מלוח השנה היהודי.
באשר למעשה ההרג של היהודים בשונאיהם – מי שרוצה יכול לפרש מעשה זה בנוסח גולדשטיין / לפיד כ"רצח עם" תוך הסתמכות על "עושים לאויביהם כרצונם". אך ניתן לפרש זאת אחרת לחלוטין. כיוון שטבעת המלך אחשוורוש הוטבעה על הצו המורה להשמיד את היהודים, מדובר בחוק שאינו רוורסבילי, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב." מה שניתן לעשות הוא להוציא צו הפוך, בחתימתו של המלך, שיאפשר נטרול ההוראה הראשונה. בצו החדש נאמר: "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם." אם כן, אין המדובר בטבח בגויים, אלא במתן זכות הגנה עצמית ליהודים מידי שונאיהם הצרים עליהם. מי שרוצה יכול לראות במספר הרב של ההרוגים – 75,000 איש, הוכחה לתאוריית הטבח והפוגרום. אך אם אנו נצמדים לצו המדבר על התגוננות, ניתן לראות במיספר הרב של ההרוגים הוכחה לסכנה הגדולה שעמדה בפני היהודים, לנוכח המיספר הרב של "הצרים אותם" כדי לבצע את הוראת ההשמדה. מי שרוצה, יכול לראות בבקשת אסתר להאריך ביום נוסף את "הרישיון להרוג" בשושן כתאוות נקם, אך ניתן לראות בבקשה זו ביטוי להמשך המלחמה ולצורך ביום נוסף להתגוננות בפני האוייב הצר. אין המדובר בטבח, בוודאי לא ברצח עם, אלא במלחמת מגן, שהסתיימה בניצחון היהודים. איזו סיבה יש להתעלם מהצו המפורש המדבר על התגוננות מפני אוייב הצר על היהודים כדי לממש את צו ההשמדה? רק מגמה פוליטית. איזו סיבה יש להציג את היהודים כמי שחרגו מן הצו בתאוות נקם בלתי מרוסנת? רק מגמה – או של כזה ראה וכך תעשה, או של השחרת היהודים והיהדות. יתר על כן, מי שמתאר את היהודים בשושן כפוגרומצ'יקים שלוחי רסן (כך כתב עליהם יוסי שריד), לא יוכל להסביר את העובדה, שאף שבצו המלך ניתן היתר לביזה – "ושללם לבוז," היהודים נמנעו מכך – "ובביזה לא שלחו את ידם." היהודים נהגו בריסון רב, ונמנעו מביזה, כיון שאינה נחוצה להתגוננות. ההיתר לביזה, המופיע בצו, הוא תעתיק מדויק של הצו המקורי, צו ההשמדה, אך היהודים ריסנו את עצמם ולא מימשו את מלוא המנדט שניתן להם.
יום המלחמה היה י"ג באדר ובשושן גם י"ד באדר. פורים עצמו אינו נחוג בי"ג באדר – יום הקרבות, אלא למחרת, ביום "ונוח בארבעה עשר" ובערים המוקפות חומה נחוג שושן פורים בט"ו באדר, כלומר למחרת שוך הקרבות בשושן. לא את המלחמה והרג האוייב אנו חוגגים, אלא את השלום והשלווה שלאחר הניצחון. פורים אינו חג של נקם אלא חג של שלום. ובאשר לוויזתא, צעיר בניו של המן, שנתלה על העץ. מנין ללפיד שהוא היה בן 6? אולי יש מדרש כזה. אני לא נתקלתי בו. אליי דווקא הגיע מידע מודיעיני שמדובר באדם בן 26 שהיה מהמסוכנים שבאויבים הצרים עלינו ולכן הכרח היה לנטרלו. אגב, על פי חלק ממדרשי חז"ל ההגדה, עשרת בני המן אינם כל בניו, אלא רק אלה מהם שהיו חלק המזימה. האם ניתן לפרש את המגילה אחרת ממני? האם מי שיפרש אותה כמגילה של נקם ולא של שלום, יש לו על מה להסתמך? כן, בהחלט. מי שיש לו מגמה לפרש כך, ימצא את הסימוכין לכך. הבעייה אינה בחג הפורים, אלא במגמה של המפרש. חודש לאחר פורים נחגוג את חג הפסח. פסח הוא חג החרות, חג שבו כל אדם חופשי מציין את שנאת העבדות ואת אהבת החרות האישית, המעמדית והלאומית. באירועי הפסח ניתן להבליט את מכת בכורות, שקשה למצוא לה צידוק מוסרי. האם יאיר לפיד יציע לבטל את פסח, חג… מכת בכורות?
(מסתבר שהדברים נכתבו לפני 15 שנים. אני מקווה שהוא שינה את דעתו).
 
