ליום העצמאות תשפ"ד
דברים בפתיחת הטקס:
ליבנו עם 132 אחיותינו ואחינו החטופים בידי חמאס ברצועת עזה. אנו מייחלים לשובם במהרה הביתה.
לבינו עם עשרות אלפי העקורים מיישובי קו העימות עם לבנון ומערב הנגב, ואנו מייחלים לשובם במהרה הביתה בביטחון.
ליבנו עם חיילי צה"ל באשר הם שם ואנו מאחלים להם לחזור הביתה בשלום ועטורי ניצחון.
ליבנו עם פצועי צה"ל ואנו מאחלים להם רפואה שלמה והחלמה מהירה.
ליבנו עם המשפחות השכולות. אנו משתתפים בצערם הכבד ומאחלים להם שיידעו שמחה.
 
הנאום:
בחלוני אביב וסתיו
ויום גשום ויום שרב
ואור וחושך ויחיד
ומקהלה
זה מתערבב, זה מתערבל
שירי קינה, שירי הלל.
 
את התיאור המדויק הזה של המצב הישראלי הנע בין קינה להלל, שוררה נעמי שמר, שהשנה ימלאו עשרים שנה לפטירתה– ליום העצמאות תשמ"ד, לפני ארבעים שנה בדיוק. זה מתערבב, זה מתערבל, שירי קינה, שירי הלל – איזה תיאור מדויק לטלטלה השנתית של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל המשולב בעבותות עם חג העצמאות.
דוד בן גוריון, מייסד המדינה, הוא שעיצב את החיבור הנורא והמופלא הזה, שבצמידות בין יום הזיכרון וחג העצמאות. המסר הוא, שכאשר אנו חוגגים את עצמאותנו, אל לנו לשכוח את מחיר הדמים הכבד שנדרש מאתנו להקמת המדינה ולהמשך קיומה, שלומה ועתידה. וכאשר אנו מתאבלים על יקירינו, אל לנו לשכוח שהם לא נפלו לשווא, אלא שבזכות קורבנם אנו חיים במדינה יהודית ריבונית במולדתנו.
השנה, החיבור הזה קשה יותר. ב-7 באוקטובר כשלה המדינה בייעודה הבסיסי, להבטיח שישראל היא המקום הבטוח ביותר לעם היהודי, ולהבטיח שיהודים לא יישחטו עוד בפוגרומים המוניים. הזעזוע הזה, מטיל צל כבד על חגיגת עצמאותנו, עד שיש קולות הקוראים להימנע מהחגיגות.
איני שותף לקולות הללו. אני מאמין גדול ברעיון ה"אף על פי כן."
בעיניי, דווקא השנה, יותר מבכל שנה, עלינו לחגוג ביתר שאת את עצמאותנו. הימנעות מחגיגת יום העצמאות תספק ניצחון רוחני ותרבותי למבצעי הטבח, לרוצחים ולאנסים ולחוטפים הארורים. עם שמפסיד ברוחו, לעולם לא ינצח.
ה-7 באוקטובר היה הכישלון החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל והציונות. המדינה כשלה בחובתה העליונה להגן על אזרחיה. אבל דווקא החור השחור של ה-7 באוקטובר הוא ההוכחה מה המשמעות של היעדרה של המדינה, ומכאן – מה המשמעות של קיומה. מדינת ישראל ריבונית וחזקה היא המחסום בפני השמדת העם היהודי – חלומם של אויבינו.
אך מדינת ישראל אינה רק מקלט בטוח והגנה על חיי היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות לגאולת ישראל ומימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית; הזכות הטבעית למדינת לאום ריבונית במולדתנו והזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל.
קוממיות העם היהודי אחרי ההיסטוריה הקשה שלו – החזרה לארץ האבות, חידוש השפה העברית, התחדשות תרבותית נפלאה והקמת מדינה ריבונית, היא אחד מפלאי ההיסטוריה האנושית. והגם שיש לנו הרבה מה לשפר ומה לתקן, יש לנו המון במה להתגאות.
השנה, יותר מתמיד, עלינו לחגוג את יום העצמאות. החגיגה מהולה בעצב השנה יותר מתמיד. השנה, האבל ביום הזיכרון, גדול מבכל שנה. ודווקא בשל כך, חשוב כל כך שחגיגות יום העצמאות תהינה מרוממות נפש יותר מתמיד.
שירה של נעמי שמר, שבו פתחתי, מסתיים בהבטחה: לא תנצחו אותי. לא מנצחים אותי כל כך מהר.
 
