ב-15 במאי 1948, ביום סיום המנדט הבריטי ולמחרת הכרזת העצמאות, פלשו צבאות ערב למדינת ישראל בת יומה, במטרה לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. איך הצליחה מדינת ישראל הקטנה להכריע את כל צבאות ערב?
המומחים והפרשנים יידעו לתת הסברים רבים ונכונים. למשל, על התבונה שבה נוהלה המערכה כך, שלמרות הנחיתות המספרית, רוכזו הכוחות כך שכמעט בכל קרב בפני עצמו היתה עדיפות מספרית לצה"ל. הכול נכון. אבל בכל אלה אין כדי להכריע מערכה כזו. היה זה בפירוש ניצחון הרוח. היה זה ניצחון האמונה היוקדת בצדקתנו המוחלטת ובנכונות לשלם כל מחיר כדי להגן על היישוב היהודי שהיה למדינה; להבטיח את קיומו של העם היהודי תחת האיום הזה, שלוש שנים אחרי השואה.
עם צבאות ערב שפלשו לישראל נמנתה, כמובן, סוריה. הפלישה הסורית החלה בעמק הירדן, מדרום לכינרת. מול הצבא הסורי עמד כוח המגן העברי – חברי "ההגנה" עוד טרם הקמת צה"ל, וכוחות המגן ביישובים עצמם, שהתבססו על בני היישובים עם קצת תגבורת חיצונית. הצבא הסורי הפולש כבש את צמח, שער הגולן ומסדה ותקף את דגניה א' ודגניה ב'. בדגניות נבלם הצבא הסורי, ב-21 במאי, ונסוג לאחר קרב גבורה עקוב מדם, מעורר השתאות והשראה.
שנה לאחר הקרב, פירסם קדיש לוז, המנהיג המרכזי של דגניה ב' ומראשי תנועת חבר הקבוצות, ולימים שר החקלאות ויושב ראש הכנסת, מאמר שכותרתו "אחר שנה", המופיע בקובץ מאמריו "אבני דרך" (להערכתי, אלה דברים שהוא אמר באזכרה במלאת שנה לקרב עמק הירדן).
המוטו של המאמר הוא ציטוט מדברי המשורר והפילוסוף הגרמני-יהודי היינריך היינה: "סביבנו מוטלות גוויות חברינו – אך אנחנו ניצחנו! אנחנו ניצחנו, אך סביב סביב מוטלות גוויות חברינו."
ישראל, מיום הקמתה, היא אומה במלחמה. בעצם, הרבה קודם. מראשית הציונות אסרו הערבים מלחמה להכרתת היישוב היהודי בארץ ישראל, מלחמה שאף פעם לא די לה, וזו אותה המלחמה עד היום. אני מביא כאן מדבריו של קדיש לוז, כיוון שהם אקטואליים היום, במלחמת "חרבות ברזל", בדיוק כפי שהיו אקטואליים במלחמת השחרור. הדברים שהוא אמר על דגניה ב' אז, רלוונטיים לבארי, לניר עוז, לכפר עזה, למנרה, למטולה ולמלכיה היום. הדגניות לא פונו ולא התפנו, ואיני שוכח או מנסה להשכיח את ההבדל. אבל כוח החיות של דגניה ומקורות הכוח שאיפשרו את תקומתה לאחר המלחמה הקשה, רלוונטיים גם רלוונטיים ליישובים בני ימינו, כשישובו לאדמתם. ואם יגייסו מתוכם אותם כוחות, תקומתם תהיה מפוארת לא פחות מזו של דגניה.
"... לא בכדי בא הניצחון. לא בכדי נפלתם בקרב, חברים יקרים. אנו החלטנו לחיות. מיד אחרי שקברנו אתכם, בעוד תותחי האוייב רועמים ואווירוניו חגים מעל ראשינו ומשליכים בנו את פצצותיהם – החליטו הוריכם, רעיותיכם, חבריכם – לחיות ולהחיות את דגניה ב' שלכם. בעוד רובנו עומדים בתעלות, מעמיקים אותן וחופרים חדשות – התחלנו בעבודה. דרושים היו עוז והעזה, ואותם שאבנו מקורבנכם. קשה היתה המלאכה בלעדיכם. אכן, מה שתוקן ונבנה נראה בעיני עצמנו כפלא. אין זאת, אלא ששיתפתם באין רואים את עצמכם במעשה תקומתנו. דמויותיכם עמדו ועומדות נגד עינינו ואוצלות מרוחכם על מעשינו.
"רבה היתה העבודה. רב היה ההרס. נשרפו חדר האוכל והצריף בן שתי הקומות, מחסן המכולת. ניזוקו קשה מגדלי המים, בנייני הרפתות והלולים. נפגעו כמעט כל בנייני המגורים. הבקר ובהמות העבודה כמעט כולם נהרגו. רבבות תרנגולות, אווזים, תרנגולי-הודו, נשרפו על לוליהם או מתו בצמא וברעב. שדות מספוא נרמסו, בותרו ע"י תעלות והפסידו כמעט כליל את יבוליהם. תפוחי אדמה נרקבו באדמה. מכון המים על יד הירמוך נהרס, ואי אפשר היה להשקות את הבננות ואת שדות המספוא. ומי ימנה את הנזקים הקטנים יותר בכל פינות המשק? האוייב עמד מולנו, ועם כל הפסקת ההפוגה היה ממטיר עלינו את פגזיו. עוד נמשך הגיוס לצבא ועוד המשכנו לשלוח מתוכנו חברות וחברים לשדות הקרב. עשרות מחברינו עומדים גם עתה בשורות הצבא, אך אנו התחלנו בעבודה.
"עברה שנה והמשק על ענפיו עומד על תִּלו. הנחנו קווי צינורות חדשים, שהצילו חלק גדול ממטעי הבננות והרחיבו את שטחי העיבוד; רכשנו עדר בקר חדש על ידי צירוף עֶגלה לעגלה, פרה לפרה; בנינו לולים גדולים והננו שולחים לשוק בכל יום אלפי ביצים ועופות לבשר; תוקנו הבניינים, הורחב חדר האוכל ואף בנינו בניינים חדשים. על אף פגעי הטבע, שחיבל קשה במשקנו, נוסף על פגעי המלחמה, עומדים אנו כיום חדורי ביטחון שנצא בניצחון גם מן המערכה השנייה, מערכת שיקום המשק והיישוב. לא נסתפק בהחזרת המצב שלפני הקרבות. אנו שואפים לשפר את משקנו, לשכללו ולהאדירו.
"... גבר יחס ההוקרה לזולת, חוזקה ההבנה ההדדית ונתעצם הרצון להקל לרע. התעמק האמון ההדדי, צצה ידידות חדשה, מעמיקה ונאמנה יותר. מכאן יסוד ושורש לצמיחה חדשה של חיי החברה. מכאן הבנה חדשה לסידור החיים וארגונם. מכאן ההרגשה הטמירה שמסוגלים אנו גם בשטח זה לחולל נפלאות ולהעלות את יצירתנו למדרגה נשגבה ומפוארת."
קדיש לוז מתאר מסכת מרשימה ומעוררת הערצה של יישוב במלחמה שהתנער כארי לתקומת המשק והחברה. איזה כוח, איזו חיות הייתה להם, לאותם אנשים, שבהחלט ניתן לראות בהם אנשי מופת. כאשר אני שומע את חיים ילין, איש בארי, מהדהד באוזניי קולו של קדיש לוז. כאשר אני צופה בתמונות החיטה שצומחת שוב ביישובים שנפלו בנגב המערבי, בתמונות המפעלים שחודשה בהם העבודה, אני רואה בהם הד לתקומת הדגניות בתש"ח. אין ספק שהמוטיבציה הלוקל-פטריוטית, אהבת היישוב והקהילה נתנו את הכוח לאנשי דגניה לקום ולבנות מהתחלה ולא להסתפק במה שהיה אלא להתרחב ולגדול. אך אין די בכך כדי להסביר את המוטיבציה. הם עשו כך, כי ראו עצמם חלק ממהות גדולה יותר, של העם היהודי, של מדינת ישראל. הם חיו בהכרה שהם נושאים על שכמם את עתיד העם והמדינה.
אמר קדיש לוז, בפנותו לחברים שנפלו בקרב: "חברים יקרים! דומה, קיימנו את מצוותכם לחידוש החיים. קורבנכם נשא פרי הילולים. קמה מדינת ישראל, אשר את בשורת הקמתה שמעתם ערב נפילתכם. קם עם יהודי עצמאי. מאות אלפי יהודים עלו ומוסיפים לעלות לארץ. בכל מקום נעשית פעולת שיקום ואף בניין חדש הולך ומוקם. עמק הירדן חוזר ומשגשג. קבוצתכם חיה וקיימת. נולדים בה ילדים. זוגות צעירים בונים בתים חדשים. זמן רב לא יכולנו לשמוח. מתוך מאמץ נפשי גדול החלטנו לחדש את השמחות, אשר יהודי חייב בהן. אנו חיים! והרי למען החיים הקרבתם את חייכם."
 
