בעת לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים, מילאתי את תפקיד יו"ר ועדת התרבות של אגודת הסטודנטים. לקראת "יום הסטודנט" שכרנו את האולם בן אלף המושבים של קולנוע "ציון" במרכז העיר, במגמה לקיים בו מופע חגיגי. דא עקא, שלא היה תקציב לממן שכירת הופעתו של אמן חשוב כלשהו, ואף אמן, או להקה לא היו מוכנים להופיע ללא קבלת שכר בסכום אשר לא היה בידינו.
יוסי בנאי, בפניו שטחתי את מצוקתי, העלה הצעה ואמר: "קמה להקה חדשה, המחפשת מקום לערוך בו את החזרה הגנראלית, לפני צאתה למופעים בפני הקהל הרחב. תן להם את האולם עם קהל הסטודנטים שלך, והם יעשו בו ובפניהם את החזרה הסופית שלהם ולא תצטרך לשלם."
באין מוצא אחר – הסכמתי, ויוסי יצר את הקשר הדרוש.
הלילה שלפני האירוע עבר עליי בבעתה מדירת שינה. מה עשיתי?! לפני אלף הסטודנטים שימלאו את האולם תופיע להקה אשר אינני יודע עליה דבר. ייתכן שתהיה "פלופ" מוחלט, שלאחריו תולים אותי על העץ הסמוך לכיכר.
בברכיים רועדות נכנסתי לאולם.
כשהסתיים המופע – התרומם הגג של קולנוע "ציון" ז"ל משאגות ההנאה וממחיאות הכפיים הסוערות של כל הקהל, ואני, משוחרר מהאבן הקשה של החשש הנורא, טסתי אל מאחרי הקלעים ונתתי נשיקה בעוצמה של פצצת אלף טון לבמאית הכחושה של המופע. זו היתה נעמי פולני, והלהקה היתה להקת "התרנגולים", שזו היתה לה הופעת לידתה.
עם מותה של נעמי חזר אלי זיכרון הערב ההוא שהחל בבעתה והסתיים בנשיקת רווחה צוהלת ובלידת הלהקה המיתולוגית. שלושה מחבריה, שיצאו ממנה מאוחר יותר להקמת שלישיית "הגשש החיוור", "החזירו" לי, כעבור שנים, עם ריבית, בביצוע שירי "מים לדוד המלך".
זאת ועוד, נעמי שמר שסירבה להיענות לבקשות לכתוב שיר עבור "שלישיה שנושאת שם לא רציני כמו 'הגשש החיוור'", שינתה את דעתה משראתה את הגששים מבצעים את "מים לדוד" וכתבה להם את "למה צחקה מיכל", אשתו של דוד. מכאן החל רומן פורה בין הגששים לשמר, שמאז תרמה להם שירים רבים שהפכו אבני פינה בזמר העברי כמו "יש לי יום יום חג" או "לו יהי".
עקיבא נוף