* חובתה היסודית של המדינה – על ישראל לצפצף על צו הטריבונל בהאג להפסקת הפעולה ברפיח וכל הצווים שנועדו להפריע לנו במלחמה. חובתה היסודית של מדינה היא להגן על חייהם, ביטחונם ושלומם של אזרחיה. ב-7 באוקטובר למדנו שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט. 7 באוקטובר הוא תוצאה של הבלגה, של הכלה והימנעות מלחימה. אסור לנו לחזור לדפוס הזה.
מי שישאו בתוצאות החלטת הטריבונל לא יהיו חבריו ולא מדינותיהם ועמיהם של חברי הטריבונל. יהיו אלה אזרחי ישראל. ולכן, מחויבותה של הממשלה חייבת להיות לאזרחי ישראל ולא לטריבונל ולהחלטותיו.
 
* נציג התוקפן – בבית משפט הוגן, הפוליטיקאי הלבנוני היה פוסל את עצמו מדיון הנוגע לישראל, בעיצומה של מלחמה בין לבנון לישראל; מלחמת התוקפנות הלבנונית נגד ישראל.
 
* תלוי בחיזבאללה – הפוליטיקאי הלבנוני היה מועמד פעמיים לראשות ממשלת לבנון. הוא יודע שללא תמיכת חיזבאללה לא יזכה לתפקיד. הוא האיש ששופט אותנו...
 
* למה מזיזים את האוכלוסיה – אחד המוטיבים המרכזיים בנאומו של הפוליטיקאי הלבנוני היה הסיפור סוחט הדמעות על האוכלוסייה העזתית שמועברת ממקום למקום. הוא רק "שכח" לציין, שישראל מזיזה את האוכלוסייה הזאת כדי להגן עליה, בניגוד לחמאס שהופך אותם למגן אנושי, שזה עוד פשע שלהם נגד האנושות. ישראל עושה זאת, אף שהדבר פוגע במלחמתה. היא מזהירה מראש את האזרחים לפני שנכנסת למקום, אף שבכך היא מאבדת את אלמנט ההפתעה ומאפשרת לאוייב להתארגן, לברוח ולהכין לה מארבים וזירות מטענים. אף צבא בעולם אינו נוהג בהומניות כזו. והפוליטיקאי הלבנוני וחבר מרעיו לטריבונל משתמשים בכך כטיעון נגד ישראל במשפט אבסורדי שבו היא מואשמת ברצח עם.
 
* לצאת ידי חובה – החלק הכי ציני במופע האימים של הפוליטיקאי הלבנוני, היה הקריאה לשחרר את החטופים, כאמירת-אגב, לצאת ידי חובה, בשולי ההחלטה האנטי ישראלית.
 
* עלה תאנה – טוב היה עושה השופט אהרון ברק, אילו התפטר מן ההרכב עוד טרם הקראת ההחלטה, ולא היה עלה תאנה של הטריבונל.
 
* לתבוע את האו"ם – על תושבי הצפון העקורים וכל מי שבתיהם, יישוביהם ועסקיהם נפגעו מאש לבנון (כן, לבנון. לבנון היא מדינה ריבונית, חברה באו"ם. היא אינה יכולה להסתתר מאחורי חיזבאללה), לתבוע תביעת ענק, בסיוע המדינה, את האו"ם, שלא אכף את ביצוע החלטה 1701.
כמו כן, ישראל צריכה לדרוש מסוכנות הפליטים של האו"ם לשקם את הפליטים שיחזרו לבתיהם. לא במקום המדינה, אלא בנוסף אליה. סוכנות הפליטים צריכה לטפל גם בשיקום הפליטים הלבנונים והעזתים. הפליטים העזתים הם אלה שנעקרו מבתיהם או איבדו את בתיהם במלחמה הנוכחית. את אונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך יש לפרק, ולבטל את מעמד ה"פליט" הפיקטיבי של כל "פליטי" אונר"א.
 
* צווי מעצר – האם בית הדין הפלילי בהאג יוציא צווי מעצר נגד התצפיתניות החטופות?
 
* גיבורות – לצד הזוועה והאימה, ראיתי בנות אמיצות, עוצמתיות, גיבורות, שבמצב הנורא הזה גילו קור רוח ויכולת מרשימה לשלוט במצב. אני מצדיע להן.
 
