החטא הקדמון הוא של דוד בן גוריון. בן גוריון, אדריכל המדינה, גדול מנהיגי העם היהודי בדורות האחרונים והטוב בראשי הממשלה, עשה גם שגיאות. ולעתים, כגדולתו של מנהיג כך גודל שגיאתו.
חטאו של ב"ג היה הסדר "תורתו אומנותו". בפברואר 1948, עוד טרם הקמת המדינה, אך כבר בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת היתה מלחמה על עצם הקיום הפיסי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה עם הקמתה, על חייהם של אזרחי ישראל – נענה ב"ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה "עילויים" משירות בצה"ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישות של הסנטימנט היהודי של ב"ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.
מה בעצם הבעייה בבקשה ההגיונית הזאת? במלחמת מצווה חובה אפילו על חתן לצאת מחופתו ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה, העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה, שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב – הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה"ל באור שלילי בקרב החברה החרדית, ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למיכסה, באמצעי רמייה.
הנה, ציטוט מספרו של הרב יגאל אריאל (נוב) "לשם שמיים" הממחיש את התופעה: "אל הלשכה נכנס אדם לבוש במעיל שחור ארוך ומכנסיו תחובים לתוך גרביים שחורים ארוכים, חבוש בכובע הירושלמי, המעוגל, הנמוך ורחב התיתורה, שחבשו חסידי ר' ארלך ו'תולדות אהרון'. האיש הוביל בידו את בנו, שהלך כפוף והתנדנד מצד לצד כמפגר. הם נכנסו לחדרה של הוועדה הרפואית ושהו שם שעה ארוכה. כשיצאו לבסוף מן החדר החוצה השתנה מצב רוחם, ובשמחה פנו לצאת מן הבניין, כשהבן רץ החוצה זקוף. השתררה דממה. מסביב עמדו כולם והסתכלו במחזה, כשעל פניהם תגובה של ריחוק וגועל. בחורה שישבה מולי פנתה אליי, כאל הדתי התורן, ואמרה במיאוס: 'גם אתה כזה?' בשרי נעשה חידודים חידודים."
טוב היה עושה ב"ג אילו תשובתו לבקשה היתה, שאחרי המלחמה, בתום שירותם, אותם עילויים ישתחררו מהצבא ויהיו הבסיס של שיקום עולם התורה. ניחא, אילו הסכים באופן חד-פעמי לשחרור של 400 "עילויים" שיהיו הנדבך המרכזי של השיקום. במקרה הגרוע, יכול היה להסכים שבמשך שלוש שנים, חמש שנים, בטח לא יותר, תשוחרר מכסה כזו. לאחר מכן, כבר לא מדובר בשיקום ואין עוד צורך בפטור. לא זו בלבד שלא כך נעשה, והפטור הפך להיות קבוע מדי שנה בשנה, מספר הפטורים הלך וגדל משנה לשנה. במלחמת ששת הימים הוא כבר נסק ל-4,700 "דחויי שירות" בשנה. בעקבות המלחמה, על פי דרישת הרמטכ"ל חיים בר-לב, המכסה קוצצה ל-800 בשנה.
נזק נוסף של הסכם "תורתו אומנותו" היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה"ל כיוון שתורתו אומנותו, אמר ב"ג – שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף – שיואיל להתגייס לצה"ל. ההתנייה הזאת היתה הגיונית כל עוד דובר במיכסה מצומצמת. אלא שהסכר פרץ וההשתמטות היתה המונית והפכה גם להשתמטות מעבודה ופגיעה קשה בכלכלת המדינה.
ב"ג עצמו הבין את טעותו. ב-1958 כתב לרב הראשי יצחק הלוי הרצוג: "כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משרות בצבא היה מיספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, היתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה... המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבות רבו. איני יודע אם יש יסוד לאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר. אבל אין ספק כי במשך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומיספרם הגיע לאלפים. זוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אימא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אימא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות." לאחר שסיים את תפקידו כתב שהפטור היה שגיאה.
