* רוח 8 באוקטובר – על איזה בסיס ערכי תתקיים האחדות הלאומית? הרי ערכינו שונים. אחדות לאומית היא ערך שעומד בפני עצמו. כמו שהשלום הוא ערך. כפי שהשלום אינו בכל מחיר, כך גם אחדות אינה בכל מחיר. לא אוותר על ערכיי למען האחדות, אך גם לא אכפה למענה את ערכיי על אחרים. בדיאלוג בין בני פלוגתא ניתן להגיע להסכמות שתיצורנה אחדות. התנאי לכך הוא רצון כן להגיע לאחדות, מתוך הבנת הערך והכורח באחדות. ברור שהקיצונים אינם יכולים להיות חלק מהסכמות לאומיות, ולכן המטרה הראויה בעיניי היא גיבוש מיינסטרים ציוני ממלכתי רחב, שיהיה הבייס הישראלי הגדול, שרוב גדול של הציבור יהיה בו, ולהשאיר את הקיצונים בקצוות, עם אפשרות לאתגר את המיינסטרים, אך לא להכריע אותו.
זו המציאות שאליה ראוי לחתור, שתחליף את המציאות הרת האסון הנוכחית, של שני מחנות ניצים, כשכל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבו, ובין המחנות מתנהלת מלחמה עד סף קרע. אחרי 7 באוקטובר, רוח 8 באוקטובר היתה רוח של אחדות לאומית. למרבה הצער, מחנה 6 באוקטובר, על שני דפנותיו, לא ויתר והמשיך בכל מאודו להפעיל את הכוחות הצנטריפוגליים להעמקת השנאה והקרע, שמהם הוא נבנה. אנשים קטנים נהנים להתבוסס בקיא של ה-6 באוקטובר ורוצים להטביע בו את כולנו. אני מאמין שרוח 8 באוקטובר תגבר.
 
* רוח 6 באוקטובר – תמצית רוח ה-6 באוקטובר היא כוחנות כלפי פנים, כלפי יריבים, לעומת חולשה כלפי חוץ, כלפי אויבים. הממשלה הכוחנית חשבה שהעובדה שהיא מונה 64 ח"כים נותנת לה את הזכות לנהוג ככל העולה על רוחה, להתעלם מחצי העם, לשנות לחלוטין את כללי המשחק, לנסות להשתלט על הרשות השופטת והכל בשל הטענה של "רצון העם", שכביכול נתן לה מנדט בלתי מוגבל. גם כאשר כבר היה ברור וידוע שהמהפכה המשטרית מפרקת את החברה, פוגעת בכלכלה, פוגעת בביטחון – הם המשיכו בכוחניות עם הראש בקיר, בלמו כל פשרה, בזו וזלזלו בכל מי שהתנגד למהלכים הקיצוניים. הכוחנות הזאת יצרה חולשה שהאויב הריח. אבל מעבר לכך, אותה ממשלה המשיכה בדרך הביטחונית שנתניהו התווה בעשור וחצי של שלטונו – התמכרות לשקט וקניית שקט בכל מחיר. אולי הדוגמה הקיצונית ביותר, היא ההשלמה עם פלישה של כוח חיזבאללה לתוך שטחה של ישראל והקמת מאחז בשטחה הריבוני של ישראל, שלא סולק במשך יותר מחצי שנה, מפחד מפני התגובה. זה היה נוח לכל חלקי הקואליציה, גם לימין הקיצוני ביותר. הם האמינו שנפלה בידיהם הזדמנות פז להשתלט על הרשות השופטת ולנהל מלחמת חורמה במה שהם מכנים "האליטות", ולהרוס כל חלקה של ממלכתיות, ולשם כך יש צורך בשקט ביטחוני, שאותו צריך לקנות בכל מחיר.
הכוחניות כלפי פנים החלישה את החברה והקרינה את החולשה כלפי חוץ, וכאשר החולשה הזאת הייתה במקביל לחולשה המובנית כלפי חוץ, שנבעה מההתמכרות לשקט, הייתה זו ממש הזמנה לאויב לממש את זממו. אך האחריות היא בפירוש לא בצד אחד של המתרס. המאבק הצודק נגד המהפכה המשטרית, הפך למאבק בלתי לגיטימי בדרך הכוחנית שלו, שגרם לנזק לא פחות חמור מהמהפכה עצמה. השנאה, הזעם הקדוש, ההקצנה, חוסר הנכונות לכל הקשבה ולכל פשרה והצגת כל שינוי קל כגזירת שמד שבה גם שרוך של נעל הוא "ייהרג ובל יעבור"; הדיבור הנורא על "הם לא אחים שלנו," חתימת אלפים על החזון הנורא של היפרדות לשתי מדינות, הקריאה להוציא כספים מהארץ והאיום בסרבנות המונית, כמו גם הפגנות אלימות עם חסימות צירים מרכזיים וכד', הפיכת מאבק צודק נגד המהפכה המשפטית למלחמת זהויות שהשפל שלה היה פשעי השנאה הדוסופוביים ביום הכיפורים בת"א – כל אלה ביטאו תוקפנות, דורסנות וכוחנות בלתי נסבלים כלפי פנים, תוך פגיעה מודעת בכוחנו החיצוני (הגאווה על כך שנפגעה הכשירות המבצעית של צה"ל, למשל). ואותה אופוזיציה לא אתגרה כהוא זה את תפיסת הביטחון של התמכרות לשקט. להיפך, הם תמכו בה בהתלהבות. אילו הממשלה היתה מאמצת קו הפוך ויוצאת למתקפת-נגד מקדימה למיטוט חמאס (זה לא היה קורה כי נתניהו, במבנה אישיותו, אינו מסוגל לאמץ מדיניות כזו), מתנגדי הממשלה היו מאשימים את ראש הממשלה שהוא יוצא למלחמת ברירה מיותרת כדי להינצל מהמשפט ואולי אף קוראים לסרב לצאת למלחמה.
כן, שני הצדדים שנלחמו זה בזה בטירוף, החלישו אותנו כך שהיינו כרכיכה כלפי חוץ. וכך המטנו על עצמנו את ה-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר למדנו בדרך הקשה ביותר שאם נרצה או לא נרצה, אנחנו אחים, והאוייב, שחלומו האחד והיחיד הוא השמדתנו, אינו מבחין בין מתיישבים באלון מורה למתנחלים בניר עוז, בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדי ההפיכה המשטרית. ניתן היה לצפות שההכרח שנכפה עלינו ושהוכיח לנו את ברית הגורל בינינו, ימונף לעיצובה של ברית ייעוד מחודשת בינינו. למרבה הצער, הכוחות הצנטריפוגליים של ה-6 באוקטובר, בשני דפנות המחנה הזה, ממשיכים בכל העוצמה לקרוע את המדינה לגזרים, כי הם נבנים מהקרע הזה. הם שבים לכוחנות ההרסנית כלפי פנים, שכל כך מחלישה אותנו כלפי חוץ. השאלה היא אם הרוב הדומם של הישראלים השפויים, יתנו למחנה ה-6 באוקטובר להרוס את המדינה, או יתארגן להפיח במדינת ישראל את רוח ה-8 באוקטובר, היום שבו העם התאחד והראה את כוחות הטוב הגלומים בו.
 
