סאגה ארצישראלית
בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014.
Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014
"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד
יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."
תהילים ק"ד, פסוק ל"ב
 
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד
 
פרק שביעי
1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים
 
מיוחדת במינה היא צפת בהשוואה ליתר ערי-הארץ בנופה שאין דומה לו להוד ובאווירת המיסתורין המקיפה אותה. מטפסת על הר נישא כשלרגליה עמקי-תהום, הג'רמק הירוק ביפעת הדרו וההרים המסולעים הנמשכים ממנו ועוטרים לו מימינו ומשמאלו, כאילו ברית חשאית כרותה בינם לבין יושבי ההר. על כן תמירים וחסונים כהרים הם בני-צפת, ניצוץ מן האור האלוהי בנשמתם ופרצופיהם מסולעים ומאירים באור שברי כלים קדושים המבקשים לעצמם תיקון. והם חוסים בבתים הבנויים בהר זה על גבי זה כמדרגות לעלייה, פתוחים מלפנים למרחבי אין-סוף עוצרי נשימה, וחתומים מאחור על ידי חדרים אפלים, כוכים הנמשכים זה מול זה אל בטן ההר. ומניגודים חדים אלה מושפע גם אופיים של בני צפת: שמחת חיים, ונטייה למיסתורין ולקירוב הגאולה – משמשים אצלם בערבוביה.
 
צפת שוכנת על הר גדול ובתיה בנויים במדרון ההר, עד שהם נראים מרחוק כמדרגות בנויות זו על גבי זו, ובשעת הרעש, הסכנה שם גדולה יותר מאשר בעיר אחרת. הבתים מתחילים להתגלגל למטה, עליונים נופלים על תחתונים, חפצים נשברים, קירות מתמוטטים ואנשים נבלעים באדמה. גם הנישארים בחיים, באין להם יכולת לצאת מתוך החורבות, עלולים לגווע ברעב או להיחנק מחוסר אוויר לנשימה.
 
שלושה ימים לפני הרעש היו פני ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י חיוורים והוא עצמו נרעש עד מאוד בספרו לאפרת:
"מן השמיים גילו לי שנשקפת לנו רעה גדולה, וכך גם כתוב במאמר הזוהר הקדוש, פרשת בא דף ע"ב: 'ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא.' וכבר מורגש היום באוויר הכובד של רעד אדמה..."
"מדוע צריך לקרות הדבר הנורא?" היא שואלת.
"בגלל הגאולה הקרובה לבוא. בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות קשות מידי אדם ומידי שמיים..." הוא אומר דברים דומים לאלה שכבר שמעה מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק בוויכוחו עם אביה הרב שבתאי לוין.
אפרת יושבת על השרפרף מולו ומתבוננת במלאכתו של ר' יוסף רופא קונדרג'י, כיצד הוא מסיים לתפור במחט עבה זוג פַּאפּוּשִים תורכי שאנשי צפת אוהבים לדשדש בהם בחצרות ובסימטאות. אבל הפעם, היא מבחינה, רועדות מעט ידיו בעבודתו.
"אבל מדוע דווקא לנו?" היא משימה עצמה כאינה יודעת – והלא מפחד נבואתו הקשה התוחֵעס שלה רועד בנקודת העונג החשאית, זו שלא פעם תקעה אצבע להגיע אליה ולהרגיש כמו כאשר חדר אליה חסן ופגם אותה לנצח, זו שהיא – היא, המרעידה בחטאה ארץ.
"כאשר נחרב בית-המקדש גלתה השכינה בין הקליפות, וגם הנשמות הישראליות שגלו ביניהן – לא היה בהן כוח ויכולת לצאת מתוך הקליפות כיוון שנפגמו בחטאן. ועל כן צריכה השכינה להיכנס בין הקליפות וללקט את ניצוצות הנשמות אשר בתוכן, לברר אותם, להעלותם למקום הקדושה, לחדש אותם ולהורידם בעולם הזה בגופות האנשים ובפרצופיהם. מיום שחרב בית המקדש זו מלאכתו של השם-יתברך, ועד שִׁיכָלֶה את מלאכתו – ללקוט כל הנשמות שנפלו, עד הרגליים, עד תהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא – אין משיח ניגלה ואין ישראל נגאלים ולא יתוקנו הכלים השבורים, אך מה לעשות? – קודם לגאולה צריך שתבוא שבירה גדולה, ככתוב: 'המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויֶעשנו' – "
והוא בוחן את הפאפושים הכתומים שבידיו כרואה מבעדם את העתיד, ונאנח: "והיה אם לא תרעד בַּארץ גאולה ולא תבוא עד ת"ר, רוצה לומר – עד תום שלוש שנים מהיום – תבואנה שבירה ואחריה גאולה רק בעוד שבעים ושבע שנים, בתרע"ד... ואם גם אז לא תבוא שבירה שיש אחריה גאולה, אולי תבוא מאה שנים אחרי ת"ר שהם ת"ש... הו בתי, רק עד שם מגיע כוחי לראות, ומשם והלאה ת"ש כוחי, חושך ואימה... תמרות עשן ואש בנחיריו של שטן מתהולל..."
"ומה עלינו לעשות רבי יוסף?" היא מתרפקת עליו בחום נעוריה התמים ובפירפור התוחעס הלח, בתחושת הפחד שנובעת מתהום דנוקבא רבא, מישכן שדי הרעש-אדמה שכל אחד מהם גדול כַּשווארצֵע זובּי בעל העין האחת המתיזה נוזל לבן, ומטריפה עליה את הדעת המחשבה שאפילו שני הפאפושים שבידיו אולי ישרדו זמן רב אחרי שהיא תמות, "מפני שאני, לחיות אני רוצה, לחיות!"
"אמרי לאביך ולאימך, ולכל משפחתך, שנקוּם יחד כאיש אחד ונברח אל ההרים, עד יעבור זעם האדמה, ותחדל העווית לפרכס במעיה, כי נוראים ואיומים יהיו עקבות משיח בארץ בעת אשר תרעד..."
 