2. צרור הערות 15.5.24
* חג עצמאות שמח! – ברכת חג אינה תיאור מצב, אלא איחול. אני שמח בחג העצמאות.
לצד העצב, האבל והכאב הכבדים, חג העצמאות ממלא אותי שמחה. ויש לי מקום לאבל ולשמחה, והם דרים זה לצד זה בטבעיות. אני שמח על מדינת ישראל. אני שמח שזכיתי לחיות ולהגשים את מה שהדורות הקודמים לא העזו אפילו לחלום.
יש הרבה מה לתקן במדינה, אך קודם כל להודות על קיומה. מוכרחים להמשיך לנגן מפני שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
 
* אין לנו מדינה אחרת – לפני כמעט שלושים שנה החל טרנד ה"אלטרנטיבי", בעיטה בטקסים ובסמלים הממלכתיים והמרתם באיזו אלטרנטיבה דלוחה ומאוסה. הראשונים היו ארגון עריקי המלחמה "יש גבול". זה ארגון שקם בתחילת שנות השמונים, והוא מסית לעריקה, מאגד את העריקים ועושה להם גלוריפיקציה, כאילו יש איזו גבורה בעריקה מהגנה על המולדת; כאשר הם חיים על דמם של אחיהם המגנים עליהם מפני אוייב שאינו חס גם על הקיצונים בין אוהביו בתוכנו, כפי שנוכחנו אך לפני שבעה חודשים. ב-1998 הם החלו לארגן בערב יום העצמאות טקס משואות אלטרנטיבי, שמכובדים בו בהדלקת משואה אנשים שפועלים נגד מדינת ישראל ונגד הציונות – כמו "סרבני מצפון" כפי שהם מכנים בשפה אורווליאנית את חסרי המצפון שאינם מתגייסים לצה"ל וחיים כטפילים על דמם של חבריהם לספסל הלימודים, או לעיתים דמויות פוליטיות כמו חומץ בן יין – אברום בורג, שהפך למטיף אנטי ישראלי אוטו-אנטישמי קיצוני.
הבאים בתור היו מחללי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שהפכו את היום בשנה שבו כולנו הנחנו את המחלוקות בצד והתייחדנו יחד, ביום עילאי של סולידריות לאומית והעלאה על נס של בנינו שבגבורתם ובקורבנם מקיימים את המדינה, לעוד יום של שנאה ומחלוקת, תוך שהם מפנים עורף לסולידריות הלאומית וממירים אותה באיזו סולידריות קיטשית דביקה ומגעילה עם "ההרוגים משני הצדדים."
השנה נוסף לכך טקס כיבוי משואות, של ארגוני המחאה הקיצונים, הדבקים בשיח 6 באוקטובר, במקביל לטקס המשואות הממלכתי. אני יודע שנמנים עמהם חלק ממשפחות החטופים. כבר שבעה חודשים אני נמנע מביקורת על המשפחות, מחמת "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו," הגם שאני משוכנע שבמאבקם הם גורמים עוול נורא לעצמם וליקיריהם, כי המאבק הזה מקשיח את עמדת חמאס ופוגע בסיכויים לשחרר אותם. אבל אף שהם טועים, אני מכבד את מאבקם. אולם איני מכבד את הפגיעה בסמלים הממלכתיים וביום העצמאות.
ואל תגידו לי "אבל ביבי" ו"אבל מירי רגב" וכו'. אני יודע. אני שותף לביקורת. אין ספק שהם הפגע-רע הפוגע בממלכתיות. איני רוצה לסייע להם באמצעות קריעת הממלכתיות לצד השני. אי אפשר להילחם בממלכתיות באמצעות פגיעה בממלכתיות. הטקסים האלטרנטיביים אינם מבטאים רצון לאלטרנטיבה בדרכה של המדינה, אלא מסמלים אלטרנטיבה למדינה.
אין לי ארץ אחרת. אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מדינה אחרת. גם אם אדמתנו בוערת. ולכן חובתנו לשמור עליה, לכבד את מסגרותיה הממלכתיות, להילחם על היחד. הכוחות הצנטריפוגליים שמתאבדים על הקרע מסכנים את קיומנו. על הרוב הדומם להיאחז בכל הכוח במדינת ישראל ובממלכתיות, כי אין לנו אלטרנטיבה למדינת ישראל.
 