* על סטרואידים – בתגובה לדברים שכתבתי על כך שאם יוצא צו מעצר נגד נתניהו זהו צו נגד מדינת ישראל וכולנו צריכים להתאחד נגדו, נכתבו אמירות מזעזעות, של שמחה לאיד ותקווה למעצרו של נתניהו. לאלו תהומות של שנאה וניכור הידרדרו אותם עלובי נפש. זה 6 באוקטובר על סטרואידים. עצם האיום בצווי מעצר מעביר מסר שדמם של היהודים מותר ואין למדינת ישראל זכות להגנה עצמית. כך שהעימות בנושא הזה אינו בין תומכי נתניהו למתנגדיו, אלא בין חמאס לישראל, בין טבח 7 באוקטובר לבין ההגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. יעשה כל אחד את בחירתו.
 
* איום על מחנה 6 באוקטובר – באתר הימנני "מידה" התפרסם פשקוויל נאצה נגד תנועת הרבעון הרביעי, ובכלל נגד הגורמים החותרים להסכמה רחבה ולאחדות לאומית. כדי שתבינו במה המדובר – במקום אחר אותה כותבת כינתה את משפחות החטופים "ילדי טנטרום". ואני דווקא שמחתי על הפשקוויל, כי אם הקיצונים רואים בארגוני-הביחד איום, זה סימן טוב, שאנו בדרך הנכונה.
 
