22.10.2002

לכ'

ועדת השופטים לפרס על מפעל חיים בספרות

אקו"ם

נימוקים למתן פרס אקו"ם למפעל חיים בספרות לשנת תשס"ג, 2002-2003

 לסופר סמי מיכאל

יצירתו הספרותית של סמי מיכאל, כמו גם תולדות חייו השזורות בה ללא הפרד, מבטאת את אחת העלילות המרתקות ביותר של שיבת עם ישראל לארצו וחידוש תרבותו בה.

בסמי מיכאל חל שילוב של כשרון ספרותי אדיר, המקרב אותו לענקי כתיבת הרומאנים שבכל הדורות, יחד עם מעורבות חברתית ורגשית עזה בהיסטוריה של אזורנו ושל העמים היושבים בו, אזור שהעניק לסמי מיכאל את תעודת זהותו המיוחדת ואת קורות חייו המרתקים, ואלה השפיעו ישירות ובעקיפין על מרבית ספריו, הקשורים זה בזה כסאגה רבת משתתפים.

 "ויקטוריה" מתאר את השכונה הבגדאדית שעל רקעה צמחה משפחתו של הגיבור הסמי-מיכאלי, סבתו, אביו ושאר בני-משפחתו, כל אלה על רקע השפעה חזקה של הסביבה המוסלמית, של חיים קשי-יום, של אימי הפרהוד, זה הפוגרום ביהודי בגדאד בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושל סיפורי חיים יצריים ועזים המתוארים בכישרון גדול ובאומץ, ללא שמץ אפולוגטיקה, ובכך הופכים את "החווייה העיראקית" לחוויה כלל-ישראלית, שייכת לכולנו, בזכות ביטוייה ברומאן המופלא הזה. "ויקטוריה" אינו רק רומאן חשוב מבחינה ספרותית אלא גם, כספרים אחרים של סמי מיכאל, ספר קריא מאוד שהיה לרב-מכר ישראלי ותורגם לשפות רבות ונחשב לאחד הרומאנים הטובים ביותר שנכתבו בעברית בדורנו. "'ויקטוריה' אינו רק עוד רומן משובח בפרוזה הישראלית המשביחה והולכת," כתב עליו בשעתו נתן זך בעיתון "חדשות" (10 במרס 1993), "מדובר ברומן הטוב ביותר, שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית מאז קום מדינת היהודים, ואולי בספרות העברית לדורותיה. על פחות מזה כבר העניקו אצלנו את פרס ישראל."

 "חופן של ערפל" מתאר את נעוריו של הגיבור הסמי-מיכאלי בבגדאד, את התגבשות הכרתו החברתית והלאומית בתוך עולמה המתעורר של הלאומיות העיראקית, בשלהי תקופת השלטון הבריטי, כאשר החלום על עיראק דימוקראטית רבת דתות ולאומים מתנפץ אל המציאות, ובתקופת 1948 מתברר לגיבור, כמו גם לכלל הקהילה היהודית, שאין להם מקום אחר אלא בישראל. בכישרונו הרב מתאר סמי מיכאל שלל דמויות שונות במוצאן, המוצאות עצמן יחד בתקופה דחוסה והרת מאורעות.

ב"חסות" עומד הגיבור הסמי-מיכאלי, עתה בישראל – כאילו בצד, ואת הבמה תופסים גיבורי הציר השני ביצירתו (ציר שראשיתו בתיאור מלחמת 1948 בעיני הצד הערבי בבגדאד, ב"חופן של ערפל") – והציר הזה הוא הערבים הישראליים. בזכות הביוגראפיה המיוחדת שלו, והיותו סופר כותב ערבית לא רק בנעוריו בבגדאד אלא גם בראשית כתיבתו בעיתונות הערבית-ישראלית בחיפה, הצליח סמי מיכאל להפוך את גיבורו, פתחי, משורר המחאה הערבי-ישראלי, לדמות המסמלת בעיניו יהודים וערבים כאחד את מלוא המורכבות של חיי הערבים והיהודים בישראל. הרומאן נעשה לספר "קאנוני", ודורות של תלמידי תיכון בישראל קוראים ולומדים אותו.

ב"חצוצרה בוואדי" נעשה הגיבור הסמי-מיכאלי, או אולי המספר עצמו, לעד, עד לדרמה שלוקחים בה חלק דמויות של מהגרים אחרים לישראל, או לפחות "זרים" בה – שתי בנות, אימן וסבן, ממשפחה ערבית שמוצאה ממצרים, ועולה חדש בודד, יהודי, מרוסיה, (וזאת עוד בטרם החל גל ההגירה הגדול מרוסיה לישראל). "חצוצרה בוואדי" הוא רומאן מקסים, משעשע ועצוב, שמתאר תקופה קצרה שבה ייתכנו-כביכול חיים-ביחד של יהודי וערביה, שדווקא זרותם למימסד הישראלי-היהודי הוותיק, והרגשתם את עצמם כבנים למיעוט, מקרבת אותם זה לזה, אך אז באה מלחמת לבנון ועימה הסוף הטראגי.

סמי מיכאל אינו מן הצעירים שבסופרינו, ואף שכולנו מאחלים לו שיאריך ימים עד מאה ועשרים, ראוי היה שיקבל את הפרס בעודו סופר פעיל ואדם יוצר במלוא כוחו. לדעת כותב שורות אלה, סופר עברי שמשפחתו מעורה בארץ דורות רבים, מתן פרס אקו"ם למפעל חיים בספרות לסמי מיכאל אינו רק עיטור של כבוד למקבלו על מפעל חייו, אלא גם, ואולי בעיקר, מתן כבוד למפעל הפרסים של אקו"ם.

בברכה,