בתקופת המו"מ עם סוריה בשנות ה-90, טבע רבין את האמרה: "עומק הנסיגה כעומק השלום." כלומר, את עומק הנכונות לנסיגה הוא התנה במהות השלום שתמורתו תהיה הנסיגה.
אף שהמימרה הזו היתה של רבין, היא יצגה גם את תפיסתו של בגין בהסכם השלום עם מצרים. בהסכם, שנחתם ב-26 במרץ 1979, השבוע לפני 45 שנה, ישראל נסוגה מכל סיני, עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל היישובים והתושבים הישראליים וויתרה על אינטרסים ביטחוניים ועל שדות נפט. אפשר להתווכח אם יש שלום המצדיק מחיר כזה. אני, למשל, סבור שבשום אופן אסור היה להסכים לעקירת יישובים. אולם תמורת איזה שלום הסכים בגין לנסיגה המלאה?
כיוון שהסכסוך בין ישראל למצרים לא היה סכסוך טריטוריאלי, על סיני, אלא הוא נבע מהתנגדות מצרים לעצם קיומה של ישראל והוא החל בפלישה המצרית למדינת ישראל בת יומה, לצד שאר מדינות ערב, כדי להשמידה, חשוב היה לבגין שהשלום יפגין את השינוי המהותי בעמדתה של מצרים וזאת באמצעות נורמליזציה בין המדינות. הוא פינטז על יחסי שכנות ידידותיים כמו בין ארה"ב לקנדה, לדוגמה. סאדאת, אמנם, היה פחות להוט מבגין, אך הוא הסכים לכך. ואכן, לצד הסכם השלום בין המדינות נחתמו הסכמי נורמליזציה רבים, שדיברו על שיתוף פעולה בתחומי החקלאות, החינוך, התרבות, המסחר, התיירות, התחבורה וכן הלאה. ביטוי סמלי למהות היחסים באותה תקופה הוא העובדה שקרוב לארבע השנים שבין ביקור סאדאת לרצח סאדאת, סאדאת ביקר בישראל חמש פעמים.
ב-6 באוקטובר 1981, במצעד השנתי לציון חציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, נרצח סאדאת בידי חיילים מצריים שהשתייכו לארגון הג'יהאד האסלאמי המצרי, זרוע טרוריסטית של מפלגת האחים המוסלמים, מפלגת האם של חמאס והג'יהאד האסלאמי, לאחר פתווה (פסק הלכה) שגזר על סאדאת מוות.
בדיעבד היה זה רצח כפול. הג'יהאד האסלאמי רצח באותו יום את סאדאת. מובארק, סגנו של סאדאת, שבו ביום הושבע לנשיא, רצח באותו יום את הסכם השלום עם מצרים. אגב, לא רק את הסכם השלום הוא רצח. הרודן מובארק רצח גם את הדמוקרטיזציה שסאדאת החל להכניס למצרים, אך אין זה נושא המאמר.
כשמובארק נכנס לתפקידו, טרם הושלמה הנסיגה מסיני, ולכן הוא התאפק 7 חודשים, ולא נקט בצעדים פומביים שהיו עלולים לסכן את הנסיגה. אבל יום כניסתו לתפקיד היה היום האחרון של השלום עם מצרים. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה.
כל הסכמי הנורמליזציה הופרו והיו לאות מתה. התקשורת המודרכת ומערכת החינוך חזרו להיות מוקד של הסתה חמורה נגד ישראל ונגד היהודים. הפרוטוקולים של זקני ציון, קונספירציית הענק האנטישמית, חזרה להיות אחד הספרים הנפוצים במצרים. הממשל, לאורך כל שנות שלטונו, היה מקור לשנאת ישראל.
לאורך השנים הללו, מצרים היתה המוקד של המתקפות המדיניות המרושעות ביותר נגד ישראל, באו"ם ובמוסדות הבינלאומיים. היא זו שיזמה והובילה את הוועידה האנטישמית בדרבן ב-2001, שהייתה אות הפתיחה למתקפת BDS האנטישמית.
היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, אף הם היו בני ערובה בידי מובארק. מרגע שישראל השלימה את הנסיגה מסיני, חיכה מובארק להזדמנות לפגום ביחסים הדיפלומטיים בין המדינות. בהזדמנות הראשונה, קצת יותר מחודש אחרי השלמת הנסיגה, ניצל מובארק את מלחמת שלום הגליל כתירוץ להחזיר את השגריר המצרי מישראל. הוא השאיר את השגרירות בת"א תחת מיופה כוח לאורך שנים, וישראל היתה צריכה לשלם מחירים נוספים תמורת החזרת השגריר, עד הפעם הבאה שהוא הוחזר לשנים וחוזר חלילה. מובארק סירב לאורך כל שנות כהונתו לבקר ולו פעם אחת בישראל (זולת גיחה לשעות ספורות להלוויית רבין).
יש לציין שכל מנהיגי ישראל, שהכירו את אובססיית הכבוד של מובארק, הרעיפו עליו טונות של כבוד, מה שלא הפריע לו להחליט להיעלב שוב ושוב וליצור סכסוכים, למשל בתגובה על כך שאלי יצפאן חיקה אותו בטלוויזיה...
על דבר אחד מובארק שמר – הוא כיבד את הנספח הביטחוני של ההסכם ולא הפר את פירוז סיני. לאורך השנים לא היתה מלחמה חמה בין המדינות, ואין לזלזל בכך. אבל שלום? רחוק מזה.
אחרי ה"אביב הערבי" עלו "האחים המוסלמים" בהנהגת מורסי לשלטון. על פי שיטת ארדואן, מורסי העדיף להתבסס בשלטון לפני שיעשה צעדים דרסטיים כמו ביטול הסכם השלום, אך הנתק בין המדינות היה מוחלט, וסביר להניח שמורסי חיכה לעיתוי הנכון כדי לעשות את הצעד הזה.
אחרי מורסי, קיבלנו באנחת רווחה את ההפיכה של א-סיסי. אך, למרבה הצער, א-סיסי לא בחר בדרכו של סאדאת – שלום חם, אלא בדרכו של מובארק – מלחמה קרה, גם אם בגרסה מתונה יותר.
ב-18 השנים שחלפו מאז ההתנתקות, שבנוסף לעקירת גוש קטיף כללה גם נסיגה מציר פילדלפי – הציר החוצץ בין מצרים לרצועת עזה, הפך ציר פילדלפי לאוטוסטרדת הברחות של אמל"ח לחמאס, תוך העלמת עין, במקרה הטוב, של שלטונות מצרים, מה שבנה את ארגון הטרור למפלצת צבא הטרור שתקף אותנו ב-7 באוקטובר. בכך, יש למצרים חלק משמעותי באחריות לטבח הנורא.
זה לא הפריע להם לאיים על ישראל שאם תכבוש את ציר פילדלפי היא תסכן את הסכם השלום. והרי בחתימה על הסכם השלום ישראל שלטה על ציר פילדלפי. אין כל הפרה בכך שישראל תחזור לשם. אך מי שבהפרותיהם שותפים באחריות לטבח, מעזים להזהיר את ישראל מפני צעדים להגנה על אזרחיה מפני מעשים דומים בעתיד, כאילו בהם הם מסכנים את השלום, ולא היא, מצרים, שמפרה אותו בעקביות, ברגל גסה, כבר עשרות שנים.
יתר על כן, מצרים מסרבת לקלוט פליטים מרצועת עזה, כפי שירדן, עיראק ולבנון קלטו, כמובן מאליו, פליטים מסוריה במלחמת האזרחים וכפי שפולין, רומניה והונגריה קלטו, כמובן מאליו, פליטים מאוקראינה. מצרים רוצה שהפליטים יישארו ברצועה, כדי להקשות על ישראל במלחמת המגן שלה. זאת, למרות שכאשר מצרים היתה במצוקה ביטחונית, ישראל איפשרה לה להזרים כוחות לסיני, בניגוד לנספח הביטחוני בהסכם השלום.
כאלה הם פני השלום בין ישראל למצרים. לא שלום, גם לא קר. זו מלחמה קרה. ולמרבה הצער, זו התמונה גם בירדן. חוסיין הלך בדרכו של סאדאת. עבדאללה הולך בדרכו של מובארק.
אף על פי כן, אל לנו לוותר על חלום השלום בינינו לבין שכנותינו. ונקווה שיבוא יום שבו יהיה לנו שלום גם עם מצרים וירדן. 
 