* מי ימנה את המפקדים – יש צדק רב בביקורתו של סמוטריץ' על כך שהרמטכ"ל ממנה קצינים לתפקידים בכירים במטכ"ל. הלוי הוא מפקד הצבא, הנושא באחריות הצבאית העליונה למחדל ההפתעה במתקפת 7 באוקטובר, למחדל המבצעי שבו צה"ל לא התעשת בזמן ולא הגיע להגן על היישובים המותקפים ועל ניהול המלחמה, שבה אחרי כמעט 7 חודשים לא הצלחנו למוטט את חמאס, לשחרר את החטופים ולפתור את בעיית חיזבאללה, כאשר יישובינו מפונים כבר למעלה מחצי שנה. איך ייתכן שהוא ימנה את המטכ"ל הבא? אכן, בעייה חמורה.
מצד שני, התפקידים הללו מחייבים איוש מידי. צה"ל אינו יכול להרשות לעצמו לא למלא את החורים הללו, בוודאי בשעת מלחמה. מי ימנה אותם אם לא הרמטכ"ל? הדרך היחידה למנוע מהרמטכ"ל של המחדל למנות אותם, הוא למנות רמטכ"ל חדש תחתיו. אבל מי ימנה את הרמטכ"ל? על פי החוק, את הרמטכ"ל ממנה הממשלה. אבל הממשלה היא הנושאת בעיקר האחריות למחדל. ראש הממשלה בעשור וחצי האחרון הוא האיש שהוביל את תפיסת הביטחון שקרסה ב-7 באוקטובר. והממשלה היא האחראית מיניסטריאלית לאסון. איך זה יתכן שממשלת המחדל וראש ממשלת המחדל ימנו את הרמטכ"ל החדש? ברור שזה חמור יותר ממינוי מפקדים פחות בכירים בידי הרמטכ"ל.
אז מה עושים? יש להחליט על בחירות חדשות בהקדם, בין חגי תשרי לסוף 2024. אני כותב זאת מתוך תקווה שאכן נחזור למלחמה העצימה למיטוט חמאס ושחרור החטופים ולהגנה על יישובי הצפון. אם לא מחדשים אותה, אפשר להקדים את הבחירות אף מוקדם יותר. אם מר מחדל לא התפטר, כפי שהיה נוהג במקומו כל אדם נורמטיבי, לפחות חובה עליו לחזור לעם ולבקש מנדט מחודש. הממשלה שתיבחר אחרי הבחירות, שקרוב לוודאי שנתניהו לא יעמוד בראשה, ואני מקווה מאוד מאוד שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית רחבה, תמנה את הרמטכ"ל החדש. עד אז, יש להקפיא מצב בצה"ל. לתפקידים שהתפנו, ואין ברירה אלא לאייש אותם, יש למנות מחליפים. אך יש לחתור לכך שההתפטרויות תיעצרנה. שכולם יישארו בתפקידם. וגם כל אלה שאמורים לסיים את תפקידם, יאריכו את התפקיד בעוד חודשים אחדים, כדי שמינוי המחליפים ייעשה תחת כהונת הממשלה החדשה. 
 
* העובדות מפריכות את הקמפיין הבכייני – שלושה מבין חמשת האלופים החדשים שמונו הם דתיים. בעבר הלא רחוק, מציאות כזו היתה דמיונית. מה נשתנה? כדי להבין זאת, יש להכיר את שכבת התא"לים, מפקדי האוגדות ומקביליהם, ולראות שאחוז הדתיים בהם גבוה מאוד, ובאופן טבעי, מהם יוצאים האלופים, ורבים מהם דתיים והם משקפים את המטכ"ל הבא. גם ההרכב הנוכחי של דרג התא"לים שונה מאוד מזה שהיה בעבר הלא רחוק, אך מי שראה אז את שכבת המח"טים יכול היה להבין שזה מה שצפוי.
כששירתי בצבא, מעט מאוד דתיים נשארו לשירות ממושך בקבע. רוב הקצינים הדתיים פרשו אחרי שנה או שנתיים בקבע, לכל המאוחר אחרי תפקיד מ"פ. מה שגרם לשינוי, אינו שינוי בצה"ל אלא בחברה הדתית לאומית, שעודדה את בניה ללכת לקריירה צבאית. על כך היא ראויה לכל שבח, ויש לקוות שכך יהיה גם בקרב החלקים האחרים באוכלוסייה. עובדה זו מפריכה את הקמפיין הבכייני על כך שלא מקדמים את הדתיים. זה פשוט קמפיין שקרי. העובדות בשטח מפריכות אותו.
 
* על אחריות וחוקי הפיזיקה – אחריות אינה חומר ולכן חוקי הפיזיקה אינם חלים עליה. כפי שאהבה אינה חומר. אני אוהב במאה אחוז כל אחד מילדיי, ולא צריך לחלק ביניהם את האהבה. כשמנהל מאציל סמכויות, אין זה מסיר כהוא זה מאחריותו המוחלטת. לכן, העובדה שיש אחראים נוספים אינה גורעת ממאה אחוזי האחריות של נתניהו למחדל 7 באוקטובר, בהיותו המנהיג העליון. והרמטכ"ל אחראי במאה אחוז לכשלי צה"ל. וראש אמ"ן אחראי במאה אחוז לכשלי אמ"ן. וכן הלאה. אך בראש ובראשונה – אחריותו של נתניהו היא מוחלטת. אני יוצא נגד שתי תופעות בשיח הציבורי בחצי השנה האחרונה. נגד הניסיון למזער את אחריותו המוחלטת של נתניהו ונגד הקפיצה האוטומטית כלפי כל ביקורת על אחרים, כאילו היא כפירה בעיקר ומנקה את נתניהו מאחריותו. מותר לדבר על קונספציית אוסלו, על קונספציית ההתנתקות, על ביטול חומת מגן בעזה ועוד, כעל חלק מן הגורמים לאסון, בלי להיות חשודים כמי שרוצים לגונן על נתניהו.
 