* פנינו אל השמש השוקעת – אהוד מנור, שכתב כמה משירי הדבקות בארץ והאמונה בה והתקווה לעתיד טוב יותר היפים ביותר ("אין לי ארץ אחרת", "יליד הארץ", "ללכת שבי אחריך", "הלוואי", "חי" ועוד), כתב פרודיה משעשעת, "מחרתיים", שבה הפך על צירן שורות של שירי הקנון של האמונה והתקווה. מתי כספי הלחין בלחן הולם, והכניס לתקליט ההומוריסטי "שטויות במיץ עגבניות".
 
בלב חושש מאוד, ביד רועדת,
ברגל חלשה, כמעט מועדת,
ללא חלום בראש מורכן, בגוף תשוש –
אנחנו זוחלים לעבר הייאוש.
 
פנינו אל השמש השוקעת,
נפשנו מתקווה גדולה נוקעת
לקול תרועת החצוצרות הישנות,
אנחנו מאבדים את כל העשתונות.
 
יחד בגרון ניחר
נזמר רק לא מחר.
מן המטרה ברחנו
אחרונים תמיד אנחנו.
 
ואת המנגינה הזאת
אפשר להפסיק.
 
דומני שהפרודיה הזה ראויה להיות ההמנון בטקס כיבוי המשואות.
 
* ווישפול ת'ינקינג – יסמין לוי, אחת ממבקרות התקשורת של השוקניה, השתלחה בערוצים 11, 12 ו-13 על ששידרו את טקס המשואות הממלכתי, במקום לשדר בשידור חי את טקס כיבוי המשואות. משפט המפתח בפשקוויל: "רגע פתטי של רגש מתפרץ נרשם כשמדליקי המשואה יוסף חדאד, אלה קינן ונייט בוזוליץ צעקו 'עם ישראל חי!' בזמן שעם ישראל ברובו מעולם לא הרגיש יותר מת." אי אפשר שלא לחוש ברגש המתפרץ שלה, כאשר כתבה שעם ישראל מת.
 
* כל כך קיוויתי – ב-7 באוקטובר, פלשו לישראל אלפי מחבלים, טבחו באכזריות ב-1,200 אנשים – גברים, נשים וטף, תינוקות וזקנים, אנסו נשים ונערות, ערפו ראשים, התעללו בגופות וחטפו 240 ישראלים, ובהם ילדים ותינוקות, נשים ונערות, זקנים וחולים, והתעללו בהם במנהרות חמאס. רוב המחבלים הפולשים נהרגו במהלך הטבח או לאחר מכן במלחמה בעזה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבלים, הרוצחים והאנסים, מבצעי הטבח ועם קורבנותיהם. כולם – "קורבנות השנאה."
אומרים לי: זה לא הם. המשפחות הפלשתינאיות שמשתתפות אינן של מחבלים. זו הסחת הדעת. אולי המשפחות שמשתתפות אינן של מחבלים, אבל הטקס מתייחד עם כל "קורבנות השנאה," כלומר הן עם הנופלים במאבק על קיום המדינה והן עם הרוגי המלחמה להשמדת המדינה. זה טקס של המרת הסולידריות הלאומית, שהיא מהות יום הזיכרון, לסולידריות חולנית עם האוייב. קיוויתי, כל כך קיוויתי, שלפחות השנה טקס הפיגולים הזה לא יתקיים. כל כך קיוויתי. טעיתי.
 
