סאגה ארצישראלית
בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014
Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014
 
"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד
יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."
תהילים ק"ד, פסוק ל"ב
 
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד
 
פרק שלישי
חַסַן בתוּחֶעס שלה
כל ימיה ראתה אפרת בבית הקאדי ובחצרו המוקפת חומה, שמעליה בלטה רק צמרת הערמון – חלק מהעולם הזר והמיסתורי, שראשיתו בנפוליאון בונאפרטה ובעיר הרחוקה פריז, והמשכו בהרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני בקושטא עיר-הבירה. שם, בטופקאפי סאריי, נלחשים סודות מבעד לצעיפים מבושמים. שם צוואר צח וענוג של יפהפיה סוררת נכרת בפקודת הסולטאן במכת-חרב חשאית, בדקירה בסכין או במכשיר הנורא הקרוי גיליוטין.
אפרת האמינה כי נפוליאון לא מת אלא הוא מחכה לה בסתר עץ הערמון של הקאדי הזר, פרסות סוסו המושיע רוקעות על גבי רצפת האבן, מתיזות ניצוצות של אש. לבוש מדי גנרל  בכחול ובאדום הוא עומד שם נסתר, קצר-רוח לקחתה עימו למסע כלולות בהרי הגליל, ומשם לירושלים, לפרסם את הכרוז ולהכתירה בשם "אפרת הראשונה, מלכת הארץ הקדושה, ארץ-ישראל."
כמה וכמה צביטות ומכות קיבלה מחברותיה על סיפוריה אלה. לבסוף הסתירה את סודותיה ורק לאחותה הקטנה גילתה שמץ מהם. ציפורה שתתה אותם בצמא והאמינה בלב שלם שאחותה נמשחה בסתר בחסד המכשף בעל שם שחור הזקן הפרנצויז – למלכת היהודים.
 
צווארה של ציפורה, בת השש, להט עדיין בשרטת העמוקה שהותירה בו שומרת השער. האם הגאה לא ביקשה עזרה אלא חשקה שפתיה והספיגה את הדם במטפחתה.
"אימא – "
"אל תבכי, פייגלה – "
"הוא שמה, מאמע, תחת העץ הגדול – "
"ממה את חוששת? מה את מחפשת? כאן אין שודדים."
"הפראנג'י, על הסוס – "
"אוי וֵי, הילדה הוזה – "
 
תחת נפוליאון המושיע – עטפו את אפרת בבית הקאדי ריח יסמין ופִיטנָה ונפלו עליה עיניו הלחות של חסן, שחמק לחצר וריגל אחר הנשים. משעה שנגלו לו לראשונה פני אפרת מבעד לעטיפתה, חמד אותה וליבו בער בו לקראתה באש סמוייה ועזה כמו הקאראמות, שורשי יערות האלון הקדומים, שנעקרים מבין הסלעים ובוערים בבורות מכוסים לתעשיית הפחם, ורק העשן המסתלסל מהם מעיד על שריפתם – והוא כמבט המצועף לובן בעיני חסן, שיושב תחת הערמון, נתון להזייה על סיפוק תאווה משונה ויונק מדי פעם מפיית הנרגילה כאילו פוטמה המעשנה בקמצוץ חשיש.
מעיני רחל לא נעלמו מבטי השקיקה של בן-הקאדי, על כן לא הניחה לבנותיה השתיים להישאר לבדן אפילו רגע אחד. מראות הזוועה של נערות ונשים, גם זקנות ואלמנות, ששמלותיהן השחורות הופשלו על גבן בחוצות הרובע ובשרן הצח והענוג הופקר טרף לתאוות-שודדים נלוזה לבועלן מבעד לעכוזיהן – לא הירפו ממנה. אך כפסע היה בינה ובנותיה לבין גורל דומה, ומדי פעם היתה חשה חלחלה זוחלת בחלחולת שלה כאילו נאנסה. היא התאמצה להסתיר את חרדתה לגורל בעלה, אשר להשערתה ברח להתחבא בבית-הקברות, ולא רצתה לבקש מחסן שילך לראות מה שלומו כי חששה פן יסגיר את מקום המסתור.
 
