* עיר אוהלים – 6 באוקטובר כבר כאן, ועל סטרואידים. מחנה ה-6 באוקטובר, על שני אגפיו – האגף הביביסטי והאגף הקפלניסטי, נאחז בציפורנים ב-6 באוקטובר, כי זה האלמנט שלו. מחנה 6 באוקטובר עלול לדרדר את החברה הישראלית אל התהום. אולם למחנה הזה הולכת ומתהוות אלטרנטיבה. הרוב הדומם מתחיל להפר את שתיקתו. רבים החוזרים מהמילואים, שחוו את האחווה הישראלית, את הרעות, את השותפות בין חילונים ודתיים ובין בעלי דעות פוליטיות סביב המטרה הלאומית הגדולה של הניצחון, מסרבים לשוב ולהפקיר את הרחוב למחנה 6 באוקטובר.
כבר כתבתי על כמה מן הארגונים והקבוצות במרחב הזה, שבחלקן אני שותף, במידת מעורבות זו או אחרת, ואני פועל, יחד עם שותפים נוספים, לחיזוק שיתוף הפעולה בין הארגונים. אחד הארגונים הבולטים ביותר, שהוקם בידי מילואימניקים משוחררים, הוא תיקון 2024, שחותר לתיקון החברה הישראלית ומהווה אלטרנטיבה למחנה ה-6 באוקטובר. מחנה ה-6 באוקטובר חש מאוים מהאלטרנטיבה והוא בועט. האגף הביביסטי מאשים את תיקון 2024 בקפלניזם והאגף הקפלניסטי – בביביזם, ובקיצור: הם מ-פ-ח-דים.
תיקון 2024, בתמיכה, עידוד ושותפות של הארגונים האחרים, הקים לפני כשבועיים מאהל בכיכר אגרנט, וכעת הוא יוזם הקמת עיר אוהלים, ללא הגבלת זמן, מתוך מגמה לקבץ המונים. אלמלא הייתי עדין בשירות מילואים פעיל, הייתי מצטרף אליהם. היוזמה של תיקון 2024 ושל עיר האוהלים יוצאת בקריאה לשני הצדדים במערכת הפוליטית להיכנס לחדר ולהגיע לעסקת חבילה הכוללת: ממשלת חירום רחבה והסכמות בנושאים הגורליים: חוק הגיוס, המשך המלחמה (כולל בצפון), סוגיית החטופים ומועד בחירות מוסכם. במאבק הזה לא ייחסמו כבישים, לא יישמעו צווחות הזעם-הקדוש וכמובן שאף אחד לא ירמוז על סרבנות, חלילה. אולי תהיה זו תזכורת לציבור, שניתן להיאבק גם אחרת.
 
* אף על פי כן – "נפגשים בשביל ישראל" הוא מסע לזכר אבי אפנר וחללי אסון המסוקים, המתקיים כבר 19 שנה. זהו מסע לאורך השביל, מאילת עד שאר ישוב, שמקבץ סביבו אנשים וקבוצות מכל שדרות הציבור, במטרה לעודד ולקיים מפגש בין חלקי העם ובין בעלי דעות שונות, ולהפגין את היכולת לחיות יחד ולהידבר בכבוד. במרכז כל יום במסע, מתקיימת סדנה במעגלי שיח. מדי שנה, החל בשנה השנייה של המפעל, אני מנחה במיספר ימים. ביום רביעי השתתפתי במסלול מקסים, שופע בפרחים יפהפיים ביערות הכרמל, והנחיתי את הסדנה. כותרת הסדנה הייתה "אף על פי כן". הבאתי טקסטים של ברנר וברל כצנלסון, מתקופות משבר ביישוב ובציונות, המבטאים מסר של דבקות במפעל הציוני על אף הקשיים. על כל אחד משלושת הטקסטים צירפתי שאלות/נקודות לדיון, שנועד להיות דיון אקטואלי על ישראל כעת, אחרי 7 באוקטובר, לאור הטקסטים. לאחר דברי פתיחה שלי, עברתי בין הקבוצות. היה מעניין לראות איך כל קבוצה לקחה את הדיון למקום אחר. הדיונים היו ערים, לעתים קצת סוערים, והיה ממש קשה לעצור את הסדנה, כשהגיעה השעה לקום ולהמשיך ללכת. לא כל הקבוצות הספיקו לעבור על כל הטקסטים. גם בהמשך ההליכה, המשיכו באופן ספונטני הדיונים בין האנשים.
כל יום במסע מסתיים במפגש סוף יום, עם אישיות מסוימת. היום שבו הנחתי הסתיים בעוספיה ונפגשנו עם תא"ל (מיל') אמל אסעד, בנושא הדרוזים בישראל. כיוון שאמל הוא מוביל המאבק הדרוזי נגד חוק הלאום, ידעתי שהוא יעסוק בכך בהרצאתו, ומלכתחילה גזרתי על עצמי איפוק. אני אורח שלו ובאתי לשמוע אותו, לא להתווכח איתו. החלטתי שלא אגיב ולכן גם לא עסקתי בחשיבה על התגובה. פשוט, הקשבתי לו רוב קשב, מתוך ניסיון לקבל תשובה לשאלה שמטרידה אותי כבר חמש שנים: מה בחוק הלאום גרם לדרוזים לעלבון הזה? מסקנתי לאחר ההרצאה, היא שהם נעלבו פשוט כי בחרו להיעלב.
 