* לטהר את השרץ – בפורים ימלאו שלושים שנה לטבח במערת המכפלה. בבוקר פורים, שכמו השנה, גם אז היה במקביל לחודש הרמדאן, נכנס המחבל, רוצח ההמונים, ברוך גולדשטיין למערת המכפלה, ופתח באש אל המתפללים בגבם, בשעת התפילה. הוא רוקן שלוש מחסניות, ורצח 29 גברים וילדים ופצע 125. כל אשמתם של הנרצחים היה היותם ערבים. גולדשטיין לא הסתפק בכך. הוא ניסה להכניס מחסנית רביעית ולהמשיך ברצח ההמוני, אלא שאז הסתערו עליו כמה מהמתפללים והרגו אותו. הדבר הטוב היחיד בפיגוע הזה, הוא שהמחבל לא יצא ממנו בחיים. גולדשטיין היה תלמידו המובהק של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י ומורו ורבו של ראש הכנופייה איתמר בן גביר. המחבל היה המועמד מספר 3 ברשימתו של כהנא לכנסת. הוא עשה את המעשה כדי לממש את האידיאולוגיה הכהניסטית, את תורת הגזע הכהניסטית. ובמעשה הזה הוא הפך מושא להערצה בקרב הכהניסטים. בן גביר הוביל בכל שנה מצעדי הפחדה בפורים בחברון, כשרבים מן הצועדים, כולל הוא עצמו, התחפשו לגולדשטיין. בן גביר התחפש לגולדשטיין ועל התחפושת הוסיף את הכתובת "ברוך הגבר אשר יפתח באש." אגב, אשר יפתח בעתיד, כלומר גולדשטיין כבר עשה את שלו ובן גביר קורא לאחרים ללכת בדרכו. את הצעת הנישואין לאשתו, הציע בן גביר על קברו המשוקץ של המחבל. בסלון ביתו, לצד תמונתו של "הרב" שר"י, הוא תלה תמונה גדולה של המחבל, מעוטרת בכתובות המעלות על נס את המעשה הנפשע של המחבל.
ובשבוע שבו חל יום השנה לטבח הנורא, התפרסם ב"חדשות בן עזר" מאמר של ארנון איתיאל המהלל את בן גביר ומנסה לטהר את השרץ הכהניסטי בק"ן טעמים. איתיאל מתעלם לחלוטין מתורת הגזע הכהניסטית ומעברו העברייני האלים של בן גביר. כל מה שהוא כתב עליו, היה התבכיינות ביביסטית אופיינית על "השמאל" שרודף אותו כי הוא מזרחי ("שחור"), דתי, מתנחל ומשקפופר. וכידוע "השמאל" שונאים מזרחים וכו' ומסתבר שגם משקפיים. ולבסוף איתיאל משתפך בחנופה, "קבל חיבוק חזק מליכודניק שרוף, אוהב אותך מלא, אל תירא ואל תיחת."
בתור ליכודניק שרוף, האם מכיר איתיאל את האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי ובגין? הרי היא היפוכה המוחלט של תורת הגזע הכהניסטית. הוא מתבכיין על "השמאל" שרודף את הכהניסט. תזכורת קטנה – השמאלן מנחם בגין שלח את כהנא למעצר מנהלי. השמאלן יצחק שמיר מעולם לא ספר את כהנא כאופציה לקואליציה, למרות שאיתו היה לו רוב, והלך לממשלת אחדות רוטציונית. בכל פעם ש"הרב" עלה לנבוח מעל במת הכנסת, קם יצחק שמיר ויצא בהפגנתיות מן המליאה, ואיתו כל הח"כים מהליכוד, מסיעות הימין ומהמפלגות החרדיות וכל סיעות השמאל. רק יו"ר הישיבה נאלץ להישאר לשמוע את הנאום. כל מפלגות הימין הצביעו בעד החוק האוסר על הכהניסטים לרוץ לכנסת – הליכוד, המפד"ל, התחיה, צומת, מורשה (של הרב השמאלני דרוקמן). גאולה כהן השמאלנית הגדירה את הכהניזם "כתם על ההיסטוריה של העם היהודי." עד לפני שנים אחדות, נתניהו השמאלן הצהיר חגיגית שלא יצרף את בן גביר לקואליציה. הוא ברח כמו מאש מכל ניסיון לתפוס אותם יחד בצילום אחד. איזו הידרדרות מוסרית וערכית של הליכוד, שהקים קואליציה עם הכנופייה הכהניסטית ומינה את ראש הכנופייה לשר ל"ביטחון" לאומני. והנה, מי שמגדיר את עצמו ליכודניק שרוף, משתין בקשת על האידיאולוגיה של הליכוד, על ההיסטוריה של הליכוד, על הערכים של הליכוד, על מורשת ז'בוטינסקי, בגין ושמיר, ומעלה על נס את הדוצ'ה התורן של הכנופייה הפשיסטית הגזענית הזאת. משפט אחד שכתב איתיאל זעזע אותי במיוחד. הוא כתב שקוד ההפעלה של בן גביר הוא היהדות. איזו עלילת דם נוראה על היהדות ועל העם היהודי. אין שום דבר יהודי בכהניזם. הכהניזם הוא מוטציה של היהדות. מוטציה גזענית פשיסטית חבלנית אפלה, המנוגדת ליהדות.
לב האידיאולוגיה של כהנא, היא פרשנותו לפסוק "לא תחנם" – אסור לגוי להיות בארץ ישראל. לכן, יש לגרש את כל הגויים מהארץ. איך? הסמל של הכהניזם הוא האגרוף. בכוח. אם יעלו לשלטון – יעמיסו אותם על רכבות ומשאיות והודרופ. עד אז, הם יציקו להם, יענו אותם, יתעללו בהם וירצחו בהם, כדי לדחוק את רגליהם. זה מה שעמד מאחורי הטבח במערת המכפלה, וזה מה שעמד מאחורי הטבח של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וזה מה שעומד מאחורי הצתת כנסיות ויריקות בפניהם של כמרים בידי קו-קלוקס-קלאן הישראלי, בהנהגת שותפו הבכיר של בן גביר גופשטיין. זאת היהדות?! בור ועם הארץ. איתיאל מתבכיין על השנאה לבן גביר. אומר משהו אישי בנדון. אהוד בן עזר, מדי גיליון, טוען שאני שונא את נתניהו. אין לכך שחר. אין בי ולו גרם של שנאה לאיש. בעיני מי שסוגדים לנתניהו ורואים בו אלוהים, ביקורת על אלילם אינה יכולה להיות רציונלית, וכל ביקורת כזו מוגדרת כ"שנאה". אני מותח ביקורת על נתניהו, אני רואה בו ראש ממשלה כושל, אך איני שונא אותו כלל וכלל. את בן גביר, לעומת זאת, אני שונא. אני שונא אותו בכל ליבי. אני שונא אותו שנאת מוות. יהודי שאינו שונא את הכהניזם שכח מה זה להיות יהודי.
 
