עוד מעט קט נסב כולנו אל שולחן הסדר, לחוג את חג הפסח, ונספר את המדרש על ארבעת הבנים, שכנגדם דברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם," לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
מיהו הבן הרשע תשפ"ד? מי הוציא השנה, גם השנה ובפרט השנה, את עצמו מן הכלל, וכפר בעיקר. אותם משתמטים שחיים על דמם ומסירות נפשם של בנינו – החילונים, המסורתיים והדתיים-לאומיים, בשם "לימוד התורה" כביכול. במלחמה הקשה שנכפתה עלינו, אחרי הטבח הנורא שחווינו, יצאו מיטב בנותינו ובנינו לחרף את נפשם על הגנת המולדת. למעלה מ-300,000 מילואימניקים עזבו בית ומשפחה, מקום עבודה, עסק ולימודים, רבים מהם מבלי שנקראו, ובמשך חודשים ארוכים לחמו כדי להגן על חיינו. מאות לוחמים נפלו בקרב. אלפים נפצעו. ושבט שלם בישראל השתמט מן המערכה הזאת. ואנחנו מממנים אותם ואת השתמטותם. ואין להם בושה להמשיך להיאבק על תקציבי השתמטות. לא היה להם קושי לעזוב את ספסל בית המדרש כדי לפעול במערכת הבחירות המוניציפליות ולקדם את המועמדים שלהם. רבים מהם מרשים לעצמם לבטל תורה כדי להפגין ולהתפרע נגד הגיוס. אבל להשתתף בהגנת המולדת? זה לא בשבילם. "מה העבודה הזאת לכם?". שאחרים יעשו זאת. רשעים. כופרים בעיקר. ועליהם אומרת ההגדה, שאילו היו שם, ביציאת מצרים, הם לא היו נגאלים.
מי שהגיד את ההגדה ולמד את מדרש חז"ל ולאחר מכן הוא משתמט מצה"ל – איזה ערך יש ללימוד התורה שלו? איך הם מרשים לעצמם להשתמט ממלחמת הקיום? בשם איזו תורה?
בתורת ישראל, בספר דברים פרק כ', מנחה אותנו התורה למי יש לתת פטור ממלחמה. תפקיד השוטרים היה לשחרר את בעלי הפטור, ואלה הם: "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר: מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ."
מכלל בעלי הפטור ניתן להסיק מי חייב להילחם – כל השאר. ובין בעלי הפטור, נפקד מקומם של לומדי התורה. כלומר, לומדי התורה חייבים להילחם. וזה ברור, שהרי את חובתם הם היו אמורים להסיק מלימוד התורה.
במשנה, מסכת סוטה, מתייחסים חז"ל לפטור הזה, ומבהירים: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ." כן, כן. גם הנשים. אפילו כלה מחופתה. כן, גם נשים מחויבות בהגנת העם והארץ.
מהי מלחמת מצווה? ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. במלחמת מצווה הכול יוצאים להילחם, כולל חתן מחדרו וכלה מחופתה. הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר." הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה."
אין ספק, שמלחמות ישראל הן מלחמות להגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם. ומלחמת חרבות ברזל – על אחת כמה וכמה. אם זו אינה מלחמת מצווה – איזוהי מלחמת מצווה? מי שמשתמט ממנה עובר עבירה חמורה ביותר וכופר בעיקר. אם מגזר שלם בישראל משתמט ממנה, העבירה חמורה שבעתיים. אם מגזר שלם מחנך את ילדיו להשתמט ממנה, החומרה גדולה אלף מונים. איפה הם למדו את תורת ההשתמטות? באיזו תורה? לבטח לא בתורת ישראל.
בתורת ישראל מסופר על השבטים ראובן וגד, שהתפרנסו ממקנה והתלהבו משטחי המרעה הדשנים והפוריים שפגשו בעבר הירדן המזרחי. ערב חציית הירדן והמעבר לארץ כנען, פנו השבטים למשה בבקשה, לאפשר להם להתנחל באזורים אלה. מנהיגי השבטים לבטח לא ציפו למקלחת הקרה, שבה שטף אותם משה. ישר ולעניין, בלי סמול טוק ומילות נימוסין, הוא פתח בהתקפה קשה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" הוא האשים אותם שהם פוגעים במורל העם ערב המלחמה, שהם משתמטים מן המלחמה, השווה אותם לעשרת המרגלים שפגעו במורל הלאומי וגרמו לעונש הכבד של 40 שנות נדודים ומות כל דור המדבר טרם הכניסה לארץ.
על מה ולמה הוא התנפל עליהם? וכי הם אמרו שלא ילחמו? וכי הם רמזו שאולי לא ילחמו? אם היה לו ספק, לא יכול היה לשאול אותם לכוונותיהם?
אדרבא, מנהיגי השבטים התחייבו להיות החלוצים לפני המחנה, ראשוני הלוחמים, ולא לחזור לנחלתם בעבר הירדן המזרחי עד תום כיבוש הארץ וההתנחלות בה. כך הבטיחו וכך קיימו. למה חשד משה בכשרים? למה הוא הטיל דופי במלח הארץ? האם עד כדי כך הוא לא הכיר את עמו? לא יכול להיות.