* חובבן – תגובתו של נתניהו להצבעה המגונה והשערורייתית  של ארה"ב במועצת הביטחון הייתה היסטרית, מיוזעת, ילדותית ובשפה נקיה – לא ממש שיא החוכמה. כשיש משבר ביחסים בין ישראל לבעלת בריתה הגדולה, שהידידות אתה היא אינטרס לאומי מלמעלה ראשונה, בוודאי בשעת מלחמה, האינטרס הלאומי שלנו הוא להנמיך את האש, באמצעות הידברות, רצוי בדרגים הבכירים ביותר, ולא לשפוך שמן למדורה. נתניהו יצא במפגן אבו-עלי של העכבר ששאג, ומיד התקפל עם הזנב בין הרגליים ואחר כך גם הסתבך בשקרים על אודות ההתקפלות. אחרי שנים רבות כל כך כראש ממשלה, נתניהו נשאר חובבן ובעיקר חסר כלים ויכולת להתמודדות בקור רוח עם מצבי משבר. בנימין נתניהו – אכן, ליגה אחרת. ליגה ד'.
 
* אחריות ומנהיגות – לפני חמישים שנה בדיוק, ב-1 באפריל 1974, התפרסם דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית לחקר מחדל יום הכיפורים. הוועדה זיכתה מאחריות את הדרג המדיני והטילה אותה על הדרג הצבאי בלבד. הציבור הישראלי סירב לקבל את המסקנות הללו. גם ראש הממשלה גולדה מאיר לא השלימה עם המסקנות. הוועדה שיבחה את תפקודה של גולדה בניהול המלחמה, אך בחלוף כשבוע גולדה מאיר התפטרה מתפקידה. גולדה אמרה שלעולם לא תסלח לעצמה על המחדל. על מה היא לא סלחה לעצמה?
התחושות שלה ערב המלחמה היו מנוגדות להערכות כל הגנרלים, בדרג הצבאי ובדרג המדיני. בניגוד אליהם, האינטואיציה שלה היתה נכונה. אך היא לא עמדה על שלה, לא הלכה על פי נטיות לבה וקיבלה את הערכותיהם. היא לא אמרה שלעולם לא תסלח לדדו אלעזר, למשה דיין, לאלי זעירא, לצביקה זמיר, לבר-לב, לאלון ולגלילי. היא רק אמרה שלעולם לא תסלח לעצמה. היא התפטרה. והיא התייסרה עד יומה האחרון. כעבור שלוש שנים וחצי נפטרה.
גולדה מאיר הייתה מנהיגה. והיא הבינה שמנהיגות היא אחריות, ושהעומד בראש הוא האחראי. היא הובילה את המלחמה ביד רמה, באופן מופתי, והנהיגה את המערכה אל הניצחון, בתוך 19 יום, מתוך נקודת פתיחה של נחיתות נוראה. היא אחראית לניצחון הגדול. אך היא אחראית למחדל הגדול, הגדול ביותר מקום המדינה ועד 7 באוקטובר 2023. ולכן התפטרה. ועל כך לא סלחה לעצמה.
בדיון בכנסת על מסקנות הוועדה, אמר ראש האופוזיציה מנחם בגין: "...קיים כלל דמוקרטי גדול של עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על כוחותיה המזוינים של המדינה. לעליונות תטענו ולאחריות לא תבואו? מה היתה אצלנו עד מלחמת יום הכיפורים? דיקטטורה צבאית? הרמטכ"ל קבע את ההחלטות?... ואתם בעצמכם לא תאמרו: אם כך – האחריות העליונה, האמיתית, המוסרית, המדינית, הפרלמנטרית חלה על הממשלה כולה? ... כך תחנכו את הציבור, את הדור הצעיר? זאת דמוקרטיה פרלמנטרית? זאת אחריות ממשלתית? זאת עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על הצבא?"
