מעולם לא היתה באימפריה הרוסית דמוקרטיה של ממש, וצנזורה חמורה היתה בימי הצארים, ובוודאי בתקופה הקומוניסטית, ובכל זאת היה בה כר פורה ליצירות ספרותיות מהחשובות בעולם. מסתבר שגם ספרות התחייה העברית צמחה בסביבה זאת, למרות שרוב יוצריה היו מסוגרים ב"תחום המושב".
כמצוין בכותרת, אביא פכים קטנים מתוך יצירות אלו:
אלכסנדר פושקין (1837-1799) – "יבגייני אונייגין" – רומן מחורז בנוי מ-400 סונטות ייחודיות לפושקין (שונות מהסונטות האיטלקיות או השקספיריות), נחשב לאבן השתייה של הספרות הרוסית. הגיבור יבגייני אונייגין, אציל צעיר שחי חיי בטלה משעממים, מתחבר לוולדימיר לנסקי, צעיר שאוהד את הספרות הגרמנית. החברות שלהם מתהדקת עד לביקורם אצל משפחת לרין, להם שתי בנות: טטיאנה ואולגה. לנסקי בוחר באולגה, ואילו טטיאנה כותבת מכתב אהבה מכמיר לב לאונייגין, ואונייגין מתעלם. ביום ההולדת של טטיאנה השניים מחזרים אחרי אולגה, ורוקדים רק איתה. לנסקי כועס על אנייגין, ומזמין אותו לדו-קרב, בו לנסקי נהרג. בסופו של דבר אולגה נישאת לקצין, ואילו אונייגין מצטער על טעותו, ומתאהב נואשות בטטיאנה, כורע לרגליה ללא הועיל, היות שהיא כבר אישה נשואה. אונייגין נכשל בחברות ובאהבה. ראוי לציין שפושקין עצמו נהרג בדו-קרב אקדחים עם ז'ורז' שארל ד'אנטה, שהעז לחזר בגלוי אחרי אשתו נטליה. מאיה ערד, סופרת ישראלית החיה בארצות הברית, חיברה רומן מחורז הבנוי מסונטות בנוסח פושקין בשם "מקום אחר ועיר זרה", ובו 48 סונטות.
אלכסנדר פושקין "הסופה" – רומן המתאר את המרד של הבשקירים והקוזקים בראשות ימליאן פוגאצ'וב בימי הקיסרית יקטרינה הגדולה (1774-1773). רוב העלילה מתרחשת במצודת ביילגורסק, לשם נשלחים גנרלים וקצינים שסרחו (שיכרות, השתתפות בדו-קרב וכד'). מפקד המבצר הוא קפיטן מיראנוב המתגורר שם עם אשתו ובתו. חיל המצב במבצר איננו מסוגל לעמוד מול פוגאצ'וב, וכוחותיו חודרים פנימה. תולים את מיראנוב ועורפים את ראשה של אשתו ואסיליסה. הנסיך פטר גרינייב, שנענש על שכרות ונשלח לאותו מבצר, משתחרר מהמצודה לאחר שפוגאצ'וב משיא אותו עם מאשה ששכלה את שני הוריה. הגנרל סובארוב מצליח לנצח את פוגאצ'וב, ודן אותו למוות, גם פטר גרינייב נידון למוות בעוון קשר עם המורד. פוגאצ'וב מטיח בפני הקיסרית על כך שאיננה מכירה את סבלו של העם הרוסי. רפליקה זאת הפכה את פוגאצ'וב ליקיר המשטר הסטליניסטי כעבור מאה וחמישים שנה.