[המחבר רומז לתקוות המשיחיות שהתעוררו בארץ-ישראל לקראת שנת ת"ר, 1840 למניינם, ונכזבו. בשנת תרע"ד – שנת "המביט לארץ ותרעד" – 1914, פרצה המלחמה העולמית הראשונה שהסבה רעב, מחלות ומוות ליישוב היהודי, ובסופה ניתנה הצהרת בלפור. שנת ת"ש, 1940, תקופת מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה, חלה מאה שנה אחרי ת"ר, ושלוש שנים לאחר הניצחון על היטלר קמה ישראל. מתברר שמשהו מכל אלה חזה ר' יוסף רופא קונדרג'י בצפת בשנת תקצ"ז, 1837, למעט הקמתה של ישראל, אבל אולי לא ראה בה גאולה שלמה. – ממני, המלביה"ד].
 
ר' יוסף רופא קונדרג'י ידע שאי אפשר לבטל את הגזירה ורצה להציל את הצפויים לאסון. הוא יצא והסתובב בסימטאות להזהיר את היהודים שיימלטו בעוד מועד ויעזבו את העיר. אבל בעיניהם היה אדם פשוט, ולא שמו לב לדבריו ואפילו לעגו לו. ביום הרעש עוד ניסה ר' יוסף לעורר את אחיו שיצילו את עצמם. הוא עבר מבית לבית, וגם אצל הרב שבתאי לוין הופיע. "כבר מורגש באוויר כובד של רעד אדמה!" – הוא צרח והתחנן לפניהם שימלטו נפשותיהם ונפש בני משפחותיהם וייצאו מיד מן העיר אל ההרים. אבל הצפתים חשבו שיצא מדעתו, ולא העלו בדעתם לשמוע בקולו.
 