תשע שנים מאוחר יותר בגין התפטר מתפקידו כראש הממשלה. הוא לא נימק את התפטרותו, אך קרוב לוודאי שהוא התייסר על הסתבכות מלחמת הלבנון. הוא חש אחריות אישית על כל חייל שנהרג, ולא יכול עוד לעמוד בכך. אף ששר הביטחון, אריק שרון, והרמטכ"ל רפאל איתן הוליכו אותו שולל, הוא לא האשים אותם. הוא לקח על עצמו את האחריות והתפטר. והוא הסתגר בביתו עד יומו האחרון. בגין היה מנהיג. והוא הבין שמנהיגות היא אחריות, ושהעומד בראש הוא האחראי. מי שאינו מבין שמנהיגות היא אחריות, אינו ראוי למנהיגות. בוודאי, שמי שאינו מבין שהעומד בראש הוא האחראי, אינו ראוי לעמוד בראש. ומי שבורח מאחריות ומטיל אותה על הכפופים לו, הוא אנטי מנהיג. הוא מגלם את היפוכה של מנהיגות. עם ישראל ראוי להנהגת אמת. להנהגה אחרת.
 
* שגרירי הצביעות המתחסדת – כל מדינה מן המדינות שמגנות את ישראל, שהצביעו נגדנו במועצת הביטחון ושמטיפות לנו להפסיק את האש, לו הותקפה בטבח נוסח 7 באוקטובר, היא לא הייתה עוצרת את מכונת המלחמה שנייה לפני השמדתו הטוטלית של צבא הטרור שבשכנותה. ואף אחת מהן לא היתה יוצאת מגדרה כמו ישראל כדי למזער למינימום את הפגיעה באזרחים. ואף אחת מהן לא היתה מעבירה לאוייב מאות משאיות אספקה מדי יום. כל אחת מהמדינות הללו הייתה עושה דרזדן 2.
 
* מהי מריחת זמן – ארגוני המחאה יוזמים הפגנת ענק מול הכנסת למשך שלושה ימים. בין שלוש תביעותיהם – להפסיק את מריחת הזמן בשחרור החטופים ממניעים פוליטיים.
לגבי "מריחת הזמן" בשחרור החטופים. ארה"ב, מצרים וקטאר גיבשו את מתווה פריז. אף שזה מתווה קשה מאוד לעיכול, ישראל קיבלה אותו. חמאס דחה אותו. אז ארה"ב גיבשה מתווה חדש, שהולך כברת דרך עצומה לקראת חמאס. ישראל קיבלה גם אותו. חמאס דחה גם אותו ואף הבהיר שהוא דבק בדרישות היסוד שלו: הפסקת המלחמה, נסיגה מוחלטת של כוחות צה"ל, ערבויות בינלאומיות שישראל לא תתקוף מחדש, שחרור כל המחבלים שבידי ישראל והשארת שלטון חמאס על מכונו.
 שאלותיי למארגנים: א. מה ישראל צריכה לעשות כדי שלא תכנו זאת "מריחת זמן". ב. האם אתם תומכים בכניעה לתביעות חמאס? ג. האם לדעתכם ההפגנות הללו מקשיחות את עמדת חמאס או מעודדות אותו להתגמש?
 