* שכחו את 7 באוקטובר – טבח 7 באוקטובר הצית את דמיונם של האנטישמים בכל העולם והיה האות לגל אנטישמיות שלא היה כמותו מאז השואה. וכמו בכל גל אנטישמיות, אחד המוטיבים המרכזיים גם בגל הזה הוא עלילת הדם. וכמו הכחשת השואה – הכחשת הטבח, בכל הדרכים שאנו מכירים מהכחשת השואה: השכחה, גימוד ובעיקר האשמת הקורבן. עובדת קיומו של גל אנטישמי עכור, אינה יכולה לשמש אליבי למחדל ההסברה של ישראל. רוב הציבור בעולם אינו אנטישמי, אבל כאשר הוא נמצא תחת שטיפת מוח נטולת עכבות של הגורמים האנטישמים ומולם שיתוק בהסברה הישראלית, הוא נוטה לצד האוייב.
אין לישראל הסברה. זהו מחדל בן עשרות שנים. בתקופת אוסלו, סגן שר החוץ, שמעמדו היה חזק יותר משל שרי הממשלה, יוסי ביילין, ביטל את מערך ההסברה. טענתו היתה, שהסברה היא תחליף למדיניות. אם המדיניות תהיה מדיניות נכונה, מדיניות של שלום, אין שום צורך בהסברה. אם היא תהיה מדיניות לא נכונה, כלומר לא המדיניות שלו, הסברה לא תעזור.
וזה נמשך תחת ממשלות נתניהו, "מר הסברה". נתניהו ניטרל בכוונת מכוון את משרד החוץ. כל נושא מדיניות החוץ הוא שלו, הוא הסולן ואין בלתו. הוא אינו זקוק למשרד חוץ, ובטח לא לכך שמישהו שעלול אי פעם להיות מתחרה יוכל להתהדר בניסיון מדיני. הוא סירס את שרי החוץ ואת משרד החוץ, הרעיב וייבש אותם. ומערך ההסברה במשרד ראש הממשלה, היה למשרד תעמולה פוליטי פנימי, משרד תעמולה משפחתי, משרד לטיפוח פולחן אישיות. עצם מינוי כלומניקית כמו דיסטל אטבריאן לתפקיד שרת ההסברה, היה מסר שהוא רוצה משרד תעמולה, עם תועמלנית שלוחת רסן ובעיקר – גרופי מוחלטת שלו. כשהחלה המלחמה, לא היה לה כל יכולת לתרום ובהתפרצות נדירה של יושרה, היא התפטרה. בהיעדר ממשלה, גם בנושא הזה, כמו בכל הנושאים האזרחיים, אנשים פרטיים מילאו את התפקיד. אבל הם אינם יכולים להיות תחליף למערך הסברה לאומי. והתוצאה – העולם שכח את 7 באוקטובר.
אנו חייבים להתעשת. חייבים להזכיר לעולם את 7 באוקטובר. וכלי הנשק העיקרי שלנו צריך להיות סרט הזוועות. לא סרט החטופות, אלא אותו סרט שהפיק דובר צה"ל, שבו נראות הזוועות של רצח הילדים והתינוקות, של מעשי הזוועה, של כל מה שהתעמולה האנטישמית מכחישה. ומאז אותו סרט לבטח נמצאו עוד חומרים רבים, שמהם אפשר להפיק עוד סרטים. צריך להפסיק להיות אנינים, לומר שאיננו רוצים להראות סנאף, "פורנוגרפיה של המוות" וכו'. צריך להפסיק לרחם על נשמותיהם הרכות של הצופים. אותם צופים רואים את תוצרי הזוועה על המגינים האנושיים המסכנים של חמאס, שאנו מבצעים בהם ג'נוסייד, ומולם אנחנו עומדים אחוזי שיתוק ומנסים לגונן על הצופה מפני הזוועות... כן, צריך לדחוף את המראות הנוראים הללו בכל דרך, בתקשורת הפומבית, ברשתות, שיגיעו לכל אדם בעולם.
והאמת, היא שיש בכך צורך גם כלפי פנים. כן, גם אנחנו שכחנו את 7 באוקטובר. כן, גם אצלנו מתחילים להאשים את עצמנו. גם אצלנו מכרסמת תולעת הספק. לאחר הטבח דומה היה שהתופעה של השנאה העצמית וההאשמה העצמית נמוגו לנוכח המראות, עד שאפילו גדעון לוי (!) נסע לשם שינוי לבארי והזיל כמה דמעות תנין לפרוטוקול. אבל מהר מאוד זה נגמר. ויש יותר ויותר הטלת ספק בצדקתנו ובצדקת מלחמתנו. ויותר ויותר דיבורים על "מלחמת ברירה", על "הרוגי שווא" וכל הארסנל הזה. ויש התארגנות של הורים תבוסתנים לפגיעה במורל הלוחמים ובחוסנם. וכבר יש הסתה מפורשת לסרבנות. לא ננצח במלחמה אם לא נחזור לרוח 8 באוקטובר. כדי לחזור לרוח 8 באוקטובר, לנחישות של 8 באוקטובר, לרצון חסר הפשרות לנצח במלחמה, עלינו לחזור לתודעה של 7 באוקטובר. וכדי לחזור לתודעה של 7 באוקטובר, צריך להחזיר לתודעה את 7 באוקטובר. ואין כמו סרטון הזוועות כדי להזכיר לנו שזו מלחמה בין טוב לרע, ושאת הרע המוחלט חובתנו להשמיד.
 