2. צרור הערות 3.4.24
* זאב זאב – את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. אי האמון בו הוא ממש מפעל חיים שאותו הוא בנה בעקביות, בכל שנות שלטונו. כמו במשל ה"זאב זאב", מי שמאבד את האמון – אין אמון בו גם כשהוא אומר אמת. כזה הוא מקרה החטופים. במקרה הזה, הטענות נגדו אינן מוצדקות. אין עסקה, כי חמאס רואה בחטופים תעודת ביטוח. הוא אינו מתכוון לוותר עליהם ועומד על הדרישות האבסורדיות שלו. המאבק הציבורי בנושא מקשיח את עמדתו ומקשה על השגת המטרה. רק לחץ צבאי שחמאס לא יוכל לעמוד בו יוכל לאלץ אותו לשחרר אותם.
אבל כשמנהיג איבד את אמון עמו – גם כשהוא צודק אין בו אמון.
 
* לא על אוטומט – כבר הגדירו אותי "ביביסט", כיוון שאני מתעקש לא להיות על אוטומט, לא לקפוץ לדום לקול תופי הטם-טם ולצעוד בסך למאבק לא מוצדק, שרק מזיק לסיכוי לשחרר את החטופים. אגב, אני בהחלט חושב שנתניהו פוגע בסיכוי לשחרר את החטופים, אבל ממש לא מהכיוון שבו מאשימים אותו, אלא בכך שהסיר את הלחץ הצבאי ועבר לדשדוש, למרות שהוא יודע שרק לחץ צבאי מאסיבי יביא לשחרור החטופים.
 
* בשורה דרמטית – במסיבת העיתונאים הדהים נתניהו את הציבור בהודעה דרמטית ומטלטלת – הוא אישר את תוכניות הפעולה ברפיח. וואו! ונשאלת השאלה – למה נתניהו הטריח את ראש הממשלה, שעות אחדות לפני ניתוח, כדי לבשר זאת לאומה. הרי הוא יכול לפרסם הקלטה ממסיבת העיתונאים הקודמת, או זו שלפני הקודמת, או זו שקדמה לזו שלפני הקודמת, שבה הוא דיווח את המידע הדרמטי הזה. אבל בשטח, אין שום סימנים למבצע. ולא רק למבצע, אלא גם לפינוי האוכלוסייה האזרחית, שכפי שנתניהו אמר, בצדק, צריכה להיעשות לפני המבצע.
 
וכיוון שנתניהו עצמו אמר, בצדק, שלא יהיה ניצחון בלי למוטט את גדודי חמאס ברפיח, למה בדיוק הוא מחכה? ואם כוונתו רק להפעיל לחץ על חמאס להתגמש במו"מ על עסקת החטופים באמצעות איום בפעולה ברפיח, איך הלחץ יופעל כאשר דבר אינו קורה בשטח, ונתניהו ממחזר אחת לשבועיים את הבשורה שאישר את התוכנית?
הפשיטה על מעוז הטרור בבית ה"חולים" "שיפא" ובבתי חולים אחרים חשובה מאוד ומוצלחת מאוד. אבל פשיטות כאלו, מוצלחות ככל שתהיינה, אינן הפעלת לחץ כבד שיכול להביא בטווח קצר להתמוטטות חמאס. לשם כך יש צורך בלחץ מאסיבי, של לחימה עצימה, כמו זו שהביאה לעסקה הראשונה.
 
* אילו היה ראש ממשלה אחר – שאלה שנשאלתי כבר פעמים אחדות, בעקבות טענתי שנתניהו הוא מר מחדל, האחראי למחדל שהוביל לטבח, היא האם אני חושב שאילו היה ראש ממשלה אחר – לא היה מתבצע הטבח.  אני יודע שנתניהו היה ראש הממשלה בעשור וחצי שלפני הטבח, ושמדיניות ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט שלו המיטה עלינו את האסון. זאת אמת מוחלטת שרק עובדי אלילים יחלקו עליה.
כל תשובה לשאלה מה היה קורה תחת ראש ממשלה אחר, היא ספקולציה. אבל אני מאמין שהטבח לא היה קורה. לא מקובלת עליי הגישה המוזרה כאילו הטבח הוא אסון טבע שאי אפשר היה למנוע אותו. הטענה הפטאליסטית הזאת אינה רציונלית.
 
* קמפיין פגאני – קמפיין ביביסטי פגאני ברחובות: "אתה הראש. ברוך השם." רק עובד אלילים יכול להמשיך לתמוך בנתניהו אחרי האסון הנורא שהוא המיט עלינו. חבל שבזמן מלחמה מה שמעסיק אותו הוא להוביל קמפיין פולחן אישיות לעצמו.
 