* מה יפקח את עיניהם של סרבני ההתפכחות – אין לפלשתינאים חזון קונסטרוקטיבי כלשהו. אילו היה להם, כבר מזמן היתה להם מדינה ריבונית. החזון שלהם הוא אחד – שאנחנו לא נהיה כאן. איך כתב המשורר הלאומי שלהם, דרוויש? גם את הקברים שלנו ניקח איתנו. והכל מותר כדי לממש את החזון הזה, כפי שנוכחנו לפני פחות מ-7 חודשים. אין שום דרך, לפחות במאה השנים הבאות, לגשר בין החזון הציוני לחזון הפלשתינאי. רק אחד משניהם יוכל להתממש.
סרבני ההתפכחות, שאפילו אחרי 7 באוקטובר מסרבים לפקוח את עיניהם, יתפכחו כנראה רק אחרי 7 באוקטובר בריבוע מהמדינה הפלשתינאית בפאתי ת"א. אם כך, עדיף שלא יתפכחו. אם אנו עם חפץ חיים, לא תקום מדינה כזו, שכל ייעודה יהיה אותו 7 באוקטובר רבתי.
 
* בכיה לדורות – מבצע "חומת מגן" (2002) הוא ההצלחה הגדולה ביותר במלחמה בטרור בתולדות ישראל. לאחר 1,500 נרצחים ישראליים בעקבות אוסלו, בהובלת ערפאת, הפרטנר ל"שלום של אמיצים"; כאשר ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס ולהיכנס למסעדה, וכאשר כל ה"מומחים" הסבירו שאין דרך להילחם בטרור המתאבדים כי אין מה לעשות נגד מחבל שנחוש להתאבד, מדינת ישראל התעשתה, צה"ל יצא למלחמה בכל העוצמה, בכל הקטלניות, בלי היסוסים ובלי דשדוש, שברה את תשתיות הטרור והחזירה את חופש הפעולה הביטחוני לצה"ל. מאז "חומת מגן" נחסכו בזכות המבצע חייהם של עשרות אלפי ישראלים, "קורבנות השלום".
מבצע "חומת מגן" הוא גם החמצה רבתי, שאת פירותיה הבאושים אנו אוכלים עד היום. ההחמצה היא ביטול המבצע בעזה. גויסתי בצו שמונה למבצע בעזה. שעות ספורות לפני שהחל, שרון קיבל רגליים קרות וביטל אותו. המבצע המתוכנן נועד להתחיל בעת ובעונה אחת בכמה גזרות. החטיבה שלי היתה אמורה לכבוש בשעות הראשונות את ציר פילדלפי, בניגוד למהלך התמוה במלחמה הנוכחית, שבו השארנו את ציר ההברחות בידי האויב עד היום. ביטול המבצע היה בכייה לדורות. לו בוצע, תשתיות הטרור היו מושמדות וצה"ל והשב"כ היו נהנים מחופש פעולה ברצועה לאורך כל השנים הללו. או אז, לא היתה נורית רקטה אחת מעזה. לא היתה נחפרת מנהרה אחת. וכמובן שלא היה מתבצע טבח שבעה באוקטובר. איזה ליקוי מאורות!
 