* חרג מסמכותו – שר החינוך חזר בו מהחלטתו לבטל את פרס ישראל, זולת הפרסים בתחום התקומה והגבורה האזרחית. פעמים אחדות הבעתי תקווה שכך הוא יעשה, ולא יאלץ את בג"ץ לכפות עליו את הטקס. השר חזר בו לאחר שהיועמ"שית הבהירה שלא תוכל להגן על עמדתו בבג"ץ. אין יועמ"ש שהיה נוהג אחרת. אף יועמ"ש לא היה מתבזה בהגנה על צעד הזוי, שברור שכל הרכב בג"ץ, אף אם יהיה על טהרת השופטים השמרנים ביותר, יפסול אותו פה אחד. כל מי שיקרא את תקנון פרס ישראל ייווכח שהשר חרג מסמכותו. אין לו כל סמכות להחליט על ביטול הפרס. נאמר בתקנון בפירוש שהפרס יינתן לאנשים שהצטיינו מאוד וקידמו את התחום באחד המקצועות המפורטים בתקנון. הסמכות של השר היא לקבוע בכל שנה, באיזה מבין המקצועות הללו יינתנו הפרסים. וגם הסמכות הזאת אינה מלאה – בתקנון כתוב במפורש כמה פרסים יוענקו בכל שנה ועל כך שצריכה להיות מחזוריות בין המקצועות, ובכל מקרה צריך להיות פרס בכל תחום ראשי המופיע בתקנון. "בשנים חגיגיות במיוחד בהיבט ממלכתי, או בשנים שיש להן משמעות מיוחדת ניתן להעניק פרסים נוספים." ניתן להוסיף, אסור לגרוע. ואכן, כך עשה השר קיש בתוספת הפרסים בקטגוריות התקומה והגבורה האזרחית, ועל כך הוא ראוי לשבח. אין לו סמכות לגרוע מן הפרסים הקיימים. ודאי שאין לו סמכות לבטל את כל הקטגוריות בשנה מסוימת. ולכן, כל בג"ץ בכל הרכב יבהיר לשר שהתקנון מחייב אותו ואין לו כל סמכות לפעול בניגוד לו, ולכן החלטתו בטלה ומבוטלת. בעיניי, נכון לפסול את ההחלטה הזאת מחוסר סבירות גם בלי קשר לכתוב בתקנון. מדובר בהתנקשות באחת המסורות הממלכתיות החשובות והיפות ביותר, הנהוגה זה 71 שנה. ביהדות לעתים מנהג הופך להלכה ולעתים ההלכה נסוגה בפני המנהג. רמיסה ברגל גסה של המנהג הממלכתי הטקסי, ללא כל סיבה סבירה ואם לדייק יותר – ממניעים זרים, ראויה להיפסל. אך, כאמור, במקרה דנן גם התקנון ברור, ואין ספק שהחלטתו של השר נעשתה בחוסר סמכות. טוב שהשר קיש התעשת וחסך מבג"ץ את הצורך לבטל את החלטתו.
 
