* כישלון 2 – ה-7 באוקטובר הוא הכישלון הנורא ביותר של ישראל מיום הקמתה. למרבה הצער, לאחר חצי שנה של מלחמה, אפשר לסכם אותה בצער ככישלון נוסף. חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה חמאס לא מוטט, יכולותיו השלטוניות והצבאיות קיימות, החטופים לא שוחררו, סינוואר חי ובועט, עדין נורות רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי ואף לאשקלון, נתיבות ואשדוד. חיזבאללה לא הוכה והוא ממשיך לפגוע בנו מדי יום מבוקר עד לילה, חרפת פינוי יישובי הצפון נמשכת כבר חצי שנה והסיום אינו נראה באופק.

מי היה מאמין שכך יהיה המצב אחרי חצי שנה?

לוחמי צה"ל מגלים גבורה עילאית ומקצועיות רבה. אנו רואים זאת בלוחמת המנהרות. ראינו זאת בפשיטה המוצלחת ביותר בשיפא. אבל ההצלחות הללו לא תורגמו לניצחון. סיבה אחת לכך היא הפגיעה בצה"ל בעשרות שנות דיאטה, תחת רעיון ההבל של "צבא קטן וחכם", וסיבה שנייה היא הססנות הדרג המדיני ופיקוד צה"ל במלחמה; העובדה שהמלחמה לא פרצה במקביל בעזה ובציר פילדלפי ורפיח ובעיקר הפסקת הלחימה העצימה והמעבר לדשדוש. מבחינה מוסרית וקיומית ישראל אינה יכולה שלא למוטט את חמאס. אבל בדרך הנוכחית זה יימשך עוד חודשים רבים ואולי אף יותר, והמחיר על כך מכל הבחינות קשה מאוד. יש לגייס מחדש את המילואים ולחדש את המתקפה במלוא עצימותה. אני מאמין שבסוף ננצח, אבל אני משוכנע שיכולנו לנצח כבר לפני זמן רב. שיקום צה"ל ותפיסת הביטחון של ישראל, חייב לכלול את החזרה לתפיסה של מלחמות בזק ושל העברת המלחמה במהרה לשטח האוייב (ולא להקים בצד הישראלי של הגבול עם לבנון רצועת ביטחון ולפנות ממנה את התושבים).

* מלחמות בזק – בתחילת המלחמה נשאתי את דגל "הומניטרי תמורת הומניטרי" – התניית סיוע הומניטרי כלשהו לתושבי עזה בהעברת שמות החטופים וביקור של הצלב האדום אצלם, והרחבת הסיוע תמורת שחרור הנשים, הילדים, הקשישים והחולים. האם זו דעתי גם היום? ואם לא, האם טעיתי אז? מבחינה מוסרית – אין דרישה צודקת מזאת. אבל ברור שהיא אינה רלוונטית במלחמה שנמשכת חצי שנה.

כל תפיסת המלחמה שלי היתה שונה מהמלחמה כפי שהיא מנוהלת בפועל. אני מאמין במלחמת בזק, בנוסח "מבצע סבתא": נכנסים במלוא העוצמה ואז מגבירים. מלחמה שמכוונת להכרעה מהירה. אחריה יש צורך בעוד תקופה ארוכה לניקוי השטח, כפי שהיה אחרי "חומת מגן", אבל עד מיטוט כוחו השלטוני והצבאי של חמאס, מלחמה עצימה המלווה במצור.

לצערי, המלחמה מנוהלת בדרך אחרת לגמרי. היא לא נפתחה במלוא העוצמה, אך בעוצמה מספקת כדי להביא לעסקת החטופים הראשונה. מהר מאוד עברנו לדשדוש, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותנו. אנו משלמים על כך מחיר כבד מכל הבחינות – צבאית, חברתית ומדינית. חלק מן המחיר הוא המצב ההומניטרי שמחייב אותנו לעסוק בסיוע נרחב ולמרות זאת אנו מסתכסכים עם ארה"ב ומאבדים את תמיכת העולם. מה שמתאים למלחמת בזק, בלתי אפשרי במלחמה ממושכת. וכך, גם לא הפעלנו מצור אפקטיבי, גם העברנו כמעט מההתחלה סיוע נרחב, הוא גם נבזז בידי חמאס, גם לא קיבלנו את רשימות החטופים, גם הצלב האדום לא הורשה לבקר את החטופים, גם אין עסקה נוספת וגם מוטל עלינו מצור מדיני כבד. עלינו לראות בתביעות העולם ובסטנדרט הכפול, הדורש מישראל מה שאף מדינה אינה נדרשת לו, כאל נתון שאי אפשר להתעלם ממנו. הלקח – לחזור לתפיסת הביטחון של מלחמות בזק.