קהל רב של ערבים, גברים, נשים וילדים, סבב כל הלילה בתרועת ניצחון בשווקים הפרוצים, בסימטאות שהיו מרוצפות קרעי בד ונוצות, בחנויות השדודות, בחדריהם הריקים של היהודים, והוא צוהל ומחריש את האוויר בשריקתו המוזרה:
 "לוּ לוּ לו לו – – – "
בהמייה הנוראה התערבב שאון הכפריים החוגגים עם יללת האומללים וזעקותיהם. העיר הפכה לחרדת אלוהים. וכאשר האיר השחר הבחינו הנשים הנמלטות, מבעד לחלונות בית הקאדי – שהעיר מלאה בידואים עם פלחים פראיים ועריצים. הן חששו שעוד מעט קט תאבד גם תקוותן להינצל, ומראה הבתים הרבים שהיו כבר למשיסה דיכא את רוחן כליל.
 
רבים הסתתרו במערות ובקברים אך הפורעים יצאו בעקבותיהם. בין הנחבאים בבית-הקברות נמצא אביה של אפרת, הרב שבתאי לוין, שנמלט מבית-המדרש אל השדות והכרמים ולבסוף התחבא בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים.
שם, במערה אחת, מצאו אותו השודדים ודקרו וניקרו את עיניו. הוא סבל יסורים רבים. צעק בקול רם. אחיו היהודים ראו זאת ממקומות מסתורם, בכו אף הם במר-נפשם, אך פחד ורעדה אחזו בהם ולא היו יכולים להושיעו.
יד חבורת-הפורעים השיגה יהודים רבים במחבואי כרם הזיתים, והם לא הותירו בהם מתום, מכף רגל ועד ראש, פצעים ודם רב, אך למזל היהודים לא הרגו בהם רק הותירו אותם גונחים בחוריהם. אלה שלא עלה בידם לברוח, להם ערכו הערבים טבח נורא. בבית-כנסת אחד עינו הפראים את הנקבות. על גווילי ספרי-התורה טימאו נשים עדינות דווקא לעיני בעליהן וילדיהן. ואלה שניסו להגן על נשותיהם ונלחמו באומץ לשמור על כבודן, השודדים רצחו אותם.
 
בידואי אחד לקח על גבו תיבת-עץ כבדה. "אללה הוא אכבר! אללה הוא אכבר!" – קרא וגנח כדי לעודד עצמו בעלותו בסימטה לעבר ביתו. אך עיניו חישבו לצאת מחוריהן, ובלהט חמסנותו לא עמד במאמץ, קרס תחתיו מכובד המשא וכעבור זמן-מה נפח נפשו בצד הדרך, ואיש לא שם לב אליו.
 
אחת הנשים הערביות, שגרה בסמוך לרובע היהודי, אישה זקנה ורחמניה שעבדה אצל משפחות היהודים, הוכיחה את בנה על התנהגותו הפראית כנגד שכניו.
"שמע יא-אִיבְּני," ניצבה בפתח, "שכנינו היהודים תמיד היטיבו איתך, ועכשיו לא אניח לך לעזוב את הבית ולהתנפל עליהם!"
"זוזי מדרכי!" צעק לעברה. "מה לַאכּ? כּוּל אִ-שַׁבַּאבּ בּיסַאווּ הֵיק... מה יש לך? כל הצעירים עושים כך!"
ואולם היא התנגדה בתוקף: "אני מבקשת ממך שתבטיח לי כי אתה יוצא רק כדי לגמול להם על היחס הטוב שלהם כלפינו במשך כל השנים, ושתשתדל להסתיר את מי שתוכל."
קולות חבריו ההוללים נשמעו מן הסימטה. הבן התמלא זעם לשמע תוכחת אימו.
"זוזי!"
"לַא! יַא-אִיבְּני, תבטיח..."
"זוזי!" – חבט בה ברוב חמתו, וכדי שתניח לו לצאת, דחף אותה הצידה והפיל אותה על המפתן, ומבלי להביט לאחור מיהר אף הוא ללכת, רועד בשמחה ומצפצף התרגשות ופחד – לבוז את בתי היהודים ולענות את נשותיהם ובנותיהם, כי טרם ידע אישה מימיו, רק את העיזים ואת נערי-הרועים הצעירים, שסיפרו לו פלאי-פלאים על הקוס של היהודיות, שבכוחו לשאוב גמל וגם חמור עד כי לא נודע כי בא אל תוכו!
כאשר חזר לביתו, עמוס שלל, כתונתו הרחבה לחה מזרעו ומגואלת בדם שאינו שלו ומראה היהודיות שנותרו ערומות בחדרים אחריו עודנו מקשיח אצלו את הזין המשופשף מרוב אינוסים וחרא, נימול ושחוּם מאוד – התברר לו כי אימו נפחה נפשה זמן קצר לאחר צאתו.
 
