על ספרה של שרה אהרוני
"הנערה מח'ומיין"
ידיעות אחרונות, 2024, 350 עמ'
אני מניח שלסופרת המוערכת היתה סיבה לכך שמכל עריה ועיירותיה של איראן הענקית בחרה דווקא את העיירה ח'ומיין, הממוקמת 325 ק"מ דרומית לטהרן, כדי לתאר את ילדותה ונעוריה המוקדמים של נהיד, היא "הנערה מח'ומיין", דמות המדהימה ביכולותיה. נראה לי שלא בלי כוונה מצוין בספר שבעיירה זאת נולד (כנראה ב-1902) רוחאללה ח'ומייני, כהן הדת האכזר שגרם למהפכה האסלאמית המבהילה והמאיימת על כל העולם. בספר מצוין שח'ומייני נולד – לפי אמונתה של משפחתו – במזל רע (עמ' 20-19). שני עולמות קוטביים במקום נידח אחד.
ובכן בעיירה ח'ומיין גרה משפחה יהודית, שמה רבאני, המחויבת לשלוח את ילדיה לבית ספר מוסלמי, שם אסור ליהודים לשתות מים מהברזייה, כי הם "טמאים", וכן אסור ליהודי רטוב מגשם להתקרב למוסלמי שמא הטיפות עלולות לנגע אותו ב"טומאה". הקנאות הדתית המופלגת הזאת היא נחלתם של השיעים בכל המרחב המוסלמי.
הגיבורה הראשית ברומן זה היא, כאמור, נהיד, הבת השנייה של משפחת רבאני (קדם לה האח המשכיל דניאל, ואחריה – אבנר, שמסי, פארוך ווידה התינוקת. התינוק פרשד טבע במאגר מים). מדובר במשפחה אמידה למדיי: לאב ולסב יש חנויות בדים מצליחות, גרים בבית הכי מרווח ועשיר בעיירה, מהיחידים שיש בו חשמל, והם בעלים (יחד עם אחיין) על בוסתן ענק, המספק פירות ותבואה, שחלק גדול מהתוצרת מחולק לעניים, דבר הגורם ליחס של כבוד והכרת תודה מצד המוסלמים. ברפת יש שש פרות חולבות, ואת המשפחה משרתים רועה, מנהל הבוסתן, פועלים וקוצרים.
נהיד, שבבית הספר למדה מה כתוב בקוראן, ולא מה שכתוב בתנ"ך (האב קורא עברית עם פירוש רש"י וקורא גם פרסית, האם, קמר, אנאלפביתית), חוזרת בוכייה ומזועזעת מבית הספר, שם הבנות מצביעות עליה כמפיצה טומאה מאחר שהיא נוטפת מי גשם. האב מתואר כאדם רך האוהב את ילדיו, ובעיקר מראה אהבה גדולה לנהיד. הוא גם מסרק את שערה ומעצב את צמותיה.
אימה, לעומת זאת, תמיד מרירה וכועסת, ומעולם לא הפגינה אהבה במילים ובליטופים כלפי ילדיה. היא עסוקה לאורך כל היממה במלאכות הבית, בהכנת אוכל למשפחה ובטיפול בילדים. בינה ובין אחיה משה, הנשוי למהין, נכרת הסכם, שנחתם כנדר, להשיא את נהיד, כשרק נולדה, ליעקב, הבן של אחיה משה, שהיה אז בן שמונה. לנהיד אין מושג שכבר בלידתה נקבע גורלה עם מי היא תינשא בנעוריה, ובאמת, בהגיעה לגיל שתים-עשרה, מתחוללת בבית חגיגת אירוסין של נהיד עם יעקב, כשהבית מלא אורחים ונגנים – וכל זה כשלנהיד אין מושג על מה מדובר.
מרומז לכך שהאב יצחק איננו מאושר מהזיווג הכפוי הזה, אבל דעתו טפלה לזאת של אשתו, והוא נאלץ לספר לנהיד, שעליה לעלות לארץ ישראל, שם נמצא יעקב המיועד לה. נהיד חשה תסכול נורא על כך שמרחיקים אותה מהמשפחה. היא נוסעת לביר מורברי, סבתה הגרה בטהרן, שלמרות האמפתיה שלה כלפי הילדה המסכנה, היא משוכנעת שאין ברירה, צריך לקיים את הנדר, אחרת יקרה אסון. היא עצמה הושאה בנעוריה לאיש המבוגר ממנה ב-25 שנים, שתום עין וכמעט חירש, כי כך קבעו הוריה.