* תקנון מעצבן – תקנון פרס ישראל הוא מסמך מעצבן, כי הוא אינו כתוב בעברית אלא במרב מיכאלית. שר החינוך מופיע פעמים רבות בתקנון. וכך זה נראה: "שר החינוך יחליט או שרת החינוך תחליט," "שר החינוך ימנה או שרת החינוך תמנה" וכך בכל מקום שנכתב על השר, וכן – "מי שנבחר כחתן הפרס רשאי או מי שנבחרה ככלת הפרס רשאית" וכן הלאה וכן הלאה, סרבול טרחני מעצבן. יש לנו שפה יפה כל כך. למה לקלקל?
 
* פרס ישראל לתקשורת – אחת הקטגוריות שבהן יוענק השנה פרס ישראל היא התקשורת. יו"ר הוועדה, יעקב אחימאיר, התפטר בעקבות החלטתו של קיש. ימונה יו"ר חדש, אולי אחד מחברי הוועדה. אין לי מושג האם הוועדה כבר הספיקה לבחור בחתן הפרס. לי יש שני מומלצים: בן דרור ימיני ואהוד יערי.
 
* ביבי לא אשם – כותרת עמוד השער של העיתון "אקונומיסט" – "ישראל לבד." בקרב גורמי המחאה הקיצוניים, קנאי 6 באוקטובר, זו ממש חגיגה. תצלום עמוד השער מופץ באופן ויראלי, עם האמירה שלפני 5.5 חודשים כל העולם עמד איתנו ובגלל ביבי עכשיו אנחנו לבד. כרגיל, אצל הקנאים, הכול מוחלט, הכול שחור-לבן, אין מורכבות. אבל מה לעשות? המציאות הרבה יותר מורכבת. אכן, חלה הדרדרות בתמיכה בישראל בחודשים האלה. אכן, יש לנתניהו חלק באחריות לכך. אך עיקר ההידרדרות אינה בעטיו ואם כן, בוודאי לא בשל מה שהם טוענים. הטבח ב-7 באוקטובר עורר בעולם המערבי שני סוגים של תגובות. תגובה אחת היתה התלהבות אדירה והשראה לפרץ האנטישמיות האיום והנורא מאז השואה. בכל העולם יש עלייה במאות אחוזים בתקריות האנטישמיות. יש מוקדים נוראים של אנטישמיות, כמו האוניברסיטאות בארה"ב וראינו את עדות הנשיאוֹת שלהן בבית הנבחרים. הטבח הביא להתפרצות נלהבת של סיסמאות "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי," כלומר מה שחמאס עשו לכם יום אחד בנגב המערבי – זה מה שצריך לעשות לכם כפתרון סופי מהים עד הנהר. השילוש הטמא של השמאל הרדיקלי, הימין הרדיקלי והקנאות האיסלמית התעורר בהתפרצות געשית של אנטישמיות חדשה וישנה.
התגובה השניי ה הייתה של הזדהות עם ישראל ועם העם היהודי, זעזוע כבד מהטבח ואמפתיה למדינה, שהותקפה ואזרחיה נרצחו, נחטפו ונאנסו באכזריות כזו. זו היתה תגובה בציבור ובקרב הנהגות המדינות במערב. היא באה לידי ביטוי, בין השאר, ברכבת אווירית של מנהיגי מדינות שעלו לרגל לישראל כדי להביע הזדהות, ובראשם הנשיא ביידן, שנאומי ההזדהות שלו ריגשו את כולנו ושהסיוע שלו עזר לנו מאוד.