* המאבק פוגע במטרתו – אילו ההפגנות של משפחות חטופים היו בקריאה לממשלה לחדש את המלחמה העצימה בכל הכוח, כדי להביא להכרעה ולהפעיל לחץ כבד על חמאס לעסקה, היה בהן היגיון. ההפגנות בקריאה לממשלה ל"עסקה עכשיו" כאשר חמאס אינו מוכן לעסקה, כי החטופים הם תעודת הביטוח שלו, מקשיחות את עמדת חמאס, מצמצמות את הסיכוי להגיע לעסקה ומעכבות את שחרור החטופים. אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. ליבי ליבי למשפחות, ולמי יש זכות להטיף להן מוסר? אבל בחינה רציונלית של המצב מחייבת מסקנה שהמאבק פוגע במטרה שלמענה הוא נועד.
 
* ללא ה"א הידיעה – משפחות חטופים פנו לכלי התקשורת להימנע משימוש במושג "משפחות החטופים" בה"א הידיעה, בסיקור ההפגנות של חלק מן המשפחות. לפחות וויינט נענו לבקשה ואני מקווה שכך ינהגו שאר כלי התקשורת.
 
* מתי תהיה מלחמה – מלחמה בחיזבאללה – היה תהיה. אני כותב זאת בביטחון של 100%. השאלה היא רק האם המלחמה תהיה לפני מתקפת טרור נוסח 7 באוקטובר או אחריה. למתקפת נגד מקדימה בהפתעה, יהיה קשה לגייס לגיטימציה בינלאומית ואולי גם לא פנימית. היום, אין זו מתקפה מקדימה. ב-7 באוקטובר, בשעתה הקשה של ישראל, חיזבאללה תקף אותנו והמתקפה נמשכת כבר חצי שנה. במקום להגן על יישובי הצפון, הממשלה פינתה אותם. חצי שנה של פליטות יישובי הספר זו תבוסה ישראלית משפילה. ולכן, אין לסיים את המלחמה בלי לפתור את בעיית חיזבאללה. הלקח מספר 1 משבעה באוקטובר הוא שישראל אינה יכולה לאפשר את קיומו של צבא טרור השואף להשמידה בשכנותה.
 
* מחיר המלחמה – כאשר אני קורא למלחמה בחיזבאללה, קריאתי חייבת לעורר את השאלה, האם אני מודע לארסנל האדיר של טילים ורקטות בידי חיזבאללה, המאיימים על כל רחבי המדינה ובהם טילים מדויקים, ולגודל האיום וכובד המחיר שתגבה מאתנו המלחמה?
כן. אני יודע. זה ממש לא יהיה פיקניק. אבל אני יודע שהאלטרנטיבה למתקפה ישראלית כעת, הוא מתקפה של חיזבאללה נוסח 7 באוקטובר בליווי מתקפת טילים חסרת תקדים. ארסנל הטילים לא הולך לשום מקום, נהפוך הוא. הוא רק יגדל, ככל שנדחה את המלחמה.
ומה באשר להסדר מדיני? אני בעד. אם מישהו יביא לנו הסדר מדיני של התפרקות חיזבאללה מרצון ופירוז לבנון מנשק תלול מסלול – אני חותם עליו בשתי ידיים. כל הסכם אחר רק יחריף את המצב.
 
* גיבורה – מכונת הכחשת הטבח החלה לפעול כבר ב-7 באוקטובר. מכחישי הטבח מזדהים עם הטבח וההכחשה היא ההמשך הישיר של הטבח. מול כוחות התעמולה האדירים של הערבים, ישראל לוקה בשיתוק הסברתי. מזל שאנשים פרטיים בעלי יוזמה קצת מצילים את המצב. אבל במאבק על התודעה אנו מובסים. הנשק שלנו מול השקר הוא האמת. הראיון של עמית סוסנה ב"ניו-יורק טיימס" חיוני מאוד במאבק האמת בשקר. עמית, שנאבקה בגבורה בחוטפיה, נאבקת בהם כעת בגבורה ובאומץ יוצאי דופן, בנכונות שלה לחשיפת ההתעללות המינית הקשה שחוותה בידי הברברים של חמאס. עמית יודעת שאין לה במה להתבייש. היא לא עשתה דבר רע. ונכון לחשוף את הפשעים שלהם. אבל אף שמבחינה שכלתנית זה ברור, מבחינה רגשית זה קשה, כמעט בלתי אפשרי. היא ראויה להערצה על תעצומות הנפש שגילתה.
 