דניאל, האח הגדול של נהיד, משכיל, הלומד באוניברסיטה רוקחות, כועס נורא על המנהג הזה לכפות נישואין בלי אהבה, והוא מתווכח מרות עם הסבתא על כך, כשנהיד מצותתת מאחורי הדלת (עמ' 84-82). בלית ברירה, דניאל משתף פעולה עם גזירות המשפחה, ומוביל את נהיד לבהשתיה, בית הקברות היהודי, תחנה אחרונה שלפני העלייה לארץ. נהיד מופקדת אצל משפחת גבאי (דניאל משלם עבור שירותם), החיה בביתן צפוף ומוזנח כמו כל שאר הדיירים במקום. לציון גבאי, אב המשפחה, יש שתי נשים (אחת עיוורת) ותשעה ילדים, נהיד, העשירית למניין, נחשבת עבור מעבר הגבול לטורקיה כבת משפחת גבאי. האם, בתול, הטרודה עם ילדיה ומשק הבית (הגברים אינם מסייעים), ממררת את חייה של נהיד, כי היא הכי גדולה, ועליה לסייע בכל מלאכות הבית ולהסכין עם ההקנטות הבלתי פוסקות מצדה. נהיד מייחלת לכך שדניאל (הבטוח שהיא בידיים טובות כי בתול מתארת אידיליה שכביכול קיימת בינה ובין אחותו), יציל אותה, ויחזיר אותה לסבתה האוהבת, וזה לא קורה.
באונייה מאיסטנבול לארץ יש צפיפות ואנדרלמוסיה, ונהיד הולכת לאיבוד, מורעבת וסחוטה ממחלת ים היא מאבדת את משפחת גבאי, ואף אחד מהם לא מעלה בדעתו לחפש אחריה במשך שלושה ימים. איש צוות מזוקן מוצא אותה, מאכיל אותה, ומוצא את משפחתה. כאשר בתול כועסת עליה שנעלמה, איש הצוות מוכיח את המשפחה על הפקרה. היחיד שמודה בטעות ומתנצל הוא שוב האב ציון, ולא האם הממורמרת תדיר.
יעקב, שנהיד מיועדת לו, מסיע את נהיד משער העלייה לקיבוץ רגב (שם שהוא פרי דמיונה של הסופרת) השייך ל"השומר הצעיר", וכאן צריכה נהיד בת ה-15 להתמודד עם הווי רחוק ת"ק פרסה מההווי בגלות הפרסית: מחליפים לה את השם (לפי בחירתה!) – לתמר, מעניקים לה ביגוד המתאים לשהייה ולעבודה בקיבוץ, כגון מכנסיים קצרים וחולצה כחולה, מלמדים אותה להתקלח במקלחת המשותפת (כל יום!), בחדר באוכל מגישים אוכל אשכנזי (דג מלוח, ישמור השם!), לא אוכלים בכף, אלא במזלג וסכין, לומדים יחד בנות ובנים. צריך להתמודד עם השפה החדשה שקצת הספיקה ללמוד בפרס מפיו של שלמה, השליח מארץ ישראל. אין בקיבוץ בית כנסת, ומבעירים אש בשבת.
נהיד הנהדרת מצליחה להסכין עם כל זה, ואף מתחברת לשתי בנות שהגיעו מפס שבמרוקו – הדס ואהובה. השיחות בינה ובין חברותיה הן בבחינת מראה על השיח העדתי במדינת ישראל קולטת העלייה: אהובה, אש וגופרית נגד האשכנזים "הלבנים" המתנשאים, הנמנעים מלשבת יחד עם "השחורים". לעומתה, הדס סבורה שצריך להודות לקיבוץ שקלט אותם, כשהם באו לארץ בלי כל רכוש, וקיבלו כאן דיור, אוכל נפש ותרבות, וכן, כאן חוגגים יום הולדת, מה שלא קרה לא באיראן ולא במרוקו. התלונה על התנשאות נכונה כאשר מדובר בדור הצעיר שנולד בארץ, ועל הרוב בז לעולים החדשים, אבל הוותיקים אמפתיים לעולים החדשים, ומטפלים בהם ממש כמו הורים – כך הם דויד המדריך של קבוצת העולים "משואה", מנחם, המורה, רחל ושושנה הפסיכולוגית, זמירה הכותבת מכתב בצרפתית לדניאל. הדאגה של מבוגרים אלה לצעירים העולים היא ממש מכמירת לב.
תמר מתרגלת לקיבוץ ונהנית מהלימודים אצל המורה מנחם, וגם מחברתן של הדס ואהובה, והנה, מגיעה המכה הצפויה: יעקב חיכה לה בנאמנות במשך שנים, ועכשיו הוא דורש את קיום הנדר – הוא דורש שתמר בת ה-17 לא תתגייס, ותתחתן איתו כפי שנקבע כבר בלידתה.