[אהוד: חבל מאוד שאתה לא הרמטכ"ל או לפחות שר הביטחון].

* למה לא פועלים ברפיח? – נתניהו הוא מאשר סדרתי של תכנית הפעולה של צה"ל ברפיח. יש לצה"ל תכנית והיא מאושרת, אז למה לא קורה דבר בשטח? הסיבה לכך היא הלחץ האמריקאי. איני מזלזל בלחץ האמריקאי וביחסים עם ארה"ב. אך אחריותו של נתניהו היא בראש ובראשונה להביא לניצחון ישראלי – מיטוט חמאס ושחרור החטופים. כאשר הוא נכנע ללחץ, הוא מעכב את השגת המטרות הללו. ויש לקדם אותן גם אם ארה"ב מתנגדת, כי זה הביטחון הלאומי שלנו.

במקום לעמוד על האינטרס הישראלי גם מול הלחץ האמריקאי, נתניהו מתקוטט עם האמריקאים קטטות שווא ונכנע להם בדבר האמיתי.

* מחיר הדשדוש – מתחילת המלחמה דובר על הסכנה של "כפר כנא" – אותה הפגזה בשוגג במבצע "ענבי זעם" (1996) של עמדת או"ם בכפר, שבה תפסו מחסה אזרחים רבים וכמאה מהם נהרגו. כתוצאה מכך, ישראל הפסיקה את המבצע. הניסיון להציג את הרקטה שהג'יהאד שיגר בטעות על בית חולים כירי ישראלי, היה ניסיון ליצור כפר כנא כזה. כך גם אירוע דריסת האזרחים בידי משאיות אספקה. המקרה הקרוב ביותר לסכנה הזאת הוא הירי השגוי והרג פעילי ארגון הסיוע השבוע. דברים כאלה קורים במלחמות. ככל שמלחמה נמשכת זמן רב יותר, הסיכוי שתהיה תאונה כזו גובר. גם זה מחיר הדשדוש.

* גאווה במוסר הלחימה של צה"ל – הפשיטה על בית החולים "שיפא" בעזה, היא הצלחה גדולה, אולי ההצלחה הגדולה ביותר של צה"ל במלחמה. במבצע נהרגו ונלכדו מאות מחבלים ובהם בכירים ונתפס אמל"ח רב. ובנוסף לכך, יחידות צה"ל הצליחו לעשות כן מבלי שנשרט ולו מאושפז אחד ורופא אחד בבית החולים. הדבר מעיד על המקצועיות הגבוהה של הלוחמים, וגם על כך שחלק מן המקצוענות הנתבעת מהם, היא הימנעות מקסימלית מפגיעה באזרחים, על פי ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה הצה"לי. זה צה"ל. זו ישראל. ההיפך המוחלט מכפי שמציגה אותנו תעמולת הכזב בעולם וב"הארץ". איך הקביעה הזאת מתיישבת עם מראות ההרג הנרחב של אזרחים במלחמה ברצועת עזה? הטיעון הזה מסתמך על הנתונים של משרד התעמולה ("הבריאות") של חמאס, על אודות מספר ההרוגים, תוך ההתעקשות לא לספר שבין שליש לחצי מתוכם הם מחבלים חמושים. היחס הזה, בלוחמה אורבנית, בוודאי באזור צפוף כמו עזה, ובמיוחד כאשר חלק מרכזי בתורת המלחמה של ארגוני הטרור חמאס וגא"פ הוא תפיסת מחסה אחרי אזרחים שהופכים למגינים אנושיים ולחימה מתוך בתי חולים, בתי ספר, בתים פרטיים, חדרי ילדים – הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המלחמות המודרניות. התוצאה הזאת היא עדות לכך שצה"ל פועל במקצועיות רבה ובהצלחה רבה, בהמעטת הפגיעה באזרחים. זאת, בלי לוותר על חובתו המוסרית העליונה, לחסל את ארגון הטרור חמאס, שטבח ללא אבחנה באזרחי ישראל, במסע רצח, אונס וחטיפה ברברי.