הרב יעקב הירש ממוהליב, ואיתו חכם ספרדי אחד, סגרו את פתח חצרם, העלו אבנים רבות על גגות בתיהם ועלו על הגג כדי להשליך משם אבנים על כל הקרב אל חצרם. נסיון ההתגוננות הרגיז מאוד את הפראים, שאחדים מהם היו חמושים ברובים. הם כיוונו כלפי מעלה את הקנים הממולאים אבקת-שריפה, הרגו בירייה את החכם הספרדי, ולרבי יעקב הירש גרמו חבורות ופצעים. אחר-כך נכנסו באין-מפריע אל תוך החצר, שללו ובזזו במשך הלילה כל מה שמצאו, פשטו את בגדי המתים, טימאו את כל הנשים שנמצאו במקום, והותירו אותן לבוקר מתעלפות כמתות.
 
האספסוף הפרוע התנפל על בתי-הכנסת והיכה באכזריות את היהודים. לא חמלו על זקן ונער, עולל ונשים הרות. שרפו ספרי-תורה, קרעו ספרי-קודש, טליתות ותפילין. עשרות רבות של ספרי-תורה נקרעו בימי הזעם האלה. בין ספרי-התורה השרופים נמצא גם ספר-התורה של ר' יצחק אבוהב, שעליו היתה גאוות יהודי צפת. כמה וכמה ניסים אירעו לו, ודימיון המתפללים יצר על אודותיו אגדות. גם ספר התורה של האר"י, שנמצא בבית-הכנסת שעל קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון, נקרע לגזרים. ועוד שבועות אחדים התגוללו הקרעים של ספרי-התורה בראש כל חוצות צפת. מיריעותיהם עשו הפראים נעליים וסינרי-נפחים, מרצועות-התפילין לקחו שרוכי-עור לקשור שקים, מהטליתות עשו אבנטים לגופם, ואת ספרי התלמוד תלשו היטב ופיזרו סביב.
בכל רחוב ניראו אנשי הכפרים השכנים וחמוריהם, אוספים את הביזה והבגדים ואת כל כלי-היהודים, ומעבירים את השלל במשעולי-ההרים אל בתיהם. השודדים עמדו שעות וימים בחדרים, שברו קירות ועקרו אבני-מרצפות, אולי ימצאו מקומות-מסתור שבהם החביאו היהודים כסף או זהב. מדי פעם הם מצאו תיבה עם חפצים, ומיד פרצו ביניהם מריבות ותגרות עד זוב דם, כי לא יכלו לחלק ביניהם את הביזה. לבסוף אפילו החלונות והדלתות נתלשו ממשקופיהם.
את מלאכתם החצופה הם עשו באין מפריע שכן איברהים פחה היה טרוד בדיכוי המרידה בירושלים ובסביבתה ולא היה יכול להתפנות לדיכוי המהומות בגליל. כל בתי היהודים ברובע ניטשו ונהרסו, נעשו לשמה ולשאייה, עד שעלו בהם הנחשים והעקרבים.
 
