אחד העם לימד אותנו במאמרו "משה" (השילוח, כרך י"ג, חוב' ב', שבט תרפ"ד, 1924), שהגיבור המוחשי, זה שהיה במציאות, שונה לחלוטין מהגיבור כפי שעוצב מאוחר יותר בדמיון הקולקטיבי, ובמונחים שלו: לא כל אמת היסטורית היא גם אמת ארכיאולוגית. ולגבי משה, אחד העם סבר שהעם יצר דמות זאת לאורך ההיסטוריה בצלמו. ועל קביעה אחרונה זאת יורשה לי לחלוק על אחד העם הגדול: לא העם יצר את דמותו של משה ההיסטורי, אלא שכבת אנשים אינטרסנטית שכפתה את הכללים הפולחניים על העם באמצעות איומים מבהילים (ראו ויקרא כ"ו ודברים כ"ח). יש בתורה רמזים בודדים לדמותו "הארכיאולוגית" של משה, כמו נחש הנחושת שהוא עשה כדי להציל את בני ישראל מנשיכות הנחשים (במדבר כ"א 9-8) – כלום האיש שהביא לעמו את הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ'4, דברים ה' 8), לא הבין שהוא עושה מעשה שאסור על פי הצווים שלו עצמו? או מה שסביר יותר הוא שמשה "הארכיאולוגי" לא הכיר את עשרת הדיברות, ו"יודעי סוד אלוה" מאוחרים מאות שנים אחרי משה יחסו לו את המסמך המכונן הזה, וגם על כך לא היתה הסכמה, כי מישהו מאוחר יותר הציע גרסה שונה, כי הרי יש הבדלים מהותיים בין עשרת הדיברות בשמות כ' ובדברים ה'.

נכדו של משה וגדעון עובדים לפסלים

עוד רמז לאמונתו של משה "הארכיאולוגי" אנו מוצאים בסיפור פסל מיכה בשופטים י"ז-י"ח: אימו של מיכיהו מקדישה כסף כדי לתת לצורף להכין פסל ומסיכה לה' (לא לאליל!). מיכה מאמץ נער לוי מבית לחם ממשפחת יהודה והופך אותו לכהן בבית האלוהים שבנה, ושבו יש פסל, אפוד ותרפים. לימים לוחמים משבט דן שובים את הלוי ואת הפסל, ומוליכים אותם צפונה לליש, מקום שייקרא דן, והמחבר מציין: "ויקימו להם בני דן את הפסל, ויהונתן בן גרשום בן משה הוא ובניו היו כוהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ" (שופטים י"ח 30).

עורך מאוחר, שהתפלץ מהאפשרות שנכדו של משה עבד לפסל, הוסיף נ' בין מ' לש' במילה "משה", כביכול מנשה הוא החוטא! "תיקונים" כאלה יש בתנ"ך למכביר, והרי דוגמה: על שאול נאמר, כנראה במקור: "ובכל אשר יפנה יושיע", ואילו מעריצו של דויד שינה אות אחת: "ובכל אשר יפנה ירשיע" (שמואל א' י"ד 47). אין טעם לשאול כיצד הסכימו בני דן לנהוג בניגוד לכתוב בעשרת הדיברות, כי ברור שאלו לא היו קיימים בימים הרחוקים ההם של תקופת השופטים, וייתכן מאוד גם מאות שנים אחר כך.