* טעיתי – ב-1993 נערך בלבנון מבצע "דין וחשבון", שבו מתקפות קשות של חיל האוויר הביאו לגל של בריחה המונית של תושבים בלבנון צפונה. המטרה היתה שאותם פליטים יהיו מנוף לחץ על חיזבאללה להפסקת הטרור. המבצע הסתיים ב"הבנות" עם חיזבאללה, שכמובן הופרו מיד והמצב חזר לקדמותו. כישלון המבצע הביא אותי למסקנה חריגה, באותה תקופה. מיצינו את רצועת הביטחון. אין לנו עוד מה לחפש בלבנון. האוייב הפלשתינאי שבעטיו נכנסנו ללבנון כבר לא קיים שם. הסכסוך שלנו עם גורמים לבנונים יסתיים אם הם יאבדו את עילת מאבקם – השהייה שלנו בארצם. פרסמתי אז שורה של מאמרים שקראתי בהם לנסיגה חד-צדדית מלבנון.
הדעה הזאת היתה מנוגדת לקונצנזוס הלאומי בדבר חשיבות רצועת הביטחון. תנועת ארבע אימהות עוד לא קמה. יוסי ביילין, הראשון במערכת הפוליטית שהטיף לכך, עוד לא אימץ את הגישה הזאת. זה היה קול יחיד. דווקא אני, בעל דעות מדיניות-ביטחוניות ניציות מובהקות, ביטאתי בנושא הזה עמדה יונית מובהקת. לעמדתי זו היה מרכיב נוסף. התחלתי לחוש אז בזיקה הנוצרת בשיח הפוליטי בין סוגיית הגולן לסוגיית לבנון. החלה להישמע אז הטענה, שכל עוד אין שלום עם סוריה, לא יהיה שקט בלבנון. אם ניסוג מהגולן ויהיה שלום עם סוריה, סוריה לא תתמוך בחיזבאללה ולא יהיה עוד סכסוך עם לבנון, וחיילי צה"ל לא ייהרגו בלבנון. ואכן, בשנים הבאות הלינקג' הזה היה חזק מאוד, בעיקר בתקופת ברק, שהבטיח נסיגה מלבנון תוך שנה "ב-הס-כם", כפי שנהג לומר, וברור היה שהכוונה להסכם עם סוריה, והיה ידוע מה מחירו. בתקופת ברק כבר היתה תמיכה ציבורית רחבה בנסיגה מלבנון, והוא הפך את לבנון למנוף לשכנוע העם לתמוך גם בנסיגה מהגולן. סברתי שחובה לנתק באחת את הקשר הגורדי הזה, והדרך לכך היא התנתקות חד-צדדית מלבנון. רק אחרי התמוטטות המו"מ עם סוריה, ברק החליט על נסיגה חד צדדית, שבוצעה כעבור חודשיים. מאז 1993 תמכתי בעקביות בנסיגה חד-צדדית מלבנון ודבקתי בעמדה הזו עד הנסיגה עצמה. הייתה לי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה ועל הפקרת צד"ל, אך תמכתי בעצם הנסיגה ושמחתי עליה.
כמובן שמיד לאחר הנסיגה נוכחתי בטעותי, באמונה שהנסיגה תוציא את העוקץ מהסכסוך עם גורמים לבנונים, כי לא תהיה להם עוד עילה לסכסוך. חיזבאללה המציא את פיקציית "חוות שבעא" כעילה להמשך הסכסוך. הנסיגה לא הביאה לשקט בגבול, שהמשיך לדמם עד מלחמת לבנון השנייה, ורק לאחריה נוצר שקט ממושך, שנוצל להתעצמות רבתי של חיזבאללה. למרות שהנסיגה לא הפסיקה את הסכסוך עם חיזבאללה, עדיין האמנתי שלא היה לנו מה לחפש בלבנון ונכון יותר להגן על ישראל מתוך גבולותיה, בלי מחיר הדמים של השהייה בלבנון.
טלטלת ה-7 באוקטובר, מחייבת כל אחד מאתנו לבחון את דרכו ואת עמדותיו. הגעתי למסקנה שטעיתי בתמיכתי בנסיגה מלבנון. כאשר למעלה מחצי שנה עשרות אלפי אזרחי ישראל שחיים לאורך גבול לבנון פונו מבתיהם והיו לפליטים במולדתם וכלל לא בטוח שיוכלו לחזור אפילו לתחילת שנת הלימודים הבאה; כאשר כל יישובי הגבול התרוקנו, כי במקום להגן על היישובים, המדינה החליטה שעדיף לפנות אותם, וישראל הקימה רצועת ביטחון בצד הישראלי של הגבול, ברור שמשהו כאן לא עובד. חרפת הפינוי הביאה אותי לשנות בדיעבד את דעתי.
כנראה שאין מנוס מרצועת ביטחון בינינו לבין לבנון. השאלה היא האם היה תהיה בצד הישראלי, במקום היישובים, או בצד הלבנוני. התשובה ברורה – מטרתנו להעביר את המלחמה לשטח האוייב ובוודאי לא לאפשר לו ליצור טיהור אתני בצד הישראלי של הגבול. רצועת ביטחון בדרום לבנון עם פרוקסי מקומי – צד"ל, היתה אסטרטגיה נכונה, וכמובן שתמיד יש מה לתקן ומה לשפר בדרך הפעלתה. אילו הייתה לנו רצועת ביטחון, חרפת הפינוי לא היתה עולה על הדעת.
אני מודה שטעיתי בדרך שבה האמנתי בשלושים ואחת השנים האחרונות, בסוגיה הלבנונית.
 