* על העיוורון – הדרך לגיהינום 7 באוקטובר הייתה רצופה כוונות טובות. כותרת מוסף 24 שעות ב"ידיעות אחרונות", 21.3.95: "בקרוב: רצועת עזה תתחרה בסינגפור." כותרת המשנה: "על קו התפר בין ישראל לאוטונומיה יוקמו בקרוב פארקים תעשייתיים, שינסו לאמץ את נוסחת ההצלחה של המפעלים במזרח הרחוק. משקיעים פוטנציאליים: ענקי הנעליים 'ריבוק' ו'נייק'. 'למשקיעים זה יהיה כדאי, הראש היהודי ימציא פטנטים, והפועלים מהשטחים יתנו עבודה זולה.'" איך קראנו לזה? המזרח התיכון החדש.
הכתבה הזאת היא כמעט שנה אחרי יישום אוסלו א'. ערפאת כבר שלט ברצועת עזה וביריחו, וכבר ראינו שההסכם אינו מיושם, והיו לנו כל הכלים להבין שההסכם היה הונאה, שנועדה להקים מאחז פלשתינאי ביו"ש לצורך המשך הסכסוך והטרור בתנאים טובים יותר. אבל היינו שטופים באופוריה, ולמה להביט נכוחה על המציאות? אני זוכר נאום של פרס שבו הוא לעג לבני בגין. "הוא אמר שיירו קטיושות על אשקלון! קטיושות על אשקלון, שמעתם?" והקהל התמוגג והתפקע מצחוק. נורא מצחיק. בני בגין השתייך ל"אנשי האתמול", אלה שלא ראו את האור.
עשר שנים מאוחר יותר נעקרו יישובי גוש קטיף במסגרת ההתנתקות. ושוב שמענו את אגדות "סינגפור של המזה"ת". "אנשי המחר" הסיקו מכך ש-11 שנות שלטון צבאי ואזרחי של הפלשתינאים על 90% מרצועת עזה לא הביאו לשלום ולשגשוג אלא לטרור ושפיכות דמים, שצריך לסגת מיתרת השטח ואו אז ... סינגפור של המזה"ת.
האמת היא שהכוונות שלהם באמת היו טובות. טובות ונאצלות. איך אמר צ'רצ'יל בהספדו לצ'מברליין: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייה אמונתו, שאותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."
הכוונות היו טובות, אך היתה זו מדינאות של עיוורון, בחירה בעיוורון, כאילו אם נתעלם מהמציאות, תיווצר מציאות חלופית, פרי הפנטזיה שלנו. אבל הפנטזיה הייתה חלום באספמיה. והעיוורון הוליך אותנו עד הלום. בשיח המחנאי הרדוד בציבוריות הישראלית, שבו הכול נמדד בשאלה כן ביבי, לא ביבי, ייחוס המדרון ל-7 באוקטובר לתהליכי אוסלו וההתנתקות מתויגת כאמירה ביביסטית. מי שמנסה להזמין חשבון נפש קולקטיבי על המהלכים הללו, נתפס כמי שרוצה לגונן על נתניהו ולשחרר אותו מאחריות. ואכן, אחת משיטות הבריחה של נתניהו מאחריותו היא השלכת המחדל לאוסלו ולהתנתקות (שנעשתה בתמיכתו).
אני לא מקבל את כללי המשחק הללו. אין לי ספק שנתניהו, מי שהיה ראש הממשלה עשור וחצי לפני הטבח ומי שקבע את תפיסת הביטחון שקרסה, הוא האחראי והוא חייב ללכת הביתה. אבל אם נתניהו יתחלף ותמשך מדיניות ההתמכרות לשקט – מה עשינו? ואם נתניהו יתחלף ונחזור למשיחיות אוסלו – לאן נתקדם? לצד הצורך בהחלפת נתניהו, יש לקיים דיון עומק על דרכה של ישראל. המשיחיים, שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמינים במדינה פלשתינאית ומטיפים להקמתהּ, עלולים להמיט עלינו אסון, ש-7 באוקטובר יהיה לידו בילוי בלונה-פארק.
 
* מטרה קלנדרית – לשתיים ממלחמות ישראל היו מטרות מדיניות מובהקות – מלחמת סיני ומלחמת שלום הגליל. היו אלו שתי המלחמות היחידות, שישראל יזמה. השמאל הישראלי, שיוצא נגד היעדר מטרות מדיניות במלחמה הזאת, יצא בשצף קצף נגד "מלחמת הברירה" בלבנון. משמעות ההתנגדות, היא שיש הצדקה רק ל"מלחמת אין ברירה". מהי מלחמת אין ברירה? מלחמה שבה אנו מותקפים. במלחמה כזו, המטרה היא לנצח, ניצחון צבאי. מטרה מדינית היא בונוס, כאשר הדבר אפשרי. אבל המטרה היא קודם כל צבאית. מלחמת ששת הימים היתה מלחמת אין ברירה, למרות שהירייה הראשונה היתה של ישראל. המטרה שלה היתה צבאית – הסרת האיום והמצור, כולל המצור הימי. המטרות המדיניות, הרחבת הגבולות לגבולות בני הגנה, שחרור ירושלים וכו', לא הוגדרו מראש. מה היתה המטרה במלחמת יום הכיפורים? מטרה צבאית – להדוף את ההתקפה הסורית והמצרית ולהתקדם ככל האפשר בתוך סוריה ומצרים.
מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמת אין ברירה מובהקת. ישראל הופתעה, שטחים שלה נכבשו ונעשה בהם ניסיון ג'נוסייד אכזרי וברברי ונחטפו מאות מאזרחיה (רבים מהם, כך מסתבר – גופות שנחטפו לאחר הרצח). כאשר מדינה מותקפת, היא יוצאת להחזיר מלחמה שערה נגד התוקפן. מיטוט חמאס ושחרור החטופים הם מטרה צבאית. למרבה הבושה, המטרה טרם הושגה, כבר קרוב לשמונה חודשים אל תוך המלחמה. האם אי השגת המטרות הצבאיות נובעת מהיעדר מטרה מדינית? אולי להיפך? אולי הדיבור העקר על מטרה מדינית פגע בנחישות לנצח? אגב, האם לאוקראינה יש מטרה מדינית במלחמה שבה היא הותקפה? האם מישהו מצפה ממנה למטרה מדינית?
והנה, עוד חוכמה. יוסי ורטר מצטט את יאיר גולן, מי שייבחר בשבוע הקרוב ליו"ר מפלגת העבודה, הטוען שהיה צריך להפסיק את המלחמה אחרי חודשיים, ומי שנהרגו אחרי חודשיים הם חללי שווא. הרעיון הגאוני של גולן, הוא שיעד המלחמה לא יהיה מדיני ולא צבאי אלא קלנדרי. לקבוע שאחרי חודשיים מפסיקים את המלחמה – מה שנשיג עד אז נשיג ומה שלא – לא. באמת, אסטרטגיה גאונית. הרי על פי אסטרטגיה זו, כל התחמושת שחמאס זקוק לה כדי לנצח, היא סבלנות. וסבלנות, כפי שאנו רואים, יש לה בשפע.
 