חסן אמר לאפרת: "לא שבוייה את בידי. את היפה בנערות. את ליבי שבית. אני מוכן לקנות אותך מידי אביך. אקח אותך איתי על סוסתי ויחד נברח לדמשק. אסתכן, לא אכפת לי, למענך אלך לחפש את אבא שלך ואציל אותו, נשבעתי, לא אשתתף עוד בשוד היהודים ולא אקח שום חלק בשלל – "
וכל אותה שעה עיניו הלחות, שחורות האישונים השוחים בלובן עשֵן, לחכו אותה, ואש-זרה ניצתה גם בעצמותיה. פחד-מוות פחדה פן לפתע תיכנס אימה הרבנית רחל לחדר. מה לענות לחסן – לא ידעה, והוא לא חדל לדבר אליה:
"ביקרת מימייך בוואדי הסמוך למירון, לרגלי הג'רמק, שם פורץ המעיין החזק של הכפר? המים שלו טובים וקרים כקרח."
את אפרת תקפה צמרמורת לחה, שהיא ניסתה להתגבר עליה ולהסתירה. מעודה לא שהתה בקירבה כזו עם גבר זר. הלא מן המעיין ההוא הביאו את היתום כשהוא מרוסק על גבי חמור. היש בכוחה להשפיע על חסן שבאמת ילך לחפש את אביה? אין אדם בעולם שהיא אוהבת יותר מאביה – אבל אימה, הרבנית רחל, אוסרת עליה לגלות לאיש היכן הוא מסתתר.
מבעד לקירות העבים חדרה השריקה המוזרה "לוּ, לוּ, לו, לו..." ונשמעה ההמייה הנוראה של הכפריים כנגד זעקותיהם של היהודים האומללים.
חסן מתקרב אליה. היא מתרחקת. מתקרב והיא מתרחקת והוא דבק בה, וכל אותה עת ממשיך בסיפור שלו:
"לפני המעיין נמצאת בריכה קטנה. מוקפה גדר של אבנים, לא גבוהה. על האבנים של השורה התחתונה, שם במקום שפורץ המעיין, רואים הרבה ריקועים קטנים של בוץ שמודבקים ביד אדם. ולמה מדביקים את אלה?"
"הבטחת לי..."
"מה?"
"שתלך לחפש את אבא?"
"איפה לחפש אותו?"
"לא יודעת..."
"ואז, פעם אחת, בלילה..."
"לא..."
"בחיי שאלך לחפש אותו..." שוב נדחק אליה. נחיריו רוטטים. משגעת אותו שפעת שערה שהוברש היטב במברשת, צבעו כחימר שרוף, מבריק כרגב אדמה לחה שנפלח בחריש, לאחר הגשם. כמעט כבר לא נותר מקום לכתפיה, שמתכווצות בינו לבין קיר המַסְטָבָּה, איצטבת-האבן המכוסה מחצלאות אשר בגומחת-הקיר, והיא משמשת בלילה לשינה. אפרת נלחצת בגבה אל השמיכות המגוללות, התפורות פסים-פסים וממולאות צמר-גפן. אולי היה זה הוא שבא ככה על המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, בשדה?
"...ירד בלילה אל המעיין זקן מהכפר. חולה שיגרון היה, המסכן. בא לשתות, היה צמא. בקושי סחב העצמות שלו, הכואבות, היה צולע ונאנח. מה לא עשה בשביל למצוא רפואה למחלה שלו? על המקום שכואב שם בצל של חצב, שם עלים קלויים של צמרנית-הסלע, קלה את העלים של הצמרנית על הגב שלו, ניסה כווייה בברזל המלובן, ואת החיג'אב, הקמיעות הכתובות, והלחשים, והסגולות – ושום דבר לא הועיל לו.
"זה היה לילה של ירח, אבל הזקן ממירון ירד בקושי במדרון ההר. פתאום, מה הוא רואה? – חבורה של בנות, יַעַאני – ערומות, יעאני, לבנות כמו השלג בלילה, יפות, יא-אללה – עיניים שלו היו יוצאות מהחורים כמה אלה יפות –
"עולות מהמעיין ותיכף משחקות, שמה בבריכה, מתיזות מים, מתחבקות, מנשקות כל אחת את החברה שלה על הפה, על הביז-ביז, על הטיזי... יעאני, כאלה משתובבות – נוגעות אחת לשנייה... ככה, צווחות – תענוג... אלה, בשביל הכיף, לא יודעות בושה!