איך איבדנו את ההזדהות הזאת? קל לומר "בגלל ביבי," אלא שמי שאומר זאת, צריך להצביע מה צריך היה להיעשות אחרת כדי לשמר את ההזדהות. אז הנה, זה מה שיכול היה לשמר את ההזדהות. אילו ישראל היתה מבליגה, מכילה את הטבח, לא יוצאת להתקפה וחמאס המנצח היה נשאר בשלטון על כל עזה ו"רק" "מטפטף" עלינו רקטות; וישראל היתה מודיעה ב-7 באוקטובר שהיא אינה רוצה מלחמה, רק שחררו את החטופים תמורת כל המחבלים שבידינו – במקרה הזה האהדה לישראל היתה נשמרת כמו שהיתה. מישהו מציע את זה? ישראל היתה חייבת לצאת למלחמת חורמה בחמאס, ואכן זו היתה עמדת העם כולו, גם במחיר אובדן התמיכה לישראל החלשה והמסכנה. אגב, האמפתיה לישראל המסכנה והעלובה לא היתה עומדת יציבה לטווח ארוך, כיוון שעוצמתה של ישראל היא תנאי הכרחי למעמדה הבינלאומי.
כיוון שיצאנו למלחמה בקונצנזוס מוחלט, וכל ראש ממשלה אחר היה מוציא אותנו למלחמה – השחיקה בתמיכה בנו ואובדן האהדה לנו היתה נגרמת תחת כל ראש ממשלה אחר. ולכן, הטענה הזאת נגד נתניהו אינה נכונה. טענה נוספת כלפי נתניהו, היא שאיבדנו את תמיכת העולם בשל ההתנגדות למדינה פלשתינאית, שאותה נתניהו מבטא. אבל הלקח מיספר 1 מהטבח הוא התנגדות להקמת מדינה פלשתינאית. רצועת עזה היא, למעשה, מדינה פלשתינאית עצמאית – מאז הסכם אוסלו על 90% מהשטח ומאז עקירת גוש קטיף על 100% מהשטח. ראינו מה המשמעות של שכנות עם מדינה פלשתינאית לאורך כל השנים הללו ובעיקר ב-7 באוקטובר. בין אוסלו ל"חומת מגן" גם שטחי הרש"פ ביו"ש היו, למעשה, מדינה פלשתינאית עצמאית, ואנו זוכרים היטב את משמעות השכנות עימה. ואם חלק מאיתנו שכחו, יש 1,500 משפחות שלא תשכחנה לעולם ו-1,500 קברים שאמורים להזכיר זאת לכולנו. ואם כך היה כאשר המדינה הפלשתינאית היתה רק בשטחי A ו-B, מזעזע לדמיין מדינה כזו על כל יו"ש, כאשר האזור הצפוף ביותר באוכלוסיה ישראלית, בין חדרה לגדרה, הוא "עוטף המדינה הפלשתינאית", גבולה של ישראל הוא כביש 6 ובחלק מהמקומות המרחק בין הגבול לים הוא קצת יותר ממחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו הטובחים ב-7 באוקטובר. ישראל אינה יכולה לוותר על חופש פעולה ביטחוני מלא בשטחי הרש"פ ביו"ש ובעזה, וזה לא יקרה אם תהיה מדינה פלשתינאית. מדינה פלשתינאית תהיה בעבור הפלשתינאים קרש הקפיצה להגשמת חזון "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – פלסטיין וויל בי בארי." נתניהו צודק כאשר הוא מתנגד למדינה פלשתינאית ומן הראוי שכולנו נתאחד סביב ההתנגדות הזאת, גם במחיר פגיעה ביחסי החוץ שלנו, כי האלטרנטיבה היא אובדן המדינה.
 