הסכר נפרץ ב-1977, עם עליית הליכוד לשלטון. במו"מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המיכסות, והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מיכסה ללימוד תורה. התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל פטור משירות בצה"ל. וכיוון שהסדר "תורתו אומנותו" כולל את ההתנייה שלא לצאת לעבודה, הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.
הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעייה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מיגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה, וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עויין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.
צעדו של בגין היה שגיאה חמורה, אך יש הבדל בין המצב ב-1977 למצב הנוכחי. באותה תקופה הייצוג החרדי בכנסת מנה ארבעה ח"כים. הדבר מעיד על חלקם היחסי של החרדים בציבור הישראלי. היום הייצוג החרדי מונה 19 ח"כים. כשאחוז גדול כל כך בקרב הציבור משתמט, ומספר המשתמטים בשנה הוא כ-60,000, השפעת ההשתמטות על ביטחון המדינה, על כלכלתה ועל חוסנה החברתי גדולה מאוד.
טבח 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" לימדו אותנו שהפנטזיה על "צבא קטן וחכם" מנותקת מהמציאות. הצבא הקטן אינו מסוגל להגן על מדינת ישראל והצורך היום הוא בשינוי דרמטי לצבא גדול, חזק וחכם. כל הסיפורים של "אין צורך לצבא בחרדים, בין כה וכה אין לצה"ל מה לעשות עם כל המתגייסים היום" והזיות "צבא מקצועי" שזה צבא שכירים בשפה נקיה, שהחרדים קפצו עליהם כמוצאי שלל רב, הוכחו כמשוללי יסוד. כן, צריך את החרדים בצבא. יש לשים קץ לתופעת ההשתמטות. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון.
אני בעד שינוי מדורג, בהידברות, אני מוכן לפשרות, אך כדי לגשת להידברות, אסור לוותר על עמדת המוצא הצודקת והנכונה, גם אם ניתן להתפשר עליה. יש רק פתרון אחד שהוא צודק וראוי – גיוס מלא של כולם.
על מה אפשר להתפשר? על כך שהתהליך יהיה הדרגתי. על כך שתוקמנה יחידות, דוגמת הנח"ל החרדי, שתותאמנה לדרישות החרדים ותאפשרנה להם לשרת בלי לוותר על אורח חייהם ולשלב לימוד תורה בשירותם. שחלק מן החרדים לא יגויסו לצה"ל אלא לשירות לאומי, שיכלול גופים חרדיים כמו זק"א ו"איחוד הצלה". או, לחלופין, שגופים כאלה יחוילו ויהיו כפופים לפיקוד העורף, וחרדים יוכלו לשרת בהם בשירותם הצבאי. אפשר ליצור מסלולים כמו ישיבות ההסדר, לישיבות חרדיות. אפשר להותיר מכסה לדחיית שירות, אך לא יותר מחמש שנים, שבהן יקבלו הדחויים אימון בסיסי ובשעת חירום יגויסו למילואים, ובגיל 23 יחלו את שירותם, בקיזוז תקופת ההכשרה שקיבלו קודם לכן. ואפשר כמובן לחשוב על פתרונות יצירתיים נוספים.
השאלה היא אם יש פרטנר חרדי לפשרות הללו. בציבור החרדי יש פרטנר. רק לאחרונה במסגרת תנועת הרבעון הרביעי נערך תהליך של הידברות בין מילואימניקים לחרדים, שבה הגיעו להסכמות ברוח זו, שבהן בתוך שנים ספורות 70% מן החרדים יתגייסו. תהליכים דומים נעשו גם בעבר והתוצאות היו דומות. הבעייה היא שהרבנים ושליחיהם בכנסת מסכלים כל יוזמה כזאת.
יש לנסות להגיע להסכמות, אך בכל מקרה יש לשים קץ לאנומליה, שבה המדינה מממנת את ההשתמטות ואת המשתמטים, והמפלגות החרדיות, בכוחן הפוליטי, מגדילות משנה לשנה את המימון הזה. את זה חייבים להפסיק מיד. יש גבול. ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, וככזו עליה להתמודד עם בעיית ההשתמטות. בדרך כלל, השיח הוא קריאה לגיוס החרדים בשם הדמוקרטיה, השוויון וההוגנות, מול הקריאה לאפשר את המשך ההשתמטות בשם היהדות. אני דוחה את המשוואה הזאת. ההיפך הוא הנכון. דמוקרטיה אולי יכולה להכיל בתוכה מיעוט שמסיבות אידיאולוגיות משתחרר משירות. אך מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם חילול השם הזה. מבחינה יהודית, ההשתמטות היא כפירה בעיקר. על כך ארחיב במאמר הבא.
 
