בטהובן, שומאן, ברהמס, שנברג, אשנבך וקפוסון

הפתיחה ל"אגמונט", אופ' 84, של בטהובן – של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות בהרכב ענק עם המנצח הגרמני כריסטוף אשנבך בן ה-84 הפוסע בקושי ומנצח במרץ מפליא [לא מזמן ניצח בקונצרט של הסדרה זובין מהטה בן ה-88, בן גילי] – הפתיחה היתה מהממת. סוף-סוף לגימה מהנה ממוסיקה קלאסית (היצירה משנת 1810)  – עוצמתית ומהנה, בלי שיעמום וסבל. מה עוד שההיכל היה מלא עד אפס מקום, וזאת בעיצומה של  מלחמה, עם קהל  איכותי שרובו קשישים ובעיקר קשישות שכבר אינם מגוייסים למילואים ואולי רק הנכדים שלהם לוחמים עתה בעזה.

הכנר הצרפתי רנו קפוסון בן ה-48, הנראה צעיר מגילו, היה מעולה, אבל מה לעשות, הקונ'צרטו ב-רה מינור לכינור ולתזמורת של רוברט שומאן, משנת 1853, שאותו קפוסון ניגן, היה לדעתי, כנראה דעת מיעוט – משעמם, לא מתנגן ולא נחרת בזיכרון. כך גם ההדרן הקצר שנתן.

כבר כמעט חשבתי שנקלעתי לקונצרט מדכא שבסופו מחכה לי שנברג הנורא, והנה הפתעה רבתי – התזמורת, שוב בהרכב ענק, ניגנה במשך 43 דקות יצירה מדהימה בעוצמתה וביופייה, וכותרתה: "רביעייה מס' 1 ב-סול מינור לפסנתר ולכלי קשת אופ' 25 מאת יוהנס ברהמס (1833-1897), תזמור מאת ארנולד שנברג (1874-1951)". זוהי ממש סימפוניה, ממש חגיגה לחושים, קצבית, מרגשת, מהנה, מפתיעה, סוחפת, אחת היצירות היפות ביותר ששמעתי בהיכל, וכך הרגיש כל הקהל. מחיאות הכפיים בסיומה היו ממושכות, כאשר אשנבך, שפסע באיטיות שוב ושוב אל הבמה, נכנס אל בין שורות הנגנים והרים בתנועת יד כל פעם קבוצה מהם שזכתה למחיאות כפיים קצביות אדירות, בעיקר כלי הנשיפה וההקשה. בקיצור, דעתי על שנברג השתנתה, הייתי מוכן לשמוע שוב ושוב את ביצועה המפליא של היצירה הזו!

אהוד בן עזר

כאשר חזרתי הביתה חיכתה לי במייל הודעה: "קהל יקר, להב שני והנהלת התזמורת גאים לתת את הבמה למנצח הצעיר רתם ניר, שעובד עם התזמורת בשנים האחרונות. ניר יחליף את מאסטרו כריסטוף אשנבך, שנאלץ לבטל מסיבות אישיות את השתתפותו בקונצרטים החל מיום ראשון הקרוב, ה-2 ביוני ועד ה-8 ביוני. תוכנית הקונצרט נשארה ללא שינוי."

רק לאחר שכתבתי את דבריי על הקונצרט, גיליתי בשבת, במהדורה האינטרנטית של "הארץ" [1.6], את ביקורתו של אמיר מנדל על קונצרט יום ו' ששמעתי:

"מן הקונצרט עצמו קשה היה להבחין שאשנבך לא בטוב. תנועותיו היו אמנם מצומצמות, אבל הניצוח היה מרשים ונגינתה של הפילהרמונית היתה מצוינת לאורך הקונצרט כולו. היתה אי נוחות קלה לאוזן בכניסה לפתיחה 'אגמונט' של בטהובן, שלא היתה לגמרי אחידה, אבל זה באמת עניין שולי. הפרשנות ליצירה הקצרה והמוכרת היתה מלכותית וכובשת. כל צליל, כל אקורד וכל משפט מוזיקלי היו טעונים במשמעות ויצרו ריגוש.

"את השאלה הקשה ביותר על הקונצרט הזה מעוררת הבחירה לנגן את הקונצ'רטו של שומאן לכינור. זו יצירה שנכתבה ב-1853 ובוצעה לראשונה ב-1937, אחרי שנגנזה בהסכמתם של קלרה שומאן, יוהנס ברהמס והכנר יוזף יואכים שהקונצ'רטו נכתב בשבילו. לא ברור מה גרם לכנר יהודי מנוחין ולמוזיקאים אחרים להוציא את היצירה לאור למרות התנגדותה של המשפחה.

"היה מי שטרח והמציא סיפור על סיאנס שבו שומאן ביקש לגאול את היצירה האבודה – ראייה לכך שהסבר רציונלי קשה למצוא. כנרים מצוינים הקליטו את היצירה, והאזנתי לה פעמים רבות כדי לפענח מה יש בה שהאוזן לא קולטת בשמיעה ראשונה, שנייה או חמישית. השתכנעתי שאין בה. זו יצירה כושלת של מלחין גדול, שהאנשים הקרובים אליו ביותר בחרו בצדק לגנוז, ומשום מה התפתח סביבה במאה ה-20 שיח של 'בגדי המלך החדשים''. יש הרבה הסברים על חשיבותה של היצירה; רק מוזיקה אין בה, למעט אולי ארבעה אקורדים תזמורתיים נאים בפתיחה. הצליל היפה שהפיקו רנו קפוסון והתזמורת לא הספיקו כדי למלא את הריק."

אמיר מנדל