ואיפה בכל זאת אחריותו של נתניהו? באופן ניהול המלחמה, מאז עסקת החטופים והמעבר לשלב ג'. הדשדוש מאריך את המלחמה, דוחה את ההכרעה, מסכן את סיכויי הניצחון, מאריך את שבי החטופים, שוחק את הלכידות הלאומית, מעמיק את המשבר ההומניטרי ברצועה ומזמין לחצים מדיניים. למה הוא נוהג כך? בניגוד לטענות קנאי 6 באוקטובר, הוא לא מאריך את המלחמה כדי להנציח את שלטונו, כי הדשדוש פוגע בו פוליטית. הסיבה לכך היא חוסר יכולת העמידה שלו בלחץ האמריקאי, שהביא אותו להפסיק את הלוחמה העצימה, לשחרר את המילואים ולהוציא כמעט את כל הכוחות מעזה. כתוצאה מכך נבלמה התנופה, אך העימות עם ארה"ב רק החריף. כלומר, לא העמידה העיקשת שלו – המוצדקת נגד מדינה פלשתינאית והשגויה נגד שליטה אזרחית של הרש"פ הביאה לבידוד, אלא דווקא הכניעה שלו לדרישות האמריקאיות להורדת הילוך במלחמה. 
 
* בלי רפיח לא ננצח – אילו יצאנו למתקפת נגד מקדימה ומוטטנו את חמאס, לא היינו נהנים מתמיכת ארה"ב ומדינות המערב. אילו יצאנו למתקפת נגד מקדימה ומוטטנו את חמאס, היינו חוסכים את חייהם של 1,200 הנרצחים בשבעה באוקטובר, היינו חוסכים את הטבח בנשים, בילדים, בתינוקות בגברים, בזקנים ובחולים, היינו חוסכים את מעשי האונס וההתעללות המינית ההמוניים, היינו חוסכים את עריפת הראשים, היינו חוסכים חטיפת 240 הישראלים ובהם תינוקות, ילדים, נשים וזקנים, היינו חוסכים את מעשי הביזה, ההרס והצתת היישובים, היינו חוסכים את ההשפלה הלאומית של כיבוש חבל ארץ וכיבוש יישובים בידי מחבלים. ובמתקפת הנגד המקדימה, שהיינו בוחרים את עיתויה על פי מה שטוב לנו ובהפתעה גמורה לאוייב, היינו חוסכים חלק ניכר מחיי חיילינו שנפלו בקרבות. וככל שמתקפת הנגד המקדימה הייתה מוקדמת יותר, כך היינו חוסכים בשנות ירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית וסבבים חוזרים ונשנים וחסרי תכלית. יציאה למתקפה ללא תמיכת העולם בעייתית ביותר. אבל האם לא כדאי היה לחסוך את המחיר הנורא ששילמנו, גם במחיר עימות עם העולם, משבר עם ארה"ב וגינוי באו"ם?  לא עשינו זאת. חיכינו לטבח. ואחרי הטבח יצאנו למתקפה, בעיתוי שבו האוייב מוכן. אבל עשינו זאת בגיבוי בינלאומי נרחב. והנה, כעת ארה"ב ושאר המדינות שתמכו בנו, מפנות לנו עורף ולוחצות עלינו לעצור לפני הניצחון, ובלי למוטט את חמאס. כלומר, גם שילמנו את כל המחיר על הימנעות מיוזמה מקדימה, וכעת רוצים שנוותר על הניצחון. האם זה הגיוני?
אני קורא את הקמפיין של "הארץ" נגד הפעולה ברפיח. השוקניסטים המובהקים יוצאים נגד הפעולה כי הם מתנגדים לכל פעולה למען הגנת ישראל ולכל פגיעה באוייב הפלשתינאי. אבל גם הכותבים השפויים יותר מתנגדים לפעולה. חלקם בשם היחסים עם ארה"ב, עם יותר מקורטוב של סגידה לביידן, משיח צדקנו. חלקם באמצעות זיהוי הפעולה ברפיח עם נתניהו בניסיון לגרום לרל"ב להתנגד לפעולה. הקמפיין הזה מתעלם משאלת היסוד: האם ננצח במלחמה או ניתן לאוייב לנצח? השאלה הזאת מתמקדת כעת בשאלת רפיח. לסוגדים לביידן אני מציע לדבוק בביידן האותנטי, שבזעזוע אמיתי מהטבח הפגין ידידות אמת לישראל וגיבה את מלחמתה, ולא בביידן העסקן, שמשיקולי בחירות וחנופה לבייס הפסבדו-"פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית, יוצא נגד עמדתו בראשית המלחמה. ולרל"ב אני מציע לבחון את הדברים לגופו של עניין, ולא להיות תמונת ראי של החסידים השוטים של נתניהו, שתומכים בו על אוטומט. איני חשוד באהדה לנתניהו, אך תמיכתי או התנגדותי לכל צעד שלו היא עניינית. אני תומך בכל מעשה חיובי שלו. אם יחליט לצאת לפעולה ברפיח, אתמוך בהחלטתו, כי זה האינטרס הישראלי. אם יקבל רגליים קרות וימנע מן הפעולה ובעצם מהניצחון, אתנגד לו. אנו אוכלים עכשיו את הפירות של ההתנהלות השגויה שלנו במלחמה. במקום מתקפת פתיחה עוצמתית בשני ראשים, בעזה ובציר פילדלפי בואך רפיח, הזנחנו את הגזרה הדרומית. ומאז עסקת החטופים המלחמה מתנהלת בעצלתיים, בהססנות, בעיקר בשל הלחצים האמריקאיים. והתוצאה היא התמשכות המלחמה לאורך חודשים ואובדן התמיכה האמריקאית.
 