גדעון נבחר על ידי מלאך ה'  להילחם במדיין (שופטים ו' 11 ואילך). ברור שגדעון היה עובד ה' ("...לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם," שם ח' 23), ומה הוא עושה מיד אחרי הניצחון על מדיין? הוא מבקש שינדבו לו נזמי זהב, שלל מהמדיינים, ובונה מהם אפוד, כמו זה שנמצא בביתו של מיכה (שופטים י"ז 14). בלא ספק, עורך מאוחר בעל השקפת עולם דויטרונומיסטית הוסיף את הקטע בשופטים ו'32-25, בו מסופר שכביכול גדעון הרס את מזבח הבעל, ומשום כך נקרא ירובעל "לאמור ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו" (פ' 32), והרי ברור ש"ירובעל" משמעו בונה (מזבח לכבוד) הבעל, כמו שירושלם משמעו עיר שהוקמה לכבוד האל הכנעני שלם. כלומר, גדעון בנה מזבח לבעל, שמשמעו – אדון, אחד הכינויים של ה', כפי שלמדנו משם בנו של שאול "אשבעל" (דברי הימים א' ח' 33, י' 39), ושמות בניו של יהונתן מריב-בעל (שם ח' 34, ט' 40) ומריבעל (שם ט' 40). שאול, שהעניק לבנו את השם התיאופורי "יהונתן", היה בהחלט עובד ה', ולא היה עולה בדעתו להעניק לבנו שם תיאופורי הקשור באליל, כנ"ל שמות בניו של יהונתן. תועמלני בית דויד מצאו לנכון להשמיץ את שאול ואת ביתו, והפכו את השמות לכינויי גנאי: "איש בושת" (שמואל ב' פרקים ב', ג' וד')  ו"מפיבושת" (שם ד' 4, ט' 6, ועוד).

בחירי ה' אינם יודעים מה כתוב בתורה

ובכן, נכדו של משה עבד לפסל, כך גם גדעון, ומסתבר שגם אצל דויד, שנחשב למלך המשמש דוגמה לכל המלכים אחריו באשר לנאמנות לה' – בביתו של דויד נמצא תרפים (שמואל א' י"ט 13)  כמו בביתו של מיכה (שופטים י"ח 14). הכיצד? האם דויד לא ידע שבעשרת הדיברות יש איסור חמור על פסלים?! ברור שלא ידע, כי התורה לא היתה קיימת בימיו של דויד, וגם מאות שנים אחריו, וגם דמותו של משה טרם עוצבה כפי שהיא בתורה.

ואיך אני יודע זאת? כי כל בחירי ה' מתקופת השופטים ועד ימיו של יאשיהו חושפים בורות מוחלטת לגבי מה שכתוב התורה: יפתח מקריב את בתו לה', לא לאליל! בניגוד לכתוב במפורש בדברים י"ח 10, שמואל שוכב לישון בהיכל ה' אשר שם ארון האלוהים (שמואל א' ג' 3), והרי גישה לארון האלוהים מותרת רק לכהן גדול פעם בשנה אחרי פולחן מיוחד (ויקרא ט"ז), ואילו שמואל איננו כהן, ואפילו לא לוי, הוא בן שבט אפרים (שמואל א' א'); דויד מחזיר לעצמו את מיכל לאחר שהייתה אשתו של פלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג' 16-13) בניגוד לצו מוחלט של התורה (דברים כ"ד 4-1), דויד נכנס טמא מת אל המקדש (שמואל ב' י"ב 20) בניגוד לחוק מפורש: (במדבר י"ט 13-11); דויד משאיר את גופות המוקעים מבית שאול לאורך חודשים, רצפה בת איה, אם שניים מהמוקעים, מגרשת את עוף השמיים וחיית הארץ מלטרוף את הגופות, והרי התורה אינה מרשה להלין גופת נידון למוות (דברים כ"א 23). בתורה כתוב שאסור להתחתן בכנענים (דברים ז' 4-3), וחובה להשמידם (שם, כ' 17-16), חל איסור להתחתן במואבים ובעמונים, שאפילו דור עשירי לא יוכלו להיכלל בעם ישראל (שם כ"ג 5-4), והנה בועז נושא לאישה את רות המואבייה, סבתא רבתא של דויד (רות ד' 22-18), ולא רק זאת, פרץ, מאבותיו של דויד נולד מגילוי עריות של יהודה עם כלתו תמר הכנענית (בראשית ל"ח). אשתו הרביעית של דויד, מעכה, היא בתו של תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה ממזרח לכנרת, אולי ארמית, אולי כנענית (שמואל ב' ג' 3). שלמה, שאלוהים הכריז שהוא אוהב אותו (שמואל ב' י"ב 25-24), והאל העניק לו ברכות עד בלי די, כי הלך בחוקות דויד אביו (מלכים א' ג' 3, 14-11), הוא נושא לאישה את בת פרעה, וכן נשים מואביות, עמוניות, ארמיות וצידוניות (שם, שם, 1, י"א 2-1). אימו של רחבעם בן שלמה היא נעמה העמונית (שם, י"ד 21, 31).