2. צרור הערות 22.5.24
* להתייצב כאיש אחד לצד נתניהו וגלנט – בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג אינו בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. אלו שני מוסדות נפרדים. אך למרות שהוא קם למעלה מחמישים שנה אחרי בין הדין לצדק, הוא המשך לאותו מהלך. המהלך נועד להגן על האנושות מפני פשעים מן הסוג של פשעי גרמניה הנאצית בכלל והשואה בפרט. והנה, בית הדין הזה הפך כלי שרת המסייע לממשיכיהם של הנאצים. בבית הדין ל"צדק" מתקיים דיון הזוי על עלילת דם בזויה של דרום אפריקה, המאשימה את ישראל (!) ברצח עם. בבית הדין הפלילי הוצא צו מעצר נגד ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון. המהלכים הללו באו בעקבות הטבח הנורא שחוללו ממשיכי הנאצים ביהודים, והם מכוונים נגד דמוקרטיה המגנה על אזרחיה, תוך הקפדה שאין לה אח ורע בתולדות המלחמות בעולם, על חוקי המלחמה ועל מוסר הלחימה. ההחלטה האומללה, שמעמידה בשורה אחת ראשי ארגון טרור ברברי שרצחו בדם קר ילדים ותינוקות, אנסו נשים, חטפו קשישים וחולים והפכו את בני עמם מגנים אנושיים, עם ראשי הדמוקרטיה שיצאה למלחמת מגן, היא פשיטת רגל מוסרית ואנטישמיות לשמה. אסור שהצעדים הללו ירפו את ידינו וירתיעו אותנו מביצוע חובתנו להגן על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. יש להפעיל לחץ על ארה"ב, גרמניה, בריטניה ושאר מדינות העולם החופשי, לפרק את בתי הדין הללו, שפועלים נגד המטרות שלשמן הוקמו.
צו המעצר אינו נגד בנימין נתניהו האיש, אלא נגד ראש ממשלת ישראל מעצם היותו ראש ממשלת ישראל. כיוון שכל ראש ממשלה היה יוצא למלחמה וסביר להניח שביתר נחרצות ותקיפות – כל ראש ממשלה היה עומד במצב הזה. מן הראוי שהעם כולו, ובראש ובראשונה מפלגות האופוזיציה, יתייצבו כאיש אחד לצידם של נתניהו וגלנט בגיבוי מוחלט ובגינוי מוחלט של ההחלטה הצבועה. ההחלטה הזו היא המשך ישיר לטבח 7 באוקטובר ולמתקפה על ישראל מלבנון, מאיראן ומתימן. מדינת ישראל מצויה במצור מדיני וביטחוני המלווה במשבר כלכלי, והדבר מחייב את אחדות השורות. אין זה זמן למופעים מופרעים כמו ימי "שיבוש" ו"זעם". זה הזמן לאחדות. זה הזמן לממשלת אחדות. זה הזמן להתכנסות יש עתיד, ישראל ביתנו והמחנה הממלכתי לממשלת חירום ואחדות לאומית רחבה – עכשיו.
 