"הזקן מיהר להגיע אל המעיין, שכח את הכאבים, הנשימה שלו נעשתה כבדה, זחל על ארבע, כמעט מת, היה רוצה גם כן לגעת בביז-ביז של צעירה, למצוץ חלב, לנשק בטן שלה – אבל מה קרה? – ברחו כל הבנות ונעלמו במעיין. ככה, בתוכו! הזקן בכה. הוא התכופף על המים, התחיל שותה כמו ג'מוס, כמו גמל, כמו סוס-יאור – חשב, אולי נשארה ערומה אחת במים, ימצוץ אותה? – נכנס בו השד, יעאני! – התפשט הזקן, זרק החלוק שלה, שלו... נכנס לבריכה. היה משתובב במים, לא רוצה לצאת! היה זריז כמו נער, הגוף שלו נעשה חזק, כמו סוס, יעאני, הנה, תרגישי..." ניסה להניח ידה על הזוּבִּי שלו שמטייל חופשי בסתרי השֶׁרוַואל, מכנסיו התפוחים, מזדקר עירום לקראתה, מכוסה רק בַּבָּד הגס שמגרה אותו עוד יותר, "בסוף-בסוף הזקן יצא, התחיל לעלות אל הכפר שלו מירון, מי היה בכלל מאמין? – צועד זקוף כמו יאניצ'אר צעיר, שומעים הפסיעות שלו: טאך! טאך! – יעאני, מפוצץ סלעים! – והשיגרון שלו – נעלם. כבר היה בוקר, כבר האיר השחר. גם את, יא עַלְבִּי, יא אפרת היפה, את מתוקה, את מאירה לי כמו השחר! –
"חזר לבית שלו, טאך! טאך! – הוא נעשה שוב גבר, בן-חיל! – טאך! טאך! – אחרי ימים אחדים הלך, קנה אישה חדשה, ילדה, בגיל שלך, לא עוברים עליהום תשעה חודשים – "
חסן מתקרב אל אפרת אבל אינו מגיע. הזובּי שלו מרחף בשרוואל. קולו רך כקטיפה, שט ומסתלסל בחדר כמלטף אותה. ברכו נוגעת בשלה. אפרת מתכוווצת בגומחת-הקיר, מפרפרת כציפור נפחדת, ציפור שכנפיה ארגמניות. בצניעותה היא מסתובבת קצת ופניה לקיר כדי להימלט ממבטיו אבל עדנה זרה ומשונה זורמת בעורקיה.
"למה? למה אתה מספר לי על המעיין?"
"זאת הסגולה של בנות הכפר מירון. אם בחורה נעשית חולה, אם קודחת, אם בשיגרון, אם יש לה נגע רע במקום אחר – יורדת למעיין, מתפשטת מהבגדים, טַאך! טאך! – מקפלת הבגדים, טאך! טאך! – טובלת הגוף הלבן שלה בבריכה, וככה אומרת: 'יַא בַּנַאת-אִלעֵין, – הו בנות המעיין, – אִן טיבְּת בחֲניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!' – וכל אחת, כשהיא מבריאה... אפרת אל תתפחדי ממני, בחייאתי שממני תישארי בתולה... יורדת אל המעיין לשלם הנדר שלה. לשה ריקועי-בוץ ושמה אותם מתנה לבנות המעיין... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי... אפרת בִּחייאתי, אני נשבע לך שאת תישארי בתולה עד לחתונה שלנו... אל תתפחדי ממני... זוּבִּי שלי נימול, כמו יַאהודי, יאללה תפתחי כבר הטיזי שלך, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..."
 – כן, היא בוכה, עכשיו היא ערומה, עכשיו היא עז בודדה בשדה, מרגישה הלחי שלה קרה שם מאחור, בין ברכיו, ונידמה לה משהו חזק וחם מאוד נכנס בתוחֵעס הבתולי שלה, ממיס ומרחיב ומרטיב אותה כחלב הגולש מסיר, ונידמה לה כך גם בא על המשוגעת הרזה, בשדה, גילגל שיחה על דברים בטלים, נופת-צופים היתה על לשונו אך בידיו הקשות, הכהות, שהיו עתה כמכוות-אש על ירכה, תפס מבעד לבגד בשדיה ועינה אותה מאחור הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור – – ונידמה לה פירכס כמו רעד-אדמה בתוכה... זיקפת הדבר הזה, עד שנאק כעגל שחוט – וכל אותה עת שפתיו היו מטמאות את פיה בריר שלו –
ואפרת התעלפה.
אך לפני כן עוד הצליחה לחבוט, בעלי-עץ ממכתש הקפה שבגומחת הקיר – מכה חזקה על ראשו של חסן.
 