2. צרור הערות 10.4.24
* סוף תמרון – הסתיים התמרון בעזה.
זה ה"לחץ הכבד" על חמאס שיביא לשחרור החטופים?
ככה מתכוון נתניהו להביא "ניצחון מוחלט"?
 
* כפסע מהניצחון – אוגדה 98 יצאה מחאן יונס ומיד נורה מחאן יונס מטח לעבר הנגב המערבי. חלפו דקות אחדות, ונתניהו הצהיר שאנחנו כפסע מן הניצחון.
אם אנחנו כפסע מן הניצחון, למה אנחנו יוצאים ולא ממשיכים ללחוץ עוד קצת, עוד... כפסע וגומרים עם הסיפור הזה? אגב, כמה זמן אנו כבר שומעים מנתניהו שאנו כפסע מן הניצחון. נו, אז פְּסע כבר.
 
* מהו ניצחון מוחלט – מישהו יודע מה הגדרת "הניצחון המוחלט" שעליו מדבר נתניהו?
כן. אני יודע.
ביום שנתניהו יחליט שהמלחמה נגמרה הוא יכריז שהשגנו ניצחון מוחלט.
 
* קריית שמונה עשר – "קריית שמונה עשר" – זו הייה כותרת כתבת השער במגזין השבת של "מעריב" – "ימים ולילות", השבוע לפני חמישים שנה. ב-11 באפריל חדרה חוליית מחבלים מלבנון, ובמסע רצח בקריית שמונה רצחה 18 אנשים, מתום 8 ילדים.
חודש לאחר מכן נרצחו 28 ישראלים ובהם 22 ילדים בטבח במעלות. ובהמשך – פיגועים רצחניים בקיבוץ שמיר, בנהריה, בכפר יובל, ושוב בנהריה ובמשגב עם ועוד. ועוד לפני הטבח בקריית שמונה – הטבח באוטובוס ילדי אביבים שבו נרצחו 12 איש, מתוכם 8 ילדים.
ושנים של קטיושות ומבצעים ומלחמות.
ואף אחד לא העלה על דעתו לפנות את קריית שמונה, את מעלות ואת שאר היישובים. הרי אין עם אשר נסוג מחפירות חייו. היה ברור שפינוי הוא תבוסה, הוא הניצחון לטרור.
איך הגענו לחרפת הפינוי המשפיל של תושבי קו העימות עם לבנון, שכבר 6 חודשים הם פליטים בארצם, והסוף אינו ידוע? איך הידרדרנו למצב שבו במקום להגן על היישובים – מפנים אותם?
אפשר להבין פינוי קצר בזמן מלחמה כוללת, אך פינוי כה ממושך כדי להימנע ממלחמה? זה המשך הקונספציה שהובילה אותנו ל-7 באוקטובר.
 
* למה רש"פ – שני העקרונות המרכזיים שצריכים להוביל אותנו, באשר ליום-שאחרי ברצועת עזה, הם: א. חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון של ישראל (אני מעדיף את ההגדרה הזאת על ההגדרה שליטה ביטחונית, כי עלולה להיות בה נטילת אחריות רחבה מכפי שהאינטרס שלנו מחייב). ב. השלטון האזרחי לא יהיה ישראלי, כי שלטון אזרחי ישראלי מהווה איום דמוגרפי על זהותה היהודית של ישראל.
בתמרון שבין שני העקרונות הללו, אני תומך מאז תחילת המלחמה בכך שהשלטון האזרחי יהיה של רש"פ. אני מכיר את כל הטענות נגד רש"פ וגם מסכים אתן. הכול נכון. אבל כל אלטרנטיבה אחרת גרועה יותר, ובמצב כזה יש להעדיף את הרע במיעוטו.
איני מכיר פתרון פחות גרוע. רעיון הכוח הבינערבי של המדינות המתונות – מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות הסכם אברהם, מסוכן. תחת שליטה שלהם, יהיה קשה להבטיח חופש פעולה ביטחוני מלא של ישראל. אפשר אפילו להידרדר לעימותים שיסכנו את הקשרים עם אותן מדינות, הרעועים בלאו הכי.
 