* מבחנם של הסטודנטים – 20 מרצים באוניברסיטאות בישראל חתמו על מכתב לביידן שבו הם קוראים לו להפסיק לשלוח נשק לישראל. ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה על קיומה ועל זכות קיומה, מלחמה שאין צודקת ממנה, נגד ברברים נאצים שרצחו, אנסו, חטפו, ערפו ראשים; שעשו את הזוועות האיומות ביותר לתינוקות וילדים, נשים וזקנים. שטבחו ב-1,200 מבני עמנו. ואותם מרצים משתפים אתם פעולה בפועל, באופן אקטיבי, בניסיון למנוע מאתנו נשק למימוש זכותנו להגנה עצמית. כיוון שאני נמנע מלהשתמש בשרש ב.ג.ד. אמנע מלהגדיר את האנשים הללו. אבל הם תרכיז של הזוהמה האנושית; תחתית החבית של החברה הישראלית.
זהו מבחנם של הסטודנטים שלהם. יש לכם מה ללמוד מאלה שלא נגדיר אותם כי אי אפשר להגדיר אותם בלי להשתמש באות השניייה, השלישית והרביעית בא"ב? אתם, שנלחמתם באוייב, שאיבדתם חברים במלחמה או בטבח, תשתקו ותמשיכו ללמוד אצל בני העוולה הללו?
אם יש לכם טיפה מצפון, קורטוב כבוד עצמי – החרימו את המרצים הללו. אל תיכנסו לקורסים שלהם. אל תשתפו פעולה עם המשת"פים של הרוצחים והאנסים.
 
* למחוק את ישראל – עקיבא אלדר, השוקניסט בן הבליעל,  קורא למנוע את השתתפות ישראל באולימפיאדה. זה העונש המגיע לנו, על פי מוחו המעוות, על טבח 7 באוקטובר. הוא תלמידם וממשיך דרכם של המרצחים באולימפיאדת מינכן. כמוהם, רצונו לסלק אותנו מהאולימפיאדה מסמל את רצונו לסלק אותנו מעל פני האדמה.
 
* שם קץ לאנומליה – החלטת בג"ץ לא תביא לגיוס המוני של החרדים לצה"ל, בוודאי לא לטווח הקצר. היא לא פותרת באמת את בעיית העומק. אבל היא לפחות תשים קץ לאנומליה, שבה אנו מתקצבים בהון עתק, מהמיסים שאנו משלמים, את ההשתמטות הממארת הזאת. יש למנוע את הניסיון של נתניהו וסמוטריץ' לקדם תרגיל מסריח של תקציב עוקף בג"ץ, כלומר לתקצוב חלופי לישיבות ההשתמטות, לא כתשלום פֶּר-משתמט. יש לעצור כל תקציב למוסדות השתמטות, כולל למערכת החינוך העצמאי, שלא מלמד לימודי ליבה, אינו מחנך על ערכי ועקרונות חוק החינוך הממלכתי ומחנך להשתמטות. במקביל, יש להעצים את החינוך הממלכתי חרדי, שיחנך להשתלבות במדינת ישראל. שכל הורה חרדי יוכל לבחור בין חינוך ממלכתי חרדי חינם, לבין חינוך חרדי עצמאי שלא מקבל אגורה מהמדינה.
 
* שבעים פנים – שבעים פנים לתורה. אף אחד מהם אינו מוביל להשתמטות. אין שום דבר יהודי בהשתמטות. המשתמטים – כופרים בעיקר.
 