וכשעורר אותה, והוא מסריח, התחילה לצעוק:
"אבא בבית-הקברות, בכרם-הזיתים... שמה... אבא... ואני יודעת – אותי לא יראה עוד..."
לקול הצעקה מיהרו לחדר אימה הרבנית רחל ודודתה ואחותה הקטנה, אשר בפצע שעל צווארה עסקו כל אותה שעה בקצה האחר של הבית. הן הקימו צווחה שהזעיקה את הקאדי. הוא בא, מעורפל מתפילתו התמידית ואולי מעישון הנרגילה, עטוף בחלוק-משי כתום, לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, מדשדש באנפילאותיו האדומות, פיו ממלל "לַא אִילַאָה..." – ואחר-כך הרים בלב-ולב קול צעקה, קללה ואלה, קול חרמות ושבועה על הגַ'אחְשׁ (העַיִר) הוא בנו (חמור צעיר), שניראה כמי שנתבלבלה עליו דעתו, מצחו שרוט ופיו שטוף היטב בסבון העשוי שמן-זית והוא נסוג מהנערה היהודייה ההמומה...
 
וביום השלישי, כאשר הביאו בהשתדלות הקאדי את האב נקור-העיניים מבית-הקברות, ידעה אפרת כי בחטאה נתעוור אביה באותה שעה ממש בחטא המתועב שתקע חסן הזובי הנימול בתוחעס שלה, ומפני שהתענגה עליו ברגע הבכי ההוא, "רק תפתחי קצת הטיזי שלך... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי, אל תתפחדי... יאללה תפתחי כבר, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..." – מפני שנמסה וקירות גופה מבפנים הזדעזעו כרעד-אדמה – עד שתפסה בעלי-העץ ותקעה לחסן בראשו והתעלפה.
 
אלא שאת הרעה לא היה אפשר להשיב. לימים נפוצה בצפת השמועה כי לאחר שקיבל הקאדי את הכסף והבטיח לנשים שלא יאונה להן כל רע, התחבר חסן לאפרת היפה והתכשף ביופייה ובעמל רב פדתה אותה דודתה, זו שמצאה להן את המחסה בבית הקאדי, והסכום ששילמה הדודה היה ארבעה רענדליך, זהובים.
רבים הנשים והגברים שנאנסו בצפת ורק על אפרת היו מלעיזים ויצתה אפילו שמועה שהתאסלמה ובמשך לילות אחדים נעשתה לאישה לבן הקאדי, כדת מוחמד והישמעאלים –  אלא שחסן נעתר לתחינותיה וחס על בתוליה והיה בא עליה רק שלא כדרכה.
 
אחדים מהיהודים שלטו בשפה הערבית ובמנהגי בני-ערב, מצאו מיקלט בכפרים שבסביבה, היו אמיצים דיים להשיג לבוש ונשק כדרך הערבים. הם התחפשו לשודדים שזה מרחוק באו והתערבבו בערבים עד כי לא היה אפשר להכירם. על ידי כך ניתנה בידם ההזדמנות לשוב לבתיהם ולקחת עימם את הכסף והזהב שהטמינו מתחת לרצפות.
בעשותם כן הם פגשו לעיתים בשודדים האמיתיים, והיה עליהם לחלק עימם את השלל שווה בשווה. כך קרה שיהודים, שאך לפני זמן קצר היו ראשי בתי-אב ואשר חיו באושר עם יקיריהם, ישבו עתה בחברת שודדים ורוצחים ונאלצו להתנהג כמוהם ולאכול מפיתם השדודה ממזוויהם ולדבר בגנות בני-עמם כדי שלא לחשוף את זהותם האמיתית, וגם חילקו את רכושם עם בני-בליעל אלו. ובכל זאת, חלק מהרכוש ניצל על ידי כך. שהרי את כל עתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל אפשר היה להעמיד כבר אז על שאלה אחת, אם יצליח הערבי לזיין אותך ואת משפחתך, או לא.
 