* תמיכה בינלאומית – איזה כיף היה בשבעה באוקטובר. נהנינו מכזו תמיכה בינלאומית. חבל שיצאנו להגן על חיינו. כשאנו מגינים על עצמנו אנחנו מבודדים.
 
* בחירות – מתי? – ראש הממשלה, האחראי למחדל הנורא – אילו היה מנהיג, הוא היה לוקח אחריות לכישלון, מתפטר ופורש מהחיים הפוליטיים. ואם אינו עושה כן, לכל הפחות עליו לחזור אל העם ולבקש מחדש את אמונו בבחירות חדשות. הדרישה לבחירות מוצדקת לחלוטין ואני שותף לה בכל ליבי. אך לא "עכשיו". כי מלחמה – אינה זמן לבחירות.
זו העמדה שהשמעתי מאז שהחלה הקריאה לבחירות. האם היא עוד תקפה עם סיום התמרון ברצועה? אכן, דילמה. אך אנו על סף מלחמה ברפיח, בלבנון ואולי על סף עימות עם איראן, ויש לנו עוד 133 חטופים ואולי אנו על סף עסקת חטופים מלאה או חלקית ויש לנו עוד רבבות מפונים. לא בטוח כלל שתהיה פעולה ברפיח או בלבנון, אך נקודת הסף הנוכחית – היא תקופת מלחמה.
אם נתניהו ינהג כמנהיג, ייקח אחריות ויודיע על בחירות מיד אחרי המלחמה, הרוחות בארץ תירגענה. אך הוא מתעקש להיות מיסטר ביבי, ולכן אין מנוס ממאבק על הבחירות. אך רק אחרי המלחמה.
ואפשר לפעול כבר כעת לתאריך מוסכם, בין ספטמבר (הצעת גנץ) לינואר (הצעת סער).
 
* רל"פ – מחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו – רל"ב (רק לא ביבי) ורלל"ב (רק לא לא-ביבי) שב והניף את ידו הגסה על החברה הישראלית בניסיון לקרוע אותה לגזרים. האם ניתן לקיצונים להכתיב את סדר היום ולהחזיר אותנו לימים הקשים של הקרע ואף להמשיך ולהעמיק את השסע?
הרוב הדומם, הציוני הדמוקרטי הממלכתי, חייב להתעורר. אסור למחנה 8 באוקטובר, שרוצה למנף את תחושת האחדות, ההירתמות והמגויסות של עם מאוחד הנחוש להגן על קיומו ועל מדינתו, לתת להם להרוס את המפעל הציוני. חייבים להקים את מחנה רל"פ – רק לא פילוג.
במרחב הציוני הדמוקרטי הממלכתי, המאמין ביכולת להגיע להסכמות לאומיות רחבות, לגשר על הפערים, ולגבש מיינסטרים לאומי רחב (ולצידו קצוות קיצוניים, שקיומם חשוב בחברה דמוקרטית ובלבד שהם אינם נותנים את הטון), פועלים ארגונים רבים, לכל אחד הכיוון המדויק שלו. הפיצול הזה הוא בעוכרינו. השפעתו של גוף קטן – קטנה. חיבור של כל הארגונים למעשה משותף עשוי להניב השפעה מכרעת ומשנת כיוון על החברה הישראלית.
אני שותף בכמה מן הארגונים הללו, ופעיל בעיקר בתנועת הציונות הממלכתית, שהייתי בין מייסדיה. הציונות הממלכתית יזמה יום עיון משותף לארגונים השונים, שנערך ביום שלישי בבית "פנימה" בלוד, ונועד להניע את הפעולה המשותפת של הארגונים.
שמענו שתי הרצאות, של משה גלוקהפט ושל אלוף (מיל') יעקב עמידרור וקיימנו דיונים במליאה ובשולחנות עגולים (אני הנחיתי את אחד השולחנות). בהחלט התחלנו מהלך גדול של חיבור ושיתופי פעולה שישנו את הכיוון המסוכן שאליו דוהרת החברה הישראלית.
בשנה שעברה יצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". שם הספר הוא ציטוט מכרזה בוועידת הקיבוץ המאוחד מיד אחרי מלחמת ששת הימים. המסר היה שהמלחמה יצרה הזדמנות לרגע שעליו יכולנו רק לחלום, ואסור לאחר אותו, כי אם נאחר אותו – נחמיץ אותו. אז היה מדובר בהתיישבות בגולן ובבקעת הירדן. גם המלחמה הזאת, שהחלה בטבח איום ונורא, זימנה לנו הזדמנות לרגע נכסף – אחדות העם אחרי תקופה של קרע שהיה לאיום קיומי. יש מי שעמלים בכל כוחם לחזור לאותה תקופה שחורה ולהעמיק את הקרע, שממנו הם ניזונים ונבנים, והם ניצבים בשני צידי המפה. אסור שאנו, הציונים הדמוקרטים הממלכתיים המייצגים את הרוב הדומם של עם ישראל, נאחר את הרגע הנכסף הזה.
 