כל כך מגוחך לטעון נגד צה"ל שהרג במתכוון את אנשי "המטבח המרכזי העולמי". זאת שטות מטומטמת ומופרכת כל כך, שהעובדה שרבים כל כך מאמינים לה, מעידה על כך שאין גבול למה שאנשים יכולים להאמין למכונת תעמולה ארסית מקצוענית. למה נהרגו אנשי הסיוע? בשל תאונה טרגית של זיהוי שגוי. זה עצוב, זה קשה, זה מזעזע, אך דברים כאלה קורים במלחמות, בדיוק כפי שקרתה התאונה הנוראית שבה נהרגו חטופים שברחו משביים באש כוחותינו, וכפי שקורים דברים כאלה בכל המלחמות. כמה מקרים טרגיים כאלו קראו במלחמות של ארה"ב ושל נאט"ו. כמה תאונות כאלו וחמורות מהן קרו במלחמה בבוסניה, לדוגמה? האם כשביידן "זועם" על ישראל, הוא זוכר שב-1988, בשל זיהוי שגוי, חיל האוויר האמריקאי הפיל מטוס אזרחי בטיסה מסחרית רגילה, מעל המים הטריטוריאליים של איראן, שהיה בדרכו לדובאי, והרג 290 אזרחים ובהם 66 ילדים? הדרך היחידה להימנע לחלוטין מפגיעה באזרחים בעזה היא לא להילחם. אבל בדיוק לפני חצי שנה למדנו, שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט.

* כוננות איראן – ולאן יפנו את תושבי תל-אביב?

* תביעות המחאה – שלוש תביעות מציגים ארגוני המחאה: א. בחירות עכשיו. ב. ביטול פגרת הכנסת. ג. הפסקת גרירת הרגליים במו"מ על עסקת חטופים. אתייחס לכל אחת מן התביעות:

א. בריחתו של נתניהו מאחריות, היא תופעה חמורה. אם אינו מתפטר, לכל הפחות עליו לחזור לעם ולבקש אמון מחודש. נכון לתבוע בחירות, אבל בשום אופן לא עכשיו. המלחמה בעיצומה. חיילי צה"ל עוד בעזה. יש לנו 133 חטופים. עוד לא פעלנו ברפיח ולא בציר פילדלפי. ייתכן מאוד שתפתח מלחמה כוללת בצפון. בחירות עכשיו הן חוסר אחריות לאומית. יש לפעול לבחירות במועד מוסכם לאחר תום המלחמה.

ב. סוגיית הפגרה היא פופוליזם לשמו. ועדות הכנסת, סיורי הח"כים וכו' מתקיימים כסדרם. רק המליאה אינה מתכנסת, אבל ככל שיידרש, בוודאי בסוגיות הקשורות למלחמה – היא תתכנס גם בפגרה. הצגת הפגרה כיציאת הח"כים לחופשת תענוגות ממושכת בזמן המלחמה, אינה נכונה ואינה הוגנת. עם זאת, למען הנראות, נכון היה לקצר את הפגרה. ח"כים חרוצים עובדים בפגרה בעצימות מלאה. ח"כים בטלנים מתבטלים גם במושב הכנסת. ויש ח"כים חרוצים, שהיה עדיף שיהיו בטלנים.