יהודים אחרים הצליחו להימלט למצודה העתיקה של צפת, שנקראה בשם ארמון יוסף בן גוריון הכהן, והתבצרו בה. המצודה נבנתה בתקופת מסעי-הצלב, אולם היהודים חשבוה בטעות למצודת יודפת, שבה התבצר יוספוס פלאביוס במלחמתו עם הרומאים. מאכל הנצורים היה פיתה אחת בבוקר ופיתה אחת בערב לאיש מדי יום, ובשבת חילקו גם שלושה בצלים לכל אחד, בצל לסעודה.
ארבעה שבועות צרו השודדים על המצודה, ניסו לקרקר אותה ולהבקיע לתוכה, אבל המצודה היתה חזקה, וכלי-מפצם לא צלחו עליה. הם הירפו מנסיון הפריצה אך דרשו מהיהודים למסור להם את כספם, אם ברצונם לצאת ממקלטם אי-פעם.
הישמעאלים דאגו להציב משמרות רבים וזקיפים אכזריים בצמתי הדרכים החשובות, כדי לארוב לנצורים, אם ינסו להימלט ויעזו לעזוב את העיר, וגם כדי למנוע מן הניצולים לדווח על מצבם הנורא. צפת היתה פרושה ומובדלת מהעולם. השודדים והרוצחים ידעו שאם תיוודע הפורענות לצירי הממשלות האירופיות בביירות, שרוב היהודים בצפת הם נתיניהן, רעה ומרה תהיה אחריתם.
 
היהודים שהתבצרו במצודה התייעצו ביניהם מה לעשות ובאיזה אופן אפשר להודיע על המרד לאיברהים פחה. הם לא איבדו את ביטחונם בקב"ה שיצילם, וניראה שאכן נתן השם בליבם עצה נכונה: הם בחרו שני אנשים, שם האחד צבי בן ר' סנדר, והשני אירה פחמי, מוכר-הפחמים. השניים ידעו לדבר ערבית היטב. הלבישו אותם בגדי-פלחים, ובלילה הם התגנבו אל מחוץ לחומה. תחילה פגשו בשומרים הערבים שצרו על המצודה:
"הוי יא נַאס! – הוי אנשים, עצרו! מי אתם?"
"אנחנו מן המאמינים, אלוהים גדול והיהודים קופים וגם חזירים!" – ענו להם בשפתם, והשומרים חשבו שהם דרוזים, או ערבים, והניחו להם לעבור.
 
צבי בן סנדר ואירה פחמי הלכו יומיים בדרכים קשות, במשעולי ההרים, בימים היו מסתתרים, בלילות צועדים, עד שהגיעו לעכו. שם באו לפני שר חשוב, שלדעתם היה איברהים פחה:
"נפלנו לפניו ארצה, השתחווינו והתחננו על נפשנו ונפשכם," סיפרו בשובם, "אמרנו שאחינו נתונים בצרה ובסכנה גדולה. ואיברהים פחה שהוא איש חסיד ואוהב-ישראל, ריחם עלינו ואמר: 'בניי, אל תפחדו ואל תיראו! לכו לשלום ובשרו לאחיכם כי בעוד שלושה ימים אני בא לעזור לכם!' – ומיד מיהרנו לשוב אליכם ולהודיע לכם את הבשורה המשמחת."
 
אך לא איברהים פחה היה השר שאותו פגשו שני השליחים, אלא מושל עכו. השניים גם הצליחו להביא את הדברים לידיעת קונסול רוסיה ואוסטריה בעכו, השר אנטוניוס קאטיפאגי, ולידיעת שלושת האחים לבית פוגאטי, אליהו, רפאל והלל, ששימשו קונסולים לממשלת רוסיה על חופי הים התיכון בעכו, חיפה וביירות. וכל אלה, מצידם, הזדרזו לדווח לאיברהים פחה על המצב וביקשו ממנו להתערב לטובת היהודים בכוח, וללא דיחוי.
כאשר נודע הדבר לאיברהים פחה, שישב בחברון וצר על ירושלים שמרדה בו, לא היה באפשרותו לשלוח את צבאו לגליל, לכן הטיל את המשימה על אמיר הדרוזים מהר הלבנון – באשיר, שעימו קיים יחסים הדוקים, וזה יצא מיד בראש צבא גדול כדי להילחם במורדים.
הידיעה שבאשיר עולה על צפת הממה תחילה את המורדים, אך עזי-הנפש שבהם התחזקו והחליטו לעשות מלחמה עימו. הם הכריחו את היהודים הנישארים לעזור להם בגרירת שני כלי-תותח, שנקראו בשם קאנוֹן, כדי להעמידם על המיגדלים שבנה לפני שנים עלי בן דאהיר-אלעומר. הם החליטו להילחם נגד חיל הדרוזים ולא להניח לו להיכנס לעיר. אולם עד מהרה נוכחו המתקוממים שמוטב להם לנוס או להיכנע לפני באשיר.
 