* התליין מהאג.
 
* עיצומים אישיים – אם ביידן רציני בזעמו על הטריבונל בהאג, מן הראוי שארה"ב תטיל עיצומים אישיים על קרים חאן.
 
* ליל העצמות המתהפכות – בזיון סירובם של ח"כי מפלגת העבודה לחתום על מכתב הח"כים נגד צווי המעצר האנטישמיים, הוא כתם על ההיסטוריה המפוארת של תנועת העבודה הציונית. הרבה עצמות מתהפכות בלילות אלה בבתי הקברות, מקבוצת כינרת, דרך הר הרצל בואכה שדה בוקר ורביבים. מה הפלא שהמתה-המהלכת שמתקראת מפלגת העבודה רואה את אחוז החסימה מלמטה.
 
* אופוזיציה למדינה – יש עתיד, ישראל ביתנו והימין הממלכתי – אופוזיציה לשלטון. מפלגת העבודה - אופוזיציה למדינה. גרורה של עופר כסיף.
 
* תעלול פריימריז פופוליסטי – כאשר ישראל נמצאת במצור מדיני כבד, יום אחרי שערוריית צווי המעצר, ובמשבר ביחסים עם ארה"ב בזמן מלחמה, מתנהג השר – אוי לבושה – שלמה קרעי, שר התקשורת, כפיל בחנות חרסינה, שופך שמן על הבערה המדינית, ובתעלול פריימריז פופוליסטי מחרים ציוד של סוכנות הידיעות האמריקאית AP. הוא אפילו לא טורח לעדכן את משרד רוה"מ, בצעד בעל משמעות מדינית רצינית. מה אכפת לו לפגוע באינטרסים הלאומיים של ישראל, בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה, אם הוא יכול לקבל "כפיים" ולייקים מהבייס? אוי לנו שענייני המדינה מצויים בידי אנשים חסרי יכולת, חסרי הבנה, חסרי כישורים ופירומנים מסוכנים.
 
* להתקפל – אחרי שגרם נזק חמור למדינת ישראל, אולץ קרעי להתקפל ולהחזיר את הציוד שהחרים לסוכנות האמריקאית AP. מן הראוי שיתקפל או שיקופל מתפקידו. שר? גדול עליו בעשר מידות.
 
* למה אין עסקה – למה אין עסקה? כי חמאס אינו רוצה עסקה. כי חמאס רוצה את החטופים אצלו, בתור ביטוח חיים. כי חמאס דורש כניעה ישראלית, שתשאיר את שלטון הטבח בעזה, כגיבורי העולם המוסלמי כולו וכמודל המצליח למלחמה בישראל. כניעה תסכן את קיומה של ישראל. לחמאס יש זמן. הוא רואה איך ארה"ב מגבירה את הלחץ על ישראל. הוא רואה את הקרע ששב וקורע את החברה הישראלית. הוא רואה את קמפיין הכניעה. הוא רואה התארגנויות של הורים תבוסתנים לחיילים, שמערערים את מורל בניהם ובנותיהם, זורעים דמורליזציה בציבור ומורך לב בצבא, הוא רואה איך השטן מצליח להקהות את מוחנו ולהשכיח מאתנו שעימנו הצדק. אז מה בוער לו? כשהוא רואה את השחיקה בחודשיים האחרונים, למה שלא ימתין עוד חודשיים?
ומה עם נתניהו? אין לו אחריות? יש לו אחריות, אך ממש לא בכיוון שבו מטיחים בו האשמות שווא. הוא לא מסכל שום עסקה כי אין עסקה שניתן להכשיל אותה. אחריותו היא באובדן מנוף הלחץ על חמאס בחודשי הדשדוש והברבור של צה"ל. ופשיטה לג'באליה ומיני מבצעון בשולי רפיח אינם לחץ שיגרום לחמאס לשחרר את החטופים.
 
* עשינו כל מה שביכולתנו – למה נתניהו אינו מתראיין לתקשורת הישראלית? כי אין לו כלים להתמודד עם השאלות הנוקבות של הציבור, שיציגו לו המראיינים. הוא לא יכול למכור להם את הסיפורים שהוא מוכר למראיינים זרים, שלא בטוח שהם יודעים איפה הריבר ואיפה הסי. ומה שמסוכן, הוא שחוששני שהוא מספר גם לעצמו את הסיפורים האלה. בריאיון לרשת MSNBC הוא נשאל על הכספים שהעביר לחמאס לאורך שנים, ואמר: "הכסף ניתן כדי למנוע אסון הומניטרי – לוודא שמשאבות המים והביוב עובדות, שהחשמל עובד, זאת היתה המטרה. עשינו כל מה שביכולתנו להחליש את הכוח הצבאי של חמאס, אבל לא הצלחנו לעקור אותם מהשורש."
לא ייאמן. הרי אם הוא עשה כל מה שביכולתו כדי להחליש את הכוח הצבאי של חמאס, והתוצאות הן מטווח בלתי פוסק של רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית לאורך כל שנות שלטונו, הצתת שדות הנגב ללא כל תגובה, הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, שבו המחבלים רמסו בקלות את המכשול – גאוותו הגדולה, וב-7 חודשים וחצי איננו מסוגלים לנצח אותו – הרי שיכולתו היא של אימפוטנט. שיפנה את המקום לאדם בעל יכולת. נתניהו מספר שהמטרה של הכסף הקטארי, שהגיע בעידודו ועל פי בקשתו ולעיתים בעקבות תחנוניו, לחמאס, נועד למטרות הומניטריות. יופי. אבל הרי ידענו לאורך כל השנים האלה שהכסף לא מגיע ליעדו, אלא להעצמת צבא הטרור, לבניית עיר הטרור התת קרקעית ולחיזוק היכולות המבצעיות של חמאס, שהיכו בנו מכה כה קשה. ואף על פי כן, הוא המשיך להתחנן שהכסף יעבור, כדי לזכות בעוד חודש של שקט, בעוד שבוע של שקט. נרקומן של שקט. המדיניות של נתניהו התנפצה לנו בפנים ב-7 באוקטובר. המדיניות של נתניהו יצרה את התנאים שהתפוצצו לנו בפנים ב-7 באוקטובר. המדיניות של נתניהו הובילה ישירות ל-7 באוקטובר.
 