* סכנת 10 בפברואר – לפני ימים אחדים, לאחר ההתפרצות האלימה ליד מעון רוה"מ בירושלים, הזהרתי מפני ארבעה בנובמבר. אגב, לא התכוונתי שהיתה סכנה לנתניהו באירוע, אלא לזעם הקדוש, לפנים המעוותות משנאה, לצרחות ה"בוגד בוגד". אלו היו מראות של "שלושה בנובמבר". אווירה של "שלושה בנובמבר" היא הערוגה שמצמיחה יגאל עמיר, שהוא תמיד בודד, תמיד פועל על דעת עצמו, אף פעם אינו מייצג ציבור, אבל כדי שיקום – צריכה להיות אווירה מסוימת, וכבוגרי ארבעה בנובמבר, עלינו לדעת לזהות את הסכנה, לפני שיהיה מאוחר.
באחת התגובות שקיבלתי כתב מישהו, שהוא דווקא חושש מעשרה בפברואר. בעשרה בפברואר 1983 נרצח אמיל גרינצוייג בהפגנות שלום עכשיו בירושלים בקריאה לפיטורי אריק שרון. לא התווכחתי עם המגיב. הסכמתי עם התחזית שלו. השבתי לו, שההסתה המסוכנת נמצאת בשני הצדדים.
חלף פחות משבוע והתחזית שלו התגשמה. יונה אברושמי מודל 2024 לא יידה רימון. הנשק שלו היה הרכב, והוא ביצע פיגוע דריסה, שרק במזל לא גבה קורבנות בנפש אלא "רק" פצועים.
יש להיאבק בקיצוניות, בהקצנה ובקיצונים במחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו.
 
* אברושמי התורן – ארז תדמור שכתב "נוח'בות קפלן" ושכמותו, אשמים בפיגוע הדריסה שביצע חיים סירוטקין, האברושמי התורן בת"א.
 
* ניסיון לרצח – עונש המקסימום על ניסיון לרצח הוא עשרים שנות מאסר. חיים סירוטקין, מבצע פיגוע הדריסה בקפלן, דרס חמישה אנשים. עשו את החשבון.
 
* מי טירפד את החלת הריבונות – בגיליון הקודם נכתבה האשמה נגד בני גנץ כאילו הוא טרפד את החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן. אין זה נכון. בהסכם הקואליציוני על הקמת ממשלת האחדות בקורונה, נכתב שיש לגוש כחול לבן זכות וטו על כל החלטה זולת החלת הריבונות על בקעת הירדן. גנץ ועמיר פרץ קיבלו זאת וחתמו על ההסכם. לנתניהו היה רוב בממשלה, כיוון שיועז הנדל מדרך ארץ שבגוש כחול לבן, היה אחד התומכים הנלהבים ביותר בהחלת הריבונות. היה לו גם רוב בכנסת.
אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? כי הוא קיבל רגליים קרות. כי הוא נבהל מאיומי רש"פ שהצעד יביא לאינתיפאדה שלישית. החמצנו הזדמנות היסטורית חד-פעמית להחלת הריבונות בגיבוי אמריקאי בשל רפיסותו של נתניהו והתמכרותו לשקט.
 