ג. אילו המחאה היתה נגד גרירת הרגליים במלחמה, שאכן מאריכה את תקופת השבי של החטופים, היא היתה מוצדקת. אבל הקריאה לוויתורים במו"מ היא פגיעה חמורה בסיכוי לשחרור החטופים. הסיבה שאין עסקה היא שסינוואר אינו רוצה עסקה ומעלה דרישות אבסורדיות. כאשר הוא רואה את הפגנות ה"עכשיו" בישראל, ואת הלחץ על הממשלה – הוא מבין שמוטב לו לנסות להחזיק עוד קצת מעמד כי אין חוסן לחברה הישראלית. ההפגנות גורמות לו להקשיח את עמדתו ומאריכות את סבל החטופים ומשפחותיהם.

* למי אכפת יותר – שחרור החטופים לא חשוב לאהוד ברק יותר מלנתניהו. התייחסותו של ברק לנושא אינה נגועה במניעים זרים ובשיקולים פוליטיים פחות משל נתניהו. האינטרס הפוליטי של נתניהו הוא שחרור החטופים (ע"ע גלעד שליט). האם זה גם האינטרס הפוליטי של אהוד ברק?

המסר הזה מחייב אותי לכמה הערות שולים:  כשאני כותב "אהוד ברק" איני מתכוון רק אליו, אלא לכל קנאי 6 באוקטובר, שתופסים טרמפ על סוגיית החטופים כדי להחיות את המחאה הכרונית. אני מודע לכך שאחדות ממשפחות החטופים שותפות לפוליטיזציה וההסלמה של המחאה. לא רחוק היום שהן תפנמנה שעושים עליהן סיבוב, ושהמחאה הזאת פוגעת במטרה הקדושה של החזרת החטופים. לא צריך להיות אוהד של נתניהו (ואני רחוק מאהדה לנתניהו כרחוק מזרח ממערב) כדי לכתוב את הדברים האלה. צריך להיות רק אדם הגון, שאינו חושב ומתבטא על-אוטומט, רק על פי הפוזיציה. נתניהו ראוי לביקורת חריפה, ואני מרבה לבקר אותו. הוא ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה. אבל הביקורת המוטחת בו בנושא המו"מ עסקת החטופים אינה מוצדקת. בנושא הזה הוא נוהג באחריות.

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – רבים, ובהם הנשיא וראש השב"כ, הביעו דאגה עמוקה בעקבות המחאה האלימה בירושלים, והזהירו מפני חזרה למראות 6 באוקטובר. ובליבי מקננת חרדה מפני חזרה ל-4 בנובמבר. "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה."

* קדושת הביטחון – בשנה שעברה, אל מול איומי הסרבנות (או בכיבוסית מתייפייפת "הפסקת התנדבות") יצאתי בתוקף נגד התופעה הממארת והבלתי לגיטימית הזאת. על אף התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית, לא ראיתי בה שום לגיטימציה לסרבנות, בדיוק כפי שכאשר "המדינה" (כלומר הממשלה) באמת בגדה בי והפרה את החוזה איתי, בניסיונותיהן של ממשלות למסור את הגולן לאויב הסורי, נאבקנו בכל הכלים הדמוקרטיים, אך המחשבה על סרבנות אפילו לא חלפה במוחנו ואני לא הפסדתי אפילו יום מילואים אחד. אחד הטיעונים שלי היה, שהנזק של האיום בסרבנות הוא נזק לדורות, בלי קשר לתוצאות המאבק במהפכה המשטרית, כי כך ינהגו כולם, נגד כל הממשלות. אלא אם כן תהיה קטסטרופה ביטחונית שתגרום לאנשים להבין בדרך הרעה, שלא משחקים עם הביטחון. והקטסטרופה קרתה מהר מאוד, ב-7 באוקטובר. כל המאיימים בסרבנות התייצבו וזינקו אל תוך התופת. ככל הידוע לי, אפילו אחד מהמאיימים לא מימש את איומו. והאמנתי שכעת, הכול יבינו זאת, ומי שאיימו יכירו בטעותם וזה לא יחזור עוד. לצערי, בדיונים בקבוצות שונות, אני למד שלפחות רוב המאיימים והתומכים בהם ממשיכים להצדיק את המעשה. ואני חושש שהנשק הזה נשאר בארנסל של מאבקים ציבוריים.