* ממש מביך – השר לשעבר מטעם ש"ס שלמה בניזרי אמר בראיון לגל"צ, כשנשאל ע"י אילנה דיין על סוגיית גיוס החרדים, שהוא נבוך מכך שבשעה שאנו במלחמה בדרום ובצפון, חיילינו לוחמים בעזה ויש לנו חטופים בידי חמאס, מה שמעסיק את התקשורת הוא גיוס החרדים.
ממש מביך. לא מביך אותו, שבשעה שאנו במלחמה בדרום ובצפון, חיילינו לוחמים בעזה ויש לנו חטופים בידי חמאס, הציבור החרדי ממשיך להשתמט מצה"ל ולהילחם מלחמת קודש נגד "גזירת" הגיוס.
 
* אחד באפריל – גיוס חרדים – ב-1 באפריל. אין תאריך מתאים יותר.
 
* מפלגה דמוקרטית – כולם צחקו על הפריימריז ביש עתיד. היה ברור שזו דמוקרטיה נוסח סוריה, 90% לפחות ל"אבי האומה". והנה, הפתעה אדירה. בעיניי זה אות כבוד ליש עתיד.
 
* פיצול, לשם מה – בכל שנותיו כראש האופוזיציה, נלחם מנחם בגין נגד קיומו של משרד המשטרה ותפקיד שר המשטרה. הוא טען, שקיומו של שר כזה מעניק השפעה פוליטית על המשטרה, שצריכה להיות ממלכתית, א-פוליטית, לתת שירות לכל אזרח ללא משוא פנים, שכפופה אך ורק לחוק ולא לפוליטיקאי. הוא הזהיר מפני פוליטיזציה של המשטרה, אם תהיה כפופה לפוליטיקאי. כאשר נבחר לראשות הממשלה ביטל בגין את המשרד ושמיר המשיך בדרכו. כשקמה ממשלת האחדות הלאומית, הוקם מחדש המשרד, ששמו שונה מאוחר יותר לשר לביטחון פנים. למרות ההיגיון בחששו של בגין, חשבתי תמיד שהחשש מוגזם, ובמדינה כישראל, עם בעיות ביטחון פנים כשלה, נכון שיהיה שר. קיוויתי שהשר יידע להתעלות מעל ייצרו הפוליטי ולנהוג בממלכתיות. כעת, כאשר ראש הכנופייה ממלא את התפקיד, ברור לי מפני מה בגין הזהיר. אנו רואים לנגד עינינו איך ראש כנופייה גזענית פשיסטית מנסה להפוך את משטרת ישראל למיליציה גזענית פשיסטית פרטית שלו, שתשרת את מגמותיו המסוכנות.
גם כאשר יש למשטרה שר ממונה, ברור שאגף החקירות חייב להיות עצמאי לחלוטין, ללא כל מעורבות של פוליטיקאי. אבל ראש הכנופייה מנסה להשתלט גם על החקירות, ואף סחט כתנאי להצטרפות לממשלה, חקיקת חוק בלתי חוקתי בעליל, המאפשר לו לממש את זממו. דינו של החוק הזה להיפסל. ואכן, בג"ץ עתיד לדון בעתירות נגד החוק. היועמ"שית, כמובן מאליו, כתבה בתגובתה לעתירות, שיש לפסול את החלק בחוק המסמיך את השר להתערב בחקירות. הרי ברור שמעבר למניעת חקירות לשחיתות נגד אנשי המחנה שלו, ותפירת תיקים ליריבים פוליטיים, ראש הכנופייה רוצה למנוע חקירות נגד מחבלים יהודים, דוגמת הרוצח בן-אוליאל ופשעי שנאה של בן-גבירים קטנים וליזום חקירות הפחדה נגד מתנגדי המשטר. בתגובה לתגובת היועמ"שית, ראש הכנופיה השתולל בתגובות ארסיות, והודיע שהוא יוזם חוק לפיצול תפקיד היועמ"ש.
אני תומך כבר שנים רבות בפיצול הזה, אבל מן הסתם לא רק מסיבות הפוכות לחלוטין משל ראש הכנופייה, אלא גם בדרך הפוכה. אני תומך בפיצול, כדי שהתובע הראשי לא יהיה אדם שמתחכך באופן שוטף עם ראש הממשלה והשרים ותפקידו גם לייעץ להם, אלא שיהיה מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית, בלי להיות מושפע מעבודתו השוטפת עם השרים, כך שיוכל למלא את תפקידו ללא משוא פנים. לשם כך, ברור שהממשלה אינה יכולה להיות מעורבות בבחירתו ובוודאי שאינה מוסמכת לפטרו. הוא חייב להיות חף ממורא השלטון. ואילו היועמ"ש יוכל להתמקד בתפקידו כיועץ ולהבטיח שהממשלה תפעל על פי חוק, למשל כדי לסכל מזימות אפלות ודיקטטוריות כמו מזימת ההשתלטות של ראש הכנופייה על חקירות המשטרה.
 