* אצבע בעין – ארגון "לוחמים לשלום" מארגן השבוע שני אירועים. ביום שני – טקס הזיכרון המשותף לישראלים ולפלשתינאים. ביום רביעי, 15 במאי, טקס משותף ליום הנכבה.
בין לבין, יש עוד איזשהו אירוע ביום שלישי, שאיכשהו נשכח מלב ה"לוחמים לשלום". יום העצמאות של מדינת ישראל. אותו הם לא מציינים. ובצדק. כי יש סתירה מוחלטת בין יום העצמאות ליום הנכבה, ורק סכיזופרן חשוך מרפא מסוגל לציין את שניהם. ביום העצמאות, ה' באייר, אנו חוגגים את עצמאותה של מדינת ישראל, את קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-15 במאי הם אבלים על קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, ואת תבוסתם במלחמה שאסרו עליה ביום הקמתה כדי להשמיד אותה ולהטביע אותה בדם.
ארגון "לוחמים לשלום", שמציין את יום הנכבה ולא את יום העצמאות, יזם ומארגן גם את טקס הזיכרון המשותף והדבר מעיד על מהותו של הטקס הזה. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל צמוד ליום העצמאות ולא בכדי – המסר של החיבור הנורא והמופלא הזה, שבצמידות בין יום הזיכרון וחג העצמאות, הוא שכאשר אנו חוגגים את עצמאותנו, אל לנו לשכוח את מחיר הדמים הכבד שנדרש מאתנו להקמת המדינה ולהמשך קיומה, שלומה ועתידה. וכאשר אנו מתאבלים על יקירינו, אל לנו לשכוח שהם לא נפלו לשווא, אלא שבזכות קורבנם אנו חיים במדינה יהודית ריבונית במולדתנו.
טקס משותף עם הרוגי המלחמה נגד קיומה של מדינת ישראל הוא האנטי-תזה למהות יום הזיכרון. ולכן הוא חילול יום הזיכרון. חילול בוטה, גס ומכוער. ולא בכדי, מארגנים אותו מי שאינם חוגגים את יום העצמאות, אלא מציינים את יום הנכבה.
רוצים לעשות טקס משותף עם הפלשתינאים? למה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? למה לא, למשל, ב-8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי? כי האפקט הוא הדווקא, הוא האצבע בעין. לחלל את קודשי האומה. "לוחמים לשלום" הם מכנים את עצמם. איזה שלום? שלום נוסח מצייני הנכבה למיניהם, שבעיניהם קיום המדינה הוא יום של אבל, כי מדינה יהודית היא עוול נורא, שצריך להסיר אותו ואז יהיה שלום. שלום בלי ישראל. שלום ולא להתראות.
 
* התרבות הנכבאיסטית – מתוך הפשקוויל של "לוחמים לשלום" לקראת טקס חילול יום הזיכרון: "הטקס המשותף שלנו נותן הזדמנות יוצאת דופן לישראלים ופלסטינים להתאבל יחד, ולקרוא פה אחד לסיום מעגל הדמים. אנו עושים זאת לא כדי להשוות בין חוויות האבל שלנו, אלא כדי להפוך את הייאוש לתקווה, ולהציע חמלה למען העתיד האנושי המשותף של כולנו. אנו מזכירים לנו ולעולם, שכיבוש, דיכוי וסכסוכים אינם בלתי נמנעים." מה מאוס ודוחה כל כך בטקסט הזה? לא מסופר כאן על טבח נורא שביצעו אלפי רוצחים ואנסים שפלשו ליישובים ישראלים, רצחו, אנסו וחטפו ככל שיכלו, מתוך תאוות השמדה, לעומת מדינה שיצאה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה. לא, יש כאן איזה "מעגל הדמים" ו"סכסוך שאינו בלתי נמנע" שאין בו סיבה ומסובב, תוקפן ומגן. כך לכאורה. אך במשפט הבא – "כיבוש, דיכוי," כלומר ברור מי האשם.
זו התגלמות תרבות הנכבאיזם. ב-1947 הם תקפו את היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת המדינה ומשכשלו בכך והמדינה קמה, כל צבאות ערב פלשו אליה למחרת כדי להשמידה, והפסידו. מאז הם מייללים ומתבכיינים על האסון שהמיטו על עצמם ומאשימים באסונם אותנו, הקולוניאליסטים שפלשו לפלשתין ועשו טיהור אתני לילידים. וכך הם מתבכיינים על האסון שהמיטו גם על עצמם ב-7 באוקטובר.
"השנה יעסוק הטקס בסיפורים של ילדים, שפשעם היחיד היה שנולדו פלסטינים או ישראלים," הם כתבו בפשקוויל. שוב, עיוות המציאות. הם מתעלמים מכך, שמצד אחד יש ילדים ותינוקות שנרצחו באכזריות בידי מחבלים ברברים ותאווי רצח יהודים, שרצחו ילדים, ערפו ראשים, שרפו תינוקות. ומצד שני, ילדים פלשתינאים שנרצחו גם הם בידי חמאס, שבפשע מלחמה הפכו אותם למגנים אנושיים של המחבלים.
 