במקדש בירושלים עבדו לפסילים

לא מתקבל על הדעת שבני ישראל הכירו את התורה, ופעלו בניגוד גמור לחוקיה ומצוותיה. מילא "רשעים" כמו אחאב מלך ישראל, אחז ומנשה מלכי יהודה, אבל מסתבר שמלכים שנבחרו על ידי האל באמצעות נביאיו נוהגים באורח קוטבי למה שכתוב בתורה: שלמה, שה' אהבו (עד שעורך ספר מלכים חשב אחרת!) – מאפשר עבודת אלילים (עשתורת, מלכום, כמוש, מולך – מלכים א' 8-4, 33). ירבעם, שנבחר למלוך על ישראל על ידי האל בשליחות הנביא אחיה השילוני, עושה שני עגלים בבית אל ובדן (שם, י"ב 29-25). ברור שהוא מנסה לחקות את הפסלים שנמצאים במקדש בירושלים, כדי שהעם יחדל לעלות לשם לרגל. הכתוב מציין במפורש שבבית המקדש היו פסלים לה' ולאלילים (מלכים ב' כ"א 7-3). בעקבות הספר שקרא שפן הסופר בפני המלך יאשיהו הוא מוציא מבית המקדש את הכלים העשויים לבעל ולאשרה ואת הסוסים והמרכבות שהוקדשו לשמש (שם, כ"ג 7-4, 14-10). מעכה, אימו של אסא עשתה מפלצת (=פסל) לאשרה. לאורך כל ספר מלכים אנו קוראים על עבודת אלילים ליד עבודת ה' בממדים אדירים (שם, ט"ז 33-31, י"ח 19-18, י"ט 18, כ"א, כ"ב 54, מלכים ב' א' 2, י' 27-26, י"א 27-25, י"א 18, י"ג 6, ט"ז 3, י"ז 17-7, י"ח 4, כ"א 7-3, 21). בימיו של אסא, המלך שעשה הישר בעיני ה', נשאר הקדש, סממן מובהק לעבודת אלילים (מלכים א' כ"ב 47).

עיצוב דמות שונה לחלוטין

לא יעלה על הדעת שבני יהודה וישראל החליטו למרוד בתורה למרות שהיו מודעים למצוותיה ולקללות החלות על מי שלא מקיים אותן. מה שמתקבל על הדעת הוא שלא היתה קיימת תורה. היה מיתוס על איש פלאי ששמו משה, שריפא אנשים באמצעות פסל נחושת של נחש, ועוד מעשי מופת רבים שעשה, ואת המיתוס הזה שדרגו כוהנים (מהטעמים שיפורטו להלן) ועיצבו דמות שונה לחלוטין – הראשון שביטל את משה העתיק (שהיה אולי קרוב לדמות המציאותית), והחל לעצב משה חדש, זה שיצר תורה בלתי אפשרית ומבהילה – הוא המלך חזקיהו ששיבר את המצבות ואת נחש הנחושת שעשה משה (מלכים ב' י"ח 4). את העיצוב הסופי של משה החדש ביצעו, כנראה הכוהנים בימיו של המלך יאשיהו, ואולי זה חלקיהו הכוהן בעצמו ש"מצא" את ספר התורה (מלכים ב' כ"ב 8) שגרם למהפכה נוראה שקבעה את גורל עם ישראל, וכמסתבר – את גורלה של כמחצית מאוכלוסיית העולם – העולם המונותיאיסטי בעל הקנאות הרצחנית, והמדכא את יצירתיות ואת השאיפה לתרבות.