יש לי תשובה אחרת לשאלה. משה היה בן 120, סמוך למותו. והוא היה עדין במיטבו – לא נס לחו ולא כהתה עינו; לא כהו עיניו הנבואיות, יכולתו לראות למרחוק. לא אל השבטים גד וראובן דיבר משה, אלא לפרוטוקול. הוא אמר את הדברים על מנת שיופיעו בספר התורה, תורת ישראל, כדי שמידי שנה עם ישראל יקרא אותם. משה ידע, שיבוא יום, ויהיה צורך במילים הללו, והוא דאג לחמש אותנו בהם. 3,000 שנה חלפו, קמה מדינת ישראל השלישית, ושבט בישראל בוחר להשתמט ממלחמת המצווה, מכיבוש הארץ, מההגנה על ביטחון המדינה וחיי אזרחיה, מהערך היהודי הבסיסי של כל ישראל ערבין זה בזה. וחמור יותר – בני אותו שבט עושים זאת כנבלים ברשות התורה, כביכול בשם התורה ולמען לימודה. אל השבט הזה דיבר משה, לא לחלוצי ראובן וגד. משה דיבר אל החרדים בימינו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!"
מי שלומד תורה ואחרי מקרא דבריו של משה משתמט מצה"ל – אין ערך ללימוד התורה שלו. לא את התורה הוא למד, אלא תִּפְלוּת. ומי שמשתמש בפסוק הזה כדי לדרבן את הציבור להשתתף במלחמת הבחירות המוניציפליות תוך כדי השתמטותו ממלחמת המצווה, לא את התורה הוא למד אלא לִסְטוּת. מי שלמד את תורת ישראל ואת ספרי הנביאים, מכיר היטב את שירת דבורה, המוצמדת כהפטרה בשבת שירה, שבה אנו קוראים גם את שירת הים. לאחר ניצחון צבא ישראל, בהנהגתה של דבורה הנביאה, על צבא סיסרא, שרה דבורה את שירת דבורה, שיר ההלל לעם המנצח. שירת דבורה היא שיר הלל להתנדבות ולהתגייסות, ושיר המוקיע את המשתמטים. זהו שיר התובע מכולם להיכנס תחת האלונקה. שירת דבורה היא שיר הניצחון של ישראל על ממלכת חצור. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים, ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.
"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים."
מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור. על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים אותו, מנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא."
זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים. מי שלומד את שירת דבורה ומשתמט מצה"ל – איזה ערך יש ללימוד התורה שלו?
במאמרי "קיצור תולדות ההשתמטות" בגיליון הקודם, כתבתי שמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה להשלים עם תופעת ההשתמטות, אך יותר משהדבר נכון במבחן דמוקרטיה, הוא נכון שבעתיים במבחן היהדות. יותר משאני סולד מהשתמטותו של שבט בישראל משירות בצה"ל, אני סולד מחילול השם שבהצדקת שרץ ההשתמטות בלימוד תורה. לימוד התורה אמור להורות לנו את הדרך לחיים הנכונים.
"גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה," פסקו חכמים וסיימו את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא על השאלה מה גדול, תלמוד או מעשה. למה התלמוד גדול? כי הוא מביא לידי מעשה. כלומר, האידיאל אינו של חברת לומדים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, שטומנים את ראשם בקודש, אלא של לומדים השואבים מתוך הלימוד את תעצומות הנפש ואת הכלים להגשים את התורה בחיי המעשה; בבניין אומה וחברה, בהגנה על המולדת, בהנהגה לאומית. שהרי דרך ארץ קדמה לתורה.
מי שלימוד התורה מביא אותם לידי השתמטות – אין שום ערך ללימוד התורה שלהם. אילו שנו את תלמודם היטב, לא היו מעלים על דעתם להשתמט מצה"ל. השתמטותם היא חילול השם. מהו חילול השם? "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!" אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.
היהדות האמיתית היא זו של גדול התורה שבע"פ, רבי עקיבא, שהורה לתלמידיו לסגור את הגמרות בעת מרד בר כוכבא ושירת בעצמו כנושא כליו של בר כוכבא. זהו המופת של "ספרא וסייפא". אבל למה ללכת רחוק? הרי גם בימינו היו דמויות מופת שניתן לחנך עליהם דורות, כמו אלחנן קלמנזון, אחיו ואחיינו, שבעיצומה של השבת ושל שמחת תורה, בלי שקיבלו צו 8, בצו מצפונם, עזבו את התפילה ואת קריאת התורה, לקחו נשק, קפצו למכונית ומיהרו לקיבוץ בארי, וחילצו תחת אש כמאה מחברי הקיבוץ וילדיו, וחננאל עצמו מסר את נפשו. על אלחנן קלמנזון ניכר ששנה את תורתו שנֹה היטב. התורה שלמד אלחנן קלמנזון אינה יכולה להיות אותה התורה שלמדו המשתמטים, הכופרים בעיקר. הוא מגלם בחייו ובמותו את תורת ישראל.
ועוד לא אמרתי דבר על ההשתמטות מן העבודה והמלאכה, שגם זו כפירה בעיקר. ועוד לא אמרתי דבר על האמירה של הרב הראשי שאיים בירידה המונית מהארץ אם בני הישיבות יגויסו, שזו אֵם הכפירות בעיקר. לאלה ראוי להקדיש מאמרים נפרדים.
 