* מסית לעריקה מהמלחמה בטרור – ישעיהו ליבוביץ' היה נביא הסרבנות. הוא הטיף לסרבנות והסרבנים נשאו אליו את עיניהם וראו בו את מורם הרוחני. לא בכדי, כאשר הוחלט להעניק לו את פרס ישראל (1993) ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע על החרמת הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של המטיף לסרבנות. כתוצאה מכך ליבוביץ' ויתר על הפרס.
לאחר הסכם אוסלו (ספט' 1993) הודיע ליבוביץ' שכעת, לאחר ההסכם, הוא מתנגד לסרבנות. כעת, אחרי אוסלו, אם הפלשתינאים יפעלו נגדנו, תהיה לנו כל ההצדקה להשיב מלחמה ואין כל מקום לסרבנות. את הפרת ההסכם והפיכת הרש"פ לרשות טרור הוא לא הספיק לראות, כי נפטר ב-1994. אולם תלמידיו סטו מדרכו, והמשיכו לערוק מהמלחמה בטרור גם אחרי אוסלו. גם בימים המרים שבהם הרש"פ הפעילה את טרור המתאבדים שבו נרצחו כ-1,500 ישראלים, הסרבנות הארורה והממארת נמשכה ואף גברה. מכתבי הקצינים, הטייסים וכו', היו בימים שהרשות הפלשתינאית, שהקמנו וחימשנו, שלחה מתאבדים להתפוצץ באוטובוסים, מסעדות ודיסקוטקים בישראל. אחרי טבח 7 באוקטובר, ניתן היה לצפות שלא יהיו עוד עריקים, לא יהיו עוד סרבנים, שכעת הכול יבינו שהברירה שלנו היא בין שתי חלופות – להילחם או להישחט. אבל מסתבר שסרטן הסרבנות נמשך. ו"הארץ" פירסם בערב שבת פשקוויל הסתה לעריקה מהמלחמה ברוצחים ובאנסים בעזה, תחת הכותרת: "חובה לסרב." חובה, לא פחות.
הנבל המנוול, חלאת המין האנושי, שמסית לעריקה, הוא קצין לשעבר ביחידה מובחרת, העונה לשם דוד זונשיין, שמתהדר בכך שלפני 22 שנה, כלומר בשיא מתקפת הטרור הרצחנית, הוא החל בעריקה. את מימוש זכות ההגנה העצמית בעקבות הטבח, הרצח ההמוני, האונס ההמוני, רצח הילדים והתינוקות, עריפת הראשים, הצתת בתים על יושביהם, מכנה בן העוולה: "שאיפת נקם שאחריתה רצח עם... מבצע הנקמה חסר העכבות שישראל יצאה אליו... ההתקפה המטורפת על רצועת עזה... ההרס הנורא... שיגור טילים על עשרות אלפי אזרחים ... הרעבה הכבדה... מלחמת הזוועה... " וכו' וכו' וכו'. ולכן "חובה לסרב". כלומר, צריך לתת להם להמשיך לרצוח בנו, לאנוס את בנותינו, לערוף את ראשי ילדינו ולחטוף את זקנינו בלי כל תגובה. אין לנו זכות להגן על עצמנו. למה אסור לנו להגן על עצמנו?
ומה היה ב-7 באוקטובר? מי אשם ב-7 באוקטובר? כמובן שאנחנו. כי רצועת עזה היתה "הכלא הגדול בעולם." כן, על פי ההסתה האנטישמית, הנסיגה המוחלטת של ישראל מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עם העקירה האכזרית של יישובינו עד היהודי האחרון, מוגדרת כהמשך אקיבוש, והפיכת עזה ל"בית הכלא הגדול בעולם," מה שמצדיק את המשך הטרור. כדאי לשים לכך לב, כי אם נמשיך בדרך זו וניסוג מכל יהודה ושומרון ונעקור את מאות אלפי הישראלים החיים שם, יו"ש יוגדר כ"כלא הגדול ביותר בעולם," כדי להצדיק את המשך הטרור נגד ישראל.
כמובן שהפשקוויל עמוס בארסנל הקבוע הממלא את מחסני רח' שוקן: אקיבוש... אפרטהייד... עליונות יהודית... וכל הג'יבריש המאוס הזה. וכמובן – הנכבה. איך שכחנו? הו הנכבה הנכבה. והוא מתאר בצבעים פלסטיים את הפשע הנורא של הקמת המדינה. "לאידיאולוגיה שמסננת את המידע על האופן שבו הוקמה מדינה ישראל יש היגיון. אידיאולוגיה זו מניחה, שהיכרות עם האסון שגרמנו לעם שישב על האדמה שהמדינה הוקמה עליה, תסכן את האמונה בזכות של מדינת ישראל להתקיים." אבל בן הבליעל הזה הצליח לגלות את האמת על האופן שבו הוקמה המדינה, ולכן הוא אינו מאמין בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. אז למה אסור לנו להגן על עצמנו, שאלתי? התשובה ברורה. אם אין למדינת ישראל זכות להתקיים, ברור שאין לה זכות להגנה עצמית. אלמנטרי, לא?
זה המסר ש"הארץ" רואה לנכון להפיץ בארץ ובעולם.
 