* הלכה לאיבוד – כאשר הוחזרה הביתה בעסקת החטופים הילדה בת ה-9 אמילי הנד, שהיא בעלת אזרחות אירית, כתב ראש ממשלת אירלנד האנטי-ישראלי ליאו ורדקר: "זהו יום של שמחה והקלה עצומה לאמילי הנד ולמשפחתה. מדובר בילדה תמימה שהלכה לאיבוד, וכעת נמצאה והוחזרה למשפחתה." דבריו הבזויים עוררו סערה. "הלכה לאיבוד?" ילדה בת 9 (!) נחטפה בידי טרוריסטים ברברים שאירלנד תומכת בהם, והוא כותב שהיא "הלכה לאיבוד."
ב"הארץ" התפרסמה כתבת קדימון מפרגנת ומרוממת לטקס חילול יום הזיכרון. הכותרת: "מיכל איבדה את בנה במיגונית, נג'לאא שכלה את אחיה בעזה." לא. מיכל לא איבדה את בנה במיגונית. בנה נרצח בידי מחבלים פלשתינאים ברברים שבאו לרצוח יהודים. בנה נרצה כי הוא יהודי, וככזה, גזר הדין שלו הוא מוות. אגב, נג'לאא לא "איבדה" אלא "שכלה." למה? איני יודע מיהו אחיה בן ה-28. אם הוא לא היה מחבל, הוא היה מגן אנושי של המחבלים.
 
* הטקס האורטלי – זו השנה ה-25 שאני אחראי על יום הזיכרון באורטל (וגם לפני כן, בכל השנים, הייתי מעורב מאוד). במהלך השנים נבנה צוות קבוע נפלא. אנו יושבים לראשונה שלושה חודשים לפני הטקס, מחלקים תפקידים והכל דופק כמו מכונה משומנת. טקס יום הזיכרון באורטל הוא אירוע מרגש ביותר, יפה מאוד ואחד השיאים בלוח השנה האורטלי. הוא נפתח בטקס רשמי קצר באתר ההנצחה, ובו הורדת הדגל לחצי התורן והדלקת אבוקת הזיכרון, יזכור, קינת דוד, הנחת זרים ע"י הילדים ושירת "התקווה" (הפעם התבלבלתי ושכחתי את "התקווה", ושרנו את ההמנון בתום הטקס בחדר האוכל).
החלק השני הוא ערב הזיכרון בחדר האוכל, שיש בו קטעי שירה וקריאה, המחולקים לקטעי קריאה לזכר כל אחד מחללינו וקטעים על הנושא הכללי שאנו בוחרים בכל שנה. השנה הנושא היה "המלחמה על הבית" – מאורעות השבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". כל הקטעים הכלליים היו בעצמם אישיים – חברי אורטל סיפרו על קרובי משפחה וחברים או חברים של הילדים שנרצחו בטבח או נפלו במלחמה.
בטקס שרתי סולו את "אני מאמין" שכתב אריאל הורוביץ במלחמה.
בכל שנה ניגשים אלינו החברים והאורחים ומציינים שתמיד הטקס נפלא אבל השנה הוא היה משהו מיוחד. דומני שהפעם זה באמת מדויק, בשל המקום של הטקסטים האישיים שכתבו החברים על המלחמה. היה עצוב, מרגש ואמיתי. במרבית הטקסטים והשירים היתה גם תקווה ואמונה.
 
* הרשימה נעולה – כבכל שנה, זו השנה ה-41 מאז התיישבותי בגולן, השתתפתי גם השנה בטקס הזיכרון האזורי באתר גמלא; בנוף המשקיף אל גמלא העתיקה והקושר אותנו אל מלחמת הגבורה של אבותינו, התושבים היהודים בגולן, לפני אלפיים שנה; הנוף הצופה אל הכינרת וקושר בעבותות את הגולן לגליל ולעמקים. בעשור שבו ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הייתי אחראי על הטקס הזה, מה שמוסיף את תחושת השייכות החזקה שלי אליו. וגם כיוון שבמאבק על הגולן, שבתתי עם חבריי רעב במשך 19 יום, בגמלא, סמוך לאנדרטה.
הטקס השנה שמר על המסורת המהודקת שלו, ולכאורה היה טקס כמעט כבכל שנה. גם נציגת המשפחות השכולות היתה אחות של לוחם שנפל בלבנון לפני ארבעים שנה. אך היה זה טקס שונה, כי הקדרות השורה על כולנו הורגשה מאוד. ואירועי החודשים האחרונים הובלטו מאוד בדברי ראש המועצה ונציג צה"ל. וההבדל הגדול, הוא הצטרפותם של עשרה שמות נוספים לאנדרטה ולרשימת שהוקראה בטקס; רשימה הולכת ומתארכת, אך מעולם לא התארכה כך בשנה אחת. וכשהסתיימה הקראת השמות, כל כך רציתי לשמוע את המילים: הרשימה נעולה.
הלוואי. ולא רק רשימת חללי הגולן אלא רשימת החללים של מדינת ישראל.
 