2. צרור הערות 17.4.24
* היעד הראוי: השמדת הגרעין האיראני – איראן לא פתחה במוצ"ש במלחמה בישראל, אלא כבר לפני עשרות שנים. היא הקיפה אותנו בטבעת חנק. היא עומדת אחרי חמאס והג'יהאד האסלאמי (למרות שהם ארגונים סוניים), חיזבאללה, סוריה, עיראק, החות'ים ועוד. 7 באוקטובר הוא חלק מהמהלך האיראני הגדול, גם אם איראן לא היתה בסוד המועד המדויק של מתקפת חמאס. כעת, כאשר איראן תקפה ישירות את ישראל, מן הראוי למנף את האירוע למהלך, בשיתוף עם ארה"ב, להשמדת מתקני הגרעין האיראני.
 
* חייבים להתעורר – נתאר לעצמנו את 7 באוקטובר, כשאיראן היא מדינה גרעינית. בו ביום איראן היתה מודיעה, שאם ישראל תגיב "יהיו לזה השלכות." המזרח התיכון תחת איום גרעיני איראני הוא מציאות שמוכרחים לסכל. העובדה שמיזם הגרעין האיראני טרם הושמד, היא כישלון ביטחוני חרוץ של ישראל ושל ארה"ב. חייבים להתעורר, לפני שיהיה מאוחר. זה צריך להיות היעד האסטרטגי בעקבות המתקפה האיראנית.
 