* סרטון המרדה ביביסטי – בסופשבוע הופץ סרטון המרדה מאיים, איום ונורא, שבו הופיע רעול פנים לבוש מדי צה"ל ווסט צה"לי, המציג את עצמו כלוחם במילואים שמייצג מאה אלף מילואימניקים, שאין להם לאן לחזור ואין להם מה להפסיד, ולכן הם ימשיכו עד הניצחון המוחלט. והוא מבהיר שהם לא יישמעו לרמטכ"ל ולא יישמעו לגלנט אלא רק לראש הממשלה נתניהו, שיוביל אותנו לניצחון. כמובן שהילדז, היורד מהארץ, הלוחם המהולל בחזית מיאמי, מיהר לשתף את סרטון ההמרדה הביביסטי.
האם נתניהו עומד מאחורי הסרטון? אני מניח שלא. אבל זה סרטון ביביסטי, הנובע ישירות מתוצרי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. אותה תעשייה שמתחילת המלחמה מסיתה נגד צה"ל ונגד מפקדיו. אותה תעשייה שמסיתה נגד גלנט וקוראת להתפטרותו, באותם נימוקים שבהם רעול הפנים קרא להתפטרותו. אותה תעשייה שיצרה זהות בין נתניהו, ראש הממשלה הכושל והרופס, מר התמכרות לשקט, מר הבלגה, מר הכלה, מר פרוטקשן, מר מחדל, לבין ה... "ניצחון". כל הרעל הביביסטי מופיע בסרטון האימים הזה. כשהוא מדבר בשם "מאה אלף מילואימניקים" הוא מציג את עצמו ואת חבריו כמיליציה ביביסטית חמושה המורדת בצה"ל. זה איום ונורא, ויש להודות על האמת, שזו תמונת ראי של תופעה מרכזית במדינת ישראל בדיוק לפני שנה.
כאשר מכניסים את הצבא לפוליטיקה, מאיימים על המדינה באמצעות הכוח הצבאי ואיומי סרבנות, יודעים איך זה מתחיל אך לא לאן זה עלול להידרדר. צריך להוציא לחלוטין את הפוליטיקה מצה"ל ואת צה"ל מהפוליטיקה. אפס סרבנות, אפס איום בסרבנות, אפס איום בהפסקת התנדבות, אפס צביעת יחידות בצבעים פוליטיים. זה איום נורא על הדמוקרטיה. צריך לשים לזה קץ – מימין ומשמאל.
הסרטון הזה חמור מאוד. הפשקוויל ב"הארץ" המסית לסרבנות, שהתפרסם באותו יום כמו הסרטון, חמור לא פחות. את ההידרדרות במידרון הזה צריך לעצור. יש הבדל בין הסרטון לפשקוויל. את הסרטון בחיים לא היו מפרסמים באף גוף תקשורת. אפילו לא בערוץ התעמולה (14). את הפשקוויל המסית לעריקה מהמלחמה פירסמו ב"הארץ". עוד הבדל – יתכן שהסרטון מזויף. אולי אפילו של בוט איראני. לא בכדי הוא הופיע רעול פנים. לעומת זאת, הנבל המנוול דוד זונשיין הוא אדם אמיתי, עם שם פרטי ושם משפחה.
 
* מיהו מחבל – במאמר ל"הארץ" יוצאת עמירה הס נגד הגדרת החמאסניקים בעזה במונח "מחבלים". לשיטתה, מי שמגן על אדמתו מפני צבא כובש הוא לוחם, ולא מחבל. לשיטתה, חמאסניק שפלש לישראל, רצח תינוק, ערף ראשו של ילד, אנס נערה, וחטף קשיש חולה – ברגע שחצה חזרה את הגבול, חדל להיות מחבל, כי הוא נלחם על אדמתו. אבל מבחינת החמאסניקים, ובכלל הפלשתינאים, ארץ ישראל כולה, מהים עד הנהר, היא כיבוש. לכן, אם נאמץ את הגדרתה, תמיד הם נלחמים על אדמתם נגד הצבא הכובש. והאמת היא שזו גם גישתה של הס, השוללת את קיומה של מדינה יהודית ותומכת בדרישת "זכות" ה"שיבה".
 