* קואליציית ביביטיבי מכה שנית – זוכרים את האופוזיציה למדינה בהנהגת ביביטיבי בתקופת ממשלת בנט? האופוזיציה שהצביעה נגד חוק האזרחות ולמעשה למתן אפשרות ל"שיבה" המונית של פלשתינאים? האופוזיציה שעמדה להצביע נגד הארכת תקנות יו"ש ובכך לאבד בפועל את שליטתנו המעשית ביו"ש ולהשאיר שם אנרכיה וכבילת ידי שב"כ וכוחות הביטחון במלחמה בטרור? להזכירכם – רגע לפני תפוגת תקנות יו"ש, בנט התפטר, מתוך גילוי של אחריות לאומית, כדי להציל את ביטחון המדינה וסיכול מזימת האופוזיציה-למדינה של ביביטיבי.
ובכן, ברית ביביטיבי מכה שנית. מגעים בין קואליציית "מלא מלא" לחד"ש-תע"ל למהלכים לסיכול פסיקת בג"ץ. התביעה לגיוס חרדים נובעת מצרכי הביטחון וההכרח בצה"ל כצבא גדול וחזק. ברור שהאינטרס של טיבי ושות' היא פגיעה בכוחו של צה"ל. כעת קואליציית נתניהו חוברת לטיבי לקידום חקיקה הפוגעת באינטרס הלאומי. מסתבר שגם בשבתו בשלטון נתניהו מהווה אופוזיציה למדינה.
 
* פרובוקציה – הפגנה נגד השתמטות חרדים צריכה להיות מול הכנסת או מול הממשלה, שמאפשרים זאת. הגעה לתוך מאה שערים, היא פרובוקציה שנועדה לעורר מהומות. מהומה כזו לא תקדם את גיוס החרדים. היא תקדם את אווירת האנרכיה ברחובות, בזמן מלחמה. ההפגנות הללו פוגעות במאמץ המלחמתי.
 
* תעלול פופוליסטי – שר הג'ובים הביביריון, דודי אמסלם, הוא שר (!), למרבה הבושה, בממשלת ישראל, אך נוקט בגימיקים שהיו מביישים גם את אחרון חובשי הספסלים האחוריים בכנסת, שמחפש בכל דרך לדחוף את שמו לעיתון. כדי להרחיק את עדותו מהיותו שותף לממשלה המנסה להנציח את השתמטות החרדים ולברית פוליטית הדוקה עם מפלגות ההשתמטות, והגדרתן כחלק מ"המחנה הלאומי" (מה כל כך לאומי בהשתמטות מצה"ל ובעריקה ממלחמת מצווה?), הוא עתר לבג"ץ בדרישה לגייס את ערביי ישראל.
כמובן שזו עתירה קנטרנית, שנועדה לפגוע במעמד בג"ץ, ולגונן על ההשתמטות החרדית הממארת באמצעות בהסטה דמגוגית של הדיון לערבים. אילו באמת רצה בגיוס ערבים, היה מעלה זאת לדיון בממשלה, הפוטרת אותם, בהתאם לסמכות שחוק שירות ביטחון העניק לה. יכול היה לקדם הצעת חוק ממשלתית הקוראת לגייס את הערבים. הוא לא עושה זאת, כי זה לא באמת מעניין אותו. מה שמעניין אותו הוא ליצור מהומה, בזמן מלחמה, ובכך הוא פוגע במזיד במאמץ המלחמתי.
לגופו של דבר – כל עוד שבט שלם בעם ישראל משתמט מהגנה על המולדת, אין לנו שום זכות מוסרית לבוא בטענות לערביי ישראל ולדרוש מהם להילחם נגד בני עמם. אני בעד חובת שירות המדינה לכל אזרחיות ואזרחי ישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין. לגבי ערביי ישראל – אני בעד שירות אזרחי חובה, וגיוס פרטני לצה"ל של מי שחפצים בכך.
 
* כך לא היינו מבודדים – אילו ישראל היתה מבליגה על הטבח, מכילה אותו ונמנעת מכל תגובה, היא לא היתה מבודדת.
 