* טראמפ לא סולח לנתניהו – הנשיא לשעבר ואולי לעתיד של ארה"ב, דונאלד טראמפ, טוען שעל נתניהו להתפטר בשל אחריותו לטבח ב-7 באוקטובר. לכאורה, מה הרבותא בכך? כל אדם נורמטיבי מבין את המובן מאליו. אלא שטראמפ אינו אדם נורמטיבי. להיפך, אפשר לומר עליו שהוא נתניהו על סטרואידים. האם הוא אי פעם לקח אחריות על מחדל כלשהו, על שגיאה כלשהי, או בדיוק כמו נתניהו הוא מצא תמיד שעירים לעזאזל על כל כישלונותיו? לא בשל טבח 7 באוקטובר טראמפ סולד מנתניהו, אלא כיוון שנתניהו עשה את המובן מאליו והתקשר לברך את ביידן על ניצחונו בבחירות. אגב, הוא עשה זאת באיחור רב והיה האחרון מבין מנהיגי המדינות הדמוקרטיות לעשות זאת, כי לא רצה להכעיס את טראמפ הפסיכופט, שבדה קונספירציה מטורללת על "גניבת הבחירות". טראמפ אינו סולח לנתניהו על כך. מבחינתו, החלטותיו הפרו-ישראליות כנשיא היו מתנה אישית שלו לנתניהו וכשנתניהו בירך את ביידן הוא כפוי טובה.
אם טראמפ ייבחר לנשיאות, הוא עלול לנקום בנתניהו ובישראל ולנהל מדיניות אנטי ישראלית קיצונית. טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל מכל הנשיאים, אך אין לו כל סנטימנט לישראל והוא עלול להתהפך ב-180 מעלות. מצד שני, הוא גם יכול לשוב ולהיות פרו-ישראלי, משיקולים אלה או אחרים, שלבטח לא יהיו ענייניים. הוא אדם בלתי צפוי.
 
* שותפה לערכים הדמוקרטיים – עיתונאי ישראלי שכתב מאמרי ביקורת נגד הממשלה והעומד בראשה, זומן לפגישה בקונסוליה ישראלית במדינה כלשהי, ומאז נעלמו עקבותיו. לאחר זמן נחשף, שהעיתונאי נרצח וגופתו בותרה. עוד התברר, שמחסליו הם סוכני שב"כ שנשלחו למשימה באופן אישי בידי ראש הממשלה. איך תגיב ארה"ב על אירוע כזה? מה יהיה יחסה לממשלת ישראל? כיצד תתייחס לראש ממשלת ישראל? אירוע כזה, כמובן לא קרה. הוא גם לא יקרה. אין סיכוי שאי פעם יקרה בישראל אירוע כזה. אבל האירוע הזה קרה. העיתונאי אינו ישראלי אלא סעודי – ג'מאל ח'אקשוקג'י, שביקר את דרכו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. בן סלמאן הורה לרצוח אותו. פרשן "ניו-יורק טיימס" תומאס פרידמן כתב השבוע שסעודיה עתידה להחליף את ישראל כבעלת הברית האזורית של ארה"ב, בשל אכזבתו של הנשיא ביידן ממדיניות ישראל. כנראה שארה"ב רואה בסעודיה שותפה לערכים הדמוקרטיים וככזו, בעלת ברית טבעית.
 
* התוקפן על פי "ניו-יורק טיימס" – הטבח ב-7 באוקטובר הצית את דמיונם של האנטישמים בכל העולם, שילהב אותם והוביל לגל האנטישמיות הנורא ביותר מאז השואה. הגל האנטישמי מתמקד בעיקר בקמפוסים של האוניברסיטאות במערב והבולטת שבהן היא קולומביה. באיחור ניכר, החלה התארגנות של סטודנטים יהודים להגנה עצמית. "ניו יורק טיימס" פרסם "תחקיר" שבו הציג את היהודים כצד התוקפן... מה הפלא? הרי על פי אותו עיתון, ישראל, שמעזה להגן על חיי אזרחיה אחרי הטבח הנורא, היא התוקפן.
 
* לא פוליטיקלי-קורקט – כיוון שזה לא פוליטיקלי-קורקט, והרי אני ידוע כמי שכובל את עצמו בכבלי הפוליטיקלי-קורקט, איני כותב שהחדשות הרעות, הן שפינוי הפורעים האנטישמיים, שהתבצרו באוניברסיטת קולומביה, הסתיים ללא הרוגים.
 
* ניהול סיכונים – איפה מסוכן יותר - ברפיח או במאלמו?
 