* לשקם את ההרתעה – הרתעה משמעותית של ישראל היא הכרח קיומי. כרסומה מחזק את הפנטזיה שניתן להשמיד את המדינה ומעודד תוקפנות בלתי פוסקת. ההרתעה הישראלית קיבלה מכה קשה ב-7 באוקטובר, שחייבה מהלכים דרמטיים לשיקומה. למרבה הצער, הדשדוש ברצועת עזה ואי היכולת להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים במשך למעלה מחצי שנה ופינוי יישובי גבול לבנון במקום להגן עליהם ובלי להכות בחיזבאללה, רק החמירו את השחיקה. אם ישראל לא תגיב בעוצמה על המתקפה האיראנית, תהיה זו מכה אנושה להרתעה וסכנה קיומית.
 
* ההגנה הטובה ביותר – היתה לנו בליל-המתקפה האיראנית הצלחה הגנתית אדירה. יירוט הטילים והכטב"מים הם הישג מבצעי מרשים. השותפות של ארה"ב ובעלות בריתנו ובעיקר של שכנות כירדן (עובדה שבהחלט הפתיעה אותי) היא הישג מדיני מרשים. כל הכבוד לטייסי חיל האוויר! כל הכבוד למערך ההגנה האווירית! כל הכבוד לתעשיות הביטחוניות! כל הכבוד לצה"ל! כל הכבוד לממשלה!
אך עם כל הכבוד, יש לזכור שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אם ישראל לא תגיב בעוצמה, יהיה זה עוד כישלון אסטרטגי.
 
* אחריות אינה ניתנת לחלוקה – מי שבורח מאחריותו לכישלון – אין לו שום זכות מוסרית לדרוש הכרה באחריותו להצלחה. מצד שני, מי שתובע מ"אתה הראש" אחריות לכישלון, יגלה חוסר יושר אינטלקטואלי, אם לא יכיר באחריות הראש להצלחה.
כמי שנמנה עם התובעים מנתניהו אחריות על המחדל, אני רואה בו אחראי גם על ההצלחה. וכפי שהכישלון אינו נקודתי ב-7 באוקטובר, אלא הוא נבנה בעקביות לאורך שנים רבות – כך גם ההצלחה. ובאשר להצלחה – היא לא תהיה הצלחה אמיתית, אם איראן תצא ללא פגע מתוקפנותה.
 
* שוב הכלה? – אני כבר שומע קולות הקוראים "להכיל" את התוקפנות האיראנית.
7 באוקטובר היה תוצאה ישירה של הכלה והבלגה. לא למדנו כלום?
 
* עמית או טורף – המדינות הסוניות מאוימות בידי איראן. התייצבותן הפעילה לצידנו בעת המתקפה האיראנית היא חשובה מאוד, אבל אל נתבלבל. קטאר אינה "מדינה מתונה". היא מדינה קיצונית מאוד, אוייב מר של ישראל. היא הספונסרית של חמאס ונושאת באחריות לפשעיו. העובדה שנתניהו, בפייסנותו הצ'מברליינית, עודד את קטאר והמריץ אותה לממן את חמאס, מתוך אשלייה הזויה שבכל משלוחה של מזוודות פרוטקשן נרוויח איזה חודש של שקט, אינה מקטינה כהוא זה את אשמתה של קטאר.
אם במקום הלחץ על ישראל, ארה"ב תפעיל את כל מנופי הלחץ שלה על קטאר, הדבר עשוי לקדם את שחרור החטופים. אגב, חמאס וגא"פ הסוניות לא היססו לשתף פעולה עם איראן נגד ישראל. כדאי שלא נשלה את עצמנו שסוני = מתון. גם מצרים אינה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה. היא שולטת על ציר פילדלפי, אוטוסטרדת החימוש של חמאס. מצרים העלימה עין, במקרה הטוב, מהברחת האמל"ח שהפכה את חמאס לצבא טרור.
 