רפורמה דתית – סיבותיה וחידושיה

ספר התורה, שקרא שפן הסופר לפני יאשיהו, הוא בוודאי ספר דברים, או חלק עיקרי ממנו, ובספר זה יש עיצוב מחדש של דמותו של משה, ומהפכה דתית גמורה ביחס למה שהיה נהוג בישראל קודם, על פי הקווים הדתיים הישנים שקבע משה. ובכן, ספר דברים דורש השמדת כל זכר לעבודת אלילים, דורש קביעה קטגורית שהפולחן לאל האחד חייב להיות במקום אחד – מותר לעבוד את האל רק ב"מקום אשר יבחר ה'", קרי – רק בירושלים,  עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים – חל איסור מוחלט על נישואין מעורבים, לא רק עם הכנענים, שאותם יש להשמיד, אלא גם עם המואבים והעמונים (התוצאה: הגירוש המזעזע של הנשים הנוכריות וילדיהן בימי עזרא ונחמיה (עזרא ט', נחמיה י"ג 31-23), דרישה להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר, הלשנה שתוצאתה דין מוות, השמדה מוחלטת של כל תושבי ארץ כנען ("לא תחיה כל נשמה!"), כי לאמונה בה' יש תוקף רק אם משמידים את העמים האליליים.

ומדוע מצאו לנכון כוהני ירושלים לערוך רפורמה דתית אדירה זאת? איך העזו לשנות לחלוטין את דמותו של משה ואת יסודות תורתו? אני משער שהסיבה היא כלכלית: עיניהם של כוהני ירושלים היו כלות בראותם את כל העושר מתפזר בכל ערי יהודה, וכל זה נגרע מכוהני ירושלים: הקורבנות, המתנות, המעשרים ואינספור טובות הנאה שמהן זוכים כוהני הבמות, ואילו כוהני ירושלים נאלצים להסתפק בפירורים. היה בכך די כדי לעודד את כוהני ירושלים, ובראשם חלקיהו, לעצב מחדש את דמותו של משה ואת דמותה של תורתו.

דויד בספר שמואל לעומת דויד בספר דברי הימים

ואם ישאל השואל איך העזו לעשות מהפכה כזאת ולייחס אותה לה'? ובכן כן, במקרא אנחנו פוגשים אישים המייחסים לאל את השאיפות הפרטיות שלהם, והם בטוחים שהאל יאשר את מעשיהם, כי הרי האל מעולם לא התערב בהחלטות אלה שיודעים את סודות אלוה. אביא דוגמה אחת בולטת במיוחד – איך עיצב בעל דברי הימים את דמותו של דויד ואת מורשתו:

בעל ספר שמואל תיאר את קורות דויד וביתו בצורה מרתקת. הוא היה ממעריציו של דויד, ואף על פי כן, לא נמנע מלתאר את כל מעידותיו ומעקשיו, כמו שהיה ראש כנופיה והתפרנס משוד ומדמי חסות (שמואל א' כ"ה), שהצטרף לאויבי ישראל, והיה מוכן להילחם נגד צבאו של שאול  (שם, כ"ט), שפקד להרוג את צאצאי שאול, למרות שנשבע לא לעשות כן (שמואל א' כ"ד 23-21, שמואל ב' כ"א 9-4), שנאף עם בת-שבע, ותכנן את סופו של אוריה בעלה (שמואל ב' י"א).

בעל ספר שמואל תיאר את העלילות הקשות במשפחתו של דויד: אונס תמר, אחות אבשלום, ורצח אמנון בידי עבדי אבשלום, מרד אבשלום, הוא תיאר את הצוואה של דויד הקובעת גזר דין מוות לשר צבאו הנאמן, יואב בן צרויה ולשמעי בן גרא (מלכים א' א' 6-4, 9-8), וגם לא את העובדה ששלמה ציווה להרוג את אחיו החורג אדוניה בן חגית (שם, שם 25-22).