* סר הביטחון במר ביטחון.
 
* חמש שנים להכרה בגולן – לפני חמש שנים, ב-21 במרץ 2019, הכיר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בריבונות ישראל על הגולן. ההכרה הזאת היתה אחד הצעדים המדיניים הידידותיים ביותר של ארה"ב כלפי ישראל, לאורך כל שנות המדינה. הנשיא ביידן שנבחר אחריו לכהונה, כיבד את החלטתו של טראמפ והשאיר על כנה את ההכרה האמריקאית. גם זה ביטוי עילאי לידידות בין המדינות. אולם ההכרה בריבונותנו על הגולן נעשתה בצו נשיאותי, ובתור שכזו אפשר לבטל אותה בצו נשיאותי. ולכן, חשוב מאוד לעגן את ההכרה בחקיקה. ישראל נהנית מידידות רבה של רוב מוחלט בקרב המחוקקים משתי המפלגות. חשוב לפעול להשגת תמיכה דו-מפלגתית בחקיקה כזו ולקדם במהרה את קבלת החוק.
 
* ליגה אחרת – פוטין מגלגל את מתקפת הטרור של דאע"ש על אוקראינה, כדי להסיט ממנו ביקורת על מחדלים שאיפשרו את הטבח.
 
* אין חסינות – מה הרוסים חשבו? שאם יתמכו בחמאס ואיראן, יקבלו חסינות מהטרור האסלאמי?
 