ניקולאי גוגול (1852-1809) "האדרת" – הגיבור הוא אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'יק, פקיד זוטר ואפור שיודע רק להעתיק מסמכים, וחי ממשכורת עלובה. האדרת שלו מתבלה, החייט שתום העין מודיע לו שאין לה תקנה, וחובה לתפור אדרת חדשה שעולה מעל מאתיים רובל, משכורת של מעל חצי שנת עבודה. הוא מצטמצם באוכל, מוותר על חיסכון של שנים ועל מענק מהעבודה, וזוכה שהחייט יתפור לו אדרת חדשה, רגע האושר היחיד בכל חייו. בעבודה חוגגים את האירוע, והוא חוזר לביתו אחרי חצות. בדרך מכים אותו ושודדים ממנו את האדרת. אסון! וכאן הוא נפגש באטימות השלטון המושחת באשר לצרתו – פקידים ושוטרים מבקשים דיסטאנס, נהנים שהמבקשים עזרה יחכו עד בוש. בהתרוצצויותיו הרבות ללא אדרת בחורף של פטרבורג הוא נופל למשכב, והרופא קובע כי על בעלת הבית להזמין ארון קבורה, כי אין לאקאקי שום סיכוי. התמונה הזאת השפיעה ללא ספק על אנטון צ'כוב אשר מתאר בסיפורו "כינורו של רוטשילד" את ברונזה שמכין ארון קבורה לאשתו החולה עוד בחייה. לאחר מותו רוח הרפאים שלו מרחפת מעל חוצות פטרבורג, ושודדת את האדרות מכתפיהם של כל האנשים שהיו אטומים לסבלו של אקאקי. דוסטוייבסקי, שהעריץ את גוגול, ואף ניסה לחקותו, אמר שכולנו (סופרי רוסיה) יצאנו מקפלי 'האדרת' של גוגול.
ניקולאי גוגול – "האף" – קוראליוב, פקיד בדרגת מאיור (פקידים בקיסרות הרוסית קיבלו דרגות קצונה) מתעורר בבוקר ורואה במראה שנעלם לו האף, ואילו הספר שלו מוצא אף בתוך כיכר הלחם שאפתה אשתו. קוראליוב מתרוצץ במשטרה, במחלקת המוסר בעיתונות בתקווה להחזיר לעצמו את האף ופוגש טונות של אטימות ושחיתות. באחד הימים שוטר מחזיר לו את האף שמצא אצל הספר (שהתכוון לזרוק אותו אל נהר הנייבה), אבל השאלה נותרה איך להדביק אותו לפרצוף. בוקר אחד הוא מתעורר, והאף חזר מעצמו למרכז פניו, והוא חוזר להתרועע בחברה, ואפילו עם נשים.
ללא ספק, גוגול השפיע לא רק על הספרות הרוסית, אלא גם על סופרים כמו קפקא, יונסקו, בקט.
פיודור דוסטוייבסקי (1881-1821) –"הכפיל" , הגיבור הוא יאקוב פטרוביץ' גוליאדקין, פקיד זוטר, רווק, בלי טיפת ליבידו (כמו גיבוריו של גוגול). יש לו שרת בשם פטרושקה. בראש המשרד בו הוא עובד שולטים "הוד מעלתו" (השר?), וראשי מדורים. הוא מוזמן לארוחת צהריים אצל אחד ממנהלי המדורים, איש עשיר החוגג יום הולדת לקלארה בתו, אבל השרת שבפתח מודיע לו שהוא אינו רצוי. הוא מחכה במסדרון הקר שלוש שעות, ולבסוף מתפרץ פנימה, גורם למהומות, ולא מצליח לברך את קלארה. מגרשים אותו, ובדרך הביתה הוא פוגש בכפיל שלו בעל אותו מראה ואותו שם. פטרושקה מתייחס אליו, כאילו הוא גוליאדקין האמיתי. גוליאדקין מבקש להתיידד עם הכפיל, אבל זה מתנכל לו, אוכל על חשבונו במסעדות, וממלא את תפקידיו במשרד, כולל שליחויות של "הוד מעלתו". גוליאדקין לא מצליח להסביר את מצוקותיו לממונים עליו. באירוע אחר הכפיל שלו מפתה אותו להיכנס לכרכרה שתוביל אותו לבית משוגעים.