תמר הרוסה – היא לא מכירה אותו, ברור שאינה אוהבת אותו, והיא רוצה להיות ישראלית ולהתגייס. הוא מרמז שאם תסרב, הוא יכפה עליה, כי היא כאן בקיבוץ בזכותו ובזכות הנדר. כשהיא עומדת בסירובה, הוא כותב מכתב מכפיש למשפחתה, שכביכול היא מופקרת, ורוצה להתגייס לצבא, שם כל הבנות זונות. בעקבות כך תמר מקבלת מכתבים נוראים ממשפחתה וממשפחתו של יעקב, בהם הכרזה על ניתוק כל קשר איתה. מסתבר, שלמרבה הפלא, גם דניאל שהתנגד לדרך הזיווג הזאת – גם הוא מכריז על ניתוק הקשר עם אחותו.
לא ארחיב לכתוב כיצד הקיבוץ נרתם למשימה להפריך את הדיבה הרעה של יעקב, וכיצד המשפחה חזרה בה מהאשמותיה, ואף קבעה שיעקב חייב להחזיר את הנדוניה שהובטחה לו. יעקב איננו מוכן לוותר, ואף מנסה בדרכים שונות להשתלט על הקופסה הגדולה שהכילה את הנדוניה, אלא שאהובה, וגם מזכירות הקיבוץ נאבקים בו ומנצחים, ויעקב נאלץ לעזוב לקיבוץ אחר.
מפנה מעניין קורה לאחר שאהובה, החברה הטובה של תמר, נהרגת בתאונת טרקטור – הדס מתמלאת, כביכול, ברוחה של המתה, וכמוה מתלוננת על קיפוח מצד "הלבנים" בקיבוץ. כאן הסופרת מצביעה כנגד הטענה שהאשכנזים נולדו עם כפית כסף בפה – יהודה, האשכנזי "הלבן", בעל העיניים הכחולות, המוכשר בספורט, ריקוד, משחק, הוא ניצול שואה, שהתייתם מאימו בגיל שש, כשזו נספתה בתאי הגזים באושוויץ.
תוך חמש שנים תמר הופכת לישראלית מובהקת: היא משרתת בצבא, ובהיותה בנח"ל היא בין מייסדיו של גרעין ניר עוז (המוזכר ב"סוף דבר" באשר למאורעות הקשים ב-7.10.23). תמר הופכת מנקלטת לקולטת עלייה – היא מסייעת למשפחתה שנותבה עם עלייתה למעברת נפוליאון בעכו (פחון לוהט בקיץ, וחדור גשם בחורף), מובילה את אחותה הקטנה וידה לקיבוץ ודואגת להתאקלמותה המלאה שם. וכן, היא חשה, כמו כל ישראלי בריא, שבארץ אין "עצירות דיבור" כמו במשפחה המסורתית בחו"ל (עמ' 336-335). היא זועקת כאשר דרכיו של הקיבוץ נראות לה מעוותות, כגון כשאין תגובה נאותה כלפי מטרידני מין (שומר הלילה יענקלה, הסדרן צביקה), כגון הנוהג האכזרי להפריד את התינוקות מהאימהות.
אליהו, שהתאהב בתמר, מסביר לה שבקיבוץ אין סיכוי לחרוג מהמסגרת וללמוד למשל רפואה או עריכת דין. בקיבוץ קובעים בשביל החברים איפה וכיצד עובדים, כי אין בו חופש. תמר מצהירה שיש לה חוב גדול כלפי הקיבוץ, ולא מתכוונת לעזוב, וכך מסתיימת תקופת החברות שביניהם. תמר היא ישראלית מובהקת בהתנהגות ובמלל, כולל התרסה נגד חוסר צדק, ורק פעם אחת נדמה לי שהתנהגותה מעוררת שאלה: אחת החברות, צלילה, מרכלת ביידיש על כך שווידה, אחותה הקטנה של תמר, מריירת על הכר בחדר ילדים. זה מעלה לתמר את הפיוזים, ובין השאר מטיחה בה שאין לה זכות דיבור, כי בתה הדביקה את חדר הילדים באבעבועות רוח, ולה עצמה יש מאהב... נראה לי שהיא הגזימה.
אבל לרומן יש סוף טוב: מסתמן שהיא, מכל הבנות, תזכה ביהודה היפיוף הנחשק והמוכשר (ו"הלבן").
לאחר שרמזתי על עלילת הספר (בקפיצות נחשוניות!), אני מבקש לציין שתי עובדות: ברור שכדי לכתוב רומן מלא וגדוש כזה צריך תחקיר יסודי על איראן, על יהדות איראן, על טורקיה, מרוקו, יהדות מרוקו, ארץ ישראל בחיתוליה, ההווי בקיבוץ של השומר הצעיר. כפי שצפוי מעולים חדשים, הם מתבלים את דבריהם במילים ופתגמים "מהבית", ובאמת בספר משובצים היגדים ופתגמים בפרסית ובערבית מרוקאית, שתי העדות העיקריות שבבסיס העלילה. על ההשקעה האדירה הזאת בתחקיר למדו קוראיה של שרה אהרוני מספריה הקודמים. וכן, צריך לציין את הכישרון הגדול שלה לעצב דמויות כך שהקורא יכול לראותן חיות בדמיונו.
משה גרנות