* ראש ממשלה חטוף – לפני כשבועיים ראש הכנופייה עטה את החליפה של האיומים, זימן את עצמו לנתניהו והילך עליו אימים. בצאתו, זימן אליו את התקשורת אל תוך מתחם רוה"מ, וכמו שכלב מרים את הרגל ומשתין כדי לסמן טריטוריה, הוא השתין באדנות על ראשו של נתניהו, סימן את משרד רוה"מ כטריטוריה שלו ואיים עליו. נתניהו מוג הלב בלע את העלבון, ולא הגיב.
בעקבות נאומו של גנץ, נתניהו הוציא תגובה משתלחת ופרועה ונתן את האות לתעשיית השקרים וההסתה להתפרע. והאספסוף הביביסטי שלוח-הרסן התנפל על גנץ, בהמשך להתנפלותו על גלנט. נתניהו יודע היטב מיהו ומהו ראש הכנופייה. הוא יודע שהוא סכנה של ממש לביטחון המדינה. אבל בשל האובססיה החולנית שלו להיות ראש הממשלה בכל מחיר, הוא מוכר את נשמתו ואת מדינת ישראל לשטן הכהניסטי. נתניהו הוא ראש ממשלה חטוף, בן ערובה במנהרות האפלות של הכנופייה הכהניסטית.
 
[אהוד: האם אתה שולח תרגום אנגלי של דבריך גם לקארים אסד אחמד חאן?]
 
* מפקיר את הזירה – המטרה המשותפת של סינוואר&בן גביר, היא הצתת חזית פנימית של ערביי ישראל. סינוואר יודע שעצם קיומה של חזית כזו היא פגיעה קשה ביותר במדינת ישראל וניצחון לחמאס. ראש הכנופייה רואה במלחמה כזאת הזדמנות למימוש חלומו הכהניסטי הרטוב, להיות המצביא של מלחמת החורמה בערביי ישראל.מתחילת המלחמה מנסה ראש הכנופייה להצית את המגזר הערבי, אך לאכזבתו, ערביי ישראל מגלים אחריות. לקראת הרמדאן הוא ניסה לדחוק אותם למלחמה, באמצעות סגירת הר הבית בפניהם. לזכותו של נתניהו, הוא בלם את המזימה, ביטל את ההחלטה והדיר את ראש הכנופייה מהדיונים בנושא הר הבית. ספק רב אם נתניהו היה נוהג כך, ללא המחנה הממלכתי בממשלה. אם המחנה הממלכתי יפרוש, הוא יעצים את כוחה של הכנופייה, והדוצ'ה עלול לשבת, חלילה, בקבינט המלחמה. האם גנץ אינו מבין זאת? במקום אולטימטומים לפרישה, טוב היה עושה אם פעל להרחבת ממשל החירום ולהצטרפותם של לפיד, ליברמן וסער.
 
* בשם תורת הגזע – למה בן גביר מתנכל לדרוזים? הרי הם שותפינו. הרי יש ברית בינינו. הרי הם אזרחים נאמנים. הרי הם משרתים אתנו בצה"ל. הרי הם לוחמים לצידנו במלחמה ורבים מאוד מהם נפלו בה. מי שמעלים את התמיהה הזאת, פשוט אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית, שהיא תוכנת ההפעלה של ראש הכנופייה. נקודת המוצא של תורת הגזע הכהניסטית היא פרשנות פונדמנטליסטית קנאית לציווי המקראי "לא תחנם", כציווי לגרש מהארץ את הגויים. אסור לגוי לגור בארץ. יש לפגוע בהם בכל דרך כדי לגרום לכולם להסתלק מכאן. אין שום הבדל בין מוסלמי, נוצרי, דרוזי, ארמני או מהגר זר. ראש הכנופייה הוא דמגוג פופוליסט. הוא יודע לכסות את תורת הגזע בטיעונים "ביטחוניים", בהתייחסות לערבים כאל אויבים תומכי טרור, לכנסיות הנוצריות כמיסיונרים, אבל זו דמגוגיה שנועדה לגרוף תמיכה. האמת היא שבעבור הכהניסטים גוי הוא גוי, ואין שום צורך בנימוק כלשהו כדי לקבוע שאסור לו לחיות בא"י, ושיש לפגוע בו כדי שיסתלק.
 