* יס-מן של ראש הכנופייה – כאשר נודע על החלטתו של ראש הכנופייה למנות את ניצב פלד לתפקיד המפכ"ל, כתבתי שאיני מכיר את פלד, את כישוריו ואת התאמתו ולא את הרזומה המקצועי שלו, אבל מעצם העובדה שראש הכנופייה בחר בו, הוא בעיניי קודם כל חשוד, כי איני חושד בראש הכנופייה שיבחר לתפקיד אדם שהמחויבות שלו היא לחוק, שאותו הוא מחויב לאכוף. הרי החוק הוא האויב של ראש הכנופייה, שכל חייו עבר עליו והתעמת אתו, והנה היום הוא בעמדה שבה הוא מנסה להפוך את משטרת ישראל מארגון המחויב לחוק למיליציה כהניסטית המחויבת אליו – אז את מי הוא יבחר? את מי שיראה כצייתן שיקל עליו בהרס המשטרה. לצערי, מסתבר שצדקתי. ב"הארץ" התפרסמו תמלילי האזנות סתר של שיחות בין פלד לראש מועצת מטה יהודה לשעבר, העבריין המושחת משה דדון, שישב בכלא כמעט ארבע שנים, אחרי שיצא בזול בעסקת טיעון. פלד ביקש מדדון שיכשיר בעבורו עבירת בנייה בביתו ובתמורה הבטיח לו שיכופף מפקד במשטרה כדי למלא בקשה של ראש המועצה. כך, אדם שאינו ראוי להיות שוטר מקוף, עומד לכהן כמפכ"ל המשטרה. הוא ייבחר בזכות חנופה לראש הכנופייה וההבנה של ראש הכנופייה שמדובר באדם חסר ערכים, שיהיה יס-מן שלו, ויאפשר לו לבצע את זממו במשטרה.
אני בוטח בנשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, שנבחר השבוע לראש הוועדה למינוי בכירים, ובחברי הוועדה, שהם יפסלו את המועמדות. מה הפלא שהיריב לווינים והרוטמנים רוצים לבטל את הוועדה הזאת? ובמקרה התיאורטי שהמועמדות לא תיפסל – בג"ץ יפסול אותה בשל חוסר סבירות קיצוני – מה הפלא שהיריב לווינים והרוטמנים ניסו לבטל את עילת הסבירות? אבל בלי קשר לזהות זו או אחרת של המפכ"ל – כל יום שבו ראש הכנופייה מכהן בתפקיד השר ל"ביטחון" לאומני, הוא יום של הרס מדינת החוק וחורבן משטרת  ישראל.  
 
* לא החג שלי – ערכי הצדק, השוויון, החירות, העבודה והשלום, שבבסיס האחד במאי והדגל האדום, הם ערכי-האנוש הנעלים ביותר. אבל האחד במאי אינו החג שלי והדגל האדום אינו הדגל שלי, כי בשמם נעשו פשעים איומים ונוראים נגד האנושות ונגד עמנו; שועבדו עמים, נטבחו מיליונים רבים. את הביטוי לערכים הנעלים הללו אני מציין בחגי ישראל.
 
* זו לא השואה – כאשר שגריר ישראל באו"ם הופיע בדיון לאחר הטבח כשעל דש בגדו תלאי צהוב, חשתי עלבון. ארדן הוא נציגה של מדינה יהודית ריבונית במולדתו של העם היהודי, שיש לה צבא חזק, ולא נציג של יהודים החיים בגולה ללא יכולת להגן על עצמם, כמו היהודים בשואה.
אירועי 7 באוקטובר עוררו אצל כולנו אסוציאציות שואתיות. לשמוע על אנשים שהסתתרו יממה ומעלה בממ"ד ודאגו שהילד לא יבכה כדי שלא יזהו אותם, על ילדים שהסתתרו בארון לאחר שהוריהם נרצחו – אין יהודי שסיפור כזה לא יפרוט על נימים של זכר השואה הטבועים בו. ואף על פי כן, 7 באוקטובר לא היה השואה. גם כשצה"ל נעלם, וזה המחדל והכישלון הנורא בתולדות המדינה, בסופו של דבר צה"ל הגיע ובלם את המתקפה ויצא למחרת למלחמת מגן.
עם כל הזעזוע למשמע הסיפורים על האימה בממ"דים, אין להשוות אימה של עשרים שעות לאימה של עשרים חודשים. 7 באוקטובר לא היה השואה, אבל מבצעי הטבח הם נאצים. נאצים שאינם דוברים גרמנית אלא ערבית, אבל נאצים, שהאידיאולוגיה שלהם היא השמדת היהודים והיא בעבורם צו מעשי עליון. למדנו שיש נאצים שמדברים ערבית, יש נאצים שמדברים פרסית ואנו נוכחים בימים אלה שיש גם נאצים שדוברים אנגלית.
 