* לבחון בחשדנות – איני יודע מיהו ניצב אבשלום פלד, מהם כישוריו ומה הרקורד שלו, אבל עצם העובדה שראש הכנופייה תומך בו, הופכת אותו לחשוד בעיניי.
כאשר הממשלה הרעה הזאת תושלך לפח האשפה של ההיסטוריה ואדם נורמטיבי יהיה השר לביטחון פנים (כמובן שהשם המגלומני של ראש הכנופייה יבוטל מיד), נכון יהיה לבחון כל החלטה והחלטה של ראש הכנופייה בחשדנות, בתהליך שיקום המשטרה.
כדאי שהמפכ"ל החדש ידע, שאם יהיה משת"פ של ראש הכנופייה בניסיונו הנואל להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית, אחרי חילופי השלטון הוא יוחלף.
 
* טקס פיגולים – בעוד כחודש יחול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בשנים האחרונות חולל יום הזיכרון בטקס פיגולים של זיכרון משותף לחללינו ולחללי אויבינו. אני מקווה מאוד שעתה, לאחר הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, ייחסך מהחברה הישראלית פולחן העבודה-הזרה הזה.
 
* יקירת הגולן – עדנה סולודר, חברת הכנסת לשעבר ממפלגת העבודה, היא יקירת הגולן. איננו נדיבים, בטח לא פזרנים, בחלוקת העיטור. אנו נותנים אותו רק למי שבאמת ובתמים עשו ופעלו למען הגולן. עדנה היא כזאת, עוד בתפקידה כמזכירת פנים של הקיבוץ המאוחד, וביתר שאת בשנותיה כח"כית.
עדנה לא היתה מנהיגת המונים כריזמטית וסוחפת ולא נואמת גדולה. היא היתה מופת של שליחת ציבור נאמנה, חרוצה כנמלה. קמה השכם בבוקר כדי לעבוד, ועובדת עד השעות הקטנות. ועוסקת בדברים הקטנים של החיים. אנו, בגולן, ולא רק בקיבוצים, ידענו שהיא הכתובת לכל צורך, כל בעייה וקושי של יישוב בגולן או של האזור כולו. פונים אליה, והיא עובדת, פועלת, מדברת עם מי שצריך, מקדמת מה שצריך ופותרת את הבעייה. בשנותיה כח"כים היתה לה לשכה בקצרין, והיא ישבה בה בכל יום שישי. התמיכה שלה בגולן היתה כמובן גם מדינית. היא היתה חברה בשדולת הגולן, שאותה הקים ובראשה עמד שלמה הלל. על חוק הגולן היא לא הצביעה, כי נכנסה לכנסת חודש לאחר קבלתו, אך תמכה בו בכל ליבה. במאבק של שנות ה-90 היא כבר לא היתה ח"כית, וכבר לא יכלה לפעול עימנו ולמעננו. אך היא פעלה לצידנו במאבק כמזכירת ברית התנועה הקיבוצית וכאדם פרטי.
הזיקה שלה לגולן היא קודם כל אידיאולוגית, כבת הקיבוץ המאוחד וחברת הזרם הניצי במפלגת העבודה. אך גם כשכנה מעמק הירדן.
עדנה לא ייעדה את עצמה מצעירותה לשליחות ציבורית ובוודאי לא לפוליטיקה. היא ייעדה את עצמה למוסיקה. היתה פסנתרנית, מורה לפסנתר ומורה למוסיקה בקיבוצה, גשר, ובעמק הירדן. אך היתה פעילה בקיבוץ, מילאה תפקידים והגיעה לתפקיד מזכירת הקיבוץ. בהיותה בתפקיד זה, פרצה מלחמת ההתשה, וגשר היתה ליישוב מופגז ומותקף. היא גילתה מנהיגות ציבורית מופתית, בקיבוצה ובאזור כולו, והיתה באופן בלתי רשמי הדוברת של יישובי העמק המופגזים. היא הופיעה הרבה בתקשורת וקיבלה הערכה והכרה ציבורית. כשסיימה את תפקידה בקיבוץ, גויסה לתפקיד מזכירת פנים של הקבה"מ, תפקיד אותו מילאה גם במלחמת יום הכיפורים.
בינואר 1982 נבחרה לכנסת וכיהנה בה עשר שנים. היא הצטיינה בפעלתנותה, בחריצותה ובמסירותה כשליחת ציבור. באופן שלא כל כך מקובל במקומותינו, היא פעלה בשותפות עם גאולה כהן מתנועת התחיה, מהצד השני של המפה, בהובלת השדולה למען פולארד.
הידידות שלי עם עדנה נמשכה כמעט ארבעים שנה, בהערכה הדדית רבה.
הצטערתי לשמוע על פטירתה של עדנה, יקירת הגולן, בגיל 94. יהי זכרה ברוך!
 