אפרת חשה את הכובד באוויר, את יום החמסין החורפי, העכור. היא ידעה שדברי ר' יוסף רופא יתקיימו ושהארץ תרעד. היא ידעה שיסכים לקחתה עם משפחתו מחוץ לעיר, עוד היום, ואפילו אותה לבדה, והיא רצתה לחיות. אבל היא לא ראתה עצמה רשאית להיפרד מעל אביה, הזקוק למשענתה. והאב העיוור עמד על דעתו בתוקף:
"לצאת בערב אל ההרים? להיסתר? – לא. ואם אפילו שמץ אמת יש בדברי האזהרה, אנחנו נשים את נפשותינו ביד הקדוש-ברוך-הוא ונסמוך על ישועתו, כי מי מאיתנו יכול לומר שהוא יודע היכן הסכנה האמיתית? כאן? בכרם-הזיתים? ואולי בבית-הקברות? אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה לגאול את נפשותינו ולהצילנו, הוא יקבור אותנו חיים?"
ולא היה אפשר להשפיע עליו. אפרת גם לא ניסתה.
 
ילדים המשיכו לשבת, כרגיל, על ספריהם ב"חדרים", וחזרו במקהלה אחר המלמד. חסידים ואנשי-מעשה נאספו בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות להתפלל תפילת-מנחה, כמנהגם יום-יום. סוחרים עמדו בדוכניהם, נשים בבתיהם הכינו סעודה לערב. עיזים חזרו במשעולים צרים. בנות שאבו מים מהבורות. ר' יוסף אסף אותה שעה את אשתו וילדיו ועלה אל מרומי ההר, שם הקים להם אוהל למחסה.
 
יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.
 
לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.
בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג'י את צפת רועדת כולה, תמרות-עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.
אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.
ומספרים כי הרעש הנורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים שבע מאות בני-אדם – כרבע מאוכלוסיית העיר.
[מדובר כנראה במה שלימים יהיה קרוי בשם צונאמי. ויש גם עדות כי "בנמל יפו, שבו יורדים העולים לרגל, נסוג הים יותר ממהלך של יום, והלכו תושבים רבים ואספו עושר רב ממה שחשף הים. וביום הרביעי, בהיות הים במצב זה, עלה הים בזעף גדול, גרף יותר מעשרת אלפים איש והטביע את כולם." – ממני, המלביה"ד].
 
הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.
 
העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.
אפרת נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה בחדר שחרב רק למחצה, אבל היא לא היתה יכולה לצאת מתחת לערימת-האבנים שנתכסה בה חלל החדר, וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. היא הירהרה שאולי עתה יכופר חטאה, נפשה תירפא מטלטלותיה ותדבק בבן-דודתה, והדודה והדוד, הורי הבחור שפירא, ירצו בה ככלה לבנם, וילדיה ימלאו את הארץ עד לדור אחרון שהרי לא לנצח תישאר הארץ בחורבנה, היכלי-תיאטראות, ולהם יציעים ונברשות שמאה נרות דולקים בכל אחת מהן, ייבנו בה, עלמות בבגדי חמודות תצאנה במרכבות בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובמסילות רחבות כשדרות פריז, מרכבות הפלאים תתחרינה בפרשי דמשק המעלים אבק בעקבותיהם, ושלוות בוסתנים נותני ריח יסמין תקביל פני אוניות קיטור מהירות העושות דרכן בשישה-עשר יום מקושטא לעכו ומביאות עימן מכל טוב אירופה הרחוקה. זו אירופה שהבתים מתנשאים בה עד לשמיים והנרות נדלקים מאליהם, כאוות-נפשך, בכל פינות הקיר. ועוד היא אומרת לעצמה שאם בעזרת האל תינצל נפשה – תקום ותברח אל טירתה של ליידי הֵסְטֶר סְטֵנְהוֹפּ אשר בכפר עִלָג'וּן המבודד, בהרי לבנון התלולים, המכוסים שלג. שם ליידי הסטר התמירה, בעלת העיניים הכחולות, יושבת לילה-לילה בלבוש מזרחי, הצניף לראשה, מעשנת נרגילה, קוראת בספר ומחכה לנסיכי המרתף שייקחוה לארמונו של סולטאן מחמוד השני ביילדיז קיוסק, להשפיע קסם חמודותיה על הסולטאן למען יכתירנה בתואר מלכת ירושלים. ליידי הסטר תושיבנה לימינה ותאכילנה עוגות שקדים ותשקנה מי ורדים מצוננים בשלג הלבנון ותעטרנה בעטרה שהכתירוה בה שייחֵ'י המידבר הבידואים בתדמור הרחוקה בתואר מלכת הערבים, ותספר לה על נפלאות ערי אירופה אשר עזבה מאחוריה, לונדון וארמונותיה, יוון ועתיקותיה.
בחדרה אשר בטירה שרועה ליידי הסטר על ספתה, שותה עשן נרגילה ומחכה לבוא אפרת. מפני מה נודדת שנתה של ליידי אנגליה זו, בודדת ומוזרה, אשר חמוקיה עגלגלים ודשנים? אפרת מתמהמהת לבוא והשלג כבד וליידי הסטר מוקפת משרתים ושומרי-ראש ערביים הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, גברים כבירי כוח המחממים אותה ומזדווגים עימה ערומים ומטילים זרעם ברחמה כנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם וצורחים ומחבקים ונוטלים מכספה ומנשיקותיה ואורבים לירושתה לחלק ביניהם ואפרת מתעוררת בצעקה מהזיית-עילפונה ונפשה נשברת בקירבה ושברי הכלים נמשכים מטה ושוקעים בעולם הקליפות והתוהו, עולם שכולו שֵׁדוֹנים ועטלפים שמסתבכים בדבלולי שיער, עקרבים ואבק ושברי טיח, ציפורניים ושערות גזוזות וכל שטמא ונושר מן הגוף במרוצת השנים ובא עתה לפקוד עליו את עוונו. כבר עייפו ידיה לחבוט בכתלים שקרסו ולהתחנן על ישועתה. היש מכאן פתח מחילה עד הבאר פֶּזִיקה? אילו בא משיח בעקבות הרעש, כמו שאמר משולח בעל זוּבִּי (עכשיו היא יודעת, התיז מולה כאן על רצפת הבית, לא שונה הוא בתאוותו מחסן ומרשיד), הלא יכלה להיות לה קפיצת-דרך ממערה למערה בגלגול מחילות מִפֶּזיקה עד הר-הבית בירושלים! יבוא זרעו של בעל שם ויבקע סלעֵי כִּלְאָה כַּשמיר שחצב אבני הגזית לבית המקדש! יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך וימהרו לירושלים בעקבות משיח ובדרכם יפנו הריסות צפת ויצילו גוועיה! ואפרת תהיה בין הראשונים לגאולה! – לרגע הרימה פניה מִכַּר האבן ואבק האבן אשר למראשותיה וקראה: "הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!"
גרונה חרב בצמא, טעם עפר בפיה, אין שומע לה, אפסו זעקותיה. מדוע אין חודרות חניתותיהם הכבדות של פרשי דמשק את קברם הקר של חייה, פולשות אל חדרה החרב והאטום, מדוע אין נשמע קולם כבשעה בה נכנסו בחצר מירון שרים: "ג'וֹוֶת אלמָרגֶ'ה, תִלְעַבּ חְ'לֵנָא. יא עֵינִי לַוֵין, יַא רוּחִי לַוֵין! – תוך הכיכר, ישחקו סוסינו, הוֹ עֵיני לאן תפני, הו נשמתי לאן?" – נזכרת אפרת בלהוט האש במירון ובנדרה אשר כמעט שזכתה להשלימו על קברו של רשב"י. רגליה נחלשות, כלולות מוות. הנותר מי מבני-משפחתה בחיים? והאם בחטאה רעדה ארץ? גם אם רבו חטאיה אין בני-משפחתה ראויים להיקבר חיים בגינם ואין העולם ראוי שייחרב בעטייה.
והלא היו גם ימים אחרים, היא אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאסרו-חג של פסח, עם שחר, יצאו יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, הַחַיְקוּרֶה, והעמידו לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ לעיר, בכרם-הזיתים שהילת אור רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הפכה בעליהן והכסיפה אותם בנצנוצי כפור אפור-ירוק. ועטרת הרים, כעדת-זקנים מסולעי-פרצוף, מתבוננת ביהודי צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה ביום חג ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", חגה המיוחד, במשך דורי דורות, של צפת בלבד.