* לא לשכוח את החטופים – גם כאשר הקשב שלנו, מן הסתם, נתון לאיראן – אל לנו לשכוח שיש לנו 133 חטופים בעזה. עכשיו, כשגם ארה"ב אומרת מה שכל מי שעיניו בראשו ידע לפני חודשים – חמאס אינו רוצה עסקה ולכן מכשיל כל עסקה, למרות כל הוויתורים הישראליים, יש לעשות מעשה. ארבעה חודשים וחצי אנחנו מדשדשים ואחיותינו ואחינו החטופים נמקים בשבי עוד יום ועוד יום ומדממים עוד יום ועוד יום וחלקם מתים, וסינוואר צוחק ושחצנותו האכזרית גוברת. די! חייבים לשים לזה סוף! אי אפשר להמתין לעד, לכך שמי שאינו רוצה לשחרר את החטופים יואיל בטובו להתרצות. חייבים לחזור ללחימה עצימה, בכל העוצמה, עם כל הכוחות, כדי להכריע את חמאס. רק כשהחרב תהיה מונחת על צווארו, חמאס ישחרר את החטופים. בזבזנו כל כך הרבה זמן על מו"מ עקר וחסר תוחלת לצד דשדוש מדולדל בשטח. הגיע הזמן לפעול.
 
* אצבע מאשימה – בשעה שבישראל הופנתה אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה: בגללך החטופים לא חזרו, בגללך לא היתה עסקה, בגללך אונסים את הבנות בשבי – חמאס נתן תשובה שלילית נוספת להצעה מס'... מי סופר, של המתווכים, שישראל השיבה לה, גם לה, בחיוב.
ישראל מתגמשת ומתגמשת, מוותרת ומוותרת, וחמאס לא זז מילימטר בדרישותיו האבסורדיות לכניעה ישראלית, שתעניק ניצחון לטבח ותסכן את קיום המדינה. יש להפנות אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה, אך בכיוון הפוך – על הדשדוש בעזה שמסיר את הלחץ מחמאס, שהוא תנאי הכרחי לשחרור החטופים.
 
* האחריות מחייבת –רבים הזכירו, בעקבות ההצלחה הפנומנלית של חיל האוויר בבלימת המתקפה האיראנית, את אמירתו האינפנטילית, היהירה והמטומטמת של נתניהו, שניתן לוותר על כמה טייסות. אכן אמירה מגוחכת. אבל הניסיון להצדיק בכך בדיעבד את האיומים בסרבנות – מטורף. ההיפך הוא הנכון. ככל שהחיוניות של חיל האוויר לביטחון ישראל גדולה יותר, כך האחריות על כתפיו של כל טייס ולוחם גדולה יותר. האחריות מחייבת. ולכן, ככל שחיל האוויר חיוני יותר – כך הסרבנות חמורה ומסוכנת יותר.
הדמוקרטיה הישראלית חייבת לסמן את גבולות המאבקים הציבוריים. מאבק ציבורי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אבל גם המאבק הצודק ביותר, והמאבק במהפכה המשטרית היה צודק מאין כמותו, אינו מקדש את כל האמצעים. ביטחון המדינה חייב להיות חסין מכל פגיעה. הסרבנות והאיום בסרבנות הם סרטן, המסכן את קיום המדינה. אירועי 7 באוקטובר והמתקפה האיראנית הזכירו לנו את אמת חיינו – אנו אומה במלחמת קיום תמידית. ביטחון המדינה, השירות בצה"ל, השירות במילואים וההתנדבות למילואים – קודש הם, ואין לאף אחד רשות להשתמש בהם ככלי במאבק פוליטי. האחריות לביטחון היא על כל אחד ואחד מאיתנו. וככל שהחיוניות של אדם וקבוצה גדולים יותר – כך האחריות הנדרשת ממנו גדולה יותר.
 