* טרגדיה – מותם של פעילי ארגון הסיוע בדיר אל-בלאח הוא טרגדיה מזעזעת. ראשית, בשל עצם מותם של חפים מפשע. שנית, כי האינטרס הישראלי הוא שארגונים כאלה יחלקו את הסיוע, כי האלטרנטיבה היא שוד האספקה בידי חמאס ושימוש בה לצרכי המאמץ המלחמתי.
אבל אנחנו במלחמה, ובמלחמה קורים אסונות כאלה. במלחמה יש גם דו"צים שבהם חיילי צה"ל נהרגים מאש כוחותינו. אזרח המגיע לשטח לוחמה, בין אם הוא נציג של ארגון סיוע או עיתונאי, לוקח סיכון. אם התחקיר יאושש את ההנחה שהם נהרגו מאש צה"ל, על ישראל להביע צער ולפצות את משפחות ההרוגים. את תוצאות התחקיר יש להציג בשקיפות מלאה ולהבהיר מה ישראל תעשה כדי להימנע ככל הניתן מתאונות כאלו. ויש לדחות בתוקף כל עלילת דם לפיה הירי היה מכוון. ובכל מקרה, אל לנו להלקות את עצמנו ובוודאי אל לנו לתת לאירוע לרפות את ידינו.
בפני צה"ל משימה שאין מוסרית ממנה – למוטט את חמאס. כל עצירה של המלחמה לפני מיטוט חמאס – אינה מוסרית. חמאס הוא הרוע המוחלט. המלחמה בו היא מלחמה הטוב ברע. אם לא נביס את הרע, הרע יביס את הטוב.
 
* חסרי צלם אנוש – ארגון "בצלם" הגדיר את טבח 7 באוקטובר במילים "התקוממות או התנגדות נגד האפרטהייד."
כלומר, בעיניהם רצח המוני חסר אבחנה של אזרחים בבתיהם – נשים וגברים, ילדים ותינוקות, זקנים, עובדים זרים, אפילו ערבים ישראלים, הוא צעד ראוי של התנגדות. בעיני "בצלם" מעשי אונס ופשיעה מינית המוניים, ככלי מלחמתי, נגד נשים וילדות, גברים ואף גופות, הם צעדים לגיטימיים. בעיני "בצלם", חטיפה המונית של קשישים וחולים, תינוקות וילדים, גברים ונשים היא רזיסטנס. בעצם, הדבר היחיד שאינו לגיטימי הוא ה"אפרטהייד", שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, אלא בתעמולה האנטי ישראלית והאנטישמית הקיצונית. אותו "אפרטהייד" מומצא, מכשיר, בעיני "בצלם", את עריפת הראשים, את הרצח, האונס והחטיפות.
כשהם מכנים את עצמם "בצלם" – לאיזה צלם הם מתכוונים? כי בינם ובין צלם אנוש אין דבר וחצי דבר. אנשי "בצלם" חפים מצלם אנוש, תומכים בזוועות הנוראות ביותר שאפשר לדמיין.
בתמיכתם בטבח הברברי, חסרי צלם האנוש הללו קוממו עליהם אפילו אנשי שמאל רדיקלי אנטי ישראלי. אפילו המרגלת ענת קם יצאה נגדם. מיד מיהר גדעון לוי לגונן עליהם ולהצדיק אותם, בפשקוויל שפרסם ביום ראשון בשוקניה.
גדעון לוי הצבוע, שימים אחדים אחרי הטבח סר לבארי, הזיל כמה דמעות תנין לפרוטוקול, סימן "וי" וחזר מיד לסורו – תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, בשירות מבצעי הטבח. אולי הוא מגונן על "בצלם" כי הוא מקנא בהם על שהצליחו להתאפק ולא להזיל, כמותו, דמעות תנין, ועכשיו הוא צריך לכפר על הנפילה שלו.
 
* בקשת עזרה – חברים יקרים, אני זקוק לעזרתכם. כיוון שאני קצת אהבל, וחלש בהבנת הנקרא, קצת התקשיתי להבין את דבריה של שרת המדע גילה גמליאל בנאום כניסתה לתפקיד. אשמח אם תסבירו לי את דבריה:
"אפשר לעשות פה הרבה דברים בממשקים מאוד-מאוד חשובים, בראייה מתכללת, שמנעד הידע, בראייה כלכלית, והוא גם צריך להיות בראייה ביטחונית וגם מדינית וגם חברתית. כל המכלול הזה חייב להיכנס כדבר מובנה. אין לי ספק שהמשרד הזה יכול להיות הכתובת הנכונה להרבה דברים שאני באמת מאמינה שאנחנו יכולים לעשות את זה בראייה של כל מנעד הידע ולא להסתכם רק לחתך אחד."
תודה מראש.
 