[מוזר שאותו יום, אך בשם "חג הַחֶמְלָנִיצְקָיָה", תוּאר כבר בְּרומאן נידח ארוטי-אֵזוֹטֵרִי "המושבה שלי" שמספר כנראה על פתח-תקווה, וראוי לחוקרי תולדות היישוב בארץ לבדוק אם אכן מתעדי תולדות צפת הושפעו מפולקלור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. –  ממני, המלביה"ד].
על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל השמיים ומשמני הארץ. וכשאפרת עוצמת את עיניה דלוקות האבק, היא רואה פרוסות מלבניות של חלווה עשוייה מיץ ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה בגונים שונים, רַחַתְלָקוּם בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאות גבינה. ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בַּקְלווה: עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. לקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. אין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קָמָרְדִין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוּסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה מציצה אפרת מתחת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-שלג, וכדי נחושת המכילים משקה קר, שֶׁרְבֶּט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי שלג שהובאו מראש החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה. משעות-הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות-משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אוּנְטֵער דִי בַּיימֵער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ, חבלים נמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק הטבע ליהנות מזיוו ומיפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה. מוכרי התמר-הינדי מקישים במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו בהכריזם על סחורתם. מוכרי השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שַׂער-אל-בַּנַאת, הוא "שיער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.
אפרת זוכרת כיצד התרוצצה, יחד עם עשרות ילדות וילדים, מן השדה אל השולחנות הערוכים ברחוב הראשי של צפת, החַיְקוּרֶה – ועד לַבאר פֶּזִיקֶה וחזרה. קונה ממתקים ושבה אל אביה ואימה היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. המולת החוגגים נענית בהד ההרים סביב, ועל ראשי ההרים מחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מעדניה הטובים מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי נחושת בעלי זרבובית דקה, על גבי גחלים לוחשות, או שופתים תה של תאנים מיובשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם. רק עם ערוב היום נשמע הקול: "מנחה!" – ואז משתתק ההמון, ומניינים-מניינים מתקבצים ה"צְפוֹסִים" [יהודי צפתי מכונה אַ צְפוֹס אַ אִיד. – ממני, המלביה"ד] מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מיטלטליהם, אוספים את ילדיהם וחוזרים הביתה, רק אפרת הקטנה נשארת בחוץ, כי היא עם נפוליאון, הרחק מהם, עודה רוכבת על פני רצועת החוף השוממה, וגלי הים אשר אותו לא תיראה לעולם מלחכים את פרסות סוסיהם המטביעות עקבות רכים בחול הנקי, והגנרל מסיר את כובעו משולש-הקצוות ויורד מעל סוסו וקד לעומתה ועונד קמיע לצווארה וקורא את המינשר שחיבר לכבודה – "בונאפרטה, מפקד ראשי בצבאות הריפובליקה הפראנציוז באסיה ובאפריקה, אל אפרת בת הרב ר' שבתאי, קרוב-משפחתו של הגאון החסיד המקובל המפורסם ר' נתן נטע לוין משקלוב, כלת-דמים את, מגיפה וסקילה יבואו לך, ודפים קרועים של ספרים קדושים תניחי רטייה על מכתך – " ובמערה אשר בבית-הקברות, סמוך לכרם-הזיתים, דוקרים שודדים ומנקרים את עיני אביה, וחסן מתגלה לפניה על סוסתו בדרך לדמשק ומבטיח לה ארמונות-של-דם ואוצרות-של-רפש ונוֹשקה באכזריות על שפתיה היבשות והיא קירחת וממלמלת בזרועותיו יא-הי ואה-הי ואוי לי ואבוי לי, והתוחעֵס שלה בוער בחטאה... החלחולת... והצואה... והארץ רועדת מהזין של הגוי והשכינה עולה מבין הקליפות והאבק ושברי-הטיח ופרצוף יתומה משוגעת לה וזירמת פַּחֲווֹת-דמשק ודם-בתוליה כתמים על ירכיה הלבנות ומתיקות טמאה כדבש זורם בעורקיה והיא שרה "ירושלים בנוייה ירושלים בנוייה עיר הקודש טבריה יפהפייה יפהפייה – ומדוע רק בצפת... אני... לִסקילה..."
 