פיודור דוסטוייבסקי – "החטא ועונשו", הגיבור הראשי הוא רודיון רסקולניקוב, סטודנט, הנתמך על ידי אימו, פולחאריה, ואחותו דוניה. הוא כתב מאמר בשם "על אודות הפשע" שלפיו יש אנשים ייחודיים שזכאים לפשוע, הדוגמה החוזרת בספר: נפוליאון הרג חצי מיליון רוסים, והוא נחשב לגיבור עולמי. רסקולניקוב לוקח בהיחבא גרזן ורוצח את המשכונאית אליונה איוונובנה (עשירה כמו יהודי!), שהוא מכנה אותה "כינה טפילה" שבכסף שאספה יכלו להאכיל אלפי רעבים, אבל היא מורישה בצוואה שלה את כל כספה למנזר, ולא משאירה רובל אחד לאחותה הרווקה ליזאווטה, בה היא מתעללת. אלא שמיד לאחר הרצח של אליונה מגיעה ליזאווטה, והוא רוצח גם אותה. בחופזה הוא גונב מהחדר קצת משכונות (לא נגע בקופסה מלאה בכסף), ומצליח להימלט. מיד אחר כך הוא חש שמעשהו הוא כישלון גדול – איפה הוא ואיפה נפוליאון! ובמשך ימים הוא מתנהג בטירוף, ויש בו רצון פנימי להפליל את עצמו. דוניה, אחותו, מוכנה להתחתן עם לוז'ין (שדומה לז'יד!) כדי שתוכל לסייע לאחיה. רסקולניקוב מתנגד בתוקף, וגם למחזר אחר, פושע מועד בשם סוודריגיילוב. נדמה כי רסקולניקוב עושה כל מאמץ לחשוף את פשעו לראזומיחין חברו, לסוניה – נערה שנאלצה על ידי אימה החורגת לעבוד בזנות כדי לפרנס את ילדיה, היות שבעלה השיכור המפוטר, מארמלאדוב, לא רק שאינו מפרנס, אדרבה, לוקח מאשתו ומבתו כסף כדי להשתכר. כשסוניה שואלת אותו אם רצח משום רעב, רסקולניקוב משיב שהלוואי שזאת היתה הסיבה. הוא חולם סיוטים בהם הנרצחת לא מתה למרות מכות הגרזן, והיא צוחקת לו. הוא חושב ברצינות על התאבדות. החוקר המשטרתי פרופירי פטרוביץ' קרא את המאמר הנ"ל, וזה שכנע אותו שרסקולניקוב רצח מתוך אידיאל. הוא מבטיח לו שאם יתוודה, ידאג להקל בדינו, כיוון שיש אדם בשם ניקולאי שהודה, שכביכול הוא רצח. בהליך משפטי מורכב עם עדות של פסיכולוג, רסקולניקוב נדון רק לשמונה שנים של עבודת פרך בסיביר, וסוניה מלווה אותו לשם, והופכת לאם האסירים. תמונה מדהימה בריאליזם שלה היא סעודת ההבראה לאחר מות מאמלאדוב השיכור שנדרס על ידי כרכרה.
פיודור דוסטוייבסקי – "האחים קרמזוב" – פיודור פטרוביץ' קרמזוב הוא איש הולל נואף, שיכור, שונא את הכמרים ואת הכנסייה. הוא בן 54, נישא פעמיים – עם אדלאידה, שמתה מטיפוס. ילדה את דימיטרי, אשר כשבגר היה לקצין. בסכסוך עם אביו על הירושה שהשאירה אימו. אשתו השנייה של פיודור היא סופיה, צעירה מאוד, יולדת את איוואן, המשכיל של המשפחה, שלמד באוניברסיטה, אתיאיסט, וכן ילדה את אלכסיי המתעתד להיות נזיר. פיודור הזניח את ילדיו, והם גדלו במשפחות אחרות. פיודור מתערב עם שיכורים אחרים שניתן לשכב עם ליזאווטה, המשוגעת והמסריחה, וממנה נולד הבן הרביעי של פיודור – פאבל, הסובל מאפילפסיה. פיודור אינו מוכן להכיר בו כבנו, מועיד לו תפקיד של משרת, ומעניק לו שם משפחה שונה - סמרדיאקוב. דימיטרי חושק באישה קלת דעת בשם גרושנקה, המשמשת פילגש לאיש זקן בשם סמסונוב. מסתבר שגם אביו חושק בה, ואם היא תסכים להינשא לו, הוא יעניק לה 3000 רובל. דימיטרי מחליט להרוג את אביו, אם יפתה את גרושנקה. אבל דווקא פאבל הורג את פיודור אביו, וגונב את הכסף שיועד לגרושנקה, דימיטרי מגיע לבית, וכשהוא מבין שגרושנקה איננה, הוא בורח, אבל גריגורי המשרת מחזיק בו, ודימיטרי מכה אותו בעלי שבידו. הוא בטוח שהרג את גריגורי, והוא מחליט לחגוג עם גרושנקה, שהלכה להיפגש עם מאהב פולני שלה מן העבר. דימיטרי מציע לפולני כסף כדי לשחרר את גרושנקה, מפזר כסף על יין, מנגנים וכו', מבלה עם גרושנקה, ומתכוון להתאבד בסוף הערב. המשטרה מגיעה ומאשימה אותו ברצח אביו, כשהוא משוכנע שהרג את גריגורי. יש נגדו הרבה ראיות: הכסף הרב שבידו (קיבל מקטרינה האוהבת אותו), שנחשב לגניבה מאביו, הדם על הידיים, העלי המגואל בדם, המכתב ששלח לקטרינה שהוא מוכן לרצוח את אביו. פאבל מתוודה בפני איוואן שהוא הרוצח, והסיבה: איוואן לימד אותו שאין אלוהים, והכול מותר. כשהוא מבין שאיוואן מתכוון לגלות לבית המשפט את האמת, הוא מתאבד בתלייה, וכך אין לאיוואן שום ראיה במשפט שדימיטרי איננו אשם. המושבעים מצביעים עליו כאשם, ואיוואן מתכנן בריחה של אחיו מתוך שיירת האסירים המובלים לסיביר. בבית המשפט לוקח איוואן את האשמה על עצמו שהטיף לפאבל שהכול מותר, כולל רצח אב, כי מי לא מייחל למותו של אביו? זה אחד הטיעונים של פרויד בנסחו את תסביך אדיפוס.