* השתלטו על המחאה – כשהחלה המחאה נגד הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, חשתי אליה אהדה. ראשוני המוחים היו בני משפחות חטופים והזדהיתי עם כאבם. הטענה נגד הסיוע מוצדקת. חמאס מחזיק בידיו למעלה ממאה ישראלים שחטף מבתיהם ומיטותיהם, ובהם ילדים ותינוקות, נשים, זקנים, חולים. הוא מחזיק אותם בתת תנאים, מתעלל בהם, פוגע בהם מינית, מרעיב אותם, מונע מהם טיפול רפואי ותרופות, מסרב לאפשר לצלב האדום לבקר אותם, מסרב להעביר את רשימת החטופים ומידע על מצבם ומי מהם חי ומי מת. זהו פשע הומניטרי נורא. מן הראוי למנף את הסיוע ההומניטרי כאמצעי לחץ לצעדים הומניטריים של חמאס כלפי החטופים. בנוסף לכך, ברור שמי ששולט בסיוע הוא חמאס והוא משתמש בו בעיקר לטובת חיזוק כוחותיו הטרוריסטיים, כדי להחזיק מעמד במלחמה.יתר על כן, המאבק נגד הסיוע היה מכובד. זו היתה התנגדות לא אלימה במיטבה. הם לא חסמו את הצירים המרכזיים במדינה ולא עסקו ב"שיבוש". הם נשכבו על הכביש באופן נקודתי, כירורגי, כצעד של מחאה ועכבו את מעבר המשאיות, אך בלי לסכל את החלטת ממשלת ישראל להעביר את הסיוע. ראיתי חשיבות במסר לעולם, שיש בישראל התנגדות למתכונת הסיוע, ולא רק קריאות לכניעה.
אבל המאבק קיבל פנים אחרות לגמרי. הכהניסטים השתלטו עליו והרסו אותו. הם הפכו אותו למאבק אלים בכל הארץ. הם השמידו בפראות את מטעני המשאיות, בכל מקום בארץ, והיכו נהגים. כיוון שהם אינם יודעים לזהות את משאיות האספקה, הם פגעו סתם במשאיות של ערבים והיכו נהגים ערבים, בטענת שקר כאילו הם חשדו בהן שהן משאיות אספקה. הם תקפו ופצעו חיילים וקצינים בצה"ל. אין שום קשר בין המחאה המקורית לבין הפוגרומים הכהניסטיים שמבצעים גורי בן גביר. לא בכדי, ארגון "צו 9" הודיע על הפסקת פעילות המחאה, שהכהניסטים הסיטו אותה ממסלולה. הפורעים נוהגים כך, כי הם מרגישים שעכשיו, כשהדוצ'ה שלהם שר בממשלה, הכול מותר. חובתה של מדינת ישראל להילחם בהם ולשבור בכוח את הגל העכור, האלים והגזעני.
 
* ליבו נשבר – הנשיא ביידן אמר שהמשבר ההומניטרי ברצועת עזה שובר את לבו. מוטב שיבחן מה חלקו במשבר. אם יש משבר הומניטרי, הוא תוצאה של הימשכות המלחמה כבר 7.5 חודשים. הגורם לכך הוא הפסקת המלחמה והמעבר לדשדוש שנמשך כבר חמישה חודשים. גם הפעולות המדודות והמהוססות ברפיח ובג'באליה הן חלק מן הדשדוש. אילו התמרון ההתקפי היה נמשך בכל העוצמה בלי הפסקה, המלחמה היתה נגמרת מזמן. חמאס היה ממוטט, החטופים היו בביתם ולא היה משבר הומניטרי. האחריות על מדיניות הדשדוש הכושלת היא כמובן על ממשלת ישראל, על קבינט המלחמה ובעיקר על רוה"מ. אבל למה הם פעלו בדרך קלוקלת כזו? אחת הסיבות העיקריות לכך, אולי המרכזית, היא הלחץ האמריקאי. אילו ביידן היה נותן גיבוי מלא ואמתי לישראל, במלחמה למיטוט חמאס, המלחמה הייתה מאחורינו ולבו של ביידן לא היה נשבר.
 
* דונ'ט של נייר – נשיא מעצמת העל אמר דונ'ט – מי לא יירא? את חיזבאללה הוא לא הפחיד. כבר שבעה חודשים וחצי חיזבאללה תוקף את ישראל, תוך צפצוף על נשיא ארה"ב. בתקופה הזאת השיג חיזבאללה את ההישג שהוא לא חלם עליו – חרפת הפינוי ההמוני הממושך. לא ארה"ב אשמה בכך. ישראל אשמה בכך. מדינת ישראל צריכה להגן על יישובינו ותושביה. אבל נשיא ארה"ב איים, חיזבאללה ציפצף עליו. ומה הוא עשה? לא זו בלבד שהוא לא הגיב, הוא מפעיל לחץ על ישראל לבל תחזיר מלחמה שערה. גם את איראן הוא לא הפחיד. לאחר הדונ'ט, איראן העזה לעשות מה שלא העזה מעולם – לתקוף ישירות את ישראל. ומה ארה"ב עשתה? סייעה בהגנה על ישראל, אך לא גבתה שום מחיר מאיראן ומנעה מישראל לעשות זאת. גם את החות'ים הוא לא הפחיד. הם הטילו הסגר ימי על ישראל ופגעו בנתיבי השיט של העולם כולו. ומה ארה"ב עשתה? כמה תקיפות אוויריות, לצאת ידי חובה.
מה ההתנהלות הזאת עושה לביטחון הלאומי של ארה"ב ולמעמדה הבינלאומי? מה המשמעות של התואר "מנהיגת העולם החופשי", אם מעצמת העל היא דונ'ט של נייר?
כאשר מדינות ערב המתונות רואות איך ארה"ב מפנה עורף לישראל, בעלת בריתה הקרובה,  בעיצומה של מלחמה קשה נגד אויבים שהם גם אויביה של ארה"ב, איזו סיבה יש להן להאמין בארה"ב? ביידן ממש דוחף אותן לציר רוסיה-סין-איראן.
 
* מיעוט בתוך מיעוט – על פי סקר חדשות ערוץ 13 רק 18% מן הציבור תומכים בשליטה של הרש"פ בעזה במקום חמאס. אם כן, מסתבר שאני משתייך למיעוט קטן בציבור. קרוב לוודאי שמרבית המשיבים בחיוב על אותה שאלה, הם בעלי השקפת עולם רחוקה מאוד משלי, כך שבתוך המיעוט הקטן אני נמצא במיעוט קטן עוד יותר. למיטב הכרתי, הן התומכים והן המתנגדים לרעיון, שבויים באותה קונספציה בדיוק – ששלטון הרש"פ הוא שלב בדרך למדינה פלשתינאית. זו הסיבה העיקרית להתנגדות הרוב ולתמיכת המיעוט. אני כופר בקונספציה הזאת. כאשר אני מדבר על שליטת רש"פ, כוונתי לשליטה אוטונומית אזרחית, לצד חופש פעולה מלא לצה"ל ולשב"כ. אני מדבר על מודל שטחי A ו-B ביו"ש, המתנהלים כך מאז מבצע "חומת מגן", כלומר למעלה מעשרים שנה. באופן הזה, צה"ל סיכל אלפי פיגועים והציל חיי עשרות אלפי אזרחים. כך נכון לנהוג גם ברצועת עזה, תוך הפקת לקחים מהשגיאות והכישלונות ביו"ש, כדי לעשות זאת טוב יותר. אין זה פתרון אידיאלי, אך כל פתרון אחר שאני מכיר גרוע יותר.
 