* יחד ננצח – על יאיר לפיד, ליברמן וגדעון סער להצטרף מיד לממשלה, בעקבות המתקפה האיראנית ולקראת אפשרות של תגובה ישראלית. ממשלת החירום צריכה להיות לממשלת אחדות לאומית.
 
* אנחנו במלחמה – למי שתהו מדוע אני מתנגד לבחירות עכשיו, ותומך בבחירות רק אחרי המלחמה, השבוע קיבלנו את התשובה. אנחנו במלחמה. נכון שבעזה עברנו לשלב של דשדוש והתשה. אבל הנה, הותקפנו בידי איראן. עוד לא ברור מה תהיינה השלכות המתקפה ולאן זה יתפתח. אנו על סף מלחמה בלבנון ועל סף כיבוש רפיח. יכול להיות שחלק מהתרחישים הללו לא יתממשו, אבל המלחמה בעיצומה וזה לא זמן לבחירות. וזו גם התשובה למי שתהו מדוע אני מתנגד לפרישת המחנה הממלכתי מן הממשלה.
 
* נתפלג ונובס – בדופן שמאל של מחנה 6 באוקטובר, אין דבר שמעורר חררה יותר מהאמת של חיינו, הסיסמה "יחד ננצח". ולא ברור לי אם הם סולדים יותר מה"יחד" או מה"ננצח".
מה החלופה שהם מציעים? נתפלג ונובס?
 