* מי מפחד מהרבעון הרביעי? – במוסף ספרים של "הארץ", פרסם עמרי הרצוג מאמר ביקורת מפרגן לספרו של עירן הלפרין "אזהרת שוליים". במאמר, ובמשתמע – בספר (את הספר לא קראתי) יוצאים מחברי הספר והמאמר נגד הארגונים הפועלים לגיבוש הסכמות לאומיות רחבות, הפועלים לאחדות לאומית, היוצאים נגד הקרע והפלגנות.
מתוך המאמר: "...עמדותיו לגבי ארגונים שוחרי טוב, שחורתים על דגלם אחדות, פיוס ושיקום האמון החברתי – הוא מזכיר לדוגמה את שחרית, פנימה, מעוז או הרבעון הרביעי – אינן צפויות מראש. מבחינתו, תוצאות הפעילות של הארגונים הללו ואחרים הן 'לא פחות מהרסניות', ו'גורמות יותר נזק מתועלת' למי שמבקש לקדם נורמות דמוקרטיות של סובלנות ושוויון. אפופים בכוונות טובות, הם מאפשרים את ההקצנה בחברה הישראלית ואפילו משרתים אותה... 'תפקיד המבוגר האחראי, שחושב על אחדות ולכידות, פשוט לא מתאים למי שתפישת העולם הערכית והנורמטיבית שלהם נמצאת בנחיתות מובנית,' הוא כותב. הניסיון של השמאל הציוני לשמר ממלכתיות הוא עמדה נאיבית ואולי גם נוסטלגית. הממלכתיות נעלמה. היא לא מעניינת את השלטון, ומיעוט חלש אינו יכול לשנות את כיוון הרוח באמצעותה. מהעבר השני ניצב יריב אידיאולגי שמשתמש באסטרטגיה יעילה, שאותה מכנה הלפרין 'פוליטיזציה במעמד צד אחד.' הכוונה היא לקמפיין שמייחס הטייה פוליטית מובהקת לערכים דמוקרטיים בסיסיים כמו שוויון וסובלנות. כל ניסיון לקדם אותם מתויג כפעולה שמאלנית-חתרנית מאיימת... במקום להשיב מלחמה שערה, ארגונים ליברליים, והפילנתרופיה שתומכת בהם, עסוקים בפיוס ובזיהוי הטוב המשותף. במקום להילחם על ערכים של סובלנות ושוויון, הם מנסים ליצור הסכמות עם המחנה שתומך בהיררכיה בין קבוצות או בעליונות יהודית. זה לא קרב הוגן: צד אחד מבצע באופן מתמשך דה-לגיטימציה לערבים, שמאלנים, להט"בים וקבוצות נוספות, מאשים אותן בבוגדנות, ומייחס את החינוך לדמוקרטיה או את זכויות האדם לאג'נדה הפוליטית שלהן. בתגובה, הצד השני מחבק אותו בניסיון נואל להגיע לאחווה או לחיבור. ניסיון החיבוק הפייסני הזה אינו משנה דבר. הוא שומר על הסטטוס קוו. הוא מספק לגיטימציה להשתקת קולות מיעוטים, שבמסגרת מחבקת ונעימה של צו פיוס אינם יכולים לאתגר את נורמות האפלייה והשנאה. החתירה לדיאלוג אף מדירה את הסוגיות המהותיות ביותר בישראל; המושג 'כיבוש' יצא לגמרי מהשיח המשותף, משום שהוא מעורר מחלוקת ומונע את האחדות המיוחלת. 'החתירה הבלתי פוסקת של המנהיגות הפוליטית והאזרחית בצד הדמוקרטי-־ליברלי לחיבורים, למציאת המשותף ולטשטוש ההבדלים,' כותב הלפרין, 'אינה מאפשרת עמידה עיקשת על עקרונות וערכים שבלעדיהם לא ניתן לרסן את תהליכי ההקצנה.' המסר שלו נוקב: אנחנו לא יכולים לבזבז זמן או אנרגיה על ניסיונות פיוס מדומה. מצב חירום, שבו ערכי היסוד הדמוקרטיים עומדים בפני סכנה ממשית, דורש מלחמה נטולת פחד – ולא מעגלי שיח."
אם לתמצת למשפט אחד – אנחנו, השמאל, נמצאים במלחמת הישרדות על הדמוקרטיה. אסור לנו להתפייס אלא להילחם. ארגוני האחדות והיחד מנסים לנטרל את המלחמה, ובכך להשליט את הערכים האנטי דמוקרטיים של הימין. עלינו להיזהר מן המזימה הזאת. אם ניתן ידינו לפיוס, נהיה האידיוטים השימושיים של הימין.
בערך באותו היום, הופץ בקבוצות ובתקשורת של הימין הדתי, מסמך שכתב הרב עזרא היימן. הוא יוצא בתוקף נגד השתתפות הציבור הדתי והימני במיזמים שהם לכאורה תמימים, אך נועדו להפיל את הימין בפח ולשרת את מגמות האליטות של השמאל השולטות בפועל במדינה. הוא יוצא, למשל, נגד השתתפות בפעולות משותפות בכיכר החטופים. בין השאר הוא יוצא נגד תנועת הרבעון הרביעי. "השאלה איננה רק האם יש ברבעון אנשים טובים (יש), וגם לא רק האם יש דיבור כנה [השגיאה במקור א.ה.] על הפיל שבחדר: הזכויות הפוליטיות של הימין הישראלי (שאלה קריטית שצריכה בדיקה כשלעצמה, ונרחיב פעם אחרת). מעבר לשתי השאלות האלה, יש כאן גוף מאוד מאורגן עם מטרה הרבה מעבר למפגשים מקרבים בין חלקי העם, שיח מכבד ואנרגיות טובות. יש דיבור על הקמת מרכז כובד פוליטי חדש. יש שם התלבטות האם להקים מפלגה. זה גלוי ומוצהר. לאן הרכבת הזו נוסעת? מה התחנות הבאות? תצורה חדשה של מפלגת יש עתיד מודל 2013? בני גנץ עם יותר אנרגיות? והאם המפגשים הם חלק מקמפיין בלי שידעתם? תבדקו בעצמכם, אבל דבר אחד אל תעשו. אל תחשבו שהחיבורים ואווירת האחדות הם המטרה. הם חלק ממטרה אחרת שטרם מומשה. זה לא סמינר גשר, זה פוליטיקה."
אם לתמצת למשפט אחד – אנחנו, הימין, נמצאים במלחמת הישרדות על ערכינו השמרניים, הלאומיים והדתיים. אלה שמדברים על אחדות רוצים להשליט את ערכי השמאל, ובחיבוק דוב להפוך אותנו למשת"פים של השמאל. עלינו להיזהר מן המזימה הזאת. אם ניתן ידינו לפיוס, נהיה האידיוטים השימושיים של השמאל. הדבר המעניין בשני הציטוטים, הוא עד כמה הקצוות קרובים אלה לאלה ועד כמה הפרנויה השרויה בכל אחד מהם מצויה אצל משנהו. כבר לפני שנים רבות הגדרתי זאת כחוק הרדיקלים השלובים. השמאל הקיצוני והימין הקיצוני הרבה יותר קרובים בצורת החשיבה שלהם זה לזה, מאשר כל אחד מהם למרכז המתון והשפוי. כשקראתי את שני המסמכים הללו שמחתי. בסך הכול, קשה למתונים, הגם שאנו מייצגים את הרוב הדומם, לבלוט בתקופה של הקצנה והסלמה. הקיצוניות, הפרת החוק, האלימות הרבה יותר סקסית והרבה יותר רייטינגית. מה קל יותר כדי להיכנס לתקשורת מלחסום כבישים ולשבש את החיים או לתקוף משאיות החשודות כמשאיות סיוע הומניטרי לעזה, להשחית את הסחורה ולהכות את הנהג? לארגוני היחד והאחדות אין אפשרות לבולטות כזו, כי עצם קיומם מנוגד למעשים הללו. עמדות דיכוטומיות, קיצוניות, חד-חד-ערכיות הרבה יותר קלות למכירה מאשר עמדות מורכבות. ואם למרות זאת, מחנה 6 באוקטובר, על שני דפנותיו, מפחד מהרבעון הרביעי ומארגוני ברית האחדות והתקווה, כפי שמעידים שני המסמכים, סימן שהנוכחות שלנו והניסיון שלנו לשקם את המיינסטרים הציוני הממלכתי הגדול מאיים עליהם. הם מ-פ-ח-דים. זו בהחלט סיבה לאופטימיות.
 