* דייט עם חזיר – אחרי ארבעים שנה וחודשיים בגולן, חוויתי חוויה גולנית שכיחה למדי –התנגשתי עם חזיר. עד היום היו לי רק כמה "כמעטים", אך הצלחתי לתמרן או לבלום (ופעם אחת שפשפתי חזיר קלות). הפעם – לא. ביום ראשון בערב, בשעה 19:45, בדרכי למדרשת השילוב נטור, התנגשתי בעוצמה בחזיר.
אז מה הנזק?
את החזיר הרגתי. גם את הרכב שלי. אני יצאתי עם כמה חבלות.
ביליתי חצי לילה במיון. כיוון שאני במילואים, עברתי ברם 2. החיילות שם לא נתקלו במיספר אישי ארכיאולוגי כזה.
אז מה שלומי, בטח שאלתם (או לא)?
למחרת בצהרים כבר עטיתי ווסט קרמי, ושמרתי בשער היישוב. כך שאפשר להבין שאני בסדר. אמנם קיבלתי חמישה ימי מחלה, אבל לא אדפוק את החבר'ה. למטע לא הלכתי ביום שני בבוקר, גם כי ביליתי כמעט כל הלילה במיון. אבל בסך הכול אני באמת בסדר.
 יש לי כמה חבלות. מה שפצע אותי אלה הדברים שהצילו אותי – כרית האוויר וחגורת הבטיחות. אז אפילו איני יכול לכעוס עליהם, רק להודות להם.
 
* קונספציה – להערכתי, אחרי הסיכול הממוקד שביצעתי השבוע, חזירי הגולן מורתעים.
 
* המעוניינים לקרוא את צרור ההערות ללא צנזורה, מוזמנים לפנות אליי בדואל ואכניסם לרשימת התפוצה שלי. אגב, את הצרור כולו אני מפרסם גם בבלוג שלי ובדף הפייסבוק שלי. כמובן, שבניגוד לחששות השווא של אהוד בן עזר, אין בהם דבר וחצי דבר שיגרמו למישהו להרהר ברעיון ההזוי לתבוע אותי על משהו, בלי להסתכן בהתבזות ובתשלום הוצאות משפט. ובכל מקרה – אמת דיברתי.
 
[אהוד: גם כשאתה מכנה מישהו או מישהי בשם "חלאה"? אין בך שמץ זהירות או תבונה?]
 
* ביד הלשון: כפסע – ראש הממשלה הצהיר שאנו כפסע מן הניצחון. מה פירוש המושג כפסע? מרחק קטן. כמו מרחק של פסיעה, של צעד קטן.
מקור המילה הוא מקראי. דוד מספר לחברו הטוב, יהונתן, שאביו, שאול, יידה לעברו חנית וניסה להרוג אותו, ואמר: "כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" (שמואל א' כ', ג').
אז... פֶשַׂע, בשי"ן שמאלית, או פסע בסמ"ך?
המקור הוא בשי"ן. היום שתי האפשרויות נכונות, אך מקובל יותר לאיית בסמ"ך.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com