* אני רק שאלה – האם הח"כים יצאו לפגרה כדי להתנדב בחקלאות ביישובי הנגב המערבי?
 
* סופשבוע מוסיקלי – סוף השבוע שלנו היה בסימן מוסיקה. תמר, בתנו, לומדת במגמת המוסיקה המשותפת לבתי הספר "הר וגיא", "עמק החולה" ו"עינות ירדן", במגמת פיתוח קול, בסגנון רוק-פופ. בקרוב היא תיגש לרסיטל שירה, כחלק מהבגרות שלה (5 יח' בנוסף ל-5 יח' במוסיקה). ביום שישי בצהרים נערך בראש פינה (בשל המצב, לא במרכז קלור בכפר בלום) קונצרט של שלוש התלמידות שניגשות השנה לרסיטל בשירה. תמר שרה את ארבעת השירים שאתם תופיע ברסיטל, על פי הקטגוריות השונות. היא היתה מקסימה! וכך גם שתי הזמרות האחרות. שלושתן כל כך מוכשרות. זה היה ממש מרגש!
לצערנו, לא יהיה השנה, כבכל שנה, קונצרט הסיום של המגמה, דווקא כאשר תמר בי"ב, וזאת כיוון שחלק גדול מן התלמידים מפונים. אחה"צ ובערב תמר ואני השתתפנו בערב שירה של מועדון "צליל מכוון", שנערך בחוות התבלינים בבית לחם הגלילית, בהשתתפות מאות אוהבי זמר. בכל שנה נערך האירוע באוקטובר בכינרת. אנו שרים מ-19:00 עד אחרי הזריחה, כ-12 שעות נפלאות, בהובלת צליל בירן. השנה האירוע בוטל, כמובן, בשל המלחמה, אך במקומו נערך השבוע האירוע, במתכונת מצומצמת, לא בכינרת, "רק" שבע שעות שירה, באווירה מאופקת ושקטה יותר, לנוכח המצב. שרנו את השיר "שיבולי פז" שכתב עמירם קופר מניר עוז, החטוף בשבי חמאס. בנו המאומץ סיפר עליו. ולאחר מכן שרנו את שירם של אתניקס "מחר אתה בבית", שהוקדש לחטופים. ובכלל, הערב כולו היה בצל האירועים וכהזדהות עם תושבי הדרום, לוחמי צה"ל והחטופים. תמר ואני שרנו דואט וכל אחד מאתנו עוד שני שירי סולו.
בשבת המשכנו במוסיקה, אבל במעבר חד – למוסיקה קלאסית, שירת מקהלה. היינו בקונצרט של מקהלת ברתיני, באולם אלמה, בזיכרון יעקב. היה זה מופע בכורה עולמי של היצירה "עוגב הליל השחור", יצירה משירי דוד פוגל, בלחנו של מנחם ויזנברג. זמרים סולנים: רעות ונטוררו וגיא פלץ. על הפסנתר, גיסי הפסנתרן אילן לוין. יצירה יפהפייה בביצוע מרהיב. חלקו השני של הקונצרט היה של שירי אהבה מהקלאסיקה הישראלית, בעיבודים חדשים של תלמידיו של מנחם ויזנברג.
 
* קוראים המעוניינים לקרוא את מאמריי ללא צנזורה מוזמנים לפנות אליי בדואל, ואצרף אותם לרשימת התפוצה.
 