* חשיבותו של ראיסי – נעשה קצת סדר. נשיא איראן אינו דמות חשובה במיוחד. הוא אינו מנהיג את איראן ואינו קובע את מדיניותה. משטר האייאתולות האיראני נשלט בידי המנהיג הרוחני העליון, שעל פיו יישק דבר. בעשור שאחרי המהפכה היה זה חומייני. מאז מותו זהו חמינאי. משמרות המהפכה האיסלאמית, הכוח החזק במדינה, חזק וחשוב לאין ערוך יותר מהצבא, כפוף ישירות לחמינאי. הנשיא הוא מבצע המדיניות של חמינאי. הבחירות באיראן הן בין המועמדים שחמינאי אישר, והנבחר הוא מי שחמינאי רוצה שיבחר. כל הסיפורים על נשיא "מתון" כמו רוחאני ונשיא קיצוני כמו ראיסי ואחמדיניג'אד, מנותקים מהמציאות. ה"מתינות" היא טקטיקה זמנית למימוש המטרות שקבע חמינאי. בתקופה שבה חמינאי הבין, שמה שיקדם את תכנית הגרעין הוא הסכם עם המערב, הוא מינה את רוחאני ה"מתון". חשיבותו של ראיסי אינה בכך שהיה הנשיא, אלא בכך שסומן כיורש של חמינאי.
 
* ראויים להוביל את המאבק – ראוי היה שהציונות הדתית תוביל את המאבק נגד ההשתמטות. אין כוונתי למוטציה הסמוטריצ'ית שהשתלטה – השתלטות עוינת, על המותג. כוונתי לחברה הדתית לאומית. ראשית, כיוון שזו החברה המובילה היום תחת האלונקה בשירות קרבי משמעותי – ביחידות הקרביות והנבחרות, כלוחמים ומפקדים. אך בראש ובראשונה בשל חילול השם וביזוי התורה בחרפת ההשתמטות בשם לימוד התורה. עליהם לשאת את דגל השירות כמצווה דתית, ולהציג לציבור את היהדות האמיתית.
 
* רבין צדק – הסופרת תמר לזר פרסמה פוסט בפייסבוק שבו דיווחה שהיא ומשפחתה יורדים מהארץ. לא, היא לא השתמשה בהגדרה הערכית "ירידה". היא אמרה שהם "עוברים" לאיטליה. אין דבר כזה מולדת. אין דבר כזה גולה. ישראל היא איזשהו מקום, איטליה היא איזשהו מקום, והיא עוברת ממקום למקום. היא מגדירה את עצמה "מהגרת". למה? כי היא עוברת לעיר יפה ופסטורלית עם אנשים חביבים והמון שקט. ואילו כאן היא לא יכולה לתת לילדים שלה את העתיד שמגיע להם – לחיות בשלום. ויש לה איזו תקווה קטנה שבכל זאת יהיה שלום ואז אולי הם יחזרו.
 
מילא, מישהי כתבה משהו. מה שכואב יותר הוא מאות לייקים, מאות שיתופים, ובטח על כל אחד ממאות השיתופים עוד מאות לייקים. ומאות תגובות, רובן הגדול אוהדות. "בהצלחה!" "בהצלחה רבה!" "אני ממש מבינה אותך," "מבינה מאוד הלוואי שתמצאו בית טוב,","בהצלחה וברוכה הבאה להגירה," "אני שמחה בשבילכם,","מאחל לכם הרבה הצלחה, ברכה ושגשוג" וכו' וכו'. כלומר, לא מדבר סתם באיזו אישה חלשה שמעדה, אלא בטרנד. סינוואר לא יכול היה לחלום בחלומותיו הרטובים ביותר על ניצחון גדול יותר מלגרום לישראלים לנטוש את מולדתם. אבל כל מי שעושה זאת הוא משת"פ של הטבח, כי הוא מסייע להגשמת מטרתו. מה העתיד שהיא רוצה לתת לילדים שלה? להיות עוד גלגול של היהודי הנודד, המנותק, חסר השורשים, הזר, המנוכר? ומתי היא בורחת לגולה? בעיצומו של גל האנטישמיות הגדול ביותר מאז השואה. שם היא מציעה עתיד טוב לילדים שלה. אני רוחש לה ולשכמותה בוז עמוק. אני מאחל לה בכל ליבי, שהילדים שלה יבוזו לה, ימרדו בה ויחזרו לארצם. אחרי מלחמת יום הכיפורים היה גל דומה, של בורחים מן הספינה כמו עכברים. ראש הממשלה יצחק רבין היטיב להגדיר אותם: נפולת של נמושות.
רבין צדק.
 