זה נורא. לא למדנו? אנחנו אומה במלחמה. מלחמה בת למעלה ממאה שנה, שאף פעם לא די לה. סופה אינו נראה באופק. האוייב מסרב להשלים עם קיומנו וראינו שהכול כשר בעיניו כדי לחסל אותנו. לכן, הביטחון צריך להיות קדוש. השירות בצה"ל צריך להיות קדוש. השירות במילואים צריך להיות קדוש. ההתנדבות למילואים צריכה להיות קדושה. נחלוק, נתווכח, נריב, נפגין, נצעק – אבל פגיעה בביטחון היא טאבו מוחלט. היא בלתי לגיטימית באופן מוחלט. אין שום סיבה שתצדיק אותה. לפקודה בלתי חוקית בעליל – אסור לציית. לכל פקודה שאינה בלתי חוקית בעליל – אסור לסרב.

* מגשים בגופי – בעונת הסרבנות, אשתקד, ניסיתי להניע יוזמה של התנדבות המונית למילואים, של אנשים שכבר סיימו את שירותם ואת התנדבותם. פניתי בנדון לעוזי דיין וליואל מרשק. קיוויתי שהתנדבות המונית של אלפי אנשים תהיה משקל-נגד תודעתי לסרבנות. ובאופן אישי, כאיש של הגשמה, הרגשתי שאיני יכול להסתפק בכתיבה נגד הסרבנות, ועליי להגשים בגופי את עמדתי, באמצעות התנדבות למילואים. איני יודע עד כמה היה סיכוי ליוזמה. האם צה"ל, שהיה שקוע בקונספציה שצבא קטן הוא חכם, מעוניין בכך. כך או כך, היוזמה לא התרוממה, כי בא השבעה באוקטובר וטרף את הקלפים. ואני, בגיל 61, מגויס כבר חצי שנה, עם צו 8 עד 1 ביוני, ומניח שהצו יוארך. אני מגשים בגופי היום, את מה שהטפתי לו לפני המלחמה.

* ממנהגי הפסח – באתר "News 1 מחלקה ראשונה" התפרסם פשקוויל של הביביסט מרדכי ליפמן שמאשים את טייסי חיל האוויר שב-7 באוקטובר, שעה שדם אלפי ישראלים נשפך כמים, הם סירבו לזנק. או במילים אחרות – הם בוגדים. כדי לגונן על עצמו מפני תביעת דיבה, הביביסט נהג כמקובל אצל קונספירטורים, והציב בסוף "קביעותיו" סימן שאלה. כך יוכל להיתמם: "מה, אסור כבר לשאול שאלות"? זו רק אחת מעלילות הדם על צה"ל, המופקות בתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, כולל שלוחת מיאמי. הנועצים סכין בגבו של צה"ל בשעת מלחמה, כדי לגונן על עכוזו של מר מחדל, הם הבוגדים. איני יודע אם אי פעם צה"ל הגיש תביעת דיבה נגד אזרח. במקרה הזה, על צה"ל לנהוג כך. נו טוב, אנחנו רגילים לעלילות דם נגד יהודים ערב פסח.

* צ'סטו – שר הג'ובים הביביריון אמסלם, אינו חבר בקבינט המדיני ביטחוני ואף לא משקיף. אבל כל אימת שהוא אינו חוגג בטברנה ביוון שעה שחיילי צה"ל נלחמים ונופלים בעזה, נתניהו מזמין אותו לישיבות הקבינט המדיני-ביטחוני. לשם מה? בשל בקיאותו הרבה בתחומים הנדונים בישיבה? כדי לתרום מתבונתו הידועה? חחחח. נתניהו מזמין אותו כדי לשסות אותו ברמטכ"ל, בראש השב"כ, ביועמ"שית וכו'. "צ'סטו דודי" הוא לוחש באוזנו, והנ"ל מסתער ללא עכבות על היעד התורן.