היהודים מוזכרים תדיר לשלילה: ז'ידים, יהודונים. ליזה, המאוהבת לאלכסיי המבקש להיות נזיר, שואלת אם זה נכון שיהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, ואלכסיי עונה שאיננו יודע.
לב טולסטוי (1910-1828) – "מלחמה ושלום" –הספר מתאר את עלילותיהן של שלוש משפחות בשתי המלחמות עם נפוליאון בשנים 1805, 1812. הגיבור הראשי הוא פייר בזאוחוב, איש הולל שקיבל ירושה ענקית מאב לא חוקי. הוא דמות מתפתחת – מהולל (קושר שוטר לדוב, מזמין לדו-קרב וחוזר בו). בחיפוש אחרי תכלית הוא מצטרף למאסונים [הבונים החופשים] ויוצא לחזות בקרב בורודינו. כשמוסקבה נכבשת על ידי נפוליון, הוא מתכנן לירות בו, וכמובן אינו מצליח. מוסקבה עולה באש, והוא מציל ילדה משריפה, מתעמת עם חייל צרפתי ששדד אישה, והוא נאסר. הוא בסכנה שיוצא להורג, נודד כשבוי עם הצבא הצרפתי הנסוג. פרטיזנים מצילים אותו. אחרי המלחמה, נודע לו שאשתו מתה, והוא משתדך לנטשה.
במשפחת רוסטוב אנו פוגשים בעיקר שתי דמויות: ניקולאי, צעיר נלהב, המעריץ את הקיסר, את הצבא, את הקרבות. הוא נהרג במלחמה הראשונה. אחותו, נטשה, נערה מלאת חיים, מיועדת להינשא לנסיך אנדרי בולקונסקי אחרי שהתאלמן מאשתו. משפחת בולקונסקי חמורת סבר, שונה לחלוטין מהרוסטובים. הנסיך האב מתנגד לנישואין עם נטשה, ומחייב המתנה של שנה לפני הנישואין, תוך שהוא מגלה יחס מחפיר כלפי הכלה המיועדת. נטשה אינה מסוגלת לחכות שנה, וכאשר אנאטול קוראגין (הנשוי) מחזר אחריה, היא מתפתה לברוח איתו מהבית. המזימה מתגלה, והאם מענישה אותה בחומרה. נטשה נופלת למשכב. אנדרי המאוכזב, יוצא לקרב, מתנהג בגבורה, כשחייליו מעריצים אותו, ונפצע אנושות. נפוליון החושב אותו למת המחזיק בדגל, מתפעל: "איזה מוות נפלא!" בגסיסתו הארוכה, נטשה מטפלת בו. אנאטול קוראגין, שמאריה בולקונסקי היתה מיועדת לו, וחיזר אחרי נטשה רוסטוב, מאבד רגל במלחמה.
בשבי הצרפתי ובנסיגה של צבא צרפת לאחר קרב בורודינו, פוגש פייר בזאוחוב את קאראטאייב, רוסי עממי פשוט משרה אמונה וביטחון, שהופך בעיניו של פייר לסמל של התנהגות ראויה בימי סבל ומשבר. בזאוחוב נושא לאישה את נטשה, והיא הופכת מנערה מלאת חיים לאם רוסייה דאגנית טיפוסית.