* הלחם והתעשייה האווירית – שירה של קורין אלאל "התעשיה האבירית", מתוך תקליטה "אנטארקטיקה", שיצא לאור ב-1989, מספר על תעשייה של אבירים שבונים ספינה, אך הוא מכוון לתעשייה האווירית שלנו, אולי לתעשיית הנשק בכלל, ובעיקר למיזם הלביא, שבאותה שנה הוחלט להפסיקו. השיר הוא שיר ביקורת פוליטי. ואף שהוא יצא אחרי הפסקת המיזם, המחאה שלו אינה נגד ההחלטה, אלא נגד המיזם עצמו. הלביא היה מיזם שאפתני מאוד, לבנות בתעשייה האווירית של ישראל את מטוס הקרב הטוב בעולם, מטוס חד מנועי, רב משימתי, במיטב הטכנולוגיה. לאחר שנים של דיונים, והשקעה של הון רב, החליטה ממשלת האחדות הלאומית, בשנת 1989, ברוב של 12 נגד 11 שרים, להפסיק את המיזם, על פי המלצת שר הביטחון יצחק רבין וצה"ל. העמדה שמאחורי ההחלטה היתה שהמיזם השאפתני גרנדיוזי וגדול עלינו, עלותו אדירה והוא עלול לבוא על חשבון מרכיבי ביטחון חשובים לא פחות.
אני חושב שהיתה זו טעות היסטורית גדולה והעדפת הפתרון לקשיי הטווח הקצר על החזון לטווח הרחוק. אני מאמין שהמיזם היה מקפיץ את ישראל מבחינה ביטחונית, טכנולוגית, מדעית וכלכלית, וגם תעסוקתית – כיוון שהוא העסיק כוח אדם איכותי רב. ולמרות עמדתי זו, אני אוהב את השיר שהמסר שלו הפוך, כי הוא שיר יפה, עם סיפור יפה ולחן מקסים. ואני אוהב גם את הביצוע של קורין, בקולה המחוספס. השיר האקטואלי מרחיק עדותו כמה מאות שנים אחורה, לימי הביניים, ומתאר מיזם גרנדיוזי של תעשיה אבירית, מן המילה אביר. האבירים היו לוחמים שזכו למעמד אצולה בתקופת ימי הביניים באירופה.
המיזם, שעליו מספרת הבלדה, הוא ספינת קרב משוכללת וגרנדיוזית, עם שלושים תותחים ומאה מלחים ותבליט של אריה בחרטום. לשם מה האריה? לשם הדאווין, הרושם, הגרנדיוזיות. ולכן הוא מוזכר כאן, אולי הוא חשוב אף יותר משלושים התותחים. כי המטרה של המיזם היא גאוות יחידה. אני לא הייתי ממהר לבוז לגאוות היחידה, אך בשירו של הפזמונאי מאיר גולדברג, היא מבטאת בזבוז הון עתק, על חשבון צרכי בני העם, על פאר מיותר. אבל, הוא כותב, גאוות יחידה היא הלחם של התעשיה האבירית. השיר מתאר את העיסוק הרב וההון הרב וכוח האדם הרב, שהושקעו במיזם המלכותי הזה, שנשמע כמו חלום, ואת האיש המזוהה איתו מכול, אולי משל למישה ארנס, שהמיזם היה הבייבי שלו. האיש מכיר כל פריט ופריט במיזם.
אך הסוף, כמו בפרויקט הלביא, היה פלוף. אחרי ישיבה ממושכת הוחלט לגנוז את המיזם, מתוך התובנה שיותר חשוב לחם מהתעשייה האבירית. והמסר של גולדברג הוא שההשקעה בביטחון באה על חשבון ההשקעה בחברה, ויש לשנות את סדר העדיפויות.
המסר הוא אנטי מיליטריסטי, שמבחינתו תעשיה ביטחונית וגאוות לחימה הם ביטוי למיליטריזם המאוס בעיניהם. הגישה שמאחורי המסר מנותקת מהחיים האמיתיים שלנו – אנו אומה במלחמה שלא בחרנו בה, מלחמה על עצם קיומנו ועל זכות קיומנו. הביטחוניזם הישראלי אינו מיליטריזם, אלא הכרח חיים. כדי להתקיים במרחב העוין אותנו והחותר להשמדתנו, אנו חייבים להיות חזקים. ב-7 באוקטובר למדנו שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט.
התעשיות הביטחוניות הן נדבך מרכזי בביטחון המדינה. נזכרתי בשיר השבוע, כאשר נוכחנו בחשיבות הקיומית של תוצרי התעשיות הביטחוניות ובראשן התעשיה האווירית, להגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה. במלחמה הזאת נוכחנו גם במחיר התלות החימושית שלנו בארה"ב, שכובלת את ידינו ומקשה עלינו מאוד במלחמה. עלינו לחתור להתקדם לעצמאות חימושית מקסימלית ולחזק באופן משמעותי את התעשיות הביטחוניות. הברירה שלנו אינה בין לחם לתעשייה האווירית. ללא התעשיה האווירית, ספק אם נוכל לאכול לחם.
 