* הטעות של הרצל – בשבת האחרונה, י' באייר, חל יום הרצל. ביום זה, לפני 164 שנים, נולד חוזה המדינה. מנהיגותו העילאית של הרצל היא שילוב נדיר של חזון ומעש. היכולת לשרטט חזון דמיוני, בלתי נתפס, ולצידו היכולת הנדירה להקים תנועה לאומית, לארגן אותה ולבנות מוסדות לקידום מטרותיה ולבנות אותה כיישות מדינית, שהעולם מתייחס אליה וראשי מדינות נפגשים אתו כעם נציג ומנהיג של אומה – זה סוד עוצמתו המנהיגותית של הרצל. יש הרבה מה לתקן ולשנות במדינת ישראל, ואף על פי כן, אני משוכנע שמדינת ישראל הריאלית היא הרבה מעל ומעבר לחלומותיו הפרועים ביותר. בנושא אחד הרצל טעה ובגדול. הוא האמין שהציונות היא התרופה לאנטישמיות. הוא סבר, כמו הוגים אחרים ובראשם פינסקר ("אוטואמנציפציה") שהאנטישמיות היא תוצאת האנומליה של העם היהודי; עם מפורד ומפוזר כמיעוט בין העמים, ללא קרקע לכף רגלו, ללא מימוש זכות ההגדרה העצמית שלו, ללא מדינה ריבונית במולדתו. כשנהיה עם נורמלי, ככל העמים, נשב על אדמתנו במדינתנו החופשית, האמין הרצל, האנטישמיות תעלם.
והנה, 76 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, אנו בעיצומו של גל האנטישמיות הקשה ביותר מאז השואה. טבח 7 באוקטובר הלהיב את האנטישמים בכל העולם והצית את דמיונם, והוציא מהבקבוק את השד הגזעני של שנאת היהודים. האנטישמיות לובשת צורה ופושטת צורה. אם טרם קום המדינה היא היתה פרסונלית – שנאת היהודי הבודד, כיום היא ממוקדת בקולקטיב היהודי, מדינת ישראל. אך כפי שאנו נוכחים היום באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה, אין זו רק האנטישמיות החדשה הממוקדת במדינת ישראל, אלא גם האנטישמיות הישנה והרעה, הפרסונלית. חוזה המדינה צדק במרבית תחזיותיו, אך טעה בהסבר תופעת האנטישמיות. כמוהו, טעו כל מי שניסו להסביר את האנטישמיות. נראה שאין כל הסבר לתופעה החולנית.
 
* סימן שאלה על הארץ כולה – עדנה סולודר, חברת קיבוץ גשר וממנהיגות התנועה הקיבוצית, שזכתה השנה בפרס ישראל על מפעל חיים, הלכה לעולמה יום לפני פרסום ההחלטה להעניק לה את הפרס. עדנה, שזכתה בעיטור "יקירת הגולן", היתה ידידת הגולן בלב ובנפש. כח"כית מטעם מפלגת העבודה היא פעלה ללא לאות למען הגולן, הן במאבקים מדיניים והן בנושאים היומיומיים השוטפים של ההתיישבות. מדי יום שישי היא פתחה לשכה פרלמנטרית בקצרין ועסקה בענייני הגולן ויישוביו. בשלהי חברותה בכנסת, לאחר ועידת מדריד, הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, בהנהגתו של יו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל. עדנה היתה אחת החברות הפעילות והמסורות בשדולה.
ב-1992 פרשה עדנה מהחיים הפוליטיים ונבחרה לתפקיד מזכירת ברית התנועה הקיבוצית. הצטערנו מאוד על פרישתה, כיוון שדווקא אז החל המאבק על הגולן, וכל קול היה חשוב לנו. בתחילת המאבק, ח"כים רבים ממפלגת העבודה תמכו בנו, בהתאם להשקפתם המקורית והמצע שעמו רצו לכנסת. אך ככל שהמו"מ והמאבק התמשכו, כך, אחד אחד ובאין רואה, כנפולת של נמושות, רובם נעלמו, זולת שלושה – אביגדור קהלני, עמנואל זיסמן ויעקב שפי, שגילו נחישות ואומץ ובסופו של דבר פרשו מן המפלגה. עדנה כבר לא הייתה בכנסת, אך תמכה במאבקנו ונתנה לעמדתה פומבי. עדנה נהגה להתנסח בעדינות ובמתינות, אך לא היססה לבקר את רבין ואת הממשלה על עמדתם בנוגע לגולן. לפני שלושים שנה בדיוק, ב-20 במאי 1994, התכנסו קרוב למאתיים חברי קיבוצים ומושבים מהגולן והעמקים לכנס של חשבון נפש קולקטיבי, במעיין מתחת למבוא חמה – המקום שבו אמיתי שלם, מזכיר הקיבוץ ומראשוני המתיישבים בגולן, שבת, במשך למעלה מחודש, שביתת שבת.
לנוכח הנוף הקסום של הכינרת במלואה, ישבו המתכנסים עד השעות הקטנות של הלילה, שרו ושוחחו. היתה באירוע תחושה של התרוממות נפש – תחושה שהנה נפתח שלב חדש במאבק על ההתיישבות בגולן. כל המתכנסים, ובעיקר אלה שאינם תושבי הגולן, הדגישו את תחושתם שהמאבק אינו על יישובי הגולן בלבד, אלא על קיומה של ההתיישבות העובדת כולה; שאם נפסיד בקרב הזה – ייתכן שהפסדנו במערכה על קיומה של ההתיישבות ועל דמותה הערכית של החברה הישראלית.
עדנה סולודר נמנתה עם משתתפי הכנס. היא דיברה על התחושה הקשה שבה היא חיה בימים אלה, לנוכח מדיניות רבין והממשלה בנושא הגולן. מה שעומד על הפרק אינו רק שאלת הגולן, אלא שאלת ההתיישבות, היא אמרה. לאן הממשלה הגיעה? איזה קו מוליך אותה? את התנועה ההתיישבותית אחז אלם. השאלה האמיתית העומדת על הפרק היא האם יש עוד ערך להתיישבות? איפה התק"ם עומד מול הערעור שהושם על ההתיישבות? סימן השאלה שישנו על יישובי הגולן, הוא סימן שאלה על קיומה של ההתיישבות ומכאן – על הארץ כולה.
 
