[מתוך "ספר האנשים" שעדיין נמצא בכתיבה]
אנוש היה פאר הכיתה שלנו בשביעית ובשמינית הומאנית-ספרותית בתיכון חדש בתל-אביב בשנים 1953-1954 וכולנו ניבאנו לו גדולות בתחום הספרות העברית. הוא פירסם כבר אז מאמר עיוני ארוך בכתב-העת "בטרם" שערך אליעזר ליבנה, אביה של מאיה שלמדה איתנו בכיתה.
בתקופת משפטי פראג (בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית), במהלכם פעיל מפ"ם מרדכי אורן מקיבוץ מזרע, שהיה באירופה בשליחות מפלגתו, נאסר ונשפט על ריגול נגד רוסיה באשמת היותו "סוכן ציוני", והרוחות סערו בארץ וגם בכיתה שלנו, שחלקה היו חניכי "השומר הצעיר" [מפ"ם] וחלקם "התנועה המאוחדת" [מפא"י] – הקדישה מחנכת הכיתה שלנו, טוני הָלֶה, שיעור לשיחה על הנושא.
מרית ליפשיץ הדעתנית (לימים מרית טאוב, אימו של גדי טאוב), שהיתה שו"צניקית נלהבת, הצדיקה ללא פקפוק בדבריה את התובעים במשפט מטעם המשטר הקומוניסטי.
אנוש, חניך "הנוער העובד" [מפא"י, שכונת בורוכוב], שישב לא רחוק ממנה, החל לענות לה: "כיצד את מדברת כך על יהודי..." וקטע ולא התאפק ופרץ בבכי קולני ומר כשהוא כופף וטומן את ראשו בין זרועותיו על השולחן לפניו וגבו רועד. כולנו נאלמנו דום ודומני כי איש מאיתנו לא שכח את המעמד הזה.
למרבה הפלא אנוש לא המשיך ללמוד ספרות באוניברסיטה בירושלים אלא סיים בה את לימודי המשפטים ועסק כל ימיו מאז בעריכת דין. היה לו משרד בתל-אביב והיינו מיודדים מאוד, יהודית ואני, עימו ועם אשתו מרים. עוד לפני כן, כאשר היו לי צרות בתקופת הגירושין מענת, באתי אליו להתייעץ והוא היפנה אותי למכר שלו, עורך דין מבריק שמתמחה בענייני גירושין, אברהם יהל, ובזכותו של יהל יצאתי בשלום מהתהליך.
 
מתוך דברים נכתבו עליו בספר יזכור של משרד הביטחון:
"את שירותו הסדיר בצבא עשה אנוש במסגרת חיל-האוויר, כמדריך מצפים. בתום השירות, בשנת 1956, היה על אנוש לבחור במקצוע כדי לבנות את עתידו. להפתעת חבריו, לא בחר בספרות אלא בעריכת-דין והתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית שבירושלים. מעיר על בחירה זו אחד מחבריו של אנוש, הסופר אהוד בן עזר: 'בהרהוריי הייתי מנסה לא-פעם למצוא בו את הממד האחר, הספרותי, היצירתי, ונדמה היה לי שכל זה הושקע בתענוג ובהתמכרות שלו למקצועו, כשכוח-תפישתו השכלי הבלתי-רגיל משחק בחומר המשפטי, מבין בבני-האדם ובעיותיהם במין הנאה אסתטית-אירונית ומחשבתו תמיד רצה קדימה, מבריקה ומפתיעה." לנוכח הישגיו בלימודי המשפטים ניתנה לאנוש הרשות ללמוד במקביל גם פילוסופיה וגם ספרות אנגלית. אך הוא נאלץ לותר על כך, משום שלצורך פרנסתו עבד במשרה מלאה במשרד החינוך והתרבות, כממונה על ארגון ושיטות. את לימודי המשפטים סיים בהצטיינות בקבלו תעודת 'מוסמך למשפטים'."
לאנוש אירע התקף-לב בעת שירותו כסרן ומשפטן במילואים, והוא נפטר בגיל 42, בבית החולים תל השומר, ב-10 בינואר 1978. לאחר מותו כתבתי עליו שני שירים המופיעים בספר השירים שלי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".
השיר הראשון מתאר אותו במשרדו, וכאילו בגלל העשייה המשפטית – חשש מלקשור את גורלו ומקצועו בספרות העברית, והחמיץ את מה שהיה יכול להיות ייעודו.
השיר השני מבוסס על חלום שחלמתי עליו, ושניהם נכתבו באותו חודש ינואר, לאחר מותו.
 
שני שירים על מות אנוש בר-שלום
 
על פניך צל שחור
 
עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ
בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת
וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר
בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ
קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר
אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר
הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה
שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין
וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת
הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם
וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת
חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת
אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה
יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר
בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.
 
ינואר 1978
 
 
צולל אמודאי אל תהום
 
צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים
עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל
בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית
בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד
קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם
יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל
חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל
תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת
תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ
וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת
זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד
לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.
 
ינואר 1978
 
אהוד בן עזר