* נתניהו כגיבור רח' שוקן – נתניהו – גיבור תרבות ברח' שוקן. הייתם מאמינים? לא. אין המדובר בביבי. מדובר בבנו, יאיר. יאיר?! הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער בביביזם. הרי הוא הפרזנטור של הישראלי המכוער. אבל במאמרו האחרון של ניסן שור, יאיר נתניהו מוצג כמודל לחיקוי וכמממש חלום. לא בגלל הדברים שהוא כותב ומצייץ. להיפך. שור מסביר שיאיר אומר דבר אחד ומתנהג בדיוק ההיפך.

אז מה הופך את יאיר נתניהו לגיבור תרבות ומודל לחיקוי? העובדה שהוא ירד מהארץ. בכך הוא מסמן את הדרך לכל הישראלים הנורמליים, אליבא דשור. "בחור צעיר, חובב מסיבות, חרמן אחול בלוע. מה יש לו לחפש בישראל השבורה, השסועה והמסוכנת? לא מתחשק לו. ... בסך הכול רוצה לחיות את חייו. כמו הרבה צעירים אחרים בגילו, גם הוא אינדיבידואליסט, גלובליסט והדוניסט. ... יאיר נתניהו מבין את מה שהבינו החברים והמכרים שלי שעזבו לאחרונה את ישראל: אחרי השבת השחורה, זו הפכה להיות מדינה מיואשת, נטולת תקווה, אכזרית, קשה. מה אמור לעשות אדם תאב חיים? אם אין לו שלשלאות שקושרות אותו למקום הוא יעזוב ללא היסוס. ויאיר ידע לעשות אחד ועוד אחד. הוא הבין בדיוק לאן כל זה הולך." וכן הלאה וכן הלאה.

כן, הירידה שלו מהארץ, העלתה את מניותיו ב"הארץ".

* התחביב של רוגל אלפר – תחביבו הידוע של רוגל אלפר, הוא לשמוח לאידן של משפחות שכולות, ללעוג להן ולנופלים. בגיליון יום חמישי הוא התעלל ברוחמה הרשקוביץ, שבנה יוסי נפל בקרב. איש נקלה.

* גם אם אדמתי בוערת – יום רביעי היה יום ההנחייה השני שלי במיזם "נפגשים בשביל ישראל". המסלול באותו יום דווקא לא היה בשביל ישראל, אלא בגוש שגב. הסדנה שלי, שכותרתה "גם אם אדמתי בוערת," הוקדשה לזכרו של אהוד מנור, שהשבוע יחול יום השנה למותו. בסדנה עסקנו בשלושה שירים שהוא כתב בתקופות משבר, שהעבירו מסר של דבקות בארץ, גם כשקשה, ומאבק על פניה: "יליד הארץ" שנכתב אחרי נפילת אחיו במלחמת ההתשה, "ללכת שבי אחריך" שנכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים ו"אין לי ארץ אחרת" שנכתב במלחמת לבנון הראשונה. שרנו את השירים ובמעגלי השיח נערך דיון ער על סוגיית הדבקות בארץ, ירידה מהארץ, דרכונים זרים וכד'.

* הפנים המכוערים של הארץ – הימים הלאומיים ובראשם יום העצמאות קרבים, ויש מי שכבר עמלים לפגוע בהם, לשבש אותם, להתנקש בממלכתיות. וכרגיל, הם נמצאים בשני האגפים של מחנה 6 באוקטובר. מצד אחד, השר קיש שניסה להתנקש בפרסי ישראל ולבטלם לחלוטין כי אחד הזוכים לא בא לו בטוב, ונאלץ לבטל את ההחלטה השערורייתית, שקיבל ללא כל סמכות ובניגוד לתקנון הפרס, רגע לפני שבג"ץ ביטל אותו.