* ייעודה של מדינת ישראל – בדברים שנשאתי באותו כנס, אמרתי שמדינה אינה ערך עליון וייעודה של מדינת ישראל הוא ההתיישבות. מצב שבו המדינה מרימה ידה על ההתיישבות הוא מצב שבו הגולם קם על יוצרו. השלום חייב להבטיח את קיומה של כל ההתיישבות – כל היש שיצרנו כן בארץ. כל דבר שאינו מבטיח זאת – אינו שלום. ממשלת ישראל החליט לעלות על הגולן כהיענות לתביעת יישובי הצפון, שהטילו ספק ביכולתם להמשיך להחזיק מעמד תחת הסיוט הסורי. גם אז ניתן היה לומר להם שקבוצת יישובים זאת או אחרת אינה מצדיקה לחימה, ושהם יכולים ללכת כיוון שטנקים חשובים מיישובים [טיעונים כאלה, ברוח של מדינת קסרקטין ספרטנית, נאמרו כלפינו באותה תקופה, אפילו מפי רבין. א.ה.]. המנהיגות היתה מספיק חכמה כדי להבין, שאם תניח ליישובים ליפול, היא כורתת את הענף שעליו יושבת מדינת ישראל כולה. יישובי העמק והגליל קיימים עד היום בזכות העובדה שאנו יושבים בגולן. היום מוצב סימן שאלה על קיום יישובי הגולן, ותפקידם של יישובי העמק והגליל לפעול להבטחת קיומם. אלה הדברים שאמרתי אז, לפני שלושים שנה בדיוק, ואני עומד גם היום מאחורי כל מילה. חרפת פינוים של יישובי קו העימות עם לבנון, במקום להגן עליהם, רק מחזקת את צדקת דבריי ונותנת להם משנה תוקף.
 
* העם עם הסטיקר – ארגונים שונים בגליל, הנאבקים נגד הפקרתם בידי הממשלה, שהתמכרה לפינוי והקימה רצועת ביטחון ריקה מאזרחים בצדו הישראלי של הגבול, התאגדו למאבק משותף. הם הוציאו סטיקר חדש למכוניות: "העם עם הגליל." הסטיקר זהה בגופניו וצבעיו לדבקית המיתולוגית של המאבק על הגולן בשנות ה-90 – "העם עם הגולן." מאמר של בן-דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות", העוסק בתמיכה העממית הגדולה בישראל ובעדן גולן בהצבעה העממית באירוויזיון, שהציבה את ישראל במקום השני (דירוג השופטים הוריד אותה למקום החמישי), נושא את הכותרת: "העמים עם גולן." גם גדעון סער פרסם רשומה במהלך האירוויזיון: "העם עם גולן." מעניין מאוד להיווכח עד כמה נוכחת עד היום בציבוריות הישראלית סיסמה של מאבק שנערך לפני שלושים שנה. "העם עם הגולן," היתה סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהיתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, ללא אלימות ואיומים באלימות, ללא חסימת צירים, ללא איומים בסרבנות וללא הסממנים שאנו מכירים בכל מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.
 
בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו היתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם. הסיסמה המובילה של המאבק היתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהיתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך, לימים ח"כ ושר.
אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בניין ובניין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה היתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק. עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.
הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 24 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן," "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן, "העם עם הבולען" כשבולען בת"א היה במרכז ההתעניינות הציבורית וכן הלאה. זה כוחה של סיסמה מנצחת.
 
* האיש אשר תמיד חוזר – לפני שנה וחצי סיימתי שתי קדנציות רצופות כיו"ר פורום חינוך של אורטל. בסך הכל – שש שנים. לקראת סוף הקדנציה, הבהרתי שבשום אופן לא אעשה קדנציה שלישית, כי חשובה תחלופה בתפקידים ציבוריים. חלפה שנה וחצי ונקראתי לדגל. וכשקוראים לי לדגל – אני מתייצב. השבוע נבחרתי שוב לתפקיד. ייש לי נטייה לחזור לתפקידים שעשיתי בעבר בקיבוץ. פעמיים מזכיר, שלוש פעמים רכז צמיחה דמוגרפית, שלוש פעמים רכז תרבות.
כמו בשירו של חיים חפר: "אני האיש אשר תמיד חוזר."
 
* ביד הלשון: בנפול אויבך אל תשמח – מותו של ראיסי עורר בישראל תגובות רבות של שמחה. התגובות הללו נענו באופן ביקורתי בציטוט: "בנפול אויבך אל תשמח." הציטוט הוא מספר משלי, פרק כ"ד פסוק י""ז: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ." מן הפסוק במשלי, שהוא אחד מספרי החוכמה בתנ"ך, ניתן להבין בפירוש, שאין זה נכון לשמוח בנפול האויב. אלא שבאותו ספר בדיוק, בפרק י"א, פסוק י' נאמר: "בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." והציטוט המלא: "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." כאן אומר בפירוש אותו סופר או משורר שכתב את ספר משלי (על פי המסורת – שלמה המלך) את ההיפך הגמור – יש מקום לרינה ושמחה כאשר אובדים רשעים.
דבר והיפוכו. איך ניתן ליישב את הסתירה? ההבדל הוא בין אוייב לרשע. לפי פירוש אחר, ההבדל הוא גם במיקוד האישי – אויבך, האוייב שלך, לעומת רשעים, כאיפיון כללי. על פי הפירוש הזה, אם מדובר באוייב אישי שלך, באדם שהסתכסכת איתו, שיש ריב ביניכם, אל לך לשמוח בנופלו, גם אם פגע בך. לעומת זאת, רשעים אינם מי שהסתכסכו אתך, אלא אנשים רעים, שפוגעים בכלל, מפיצים רוע. כשהם אובדים, טוב לעולם ולכן יש מקום לרינה.
אני מבכר את האבחנה בין אוייב לרשע. מלחמת יום הכיפורים, למשל, הייתה מלחמה קשה וכבדת דמים. אבל היתה זו מלחמה בין צבאות, בין אויבים, בין חילות שריון, חי"ר ואוויר של שני הצדדים. זו מלחמה באוייב. אנחנו שמחים כשאנו מנצחים, אך השמחה היא על הניצחון שלנו, לא על המפלה של האוייב. החייל המצרי שהתגייס מתוקף אזרחותו והחוק לצבאו, הוא אוייב. במלחמה אנו מנסים לפגוע בו. אך הוא אינו רשע. איננו שונאים אותו. ואיננו שמחים על מותו. לא כן המחבל שהתנדב לחמאס, חדר ליישוב אזרחי, רצח ילדים, אנס נשים חטף קשישים. אין הוא רק אוייב. הוא רשע. הוא הרע המוחלט. חיסולו הוא חיסול של רָשע ושל  רֶשע. העולם בלי חמאס הוא עולם טוב יותר. באיזו קטגוריה נציב את ראיסי?
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com