* סדר עדיפויות – אלה פירט היא ספורטאית מצטיינת. היא אלופת ישראל בהרמת משקולות. בגיל 18 היא שישית בעולם עד גיל 20. היא היתה בדרך לאולימפיאדת פריז.
כמובן שהיא הוכרה כספורטאית מצטיינת בצה"ל. ספורטאים מצטיינים משובצים לשירות נוח וקליל, שיאפשר להם במקביל לפתח את הקריירה הספורטיבית. באופן טבעי, היא יועדה למסלול הזה, עם גיוסה, בדרך לפריז.
ואז היה 7 באוקטובר. אלה חישבה מסלול מחדש, ושאלה את עצמה מה המקום שבעיתוי הזה אדם כמוה צריך להיות בו. היא ויתרה על מסלול ספורטאית מצטיינת, היא ויתרה על הקריירה הספורטיבית, היא ויתרה על האולימפיאדה, היא בחרה בשירות קרבי מחייב, לפחות 3 שנים.
שוב ושוב אנו נוכחים איזה דור נפלא צמח כאן. איזו מחויבות, איזו אחריות לאומית, איזו ציונות. אותי זה מרגש.
 
* סמי מיכאל – סמי מיכאל, הסופר שהלך לעולמו בגיל 97, הוא אחד הסופרים הנערצים עליי. מה לעולמי ולעולמו של קומוניסט, לא ציוני (אם כי לא הייתי מגדיר אותו אנטי-ציוני), שהשקפת עולמו כה רחוקה משלי. עובדה. הוא שבה את ליבי כבר בילדותי ושמרתי אמונים לו ולכתיבתו כל השנים.
התוודעתי לסמי מיכאל בהיותי ילד בכיתה ה', כשקראתי את ספר הנעורים שלו "סופה בן דקלים", שיצא באותה שנה, ונשביתי בקסמו. הספר מתאר סיפורי הרפתקאות של נוער יהודי בבגדד. כנער קראתי את "שווים ושווים יותר" ואת "חסות", ובהמשך את "ויקטוריה", "חצוצרה בוואדי", "חופן של ערפל", "מים נושקים למים", ספר השיחות "אלה שבטי ישראל" ובוודאי ספרים נוספים שאיני זוכר כרגע. ספר ילדים נוסף שלו קראתי בבגרותי, בקורס על ספרות ילדים בלימודי התואר השני שלי – "פחונים וחלומות".
כתיבתו עסקה בחיים היהודיים בעיראק, ממנה עלה ב-1949, ביחסי יהודים ערבים בישראל (ודווקא מנקודת מבטם של ערבים), בפערים החברתיים והעדתיים. מיכאל, שהיה סופר, מתרגם, פובליציסט ומחזאי לא התפרנס מכתיבה בלבד, אלא עבד כהידרולוג במשרד החקלאות. ספרו "מים נושקים במים", עוסק בהווי החיים של מודד מים. זה האהוב עליי מכל ספריו.
סמי מיכאל היה פעיל קומוניסט עוד בעיראק ואח"כ בישראל, אך לאחר שנים אחדות נטש את המפלגה הקומוניסטית בשל אכזבתו מהדיקטטורה בבריה"מ והתנגדותו לדבקות של הקומוניסטים בישראל בבריה"מ. לימים הוא הצטרף למרצ וכיהן במשך שנים רבות כנשיא האגודה לזכויות האזרח. סמי מיכאל זכה בפרסים רבים, אך למרבה הצער לא זכה בפרס ישראל, שהיה ראוי לו מאוד.  
יהי זכרו ברוך!
 
* שיחה אינטימית – אי שם בתחילת שנות ה-90, באחת הקדנציות שלי כרכז התרבות של אורטל, הזמנתי להרצאה את הסופר סמי מיכאל. סופר נפלא. אין לי ספק שיבואו רבים. אם עיתונאי בינוני, שהזמנתי חודש קודם לכן, מילא את חדר האוכל מפה לפה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא יהיו מספיק מקומות לאנשים שירצו לשתות בצמא את דבריו של סמי מיכאל.
"נהדר," אומר סמי מיכאל. "האמת היא שהרבה יותר נעים לקיים שיחה אינטימית עם כל כך מעט אנשים." ואני... לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. יחד עם המרצה היו… 9 אנשים. אין אפילו עשירי למניין. איני יודע האם הוא באמת העדיף שיחה אינטימית. סביר יותר להניח שהוא רצה לנחם אותי. אבל גם זה מראה משהו על האנושיות שלו. והשיחה האינטימית אכן הייתה מרתקת.
 