עם פלישת הצרפתים למוסקבה, העיר עולה באש (כיבוי האש אינו פועל), וראסטופצ'ין, ראש העיר, מבקש להרגיע את זעם ההמון, ומצביע על איש חף מפשע כאילו הוא בגד, וגרם לנפילת מוסקבה. ההמון מתנפל על האיש והורג אותו. כאן מצביע טולסטוי עד כמה ההמון הוא הפכפך ומטומטם.
טולסטוי טוען כי לא היתה לנפוליון שום גאונות, ואף מלגלג על הגנרלים הרוסים שהיו בסכסוך עם הגנרלים הגרמנים, בעלי ברית במלחמה נגד נפוליון. הוא משבח את קוטוזוב, שניהל את הקרבות הרוסים בתבונה. יש בספר מסות ארוכות על היסטוריה ועל הרוח שדוחפת אנשים צעירים להקריב את חייהם בקרב שלא תמיד נוגע להם. הצבא הרוסי מתואר בספר כגן עדן של טיפשים, ויש לעג גדול לרופאים: נטשה התאוששה ממחלתה למרות התרופות שקיבלה מרופאים. עיצוב הדמויות הרבות שברומן הוא מן המעולים שבספרות העולם.
לב טולסטוי – "אנה קרנינה" – אנה נשואה לאלכסיי אלכסנדרוביץ' קרנין, איש אמיד ודי יבש, ולהם בן אחד. הגראף ורונסקי היפה שהיה מיועד לשאת את קיטי, מתאהב נואשות באנה, ומצליח לשכנע אותה להיות המאהבת שלו. מהאהבה הזאת נולדת בת. אנה וורונסקי נוסעים לחו"ל יחד עם הילדה. קרנין מבקש לתת לה גט, בתנאי שהילד יישאר בחזקתו, ואנה אינה מסכימה. התוצאה: היא חיה עם ורונסקי "בחטא" באחוזה שלו – הוא רשאי להתערב בחברה, ואילו היא מוקצית. היא חשה שלהט האהבה שלמענו נטשה את בעלה, מתקרר, ויש מריבות בלי סוף בינה ובין ורונסקי. היא חשה שהחלום הענק שלה מתרסק, ומחליטה להעניש את ורונסקי בכך שהיא מתנפלת אל פסי הרכבת אל מותה.
במקביל לקרנינים מסופר על הזוג אחר – קונסטנטין לוין וקיטי, שכאמור, היתה מאוהבת בוורונסקי, אך הוא העדיף את אנה. החיים של לוין וקיטי על מי מנוחות, אהבה פשוטה, לא גדולה. דולי, אחותה של קיטי, הנשואה לאחיה של אנה נמצאת בריב מתמיד עימו על בגידותיו. אנה מצליחה ליישר ביניהם את ההדורים. הרומן נפתח במילים: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה." הרומן מפקח עיניים שהאהבה איננה מרפא לחיים, ומשפחות מאושרות הן אשליה. הרומן חושף את היכולת המפליאה של טולסטוי להיכנס אל נבכי הנפש של גיבוריו.
לב טולסטוי – "התחיה" – התחיה מתרחשת בליבו של הנסיך דימיטרי נאכליודוב, שהתרוצצו בליבו האדם הבהמי והאדם המוסרי. הוא מבקר אצל דודותיו, ופוגש שם חדרנית יפיפייה בשם קטרינה (קטיה) מאסלובה. כיוון שהדודות מתנגדות שיישא אותה לאישה, הוא מפתה אותה לשכב עימו, ומשאיר לה מאה רובלים. היא נכנסת להריון, ומפוטרת. הילד נשלח לאימוץ ונפטר. מסתבר שהיא בת לא חוקית של שפחה שנכנסה כל פעם להריון מגבר אחר, והמיתה את וולדותיה באי הנקה. קטיה ניצלה על ידי אחת הדודות הנ"ל. בגלל יופייה גברים מציקים לה, והיא מחליטה לצאת מזה מורווחת, ומשכירה עצמה לבית בושת חוקי. סוחר אחד נזקק לה ביום ובלילה, והיא מותשת מחליטה להרדים אותו בעזרת סם שינה שנותנים לה שני עובדי המלון שם פעלה. הסוחר מת ממנת יתר של סם, והשלושה נתבעים לדין על הריגה. המשפט מתואר בכל כיעורו: השופט ממהר בהליך, כי יש לו פגישה עם פילגש, הקטגור חייב להרשיע, אחרת לא יעלה בדרגה וכו'. הנסיך נאכליודוב נקרא להיות בחבר המושבעים במשפט, מכיר מיד את מאסלובה, ונתקף ייסורי מצפון על מה שעולל לה. היא נידונה לארבע שנות מאסר עם עבודות פרך, והוא הופך עולמות כדי להקל לה את תנאי מאסרה שמתוארים כגיהינום עלי אדמות (אגב, הסופר מתאר גם את גורלן המר של היצאניות). בנפשו של נאכליודוב מנצח הצד ההומני, הסולח ברוח הברית החדשה והדעות הסוציאליות מהמערב. כאמור, הוא מיטיב עם איכריו באחוזתו, שחיו עד לא מכבר (1861) חיי עבדות כצמיתים.
