על "חוה לא אכלה תפוח" מאת חיים נבון

ידיעות ספרים 2012, 144 עמ'

בכותרת המשנה של ספר זה כתוב: "101 טעויות נפוצות בענייני יהדות," אבל באמת, נדמה לי שרוב "הטעויות" שהספר מצביע עליהן, לא נראה לי שהן ממש נפוצות. צריך להודות שהדברים מובאים כאן בחן רב, וגם התוספות בתחתית של כל "טעות", המעוצבות כפתקים מודבקים על הדף, חושפות לקורא מידע מעניין, וגם אנקדוטות מרתקות. ובאשר לשם הספר, הרי בפרשת בראשית מוזכר פרי עץ הדעת, אבל לא מצוין באיזה פרי מדובר. הנוצרים מזכירים תפוח, והספר מתייחס לכך כאל טעות, אבל הרי באמת גם תפוח הוא אופציה כמו שאר הפירות שפרשנים הזכירו כאפשריים. שם הספר מציין קטגורית: "חווה לא אכלה תפוח," באמת?

הספר מזכיר "טעויות" שרובנו איננו נכשלים בהן, כגון שגן עדן איננו בשמיים; שאחנאתון קדם לאברהם באמונה באל אחד; שאת חומות ירושלים בנה סולימאן המפואר, ולא דויד, שאליהו היה נביא קנאי, ולא סבא נחמד, שירושלים אינה נזכרת אף פעם בקוראן, וכי ירושלים היא עיר קדושה ליהודים, וגם הנוצרים והמוסלמים אימצו אותה כעיר קדושה, אבל הנוצרים מקדשים בעיקר את רומא, ואילו המוסלמים מקדשים בעיקר את מכה; שעצת אחיתופל היא עצה טובה, שלא התקבלה ועוד.

הספר מציע מספר דיוקים מעניינים: גבר אינו חייב לגדל זקן, הוא רשאי להתגלח (כמו מחבר הספר שהוא רב קהילה במודיעין), העיקר לא להשחית אותו בתער; אימו של משה לא הניחה את התיבה במימי היאור, אלא בסוף שליד החוף, אחרת התיבה היתה נסחפת בזרם מימי הנילוס האדיר;  דויד לא היה בהכרח ג'ינג'י, כי "אדמוני עם יפה עיניים" אין משמעו ששיערו היה אדום, אלא דווקא לחייו, כמו שניתן ללמוד משיר השירים ה' 11-10 – שם הדוד הוא צח ואדום, ואילו קווצות שיערו שחורות; גלות היהודים מארץ ישראל לא נגרמה על ידי הרומאים – המשנה ותלמוד ירושלמי התחברו בארץ זמן רב אחרי גזירות אדריאנוס – מסתבר שהיהודים נטשו את הארץ אט אט עד שהאוכלוסייה היהודית נעלמה שם לחלוטין; רש"י לא הכיר את "כתב רש"י", הכתב יוחס לו רק כאשר התנ"ך המודפס נקט בכתב ספרדי זה כדי להבדיל בין הטקסט המקראי לפירוש רש"י; מסתבר שעל פי שמות י"ב 6 מותר לבשל בחג (לא בשבת); אין מצווה לתקוע בשופר ביום הכיפורים, מדובר במנהג; אין מצווה להדליק מדורת בל"ג בעומר; לא מתתיהו קרא "מי לה' אליי", אלא משה (שמות ל"ב 26).

מה שמאפיין במיוחד את הספר שלפנינו הוא החתירה של המחבר להראות את הצד "הרך" של ההלכה היהודית: היהדות איננה גזענית, כי גר מכל גזע נחשב ליהודי לכל דבר (בהסתייגות קלה שנמצא ב"הכוזרי" של ר' יהודה הלוי); הכלה איננה רכוש הבעל, הבעל איננו קונה אותה, ומסתבר שאישה וגר למדנים יכולים ללמד דברי תורה, כמשתמע  מפסיקתו של הרב בקשי דורון.

את הטענות האלו של המחבר ניתן להפריך באינספור ראיות: בתנ"ך האיש מושל באישה, והיא נחשבת לחלק מהאינוונטר שלו (בדיבור "לא תחמוד" ובחוקת המלך בדברים י"ז), את האישה כן קונים: "וגם את רות המואבייה, אשת מחלון, קניתי לי לאישה..." (רות ד' 10); ומה הוא יחסם של חז"ל לנשים? – "כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות" (בבלי סוטה ג' ד'); "יישרפו ספרי תורה, ולא יינתנו בידי נשים" (ירושלמי סוטה ג' ד'). לא מתקבל על הדעת שהרב חיים נבון, מחבר הספר, לא היה מודע לפסוקים אלה. הרמב"ם מועיד לאישה תפקיד של שפחה, ואם אינה ממלאת תפקיד זה, יש לייסר אותה בשוט (רמב"ם, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות פרק כ"א, הלכות ג', י').

הכי מדהימה היא טענתו של המחבר כי התורה היא מוסרית, אבל לעיתים קשה לנו להבין (עמ' 133). הכיצד "מוסרית"?! התורה מרשה לאב למכור את בתו לעבדות עולם (שמות כ"א 7), מרשה לבעל עבד להרוג אותו במכות מבלי שייענש, "כי כספו הוא" (שם, פ' 21-20), דורש מהמאמין להלשין על קרוביו עובדי אלילים כדי שיסקלו אותם באבנים, מטיל גזר דין מוות על הומוסקסואלים וכו' וכו'

צריך לציין לזכותו של המחבר כי הספר כתוב בחן וברוח טובה, ואפילו בהומור.

משה גרנות