כאשר הצליח סוף-סוף ר' ישעיה לחזור מאלכסנדריה לצפת, לקראת החגים, פגש את אשתו יושבת על מפתן החדר האחד שנשאר שלם בביתם, ואשר היה כבר מצוחצח ונקי, ולאחר שנשלמה שמחת הפגישה, היא אמרה לו:
"קח את הכיסא האחד שנישאר שלם, ושמע. אחרי שמלאו שלושים ושלושה ימים לתחילת המהומה הגדולה, יצאו נכבדי העיר מקרב הערבים וניסו להשלים עם המנהיגים של חיל-הצבא הדרוזי. לנו סיפרו שהדרוזים נשלחו מהשר של מצרים, מוחמד עלי, במצוות בנו איברהים פחה, כדי לנקום משודדי צפת וטבריה את דמעת העשוקים והנטבחים. באשיר נכנס העירה בעשרה בתמוז. מיד בא הקץ לפרעות. הוא העמיד מישמר על הרובע שלנו והכריז שכל הנוגע בשערות ראשו של יהודי – לא יינקה. לאט-לאט התחלנו לשוב אל בתינו השדודים וההרוסים, שהיו כבר מלאים נחשים ועקרבים. באחד המרתפים החרבים, שם למטה, בסימטה של אירה פחמי, מצא לו מסתור – נמר!
"המרד והפרעות נמשכו כשישה שבועות, עד כ"ב בתמוז. בשבועות האלה כמעט שנחרבה העיר. עשרות מבני-עמנו נהרגו, מיספר הפצועים עלה והגיע למאות. עתה אסרו הדרוזים את הנכבדים והעשירים מקרב הערבים וכבלו אותם בשרשראות, את כל מי שאחינו היהודים העידו עליו שהשתתף בשוד ובטבח, באונס ובביזה. גם אני העדתי, ובזכותי את הקאדי לא אסרו וגם שערה משערות ראשו לא נפלה ארצה.
"את הפורעים שזיהו אחינו היכו הדרוזים מכות נמרצות עד שהללו הודו במעשיהם והחזירו חלק מן השלל, אבל הרבה מהבידואים הספיקו לברוח מעבר לירדן, העמיסו, ונעלמו.
"עכשיו מבקשים מאיתנו, בפקודת הפחה, להכין רשימה מלאה של כל הבתים והחפצים שאבדו לנו במהלך המאורעות, ולכתוב ערכם, ולהעבירה אליו באמצעות הקונסולים. זה סכום של מיליוני פיאסטרים. אני לא מאמינה שיחזירו. הרכוש שנשדד וניזוק היה שווה מיליונים, אבל למי איכפת? נשארנו בחיים, מה יש עוד לבקש? וגם באשיר נקם במקצת את דמנו, הוא עשה בראשי-השודדים שפטים נוראים. שלושה-עשר מהם, ועימם מושל-העיר, כל אלה עמדו בראש ההתקוממות – אותם הוליכו למשפט בעכו, כדי לדון אותם ולהענישם. ושם הרגו אותם, תודה לאל, במיתות אכזריות כראוי להם. גם את המושל, שהיה בעצה אחת עם השודדים, הרגו בעכו ואת גופתו השליכו מחוץ לחומה כאחת הנבלות, כדי שעורבים ינקרו בה ותנים יאכלוה."
 
גם יעקב ספיר הלוי, שעלה לצפת עם הוריו, נתייתם בפרעות מאביו ומאימו והובא באותה שנה לירושלים ושם גדל. ולימים יצא למסע ממושך במצרים, חבש, ערב, תימן והודו, הביא את הידיעות הראשונות על יהודי חבש, הפלאשים, על שבט בני ישראל בהודו, חי זמן רב עם יהודי תימן, ועל כל אלה כתב בספרו הידוע "אבן ספיר". [נינו היה יוסף ספיר, ראש העיר פתח-תקווה עוד מלפני קום המדינה, ולימים גם שר בממשלת ישראל. – ממני, המלביה"ד].
אהוד בן עזר
המשך יבוא
[כרוניקת הזוועות המתוארת כאן אינה בידיון אלא כך ממש התרחשו לפני 190 שנה].