* איום הקנאות האסלמית – אחת הקונספציות שהמערב שבוי בהן, היא הקונספציה על אודות "הציר השיעי הקיצוני" מול "הציר הסוני המתון". קונספציה שעיקרה היא ראיית איראן, המעצמה האזורית השיעית, כגורם הקיצוני שמסכן את האזור ואת העולם, ומכאן שהאיום הוא שיעי. אלא שהקונספציה הזאת, שכמו כל קונספציה מבוססת על המציאות, אך רואה אותה באופן חלקי בלבד, מתעלמת מעובדות רבות. למשל, מכך שחמאס והג'יהאד האסלמי, שהם ארגוני טרור סוני, נתמכים בידי איראן, מול האוייב המשותף. מכך שמקור האיום הפונדמנטליסטי הקנאי הוא דווקא סוני, מפלגת האחים המוסלמים, שראשיתה במצרים והוקמה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים, לפני כמעט מאה שנה. מכך שקטר הסונית שותפה לאיראן בספונסריות של חמאס וגא"פ והיא תומכת גם בחיזבאללה השיעית. מכך שמשטר ארדואן הסוני הוא מקור כוח של חמאס לצד איראן השיעית. מכך שאל-קעאדה ודאע"ש הסוניות יצאו מסעודיה ונתמכו בידיה לאורך שנים.
על המערב להבין שהאסלם הקנאי הוא האיום על שלום העולם. האיחוד בין הקנאות הסונית והשיעית, עם כל היריבות העקובה מדם ביניהן, נגד האויב המשותף – ישראל, נכון לגבי המערב כולו. הפרד ומשול הוא עיקרון אסטרטגי חשוב, אבל לא תמיד הוא רלוונטי. לעתים הוא קונספציה שהדבקות בה מסתירה את התמונה האסטרטגית המלאה. המערב חייב להבין שחובתו להתגונן באופן אקטיבי מול האיום הקיומי, שאינו שיעי או סוני אלא הקנאות האסלמית כמכלול. 
 
* ביד הלשון: שיחות דיפלומטיות – קרן נויבך ראיינה את סולימן מסוואדה על המו"מ להחזרת החטופים. הוא פתח במילים "השיחות נמשכות," והיא הגיבה "השיחות נמשכות. יש שיר כזה. נדמה לי שהוא עסק במו"מ על הפסקת אש. עכשיו הוא שוב אקטואלי." שם השיר הוא "שיחות דיפלומטיות". אין זה שמו המקורי. שמו המקורי היה "שיחות לונדון-מוסקבה-פריס". כתב אותו נתן אלתרמן בטורו "רגעים" ב"הארץ", ב-18 ביולי 1939, עם התמשכות והתמרחות השיחות בניסיון לגבש גוש אנטי נאצי. כזכור, השיחות לא עלו יפה, ושבועות אחדים לאחר מכן נחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ההסכם הזכור לרע בין בריה"מ לגרמניה הנאצית.
ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, בחודשים של המו"מ המתמשך להסדרי הפרדת כוחות בין ישראל למצרים ולאחר מכן בין ישראל לסוריה, הקליט אריק איינשטיין את השיר, בלחנו של מיקי גבריאלוב, תחת הכותרת "שיחות דיפלומטיות". השיר יצא לאור ב-20.5.74, 11 יום לפני חתימת ההסכם עם סוריה. הוא נכלל בתקליט המופת של אריק איינשטיין "סע לאט", שיצא בנובמבר 1974. ב-2003 נכלל השיר בכרך "הטור השביעי תש"ח", תחת השם "שיחות דיפלומטיות".
 
מתחילות השיחות, מתחילות, במלמול חרישי
עובר חודש אחד, השיחות נמשכות
עוברים שני חודשים, בראש חודש שלישי מודיעים:
בקרוב ימשכו השיחות, ימשכו השיחות
 
השיחות נמשכות, הנושא משתכח
ותועה בסיבכי השיחה התועה
מסביב לשיחות העולם משוחח
כי היו השיחות לשיחת השעה
 
(משיחים משיחות, שוחחים, שוחחות,
השיחה משוחחת, שוחחים, שוחחות,
השיחה סיכסכה, סיכסוכי סיכסוכות
אבל זהו נושא לשיחה מיוחדת ...)
 
משיחים השליחים, משיחים, בנסתר וגלוי
עוקב אחריהם העולם, עוקב לא לשווא
כי מצב העולם, זה הפעם תלוי
במצב השיחות הדנות במצב
 
בקרוב ימשכו השיחות, ימשכו השיחות
 
יש אומרים כי אסור עוד לשהות ולדחות
כי תבל עלי חוט-שערה מתנודדת
ובא הזמן לשנות את דרכי השיחות
אבל זהו נושא לשיחה מיוחדת...
 
(תודה לד"ר מרדכי נאור).
 
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
 
אהוד: אתה בטוח שיש לאנשים סבלנות לקרוא את דבריך, שחלקם חוזר על עצמו שוב ושוב? לא עולה על דעתך לקצר כדי שלא ידלגו עליך?