וכך גם באגף השני של המחנה. כפי שקיש פעל בהתאם לעיקרי האמונה של פולחן האישיות הביביסטי ש"המדינה זה ביבי," ולכן מי שאינו מזדהה עם נתניהו אינו ראוי לפרס מן המדינה, כך קנאי הצד השני מפנימים את עיקר האמונה הזה, וסלידתם מנתניהו מתורגמת אצלם לסלידה מן המדינה. וכך, מי שמקבל פרס מן המדינה, בעצם מקבל אותו מביבי ובכך הוא משת"פ. כשהודלפו שמות מועמדים לפרס ישראל בתחום התקשורת (הדלפה שערורייתית בפני עצמה) והוזכרה בהם קרן נויבך, הזדרזה המרגלת ענת קם לפרסם בשוקניה פשקוויל הקורא לנויבך לסרב לקבל את הפרס. וכאשר נמסר שתמיר סטיינמן נבחר כאחד משני המנחים של טקס הדלקת המשואות, קפץ ניר קיפניס ובפשקוויל ב"וואלה" קרא לו לסרב להצעה. כל אותן תופעות מכוערות ונפסדות של השנה שעברה, שאמורות היו להיעלם מעולמנו לאחר הטבח של 7 באוקטובר, לא הלכו לשום מקום. קנאי 6 באוקטובר מתעקשים להיאחז בציפורנים בפלגנות, בניתוץ הממלכתיות ובשנאה.

מתוך שירו של אריאל הורביץ, שנכתב בעת מבצע "עופרת יצוקה", "הפנים היפים של הארץ":

וכשהיא לפתע צריכה

שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה

לא תאמיני איך הם מתגלים

כמו רקפות בין הסלעים.

ב-8 באוקטובר הפנים היפים של הארץ התגלו ובענק. וככל שאנו מתרחקים מן הטבח, כמו רקפות בין הסלעים הפנים המכוערים של הארץ שבים ומרימים את הראש וחוזרים להרוס.

[אהוד: כל הסיכויים לכך שמחוץ לאולם בשדרות שבו יחולקו פרסי ישראל תתקיימנה הפגנות סוערות ואפילו אלימות בסיסמאות "חטופים הביתה", "בחירות עכשיו" ו"64 פושעים שולטים בנו", ואם ליבו של יחיא סינוואר ייטב עליו הוא גם ישלח כמה רקטות לטקס חלוקת הפרס כדי לעזור למפגינים לפוצצו].

* ספורטאי למופת – מיקי ברקוביץ' היה גיבור ילדותי. שחקן ענק, ספורטאי למופת, שהצעיד את הכדורסל הישראלי להישגים אדירים. שמחתי לשמוע על הבחירה בו לפרס ישראל.

* המעוניינים לקרוא את צרור ההערות ללא צנזורה, מוזמנים לפנות אליי בדואל ואכניסם לרשימת התפוצה שלי. אין לי עניין להתווכח עם טענתו המופרכת של אהוד בן עזר, שהצנזורה נועדה להגן עליו מפני תביעות... שיצנזר כרצונו, אבל אני מזמין את כל החפץ בכך, לקבל את המקור כפי שכתבתיו.

[אהוד: דבריך כזב. אילו פירסמתי את הגידופים והחרפות שלך כלפי אנשים חיים – הייתי מסכן בתביעת דיבה אותך, אותי ואת המכתב העיתי! ובפני סכנה כזו אתה עלול לעמוד לבדך אם תפרסם עליהם גידופים וחרפות שלך כמו "חלאה" – בתפוצת הדוא"ל שלך!]

* ביד הלשון: דיר אל בלח – מקום בחדשות – דיר אל בלח, שבו אירעה התאונה הטרגית שבה הפציץ צה"ל בשוגג שיירה של ארגון הסיוע "המטבח המרכזי העולמי", שזוהתה בטעות כשיירת מחבלים. דיר אל בלח היא עיר במרכז רצועת עזה, מדרום לעזה ומצפון לחאן יונס. משמעות השם היא "מנזר התמרים", בשל מטעי התמרים הרבים באזור. סמוך אליה, מדרום מזרח, היה ממוקם היישוב כפר דרום, שלו אקדיש את אחת מפינותיי הבאות. בחפירות במקום, שנערכו בשנות השבעים והשמונים, התגלו שרידי מבצר מצרי מתקופת הברונזה המאוחרת (סביבות 1200 לפנה"ס). בתקופת התלמוד היה המקום יישוב יהודי, שנקרא כפר דרום. השם נשמר בתקופה הצלבנית ונקרא דרום או דרון. היום מונה העיר כ-50,000 תושבים, כולל תושבי מחנה ה"פליטים".

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com