לימים נזכר בספר קורות העיתים "שערי ירושלים" לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני-משפחתה נהרגו, והיא נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת-האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו אחד סנדלר בשם ר' יוסף רופא כנגד בונאפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תילו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות-העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בעלי ספר התלמוד. ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא, כמו רבים אחרים זולתה, היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנישארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.
ציפורה, שהיתה אז כבת תשע שנים, ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צדי הרחוב הקיפו אותן ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.
ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נישאר בחיים מכל המתפללים. וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי-העפר, שותת-דם ונאנח, והוא משווע לעזרת-השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערימת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.
אחיה של רחל, הרב, בנם של קדושים, ר' ישעיה טראכטנברג, בנו של ר' יהושע טראכטנברג מפינסק, מחבר הספר "עץ הטוהר" שנדפס לפני הרעש בבית-דפוסו של ר' ישראל ב"ק בצפת, אותו מצאו עוד בחיים, מעוטר בטלית ובתפילין, רגליו וחצי גופו מעוכים. וכשהוציאו אותו יצאה נפשו באומרו שהוא "הגלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה-הרגליים".
הבחור אליקום שפירא, אשר לימים נשא בירושלים את בת-דודו ציפורה לוין לאשה, התפלל אותה שעה בק"ק אשכנזים. וכששמע את קול הרעש הניח את ידיו על ראשו וכפף קומתו וסגר עיניו ואמר שמע ישראל. וכשראה כי שקט הרעש ולא היה עליו משא כבד כי אם עפר דק, התנער מן העפר ופתח עיניו ומצא עצמו תחת כיפת-השמיים, כי נפל כל בית-הכנסת, הגג והכתלים. הוא הפך פניו לכל צד ולא ראה שום אדם, אף כי היו שם חמישים בני אדם שנמצאו אחר-כך מתים תחת המפולת, והוא היה עמהם באמצע. וכל אותה שעה, שנמשכה כנצח, לא ידע רעב ולא צמא ולא חש כאב בגופו אלא היה רואה בעיני רוחו את חייו הקצרים ומונה את רגעי האושר המעטים שידע, כשהיה טובל בשרו במי-קרח צוננים ומכוון כוונות בסוד ייחוד שכינה עם צדיק יסוד-עולם, ולעומתם את חטאי הבשר הנמק בבדידותו ואת תעתועי הרוח השואפת – ומכל המראות שראה – היו חוזרים ותוקעים עצמם לפניו שדי אפרת הערומים והם קרובים למגע יד ושריטות של דם מוליכות נחלים של דם אל פטמות אדומות כדם בחלקת בשרה החיוורה, ופניה כְּלִילוֹת חסד ובוערות באש ההדלקה ובאודם שערותיה ועיני הדבש יוקדות וריסים זהבהבים מרטטים בין אור לצל והנפש משתפכת במצוקה נוראה על קברו של רשב"י במירון וצועקת "יא – הי!" – והוא חש אליה לחבקה ולהצילה מפני עצמה ומבקש ליפול לרגליה ולומר לה ברעד: "את הכוכב המאיר את דרך חיי בחשיכתה, ואין הסיפורים והשמועות על אודותייך נחשבים בעיניי כלל אלא נפשי ונפשך משורש נשמה אחד ינקו ויחד ירדו ונתפזרו בעולם, ומי שמלקט את הקדושה מבין המכיתות והקליפות הוא ילקטנו וישיבנו אל מקור מחצבתנו הקדוש והיינו לבשר אחד, וזה תיקון גדול מאוד... תיקון מכחול בשפופרת... ותיקון גסיסה..."
כך היה מדמדם והוזה בין החיים והמתים ומזריע את אפרת שֶׁשְׂער ערוותה אדום וכשבאו הנשארים בחיים לפנות את ההריסות ראוהו מאחוריו והנה לבושו העליון מלא דם וזרע ונידמה להם שהדם יוצא ממנו. וכאשר הוציאוהו ופשט את בגדיו לא נמצאה בו אפילו שריטה אחת, והדם היה מאותם שמתו, והיו דבוקים עימו יחד והזרע היה ממנו.
 