* פחונים וחלומות – דברים שכתבתי על ספר הילדים של סמי מיכאל "פחונים וחלומות":
"פחונים וחלומות" הוא  ספר אידיאולוגי מובהק, שנועד להעביר מסרים חברתיים ואינו מסתיר זאת. הוא מעביר מסרים של שוויון חברתי, אקטיביזם חברתי – מאבק למען השוויון וההשתלבות, קבלת השונה, שינוי הסטריאוטיפ של תושבי המעברות ושל עדות המזרח וביקורת על אופן קליטת העולים החדשים בידי המדינה והחברה. הוא מעביר ערכים אישיים אוניברסליים של אומץ, גאווה, אופטימיות, גמישות, מנהיגות, אצילות. לעתים מעביר המספר את ערכיו על דרך השלילה – שלילת הסתגלנות המביאה לתחמנות ושקר עצמי.
את הערכים הללו מעביר המספר באמצעות העלילה ובעיקר דרך הדמויות. לדוגמה – הסבתא, לולו, מייצגת היטב את הערכים האישיים שציינתי. דעבול, חברו של שמעון (המספר) מגלה ערכים של יוזמה, עצמאות, נחישות, וצדיקות (מתן בסתר). דרך דמותו של יהודה, מבקר הכותב את הממסד שדחף אותו לאלימות ועבריינות מתוך מצוקה. לכן, אין בו תחושות של נקמה ביהודה, אלא ציפייה לחזרתו בתשובה והכרת תודה מצדו לשמעון. עם זאת, המופת של הספר, הוא האנשים שחרף המצב הקשה שומרים על צלם האנוש ועל ערכים נעלים ואינם נסחפים ונגררים למקומות השליליים והמסוכנים.
דוגמאות להעברת מסרים בספר:
* שמעון מבקר בעיר ופוגש אישה האוחזת כלב קטן. "הכלב היה לבוש, לבוש ממש." הוא מופתע וניגש אליה ופותח בשיחה. "האישה נרתעה מעט." האישה משוחחת עם הכלב: "יש לנו ריאות רגישות, נכון, חמודון שלי? צ'ו-צו'-מו-צ'ו, מתוק שלי, נכון שאנחנו לא אוהבים קור." בהמשך היא פונה לשמעון: "אל תבהיל אותו בצעקות שלך... תדע לך שהכלב שלי רגיש לקולות, ואסור לצעוק עליו." היא ממשיכה לדבר אל הכלב: "מה מתחשק לנו היום, צ'ו-צו'-מו-צ'ו שלי? אני יודעת שהבשר נמאס עלינו, אבל אנחנו צריכים להתחזק, חמודון שלי. אולי כבד קצוץ?" בהמשך השיחה, כשהוא מציע לה את שירותיו כסבל היא מתייחסת להיותו מן המעברה ומבררת באדנות מדוע אינו לומד ועובד. שמעון נעלב מחקירתה ומתלונן שהיא חוקרת אותו כאיש משטרה היא מגיבה: "מה יש לך נגד המשטרה שלנו?"
אני עוצר כאן את הדוגמה. בטקסט הזה מעביר מיכאל את מסריו החברתיים בדרך עקיפה, מבלי לומר ישירות את ביקורתו ומבלי שהגיבור – שמעון, יאמר את הביקורת ישירות. אולם דרך הטקסט הזה מוצג באופן הבוטה ביותר הפער החברתי והכלכלי העצום בין הנער קשה היום, העולה החדש החי במעברה, לבין האישה האמידה המפנקת את כלבה בתפנוקים, שהוא כנער אינו זוכה להם. הטקסט מציג את פער התפיסות, כאשר האישה אדישה לחלוטין למצוקה הכלכלית ולסיבות לכך שאין הוא עובד ולומד אלא מטיפה לו, על "בחירתו" זו. אמירתה בנוגע למשטרה "שלנו" מבטאת את התפיסה הלעומתית – המשטרה, כלומר המדינה, היא שלנו, היישוב הוותיק, האשכנזי, האמיד, ולא שלכם, המזרחיים, החדשים. "רק פושעים" וכו' – זה הסטריאוטיפ של מה ששמעון מייצג בעיני האישה. עצם האמירה "את חוקרת" וכו', מצטיירת בעיניה אוטומטית כפחד מהמשטרה, ומכאן שהוא פושע כי רק פושעים פוחדים. יש להניח, שאם ילד שלה, או ילד של מישהו ממעמדה, היה שואל שאלה כזו, תגובתה היתה שונה לחלוטין. הערכים שהוא מעביר בטקסט הזה, הוא הצורך בשוויון חברתי והצורך במאבק נגד המצב הקיים, אותו מבטא הדיאלוג הזה.
* "ג'נט ידעה כי במעברה קוראים לה שלא בפניה 'הצולעת'. היא נשאה את מומה באצילות רבה לא גילתה את כאבה אפילו לשמעון. היא אהבה אותו, אך לא היתה מובטחת שגם הוא אוהב אותה. היא ידעה שהוא שוגה בחלומות ולא ידעה כיצד היא מופיעה בחלומותיו. מובטחת היתה שיבוא יום ושמעון יפרוץ ויצא מן המעברה. אביו מובטל, אחותו הבכירה משרתת בבתי זרים בעיר, אבל שמעון ומשפחתו אינם נכנעים לגורל, וכמו האם הזאת המתמודדת עם הסלע הנטוע מול פחונה, כך גם שמעון מתמודד עם משהו שאינו נהיר לה. סופו שינצח, אין ספק בליבה, ואז יפקח את עיניו ויראה על ידו נערה צולעת."
בטקסט זה סמי מיכאל מעביר דרך מחשבותיה של ג'נט את המסרים האישיים אוניברסליים – הגאווה, הנחישות, העקשנות, אי הכניעה לגורל. היא מייחסת ערכים אלה לשמעון, ולכן אין לה ספק בהצלחתו ובפריצתו ממעגל המצוקה והעוני של המעברה. הסופר מתאר בלשונו את אצילותה של ג'נט, בדרך שבה היא נשאה את מומה. מה שקצת מעיב על האידיליה הוא הספק בעיני ז'נט בנכונותו של שמעון, לאחר הצלחתו הבטוחה, לראות לידו נערה צולעת.
* במהלך חיפושים אחרי תינוק שהלך לאיבוד, מסופר איך יהודה התייאש והחיפוש החל להימאס עליו עד שהפסיקו. דעבול התעקש להמשיך בחיפוש. בדיאלוג ביניהם אמר יהודה לדעבול: "'אתה חמור... תשמעו מה שיהודה אומר לכם: הילד לא הלך לאיבוד. הערבים חטפו אותו.' דעבול התרתח: 'אתה סתם פושע. רק מפני שאתה עייף ושונא ערבים ורוצה לשוב למעברה, אתה לא צריך לדבר ככה – אם הילד שוכב בלי הכרה במרחק כמה צעדים מפה? מה תגיד אם ימצאו אותו ככה אפילו מחר?'"
דבריו של דעבול מעבירים ישירות, באמירה ישירה מספר מסרים: מסרים אוניברסליים של ערך חיי אדם, של נחישות ונכונות לשלם מחיר (חוסר שינה) כדי להציל חיי אדם ומסר לאומי חברתי נגד שנאת ערבים (בין השאר באמצעות הזיהוי של שנאת ערבים עם הדמות השלילית של הספר – יהודה, ואת המחאה נגד שנאה זו, עם הדמות החיובית של הספר – דעבול).
 