* ברחן מוג לב – הרמטכ"ל וראש השב"כ, בנאומיהם ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, גילו מנהיגות, הביטו באומץ ובישירות לעיניי המשפחות השכולות, ונטלו על עצמם אחריות אישית לכשל הנורא שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר.
אבל האחראי הראשי, היחיד שאחראי על כל התמונה, היחיד שנושא ב-100% אחריות, מי שעיצב בעשור וחצי של שלטונו את המדיניות שהם יישמו, מר מחדל – ממשיך לברוח מאחריות. השפן הקטן, הברחן מוג הלב, אפס במנהיגות. איש קטן.
 
[אהוד: אולי כדאי לך להתייעץ עם פסיכולוג?]
 
* צ'רצ'יל דה-ל-שמאטע – "אם צריך נילחם לבד... נילחם גם בציפורניים," אמר נתניהו, והמשיך לחזק את הברית המושחתת עם המשתמטים, כולל הניסיונות לעקוף את בג"ץ בחקיקת ההשתמטות ושימון המשתמטים ומימונם בכספי המיסים שלנו. והילדז שלו, שירד מהארץ לגלות התפנוקים שלו במיאמי, ילכלך את הציפורניים שלו רק במקלדת ההסתה. אני מזדהה עם הדברים שאמר נתניהו. אין ספק, לדבר הוא יודע. אבל מנהיג נבחן במעשים. האפקט של נאומיו של צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה היה גדול כל כך, כי הציבור האמין בו. כשצ'מברליין משתמש ברטוריקה צ'רצ'יליאנית הוא פאתטי.
 
* סימן לבאות – יועז הנדל הקים גדוד מילואים חדש, ליוצאי יחידות עילית שסיימו את המילואים. האם יש עוד תקדים למג"ד קרבי במילואים, שבעברו היה שר בממשלה? יש ויש. במלחמת העולם הראשונה צ'רצ'יל שירת כמג"ד, אחרי שכיהן כשר בממשלה.
במלחמת ארה"ב ספרד בקובה, 1898, שירת תיאודור רוזוולט כמג"ד פרשים, לאחר שכיהן כסגן מזכיר הצי, שנחשב לתפקיד מיניסטריאלי.
בהמשך הדרך צ'רצ'יל היה ראש ממשלת בריטניה. רוזוולט היה נשיא ארה"ב.
האם זה סימן מטרים להמשך הקריירה של יועז?
 
* השריטה של מתי כספי – מתי כספי הוא גאון. הוא מלחין גאון, הוא מעבד גאון, הוא נגן גאון והוא זמר נפלא. אין לי ספק שמקומו בין חמשת המוסיקאים הישראלים הטובים בכל הזמנים. אני אוהב אותו מאוד.
אבל יש לו שריטה. שריטת הקונספירציה. איני יודע ממתי הוא שרוט, אבל בשנים האחרונות השריטה הזאת בולטת יותר ויותר. זה החל בקורונה. בעיניו הקורונה היא קונספירציה. אין קורונה. זו קונספירציה שנועדה לתת לשלטון לשלוט בנו ובחיינו. זו קונספירציה עולמית ובעיקר ישראלית והוא אפילו עזב את הארץ בזמן הקורונה בטענה שהאזרח הישראלי מדוכא והוא אינו יכול לחיות במקום שבו האדם משולל חירויות. בתום הקורונה חזר לארץ. ועכשיו הוא מלהג על קונספירציית הבגידה; הטענה שגורמים בצה"ל ובשב"כ בגדו ושיתפו פעולה עם חמאס ובשל הבגידה הזאת חמאס הצליח בטבח. מה אומר? גאון יכול להיות פסיכופט.
 