בוריס פסטרנק (1960-1890), סופר יהודי רוסי – "דוקטור ז'יוואגו" מתאר את קורות חייו של יורי אנדרייביץ' ז'יוואגו מימי מלחמת רוסיה-יפן ועד מלחמת העולם השנייה, תוך תיאור חורבנה של התרבות הרוסית לנוכח מלחמת האזרחים ועליית הבולשביקים לשלטון. לארה, אחות רחמנייה, נישאת לסטרלניקוב, שמתנדב לקרבות, ונהרג בקרב. גם ז'יוואגו מתנדב. כשז'יוואגו פוגש את לארה, הוא מתאהב בה, למרות שהוא נשוי לטניה. פסטרנק היהודי (נישא על ידי רב!) מתאר את ההתעללות הזוועתית של הפוגרומיסטים ביהודים. באיזה שלב במלחמת האזרחים נשבה ז'יוואגו על ידי הפרטיזנים, ומשמש להם רופא, כשבליבו הוא מצדד דווקא ב"לבנים". אצל הפרטיזנים הוא עד למעשי אכזריות של קיצוץ איברים ואכילת בשר אדם. ליברי, מפקד הפרטיזנים, צורך קוקאין, ובטירוף דעת הוא הורג את אשתו וילדיו. ז'יוואגו מצליח להימלט מהפרטיזנים, נחשב למת, אבל הוא רק נפל למשכב. לארה מטפלת בו. כש"האדומים" מנצחים, ז'יוואגו נחשב ל"יסוד לא רצוי", היות שאביו היה מיליונר, שכידוע, בחשיבה הקומוניסטית הבורגנות עוברת בתורשה. הוא מצוי תדיר בסכנת מאסר. למרות תחושת האשמה כלפי אשתו, נרקמת אהבה עזה בין לארה ויורי ז'יוואגו. מסתבר שלארה, הכול כך קרובה לליבו של ז'יוואגו, אובדת בים הנאסרים הפוליטיים של הטרור הקומוניסטי. היא יולדת לו בת, ואילו הוא, במרחק ממנה, בבדידות ובקור מקפיא, כותב ספר שירה שלם על אהבתו ללארה. כשפורצת מלחמת העולם השנייה, רבים מתנדבים לצאת לקרבות, ובלבד שלא להמשיך לחיות בטרור הקומוניסטי. יורי ז'יוואגו נפטר, ואילו אחיו החורג, יבוגראף, מאמץ את בתם של לארה ויורי, ומוציא לאור את כתביו. קטעים רבים בספר כתובים בנימה פיוטית, כמעט שירה.
אלכסנדר סולז'ניצין –(2008-1918) – "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" – איוואן דניסוביץ' ברח מהשבי הגרמני, ובמקום להוקיר את גבורתו, הוא נאסר בסיביר על כביכול ריגול. במשפט לא הביאו הוכחות, והשופטים קבעו מאסר של 10 שנים על פי הנחיות מלמעלה. היום הזה של איוואן דניסוביץ' נחשב ליום מאושר, ומתוך "האושר" הזה מבין הקורא עם אילו זוועות מתמודדים שפוטי משטר האימים של הבולשביקים. מדוע הוא "מאושר"? כי השיג עוד מנת אוכל, עבד בניקיון בשמחה, לא נדון לצינוק, ולא חלה מהקור הנורא. עיקר העיקרים – הוא מאושר שאסרו אותו, ולא את אחיו, הנשוי ואב לילדים.
