במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2014
 
9.3.14. שיחה ארוכה עם אהובה פנקס על יצחק אורפז.
 
11.3.14. פגישה עם אורפז בדירתו. לַקסמי המטפלת חזרה לעבוד, ולא היא ולא הוא הצליחו להסביר לי מה קרה לה בהיעדרה לפני שבוע. את האנגלית שלה קשה להבין. יצחק מבולבל כרגיל. שמח על השירים שלו שנתתי במכתב העיתי.
 
18.3.14. יום שלישי. מאורפז אין תשובה למרות שהשארתי לו הודעות אתמול בערב והיום לפני הצהריים. אנסה מחר. בינתיים לא ניגשתי אליו היום.
 
25.3.14. לפני הצהריים אצל אורפז. נראה די מסכן וגם לא מגולח. אני מחפש אצלו עוד צרור של שירים ואינני מוצא. חבל. אני מוצא עותק של חוברת פרס ישראל בשנה שקיבל ולוקח איתי כדי שיהיה לי תיארוך מדוייק שלו.
 
17.4.14. לפני הצהריים אני קופץ לבקר אצל אורפז. הוא פאסיבי כרגיל. מסתבר שנשאר בביתו בערב הסדר כי לא חש בנוח או שלא היה לו כוח לבוא אל בנו זאב. והבן כועס עליו על כך.
 
22.4.14. ניסיתי להתקשר עם אורפז לבקר אותו, השארתי הודעה מוקלטת ולא חזר אליי. הוא מטושטש לגמרי, אף כי לעיתים נשמע בטלפון רגיל, והמטפלת שלו לא עונה להודעות בטלפון. למעשה קביעת פגישה איתו נעשית קשה יותר ויותר.
 
29.4.14. לפני הצהריים אני קובע עם אורפז לעלות אליו אבל בבואי אין תשובה מפעמון הכניסה למטה למרות שאני מצלצל פעמים רבות. אני כמעט מתייאש ואז מישהו עם מפתח נכנס, ואני אחריו. עולה לקומה של יצחק, מצלצל, פותחים לי את הדלת. והנה לא רק יצחק אלא גם לקסמי המטפלת ההודית הצעירה והרזה נמצאים ליד הדלת. אני מנסה להסביר לה בעברית ובאנגלית מה קרה ושואל מדוע לא ענו לי. היא מחייכת ודומה שאינה מבינה מה אני אומר לה ואני גם לא מבין מה היא עונה. בשתי אוזניה יש אוזניות. כנראה היא שומעת איזו תחנה ברדיו ולכן גם היא לא שמעה את הצלצול שלי. חוץ מזה יש לי הרגשה שהיא ממש מפגרת. כנראה שגם יצחק בקושי מתקשר איתה. אבל היא מטפלת בו וגם מבשלת. בדרך כלל כשאני בא לשבת איתו היא יורדת לעשות קניות בסופרמרקט.
יצחק שקוע בתוך חוסר הזיכרון שלו. בקושי אפשר לדבר איתו. אני מביא לו לקרוא את הריאיון שערכתי עם ראובן שהם על זך.
 
20.5.14. לפני הצהריים אני עולה לאורפז. לקסמי, המטפלת שלו, נראית מטורללת לגמרי. דיברתי איתו בטלפון והודעתי שאני בא, והנה איש אינו עונה לצלצול שלי בכניסה מלמטה, ואני נאלץ לטלפן שוב לדירה והיא עונה לי ומואילה לפתוח את הדלת למטה. אני מנסה לשאול אותה על כך אבל האנגלית שלה והמיבטא הם בלתי מובנים לחלוטין והיא רק מחייכת בטיפשות כל הזמן. אמנם היא בחורה מאוד יפה ועדינה ואם הייתי צעיר  [---].
יצחק כרגיל. לא זוכר כלום. לבסוף גם נזכר שנסע עם הבמאי של הסרט עליו ועם לקסמי לירושלים, לסינימטק, להקרנה של הסרט.
הוא לא מגולח. מחצית פניו בצד ימין למעלה אדומה באיזו דלקת. לא מגולח זה כמה ימים והכול אניצי שיער שיבה. אנחנו משוחחים על דברים של כלום, שכבר נאמרו בינינו פעם. אני מקווה שלא תהיה לו אכזבה עם המהדורה החדשה של "מסע דניאל" שעומדת לצאת בקיבוץ המאוחד. אבל איני אומר לו מילה על כך.
 