* אחד מחמישה – כותרת באתר ערוץ 7: "54 אחוז מהציבור מתנגדים לקריאה ללכת לבחירות עכשיו, רק 38 אחוז תומכים בה". אכן, הנתון הזה מופיע בסקר. מה שלא נכתב בכותרת, זה שעל פי אותו סקר - 32% מהציבור קוראים לקיים את הבחירות לאחר סיום המלחמה. רק 22% מהציבור תומכים בקיום הבחירות במועדן. הנה כותרת מדויקת ואמינה יותר לכתבה: "רק 22% מהציבור מתנגדים להקדמת הבחירות. 70% תומכים בהקדמתן." ואפשר לנסח זאת כך: רק אחד מחמישה ישראלים מתנגד להקדמת הבחירות. אגב, אני שותף ל-32% המצדדים בבחירות לאחר המלחמה.
אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאלתר, לנוכח האתגרים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים. כחלק מתנאי הקמת ממשלת האחדות, יש לקבוע מועד מוסכם לבחירות מוקדמות.
 
* לברוח מפני יד הגורל הישראלי – איני יודע האם יש באמת גל גדול של ירידה מהארץ או שזה רק גל, חמור כשלעצמו, של דיבורים על ירידה. כבר הזכרתי איך היטיב רבין להגדיר את היורדים בגל הירידה לאחר מלחמת יום הכיפורים. וכך כתב על התופעה ברל כצנלסון במאורעות תרצ"ו-תרצ"ז: "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באונייה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אונייה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו."
 