* התכונה החסרה – מי אחראי לכך שישראל לא החילה את ריבונותה על בקעת הירדן ב-2020? בהמשך לשיח בנושא, אחדד את הנקודה. נתניהו היה אז ראש הממשלה, הוא התחייב לציבור שיחיל את הריבונות, היתה לו הסכמה אמריקאית, ההסכם הקואליציוני איפשר לו להחיל את הריבונות בלי שלמחנה כחול לבן היתה על כך זכות וטו, היה לו רוב בממשלה והיה לו רוב בכנסת. מה שהיה חסר לו הוא אומץ מדיני וכושר עמידה.
 אז יכול להיות שגנץ אמר משהו לאיזה שליח אמריקאי ושאשכנזי התרברב בבחירות שהם בלמו את הריבונות ונכון שמועצת יש"ע ובראשה ראש מועצת בקעת הירדן נהגו בחוסר אחריות, אך אין באלה כדי להסיר ולו גרם מאחריותו של נתניהו.
 כאשר בגין החיל את הריבונות הישראלית על הגולן – לא זו בלבד שלא היתה לו תמיכה אמריקאית, אלא שארה"ב גינתה את ישראל, הצביעה במועצת הביטחון בעד גינויה (לא רק לא הטילה וטו, אלא בעצמה הצביעה בעד הגינוי), הטילה על ישראל עיצומים והשעתה את מזכר ההבנות האסטרטגי בין המדינות. זה לא הרתיע את בגין, שזימן לשיחת נזיפה את שגריר ארה"ב והבהיר לו שישראל אינה מדינת וסאלים של ארה"ב ולא רפובליקת בננות, ובתגובה על השעיית מזכר ההבנות – הוא ביטל אותו (אחרי חודשים אחדים נחתם מזכר הבנות חדש, טוב יותר לישראל). בגין החליט, בבוקר העביר את ההחלטה בממשלה, ולאחר מכן העביר את החוק במהלך בזק של שלוש קריאות בכנסת בו ביום. מה שהיה לבגין הוא התכונה שחסרה לנתניהו – מנהיגות. ההבדל הזה בין השניים הוא גם הסיבה שבגין החליט להפציץ את הכור העיראקי והכור הופצץ ונתניהו כבר 15 שנה מאיים בהשמדת הגרעין האיראני.
 
* מוזיל את המותג –  יש מדינות שבהן מי שהיה נשיא, נשאר עם התואר "הנשיא" כל חייו. בישראל לא, ובכל זאת נשיא לשעבר נשאר סמל ממלכתי. כשהנשיא ריבלין הופך לפרזנטור של עסק, הוא מוזיל לא רק את המותג ריבלין, אלא גם את מוסד הנשיאות.
 
* הפרק האחרון – כששמעתי על מותה של נעמי פולני, התקשרתי לחברי, ההיסטוריון והביוגרף ד"ר מוטי זעירא, מחבר הביוגרפיות של גיבורי התרבות הישראלית, שכותב בימים אלה את הביוגרפיה של פולני, ושאלתי אותו איפה הוא עומד בכתיבת הביוגרפיה. מוטי סיפר לי שבדיוק היום הוא כותב את הפרק האחרון. "גם היא," השבתי. איזו החמצה! כל כך חבל שהיא לא זכתה לראות בצאת הביוגרפיה. אני מחכה בגיליון עיניים לצאתה. נעמי פולני, כלת פרס ישראל לאמנויות הבמה, הייתה מעמודי התווך של התרבות הישראלית.
יהי זכרה ברוך!
 
* שינוי כתובת – זה שעל פי הווייז אני מתגורר בביירות, ניחא. אבל למה ברח' חאפז אל-אסד?
 
* ביד הלשון" העברית של נעמי פולני – האזנה לנעמי פולני, כלת פרס ישראל, שהלכה לעולמה, היתה תענוג לחובבי שפת עבר. שפה יפה, מדויקת, רהוטה ובהגיה מוקפדת. לא רק על שפת הדיבור של עצמה היא הקפידה, אלא כבמאית וכמורה היא היתה פרפקציוניסטית וקפדנית מאוד, גם בשפה העברית ובהגייתה המדויקת. היא לא התביישה להעיר ולתקן, כי שגיאה בעברית היתה בלתי נסבלת באוזניה. מספר חברי עופר גביש, חוקר הזמר העברי: "מה למדתי מנעמי פולני? שלא אומרים 'מתברר ש...' אלא 'מובן ש...' שאין לומר 'תקשיב...' או 'תראה...' אלא 'הבט,' שמיספר הטלפון שלי הוא לא 'חמש אפס אחד,' אלא 'חמש אפס אחת' ('הָבֵן, זה כמו כשאתה סופר, אתה לא אומר 'אחד שניים שלושה', אלא 'אחת שתיים שלוש', נכון?'). נעמי היתה פלמ"חניקית. אופס, פלמחאית – "אמור 'פלמחאים' ולא כדרך הרוסים."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com