* ביד הלשון: יוצאי צבא – אחת הפינות במדור זה הוקדשה לפני שנים אחדות לביטוי "יוצאי צבא". היה זה בשבוע שבו קראנו את פרשת "במדבר", שבא מופיע הביטוי המקורי. וזו היתה לשון הפינה:
הביטוי יוצאי צבא לקוח מפרשת השבוע, פרשת "במדבר". אלא שהשימוש שאנו עושים בו היום שונה לגמרי ממשמעותו המקורית. כשאנו מדברים היום על יוצאי צבא, כוונתנו למשוחררי צה"ל. בלשון המקרא, יוצאי צבא הם החייבים בגיוס, כלומר אלה שראויים לצאת למלחמה.
פרשת "במדבר" עוסקת במִפְקד של בני ישראל, ומונים בה את מספר הלוחמים הפוטנציאלים בכל שבט, והם מוגדרים יוצאי צבא. "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן."
עד כאן הפינה הקודמת שהוקדשה לנושא. השבוע, במסגרת קריאת חומר הנוגע לסוגיית השתמטות החרדים מצה"ל, הופתעתי לגלות שבחוק הישראלי, שנוסח בראשית שנות המדינה, ההגדרה "יוצאי צבא" היא כהגדרה המקראית, כלומר החייבים בגיוס ולא משוחררי צה"ל.
בחוק שירות ביטחון 1949, החוק המסדיר את חובת השירות בצה"ל, זו ההגדרה ליוצאי צבא:
"יוצא צבא" פירושו – תושב קבוע באחד הגילים האלה:
גבר – באחד הגילים שמ-18 עד 49 ועד בכלל.
אישה – באחד הגלים שמ-18 עד 34 ועד בכלל.
את החוק הגיש ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שידע תנ"ך ואהב תנ"ך וחשוב היה לו להשתמש בלשון התנ"ך.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com