יש אומרים כי מחמשת אלפים היהודים אשר ישבו בצפת, מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שליש מהם ניצל ונשאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומששת אלפים ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית, עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו למלט נפשם על נקלה, כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית-הכנסת להתפלל תפילת-ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.
משפחות אחדות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות-עפר, ואיש אחד היה טמון שם אחד-עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני-גיר שרופות בכל מקום, מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ופוצצם בכוחו, ואחר-כך עצמו את עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחר הרעש, וכל השומע אותו תְצִילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי-ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. כשפינו את גלי-האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי-מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מהם מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו, לבוש בגדים לבנים ומנורת-שמן למראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי-החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי-עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכבים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.
ובקצה אחר של העיר החרֵבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזה אותם פלצות מקול יללת מלווי-המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות העפר לקוברם בקרב אבותם, חצר-מוות להמון מאות מתי-הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחרים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.
גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר ביקשו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי-נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם וציווה להמית את הכלבים האלה בקני-השריפה הקרויים רִיבוֹלְבֵערְס. וכל שאר תולדות הימים הנוראים ההם הלא הם כתובים בספר "קורות העיתים" למנחם מנדל מקמיניץ, שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839.
 
*
בספרו "החת"ם סופר", בהוצאת מוסד הרב קוק, מספר אליעזר כ"ץ כי בשנת 1806 עבר ר' משה סופר, החת"ם סופר, לפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה"ד] ויסד בה את הישיבה הגדולה, החשובה והמפורסמת ביותר באירופה המערבית. חייו עמדו בסימן מלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, כי לדעתו הן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת משום שכאשר מעקרים מהיהדות את ארץ-ישראל ואת היסוד הלאומי, והופכים אותה לדת בלבד, כמו ה"גרמנים בני דת משה", לא נשאר בה הרבה, ועדיין היא לא מעניקה ליהודים שיוויון זכויות והזדמנויות מלא, ולכן הצעד הבא הוא ההמרה.
היו לחת"ם סופר שתי תבניות אנטומיות מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותם לתלמידיו דיני טהרה לנשים, הלכות טומאה וכיוצא באלה, משום שהוא האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, זה עדיף על הפלפול והסברה.
הוא היה אומר שכל מה שהקימונו בגולה אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים שם נגד רצוננו. אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חו"ל.
חידוש יישובה של ארץ ישראל  היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן שקולה היא כנגד כל המצוות – והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קלישר בדבר חידוש היישוב על ידי התיישבות רחבה.
[אבי-סבי ר' אליעזר-לאזאר ראאב, בכפרו סנט אישטוואן שבהונגריה, היה גבאי מטעמו של הרב קלישר, מטאהרן שבהונגריה, וקיבל ממנו בשנת תרכ"ז, 1867, "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל". – ממני,  המלביה"ד].
החת"ם סופר התרעם מאוד על רבנים ותלמידי חכמים הרבה שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת בשנת 1837 – הוא ראה עונש משמיים על כי העדיפו את צפת והזניחו את ירושלים.
הוא מת בשנת 1839, שנתיים אחרי דבריו הנוראים על אודות הרעש בצפת.
אהוד בן עזר
המשך יבוא