* לחגוג שבעתיים – הטרנד של "השנה לא חוגגים את יום העצמאות" מעורר בי סלידה וחלחלה. דווקא השנה, יותר מבכל שנה, עלינו לחגוג ביתר שאת את עצמאותנו. מנין הרעיון המעוות של סיפוק ניצחון רוחני ותרבותי למבצעי הטבח, לרוצחים ולאנסים ולחוטפים הארורים, באמצעות ויתור על חגיגות יום העצמאות? ה-7 באוקטובר היה הכישלון החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל והציונות. המדינה כשלה בחובתה העליונה להגן על אזרחיה. החזון הציוני של ישראל כמקום הבטוח ביותר ליהודים, כשל כישלון חרוץ ביום המר והנמהר הזה. אבל דווקא החור השחור של ה-7 באוקטובר הוא ההוכחה מה המשמעות של היעדרה של המדינה, ומכאן – מה המשמעות של קיומה. מדינת ישראל ריבונית וחזקה היא המחסום בפני השמדת העם היהודי – חלומם של אויבינו. אך מדינת ישראל אינה רק מקלט בטוח והגנה על חיי היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות של גאולת ישראל ומימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית; הזכות הטבעית למדינת לאום ריבונית במולדתנו והזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. קוממיות העם היהודי אחרי ההיסטוריה הקשה שלו – החזרה לארץ האבות, חידוש השפה העברית והקמת מדינה ריבונית, היא אחד מפלאי ההיסטוריה האנושית. והגם שיש לנו הרבה מה לשפר ומה לתקן, יש לנו המון במה להתגאות. השנה, יותר מתמיד, עלינו לחגוג את יום העצמאות. החגיגה מהולה בעצב השנה יותר מתמיד, אך תמיד אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בסמוך ליום העצמאות, וזוכרים את מחיר הדמים הכבד שאנו משלמים על קיומנו ועל עצמאותנו. השנה, האבל ביום הזיכרון, גדול מבכל שנה. ודווקא בשל כך, חשוב כל כך שחגיגות יום העצמאות תהינה מרוממות נפש יותר מתמיד.
 
* דורסת – טקס המשואות הוא מסמלי הממלכתיות של ישראל ומרכז יום העצמאות. באופן מסורתי, הטקס מזוהה עם הכנסת, המייצגת את הריבון, והדמות המרכזית בו הוא יו"ר הכנסת. מאז שמירי רגב השתלטה על הטקס, היא מתנקשת בסמליו הממלכתיים והופכת אותו להצגת ראווה של המנהיג העליון ו"הגיברת" הראשונה, במופע דוחה של פולחן אישיות א-לה צפון קוריאה. לשם כך, היא עושה הכןל כדי לגמד את חלקה של הכנסת ובעיקר את חלקו של יו"ר הכנסת. התעמולה הדמגוגית של המהפכה המשטרית, ניסתה להציגה כהגנה על ריבונות הכנסת מפני בית המשפט, אך זהו שקר. שלטון הביביזם הפך את הכנסת לאסקופה נדרסת של הממשלה והמהפכה המשטרית ניסתה לעשות זאת גם לרשות השופטת, ובעצם לרכז את שלוש רשויות השלטון תחת מרותו של המנהיג העליון. אילו הם היו חכמים יותר, הם היו מנסים, לצד הפגיעה המהותית ברשויות האחרות, לשמור על מראית עין של כבוד להן. זה היה מקל על המהפכה. אבל היצר שלהם חזק יותר. הם חייבים להפגין את השליטה ולהשפיל את הרשויות האחרות.
אמיר אוחנה הוא, לאורך שנים, מהבולטים במחנה הביביזם האנטי ממלכתי, ואנו זוכרים את תפקידו ההרסני כסוס טרויאני במשרדי המשפטים וביטחון הפנים (אם כי בהשוואה לשרים הנוכחיים בשני המשרדים הללו, אני כמעט מתגעגע אליו). והנה, בהיותו יו"ר הכנסת הוא נפגע מהמגמה שהוא חלק ממנה. והוא משתולל מזעם. לכאורה בשל כבוד הכנסת, למעשה בשל הפגיעה בכבודו. אלמלא זה היה עצוב כל כך, הייתי שמח לאידו. אבל הוא צודק בהתנגדותו למהלך הדורסני של רגב. 
 
* הרסיטל של תמר – ביום רביעי הבא, תיגש תמר שלנו לרסיטל, המקנה לה חמש יחידות בגרות מעשית במוזיקה, במגמת פיתוח קול. לקראת הרסיטל, תמר ערכה ביום רביעי מופע בפאב הקיבוץ – "לצ'ה", שבו שרה את שירי הרסיטל. תמר הקדישה את הרסיטל לזכרה של ענבר גל, בת אורטל ומוסיקאית מחוננת, שהיתה המדריכה של תמר במשך ארבע שנים, שנפטרה בדמי ימיה מסרטן, ושרה לכבודה שיר נוסף – "צל עץ תמר". חברי אורטל ונוער אורטל באו בהמוניהם, מילאו את הפאב עד אפס מקום והרעיפו פרגון ואהבה לתמר. ליוו את תמר הפסנתרן רביב לייבזירר וזמרת הליווי יעל ספראיר.
תמרי המוכשרת שלנו, העניקה לאורטל ערב תרבותי נפלא.
 
* ביד הלשון:  אודים – אודים הוא מושב בשרון, מדרום לנתניה, במועצה האזורית חוף השרון. המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. המושב עלה לקרקע באוגוסט 1948, שלושה חודשים בלבד לאחר קום המדינה. החלוצים שייסדו אותו היו שורדי השואה.
שמו של היישוב, לקוח מפסוק ג' בפרק ב' בספר זכריה: "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ." מייסדי היישוב, ניצולי השואה, ראו עצמם – אודים מוצלים מן האש.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com