[דבר העורך: ה"צנזורה" שלי מתבטאת במחיקת חרפות, כינויי-גנאי, ניבולי-פה וגידופים פוגעניים שאורי הייטנר כותב בביקורתו על אנשים חיים, דברים אשר עלולים לגרור אותו ככותב ואותי כעורך לתביעה משפטית על פי חוק לשון הרע].
 
* ביד הלשון: נין – אחת הפינות הקודמות עסקה במילה חימש – בן נין. את המילה הציע ביאליק, בהתבסס על פסוקים במקרא המדברים על "ריבעים וחימשים", במובן של נינים ובני נינים. הופתעתי ללמוד, שמול ההצעה "חימשים" יש שקראו לבן נין "ריבע". כלומר הפירוש של "שילשים וריבעים" הוא לעתים נכדים ונינים. ומסתבר שגם המילה נין, כבן הנכד, היא רק בעברית החדשה, ובמקור, לא לכך היא כוונה, דווקא, אלא פשוט לצאצא. והביטוי "נכדים ונינים" הוא, במקורו, פשוט – צאצאים.
וכך נכתב באתר האקדמיה ללשון עברית: המילים נִין ונֶכֶד מופיעות יחד בתנ"ך שלוש פעמים, ותמיד בסדר הזה. את המילה נִין הוצע לקשור לצורת העתיד יִנּוֹן שבכתוב "יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן [כתיב: ינין] שְׁמוֹ…" (תהלים ע"ב, י"ז), וכן אל המילה הארמית נוּן – 'דג'. משערים שמשמעות היסוד של השורש היא השרצה והעמדת צאצאים, וכי נִין פירושו צאצא, זרע. המילה נֶכֶד מתפרשת בדרך כלל באותה משמעות על פי המילה האתיופית nagd ('גזע', 'משפחה') והמילה המצרית ngd ('נצר ממשפחה').יש הרואים בצמד 'נין ונכד' מקרה של "שניים שהם אחד" (הנדיאדיס) – מושג אחד המובע במילים קרובות המחוברות בווי"ו החיבור, כגון 'דת ודין', 'חלק ונחלה'. לפי הסבר זה הצירוף 'נין ונכד' דומה בהוראתו לצירוף 'שֵׁם ושארית' (שמואל ב' י"ד, ז') ושניהם מציינים צאצאים באופן כללי. גם בתרגום השבעים והפשיטתא 'נין ונכד' מתפרשים זרע, צאצא. בתרגום אונקלוס ובתרגום יונתן נין הוא 'בן' ונכד הוא 'בן הבן'. כך הבינו גם פרשני ימי הביניים – מן הסתם בעקבות סדר המילים בתנ"ך. מכאן נוצר שימוש במילה נֶכֶד במשמע 'בן הבן' בספרות הרבנית (לצד השימוש הרווח ב'נין ונכד' לציון צאצאים בכלל), וכך המילה נֶכֶד משמשת עד ימינו.
השימוש במילה נִין לציון בן הנכד נולד כנראה רק בעברית החדשה. לא ברור מדוע כך אירע, שהרי לעניין זה העמיד לרשותנו המקרא מילה אחרת: שִׁלֵּשׁ, ולדעת אחרים רִבֵּעַ. ועד הלשון התנגד למשמע המחודש של נִין, וברשימת מונחי קרבת משפחה שפירסם בשנת תש"ג (1943) נקבע כי בן הנכד הוא שִׁלֵּשׁ. כן הוער שם כי נִין משמעו 'זרע האב בכל הדורות' – נרדף של צֶאֱצָא. אך הניסיונות לבער את השימוש במילה נִין לציון בן הנכד לא צלחו. שנים רבות לאחר מכן, בשנת תשע"ה (2014), כשנדרשה האקדמיה לחידוש כמה מונחים של קרבת משפחה, נוצלה ההזדמנות לעדכן את החלטות ועד הלשון בזמנו. המילה נִין אושרה במשמעות בן הנכד, כנוהֵג, וכן נקבע כי בן הנין הוא חִמֵּשׁ.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com