* קדימון לשבעה באוקטובר – ב-15 במאי 1974, השבוע לפני 50 שנה, בוצע הטבח במעלות, אחד ממעשי הטרור המזעזעים בתולדות המדינה. בטבח נרצחו 28 איש, ובהם 21 ילדים, תלמידים שנלקחו בני ערובה. הטבח הזה אינו עומד בפני עצמו. הוא המשך של פיגועים רבים שהיו לפניו והקדים פיגועים רבים שבאו אחריו. אבל באכזריות שלו ובשטניות שלו, ובתאוות הרצח כולל רצח ילדים שבו, הוא מעין קדימון לטבח השבעה באוקטובר.
לכאורה, ניתן להצביע על הבדל משמעותי. את טבח שבעה באוקטובר ביצעו ארגונים דתיים, קנאים אסלאמיים. את הטבח במעלות ביצע ארגון חילוני לחלוטין, ארגון שמאל מרקסיסטי לניניסטי, החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין. את הטבח בנגב המערבי ביצעו ארגונים קיצוניים – חמאס והג'יהאד האסלאמי. החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, התפלגה מהחזית העממית לשחרור פלשתין של ג'ורג' חבש. הרקע העיקרי לפילוג היתה מחלוקת על הקיצוניות של חבש. נאיף חוואתמה, מייסד החזית הדמוקרטית, היה ה"מתון" בין שני המנהיגים. למשל, חוואתמה התנגד לחטיפות מטוסים ולפיגועים בחו"ל, שלטענתו פוגעים בתדמית הפלשתינאים. החזית הדמוקרטית היתה חלק מאש"ף, שעימו חתמנו על הסכם אוסלו, ואף שחוואתמה התנגד להסכם, ארה"ב הוציאה אז את החזית מרשימת ארגוני הטרור. ארגוני שמאל רדיקליים ישראלים, "מצפן" ו"דרך הניצוץ", העריצו את הארגון ויצרו עמו שיתופי פעולה. למרבה החרפה, נשיא המדינה עזר ויצמן לחץ את ידיו המגואלות בדם של  חוואתמה בהלוויית המלך חוסיין. אגב, חוואתמה עדין חי, וזו בהחלט פשלה של המוסד.
איני מזלזל בהבדלים בין החזית הדמוקרטית לחמאס. יש הבדלים רבים בין הארגונים. אבל בנושא אחד, הנושא המרכזי, יש ביניהם ובין כל הארגונים הפלשתינאים אחדות דעות – התנגדות נחרצת לקיומה של מדינת ישראל ונכונות לכל רצח וכל פשע כדי לקדם את מטרתם. מהבחינה הזאת, אין שום הבדל בין חלקי התנועה הלאומית הפלשתינאית לדורותיה.
 
* משענת קנה רצוץ – כשארה"ב מפנה עורף לישראל, ובעיצומה של מלחמה קשה מטילה עליה אמברגו נשק, זו פגיעה קשה בישראל, אך זו פגיעה גם בארה"ב. עיני כל העולם נשואות לארה"ב, מעצמת-העל הגדולה, מנהיגת העולם החופשי. כשהעולם רואה איך ארה"ב מפקירה את בעלת הברית הקרובה אליה ביותר, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת, בעיצומה של מלחמה קשה, נגד לפחות ארבעה אויבים שחלומם האחד והיחיד הוא להשמידה, ומנסה לסכל ניצחון ישראלי – העולם מבין שארה"ב היא משענת קנה רצוץ.
איזו סיבה יש לסעודיה ולמדינות ערב המתונות להמר על ברית עם ארה"ב, שכך נוהגת בבעלות בריתה? אם בתוך חצי שנה ה"דונ'ט" המהדהד, החיבוק לישראל, הסיוע בנשק, מתמוססים כך בשל בייס קיצוני ואלים שמטיל חתתו על מי שאמור להיות האיש החזק בעולם – על מי יש להם לסמוך? לא עדיף לסמוך על פוטין, שנחלץ להציל את אסד במלחמת האזרחים?
איך תרגיש טייוואן? עד כמה היא תאמין לביידן אם יאמר "דונ'ט" לסין? אם סין תפלוש לטייוואן, זה יהיה במידה רבה בשל הפניית העורף של ארה"ב לישראל.
 