10.6.14. לפני הצהריים אני קופץ לבקר אצל יצחק אורפז. הוא נראה אותו דבר ואפילו אינו מרגיש שלא באתי אליו כבר שבועיים. הזיכרון שלו דפוק לגמרי.
 
13.6.14. סיימתי את קריאת המהדורה החדשה של "מסע דניאל" של אורפז, וזה מזמן לא קראתי ספר משעמם ומלאכותי כזה, אף כי אפשר להבין שזכה בתהילה בשעתו בזכות התגובה למלחמת ששת הימים, כמו הקריקטורה העלובה של הקבלן, אביו החורג. אבל הספר כולו שטחי, יבש, חסר חיים אמיתיים. הוא לא מגיע לדרגת החיים האמיתיים והמוחשיים שישנה למשל ברומאנים שלי. הוא ממש יבש ומעצבן ואפילו ארוטיקה אין בו. לא אוכל לכתוב על הרומאן הזה שלו כי לא נעים לי לצערו וטובות אינני יכול לכתוב על ספר שהכרחתי את עצמי לקרוא בו למרות השיעמום והמלאכותיות.
 
1.7.14. בצהריים אני קופץ לאורפז, שדומה כי לא השתנה וגם איבד מזמן את תחושת הזמן ואין לו מושג אם אני מבקר אצלו כל שבוע או פעם בחודש. אני מביא לו את המאמר של אבנר הולצמן שפירסמתי במכתב העיתי, אחרית הדבר למהדורה החדשה של "מסע דניאל", וגם מראה לו את המעטפה של בול אסתר ראב. בלשון זהירה אני גם מספר לו שלא נהניתי מקריאת "מסע דניאל" ואולם נראה לי שכבר קצת קשה לו להבין ואפילו להתאכזב מדבריי.
 
15.7.14. קופץ לפני הצהריים לבקר את אורפז. ללא שינוי. מראה לי בגאווה את "הכלה הנצחית" בצרפתית שיצא לאור לפני כעשרים שנה ומונח על שולחנו, כרך עב כרס, כאילו יצא עכשיו, יחד עם העותקים של "מסע דניאל" שלו.
 
12.8.14. אני עולה לאורפז לאחר שלא הייתי אצלו כשלושה שבועות. הוא נראה אותו דבר ואפילו מדבר יותר. אבל אין אצלו מיזוג וגם לא מאוורר ואני כולי זיעה. לו מספיקה הרוח מהים. הוא חושש שמיזוג-אוויר יחזיר אותו לשחפת ממנה סבל בילדותו בעיירה, ואם איני טועה, קשה לשמוע אותו, הוא מכנה את המטפלת ההודית שלו, לקסמי, בשם אשתי. היא אכן יפה מאוד ורזה, עדינה. קשה לדבר איתו ואני ממש משתעמם והוא חש בכך. אולי אציע לו בפעם הבאה לנסות לשחק שח.
 
9.9.14. יום שלישי. חדלתי לבקר אצל אורפז. אני לא מסוגל לשבת ולשתוק איתו בחדר חם ללא מזגן וללא מאוורר. לו, בגילו, זה לא איכפת. לדעתי הוא גם כבר לא יודע אם אני מבקר אצלו או לא.
 
16.9.14. קפצתי לאורפז. נקי בדירה. ההודית הקטנה מטפלת בו יפה וגם מבשלת. אבל הוא עצמו, יהיה בן 94 באמצע אוקטובר, נראה קצת כמו מומיה. רזה מאוד. בקושי שומעים אותו. לא זוכר דבר. בחדר חם. אין רוח. אין מזגן. אין מאוורר. ממש עינוי לשבת. לא הארכתי לשבת למרות שהפציר בי להישאר.
אהוד בן עזר
המשך יבוא