אלכסנדר סולז'ניצין – "אגף הסרטן" – לרומן הזה יש בסיס אוטוביוגרפי, שכן סולז'ניצין, שנאסר בגולאג הסובייטי, חלה בסרטן ואושפז בבית חולים בעיר אוזבקית. האירועים בספר זה התרחשו בשנת 1955, לאחר שחרושצ'וב גילה את הזוועות שחולל סטלין. החדר בבית החולים, שבו תשע מיטת, מאכלס חברה רוסית בזעיר אנפין. מבחינה זאת המסגרת של רומן זה דומה לזאת של "בדלתיים סגורות" של סארטר ו"סוף משחק" של בקט. בחדר הזה אנו פוגשים כאלה שהלשינו על מנת להיבנות מכך (רוסאנוב זכה בפרס – מרפסת – על הלשנה), ופוגשים אנשים בגילים שונים מסביבות חברתיות שונות. הגיבור הראשי הוא קוסטוגלוטוף, שללא ספק מגלם את דמותו של הסופר עצמו. כל החולים באגף אינם רוצים לדעת על מחלתם, כאילו רק הדיבור על כך עלול להרע. קוסטוגלוטוף, לעומת זאת, דורש מהצוות המטפל פרטים על מחלתו, גונב ספר רפואה, מהאחות, שואל את הרופאים. הוא בילה את מיטב שנותיו במאסר, והוא משתוקק לחופש, אולי מחוץ לגבולות רוסיה, ומייחל למעט אושר, ואז מסתבר לו שהטיפול עלול למנוע ממנו את חדוות מין. לעומתו, חולה אחר, שלובין, טוען שאושר איננו העיקר, אלא הטוב, המוסר. בין החולים בחדר נמצאים הנער דיומקה והנערה אסיה. לדיומקה הכדורגלן עומדים לקטוע רגל, ואילו לאסיה עומדים לקטע שד. יש בספר תמונה מכמירת לב כאשר אסיה מגלה את שדיה בפני סיומקה, שיהיה מישהו בעולם שיזכור איך נראתה לפני הניתוח. הספר מתאר את ההוויה הקומוניסטית המזעזעת: חובה להלשין על "אויבי המשטר", בגלל מילה שהמשטר מחשיב כלא נכונה – גזר דין מוות או סיביר, ביורוקרטיה נוראה, שחיתות, זלזול בצורכי הפרט. הקומוניזם שדגל בשוויון מעניק לסמלים משכורת של 20 רובלים, ולקצינים – משכורת של 600 רובלים, וברור שקצינים יכולים להיות רק "יסודות פרולטריים" שבשלטון הסובייטי נקבע כעניין של תורשה: קוסטוגלוטוף, מדען שעבד כל חייו ולחם נגד הנאצים, נחשב לאויב העם כי הוא בן של סוחר, ואילו רוסאנוב (המוזכר לעיל) נחשב לפרולטר למרות שמעולם לא עבד.
אלכסנדר סולז'ניצין – "במדור הראשון" – את השם של הרומן שאל סולז'ניצין מדנטה ב"קומדיה האלוהית", שם הוא מקצה מדור מיוחד להוגי הדעות של התקופה האלילית. גם רומן זה מתבסס על עובדות מהביוגרפיה של הסופר, שבהיותו מדען נאסר במדור המיוחד למדענים, ואשר בו זוכים ליחס יותר אנושי מאשר בשאר מחנות הגולאג. מדובר בכלא מאורינו, שבו האסירים מכינים מכשירים לפענוח קולות. במדור הזה מצויים אסירים שמעולם לא נשפטו, והובאו לשם כדי ליהנות מיכולותיהם המדעיות מבלי הצורך לשלם להם על כך. אחד מאלה שנאסרו ללא משפט הוא פרופ' צ'לנוב. אסיר אחר, ספירידין, היה שבוי אצל הגרמנים, כשחזר מהשבי, נאסר יחד עם משפחתו באשמת שיתוף פעולה עם האוייב. לב רובין הוא קומוניסט נאמן, ולמרות זאת הוא נאסר, והוא מצדיק את המשטר שטעה לגביו טעות "הכרחית". המקרה הזה מזכיר את מנהיג מפ"ם מרדכי אורן שנאסר בצ'כיה, וטען כי היתה טעות לגביו, אבל הוא מצדיק את המשפט הקומוניסטי. הספר גדוש בסיפורים על הלשנות שגרמו למאסרים. מסופר על מדענית בשם נאדיה, שנאלצה להתגרש מבעלה האסיר נרז'ין, כדי שתוכל להמשיך בעבודתה המדעית. המחבר מתאר את האנטישמיות הקומוניסטית במסווה של מלחמה נגד הקוסמופוליטיות. האסירים מחויבים להשתתף באסיפות הארוכות והמשמימות כדי להתחנך מחדש. הספר מזכיר את הגנרל מאקאראגין שחי ברווחה של קפיטליסט, ושלח אלפים לכלא. בתו, קלארה, העובדת החופשייה במדור הראשון, מתפכחת מהאשליה הקומוניסטית, ונוכחת בגדולתם של המדענים האסורים בלא אשמה, והיא מתאהבת באסיר רוסקה. לאריסה, עובדת אחרת, מתאהבת בסולודקין, וסימוצ'קה מתאהבת בנרז'ין, שכאמור, אשתו נאלצה להתגרש ממנו.