* נתוני השקר של משרד התעמולה – אפילו האו"ם (!!!), לא בדיוק הארגון הידידותי ביותר לישראל, אם להשתמש באנדרסטייטמנט של המילניום, מודה שנתוני משרד התעמולה ("הבריאות") של חמאס על ההרוגים הם שקר תעמולתי. עד עתה, האו"ם דקלם את נתוני השקר ללא ביקורת. ביום אחד, מיספר הנשים והילדים ההרוגים, על פי הנתונים של האו"ם צנח בחצי! ואני בספק אם גם הנתונים האלה הם נתוני אמת. האם גם "הארץ" יפסיק לדקלם את התעמולה החמאסית? הרי גם שם, מפשקווילי המערכת ולאורך עמודי הדעות הם תוקפים את ישראל על סמך נתוני השקר. הנה, בגיליון ערב יום העצמאות השתלח רוגל אלפר בארסיות רעילה בעדן גולן, על כך שייצגה את המדינה השנואה עליו במאלמו, ובכך ייצגה "הרג כ-30 אלף עזתים" לצד עוד ארסנל ה"עוולות" הממלאים את בונקר התחמושת של השוקניה.
האמת היא, שהמוספר היחסי של האזרחים ההרוגים ברצועת עזה ביחס למחבלים ההרוגים, 2 אזרחים על כל מחבל חמוש, בתנאי צפיפות אורבנית חסרת תקדים, שעה שהמחבלים מבצעים פשע מלחמה של הפיכת האזרחים והילדים העזתים למגן אנושי – אין לו אח ורע בתולדות המלחמות המודרניות. הנתונים האמיתיים הם ההוכחה שצה"ל הוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם. הצבא שמקפיד יותר מכל צבא אחר בעולם על הימנעות ככל הניתן מפגיעה באזרחים. עם זאת, כדאי לזכור, שהבלתי חמושים אינם בהכרח "בלתי מעורבים", ע"ע האספסוף שהגיע בעקבות הנוח'בה להוסיף עוד קיסמים למדורת הטבח, ואת המכות והכמעט לינץ' בחטופים ברחובות עזה.
אגב, התבטאות מעניינת בנדון היתה לגנרל בדימוס מארק מילי ששימש עד לפני כשנה יו"ר המטות המשולבים של צבא ארצות הברית; תפקיד שבו התעמת רבות עם הנשיא הקודם טראמפ. בשבוע שעבר, בכנס בוושינגטון, נשאל מילי לדעתו על המלחמה בעזה. "ישראל," אמר, "היא שהותקפה ב-7 באוקטובר. שמורה לה הזכות להגן על עצמה. 1,200 בני אדם נטבחו, נאנסו. נעשו דברים קרובים מאוד למה שעשו הנאצים. אם אתה עושה השוואה מתמטית עם ארה"ב, זה יהיה 50 עד 100 אלף הרוגים בבוקר אחד. האם אתם יכולים לדמיין מה אנחנו היינו עושים?" שאל מילי. "מלחמה היא דבר נורא ואכזרי. יש לי שנים ארוכות בלחימה. ירו עליי, פוצצו עליי מטענים, הכול... לרוע המזל, בגלל אופי המלחמה באזורים עירוניים צפופים, למלחמה כזאת יהיה נזק אגבי [כלומר פגיעה בבלתי מעורבים] גבוה מאוד. כמעט אין דרך עוקפת." דבריו צוטטו בידי עמוס הראל ב"הארץ". מילי מבין היטב את מה שמערכת "הארץ" אינה מנסה להבין.
 
* דני תמרי - ערב יום הזיכרון, הלך מאתנו דני תמרי. דני, חבר שדה אליהו, היה ראש המועצה האזורית בקעת בית שאן (היום עמק המעיינות– שינוי ומיתוג שהוא הגה) ומזכ"ל הקיבוץ הדתי. מנהיג חכם, פתוח, קשוב ומתון. דני הוא סמל, בעבורי, ליהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. דני מגלם את רעיון תורה ועבודה. חבר קיבוץ אוהב קיבוץ וחי את הקיבוץ בכל רמ"ח אבריו. תנחומיי לתחיה, למשפחה, לבית שדה אליהו, לקיבוץ הדתי ולעמק המעיינות.
יהי זכרו ברוך!
 
* ביד הלשון: במותם ציוו לנו את החיים – אחד הפסוקים המובילים בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה לאורך השנים הוא "במותם ציוו לנו את החיים".
הפסוק לקוח משירו של ביאליק, המשורר הלאומי, "אם יש את נפשך לדעת", שנכתב בשנת תרנ"ח, 1898. בשיר תוהה ביאליק מאין אנו שואבים את כוחות החיות המופלאים של עמנו, לעמוד בסבל ובתלאות?
 
אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים
בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ,
צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת-הַצַּוָּאר
אֶל-כָּל-מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל-כָּל-קַרְדֹּם נָטוּי,
לַעֲלוֹת עַל-הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל-הַמְּדוּרָה,
וּבְ"אֶחָד" לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים –
זה הבית הראשון, וכך בית אחר בית מתאר המשורר את מסירות הנפש של העם היהודי, של בניו ובנותיו, ותוהה מנין הוא שואב את תעצומות הנפש. והוא משיב:
אִם לֹא-תֵדַע לְךָ כָּל-אֵלֶּה –
אֶל-בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן.
הוא מתאר בהערצה את מסירות נפשם של חובשי בית המדרש ומסיים:
וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים –
הַחַיִּים עַד-הָעוֹלָם!
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com