* לרסק אותם כלכלית – מי שקרא את הדברים שכתבתי לאורך 25 השנים האחרונות על אהוד ברק, לא יחשוד בי באהדה אליו. הוא ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה זולת נתניהו, ועד היום אנו סובלים מנזקי כהונתו. אני גם רואה בשלילה רבה את התפקיד שהוא ממלא בשנים האחרונות בפלגנות, בסכסכנות ובהצתת האסמים. אבל עלילת הדם הביביסטית הבזויה, שלפיה הוא היה שותף לתכנון הטבח כדי להפיל את נתניהו, לצד שאר העלילות הביביסטיות נגד צה"ל והשב"כ, הן המעשה הנתעב ביותר שקרה במדינת ישראל מאז רצח רבין. ארורים בני העוולה שממציאים את עלילות הדם. ארורים המנוולים שמפיצים אותן. אני שמח שאהוד ברק החליט לתבוע את המעלילים בתביעות דיבה. אני מקווה שהתביעות תהיינה בסכומים אסטרונומיים, שירסקו כלכלית כל בן בליעל שידו במעל. אני מקווה שגם שאר קורבנות עלילות הדם הביביסטיות, כמו האלוף חליווה, שבעיצומה של מלחמה הם תקעו סכין בגבו וסובבו וסובבו, יתבעו אותם לדין. אני מקווה מאוד שחיל האוויר יתבע במיליונים את המעלילים על החיל. אני מקווה שהקורבנות יתבעו במיליונים את הילדז, היורד לגולת התפנוקים במיאמי. צריך לשבור אחת ולתמיד את המנוולים שמעלילים את העלילות הללו, ולרסק אותם כלכלית. אדרבא, שנראה את חדלי האישים כמו רמי בן יהודה, הילדז, מרדכי ליפמן ושות' מתפתלים בבית המשפט, מגמגמים, מאדימים, מזיעים ומנסים להצטדק. אני מעריך שראש הקנוניה, כדרכו, יישאר "נקי". העקבות לא תגענה אליו. אך כפי שהסוגדים לו מבינים שמה שכותב הילדז, המעי הגס של "המשפחה", הוא מפי "הגבורה", גם הציבור הרחב יבין זאת, ויכה אותו בקלפי.
 
* שוחרי השחיתות – בחברה מתוקנת, מיד בתום שידור התחקיר על השרה המושחתת מירי רקב, היא היתה מתפטרת ומסתגרת בביתה מבושה עד יומה האחרון. אבל בקרב הגרעין הקשה של הבייס הביביסטי, התחקיר רק עשה לה טוב. אני קורא את התגובות ברשתות: "מלכה אמתית", "לראשות הממשלה" וכו'. אצל שוחרי השחיתות, חובבי הגזל, אוהבי הריקבון, אוהדי הסיאוב – ככל שאתה מושחת יותר, ככל שאתה שקרן יותר, ככל שאתה משתמש יותר בכספי משלם המיסים הישראלי למען האינטרס האגואיסטי שלך, כך אתה אהוד ומוערך יותר. ככל שאתה רמאי יותר, ככה "שיחקת אותה" יותר. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."
 
* תנאי המכרז – האם קרעי מונה לשר למרות טיפשותו או בזכות טיפשותו?
 
* ההמלצה שלי – קובי אריאלי הזכיר לי נשכחות. בטור שלו ב"ישראל היום" הוא חזר לגיליון חג העצמאות של "נקודה" בשנת 2000, שבו הכותבים בעיתון התבקשו להמליץ על המועמדים שלהם לפרס ישראל. גם אני כתבתי מאמר באותו גיליון. ההמלצה שלי היתה יהודה הראל.  18 שנים לאחר מכן זכיתי לכתוב את ההמלצה על יהודה לוועדת הפרס ובחג העצמאות ה-70 לראותו מקבל את הפרס.
 
* ביד הלשון: החוט המשולש – ספרו החדש של החוקר והעיתונאי יאיר שלג נקרא "החוט המשולש – קיצור תולדות הציונות הדתית". החוט המשולש של הציונות הדתית הוא ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל.
הביטוי "החוט המשולש" לקוח ממגילת קהלת: טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ, וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם. וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד', ט'-י"ב).
הפסוקים הללו עוסקים בשבח שיתוף הפעולה בין בני אדם. שיתוף פעולה בין אנשים מתואר כסינרגיה, המוציאה מכל אחד מהשותפים את הטוב, ויחד השניים טובים יותר מן האחד, חזקים יותר מן האחד, מוגנים יותר מן האחד ושיתוף הפעולה ביניהם עושה טוב להם ולזולת. ואין אלה רק השניים, אלא גם יותר משניים. הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. הכוונה לחוזקו של חבל הארוג בצורת צמה משלושה גדילים. המסר הוא שעוצמתה של השותפות בין אנשים אינה רק בזוגיות בין שניים, אלא היא אפילו חזקה יותר, כאשר מדובר בקבוצה מגובשת, בחבורה, בעבודת צוות.
ספרו של יאיר שלג אינו הראשון הנושא את השם "החוט המשולש". ב-1882 הוציאה ישיבת וולוז'ין ספר שו"ת (שאלות ותשובות) של שלושה מחשובי רבניה – הרב חיים מוולוז'ין (1749-1821), הרב הלל פריד (1763-1833) והרב אליעזר יצחק פריד (1809-1853). הוצאת ספר שו"ת של שלושה רבנים שונים היא אירוע חריג. הישיבה, שהוציאה את הספר, רצתה להציג שיטה משותפת של ראשיה לאורך הדורות. שם הספר – "חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ", ללמדך על עוצמת החיבור בין תורת שלושת הרבנים, כאותו חוט שלא במהרה יינתק.
"הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ" הוא גם ספר מאמריו של נתן אלתרמן ב"מעריב" ממלחמת ששת הימים ועד מותו ב-1970. בשנים אלה הנהיג אלתרמן את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שאותה הקים. המסר שלו היה שאי אפשר לנתק את הקשר בין מדינת ישראל לארץ ישראל ולעם ישראל. תלמידו של אלתרמן וממשיך דרכו בתנועה למען א"י השלמה, הסופר והמחזאי משה שמיר, שאף כתב על אלתרמן את ספרו "המשורר כנביא", הוציא אף הוא ספר סיפורים בשם "החוט המשולש".
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com