לכל זה אין זכר בסקירה של בעל דברי הימים – מחבר ספר זה מעריץ את דויד, וזה ברור שהערצה זאת נגועה באינטרס אישי – כמו שמחבר ספר דברים ומחבר הקורפוס הענק של הכתבים הכוהניים בתורה, שעיגנו את המעמסה הפולחנית הענקית על עובדי האדמה בצווים שכביכול הגיעו אליהם ממשה – כך נוהג בעל ספר דברי הימים לעגן את פרנסתם של לויים, משוררים, שוערים, מנגנים – בדויד המלך, שכביכול קבע את תפקידיהם בחייו. מחבר ספר שמואל הרי אינו מכיר בתפקידים פולחניים המיוחדים לשבט לוי: שמואל האפרתי ישן ליד ארון אלוהים (שלפי ויקרא ט"ז אפילו לכהן גדול אסור לעשות כן), בבגרותו הוא מקריב קורבנות, דויד מעלה את ארון אלוהים בעגלה (שמואל ב' ו'), ולא על כתפי לויים כנדרש בתורה, ובניו של דויד מונו על ידו לשמש כוהנים למרות שהם משבט יהודה ( שם, ח' 18).

הרפורמה של יאשיהו, בעקבות ספר "שנמצא" במקדש, הביאה לעולם את החובה להעניק יתרון בתחום הפולחן לשבט לוי. בעל ספר דברי הימים, שהכיר לא רק את התורה ש"מצא" חלקיהו הכהן במקדש, אלא גם את ההרחבה הענקית בסמכויות שבט לוי, פרי רוחו של הסופר הכוהני, אינו יכול להעלות על הדעת שדויד יחטא ויעלה את הארון לירושלים על עגלה, לכן דויד של ספר דברי הימים דורש מהלויים לשאת את הארון (דברי הימים א' ט"ו), ולא רק זאת, הוא מעמיס על דויד את התפקיד להעניק לכל אחת ממשפחות הלויים (קהת, מררי, גרשום, אליצפן, חברון, עזיאל) תפקיד פולחני של שירה, נגינה וכו' (שם פ' 29-4). וברור שלא ייתכן כי בניו של דויד יהיו כוהנים (שם, י"ח 17). בהמשך דויד אוסף את הלויים, כשהוא מונה את עשרות שמותיהם ומחלקותיהם – של הכוהנים, הלויים, השוערים, המנגנים (דברי הימים א' כ"ג, כ"ד, כ"ה, כ"ו). ברור שמדובר בהמצאה מוחלטת מתוך אינטרס של חבורה פולחנית. וכן, דויד של בעל דברי הימים מולך משיחור מצרים ועד לבוא חמת (דברי הימים א', י"ג 5).

קראנו בשמואל ב' ז' שהיה עם ליבו של דויד לבנות בית לה', ולא הסתייע משום ששפך דם, ומשימה זאת תעבור לבנו. בעל דברי הימים אינו מסתפק בזה, והוא מתאר איך הכין דויד עבור בנו את התבנית ואת החומרים הדרושים לבניין המקדש (דברי הימים א' כ"ב, כ"ח 21-11, כ"ט).

מטילים על משה ועל דויד תפקידים חדשים

ברור לחלוטין מדוע בעל ספר דברי הימים מהלל ומשבח את דויד, ונמנע מלתאר את מעידותיו, ואת המעקשים בתקופת מלכותו – כל זה כדי שיוכל להטיל עליו את התפקיד של גיבוש הפרסונל הענק של אוכלי חינם – שהוא עצמו בוודאי אחד מהם – על גבם של עובדי האדמה.

ובכן, בדיוק כמו שבעל דברי הימים עיצב את דמותו ומורשתו של דויד כך שתתאים לאינטרס האישי שלו ושל חבריו עובדי המקדש, כך גם כוהני ירושלים, שבראשם חלקיהו הכוהן, עיצבו מחדש את דמותו של משה, והמציאו תורה מבהילה מתוך אינטרס של אנשי שלומו לזכות בכל היתרונות של עבודת האל, ולשכנע באמצעות איומים (דברים כ"ח) שמדובר בדבר האל מפיו של משה.

משה גרנות