אלכסנדר סולז'ניצין – "ארכיפלג גולאג" – זה הכינוי לרשת מחנות המאסר הפזורים בסיביר, אליהם נשלחו מאות אלפי אזרחים חפים מפשע, כמעין קורבן שמתחייב מ"הדיקקטורה של הפרולטריון". המחבר מתאר את חיי הבורגנים, מועדפי המשטר הקומוניסטי, והעוני המשווע בכפרים. משאיות נוסעות בכבישי רוסיה, עליהן כתוב: "לחם", "בשר", ולאמיתו של דבר הן נושאות אסירים אל הגולאג. הסופר מתאר את מקור האסון שפקד את רוסיה: סטלין, איש אכזר, סנילי, מעריץ ואוהב את עצמו בצורה חולנית, פוקד לשנות את ספרי ההיסטוריה, ממציא ספרות סוציאליסטית, אוסר ורוצח את מי שסבור כי היה מהלך שונה להיסטוריה מזה שהוא קבע. מסתבר שגורלה של אומה נתון בידיו של פסיכופת.
אלכסנדר סולז'ניצין – "אוגוסט 1914", רומן (מוטב לקרוא לו כרוניקה) שסולז'ניצין כתב בהשפעת טולסטוי – שכתב על מלחמות של רוסיה עם נפוליון מאה שנה לפניו, וסולז'ניצין, שמעריץ את טולסטוי (שהמשטר הסטליניסטי מבקש להעלים), כתב גם הוא על מלחמה גדולה שהתרחשה לפני שנולד. כמוהו, גם סולז'ניצין מתלבט בשאלה אם מצביאים יכולים לחרוץ גורלות היסטוריים. הסופר חושף את הכישלונות הרוסיים במלחמת העולם הראשונה, כשהבלגן חוגג, והגנרלים הרוסים הם בעלי חשיבה ברברית. לעומתם הוא מביע הערצה למכונת המלחמה הגרמנית. יש מספר קצינים רוסיים בעלי ידע ויכולת, כמו הפולקובניק (אלוף משנה) וורוטינצב, הגנרלים סמסונוב וווררוטינצב, שהממונים עליהם חוסמים את פיותיהם, ואף מגרשים אותם מישיבות המטה. במלחמה הזאת נזרעים זרעי הסוציאליזם שהביא אסון על רוסיה, וכן, מתווי דרך הסוציאליזם מדברים גבוהה גבוהה על העתיד הסוציאליסטי, אלא שהם עצמם מעולם לא עבדו. זה מזכיר ראש מפלגה סוציאליסטית בארץ, שלא עבד יום אחד בקיבוץ, שבו הוא גר, כי הוא עסוק בלחשוב איך להיטיב עם האדם העמל...
משה גרנות
אהוד: תודה. במאמר אחד העלית לי עולם שלם שהוא גם חלק מעולמי הספרותי. אבל שכחת את הרומאן הגדול מכולם, את "שדים" של דוסטוייבסקי. על גילויו אני חייב תודה לפנחס שדה.
כאשר שמאי גולן היה נספח התרבות של שגרירות ישראל במוסקבה, יחד עם אשתו ארנה, הוא הזמין אותי לסדרת פגישות שכללו גם צעירים יהודים שרובם עמדו לעלות לארץ. לקראת הנסיעה ערכתי חזרה על הקלאסיקה הרוסית המתורגמת שעל ברכיה גם אני גדלתי. למרבה הפתעתי מרבית הספרים שהזכרתי בפגישותיי לא היו ידועים לצעירים שגדלו ברוסיה בלשון הרוסית.