במוצאי יום העצמאות תשכ"ט (1969), שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, הופיעה בפסטיבל הזמר והפזמון זמרת צעירה, רבקה זוהר, שזה עתה השתחררה משירותה הצבאי כסולנית להקת חיל הים, ובקולה הנפלא שרה את שירם של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום "על כפיו יביא". השיר הגיע למקום הרביעי, והיה ללהיט גדול והוכתר כשיר השנה.

יורם טהרלב כתב את השיר בהשראת מפגש, לצורך כתבה ל"במחנה גדנ"ע", עם נגר ששומר לאורך שנים על "כיסא אליהו", שאין לו דורש. הוא כתב על שלוש דמויות ירושלמיות – סנדלר, נגר ובנאי, הכמהים לבואו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה.

לכאורה, שלושת בעלי המקצוע דומים זה לזה בציפייתם, והוא כותב על שלושתם בחמלה ובאהבה. אך אני קורא את השיר אחרת. על פי הבנתי, יש הבדל תהומי בין הנגר והסנדלר לבין הבנאי.

הנגר והסנדלר הם שני בטלנים, שיושבים בטלים מעבודה ומחכים לנצח לבואו של אליהו. הנגר כבר שנתיים אינו מנגר, איש אינו בא לקנות, והוא חולם שהוא יבנה כיסא לאליהו שיבוא, ועל כפיו אותו יביא לאליהו הנביא. כמו הנגר, גם הסנדלר אינו עושה דבר, מדפיו הריקים מלאים באבק וכבר שנתיים מונח המרצע בשק. ומה הוא עושה כל הימים? יושב וחולם שהוא תופר את הנעלים שבן על הרים ינוו רגלי המבשר, ועל כפיו אותן יביא לאליהו הנביא.

הבנאי הוא היפוכם המוחלט. האיש כבר "לגמרי לא צעיר", וכבר שבעים שנה הוא בונה את העיר. הוא בנה הרבה בתים בכל פינות העיר. גם לו יש חלום. חלומו הוא להניח למקדש את אבן הפינה.

כמו הסנדלר והנגר, גם הבנאי חולם על גאולת ישראל. אך בעוד ציפייתם של הנגר והסנדלר פאסיבית, הם אינם עושים מעשה אלא ממתינים לנס, הבנאי מביא במו ידיו את הגאולה, בכך שהוא בונה את ארץ ישראל ואת ירושלים.

הסנדלר והנגר חולמים שיביאו את יצירתם על כפיהם לאליהו. אצל הבנאי – אליהו בכבודו ובעצמו הוא שיביא על כפיו את אבן הפינה. "על כפיו אותה יביא אליהו הנביא," בניגוד לשני הבתים הראשונים, "על כפיו אותו יביא לאליהו הנביא." מה המשמעות של ההבדל הקטן הגדול הזה? הם חולמים. הוא עושה. הוא באמת מביא את הגאולה, ולכן אליהו הנביא אכן יבוא בזכות מעשיו ויניח את אבן הפינה. אני רואה בשיר ביקורת על הציפיה הגלותית, הפאסיבית, החרדית לגאולה ניסית והעמדה מולה של הציונות, שקמה ועשתה מעשה ובנתה את הארץ והביאה להקמת הבית השלישי – מדינת ישראל.

הבאתי את השיר הזה לכבוד יום ירושלים ואזכיר שיר ירושלים נוסף, שיש לו משמעות אקטואלית מאוד, בעיניי, לימים טרופים אלה. השיר הוא שירו של יוסי בנאי "עזורה", שיהודה פוליקר הלחין למילותיו.

עזורה הוא בעל בית קפה בלב שוק מחנה יהודה בירושלים. עזורה הוא בעבור יוסי בנאי התגלמות הירושלמיות. אם הלב, מרוב צמא, מרגיש חנוק, הוא יושב אצל עזורה בקפה. שותה אצלו קפה טורקי מתוק מתוק, או כוס של לימונד בטעם פרחים. עזורה, לכבודו, מפעיל קסטה ומשמיע מהטרנזיסטור צלילי ניגון של החזן ניסים שלום המיוחד, המסלסל שירי תפילה בקול חנוק. בנאי מספר על השיחה הבלתי נגמרת ביניהם, שנמשכת מביקור לביקור.

עזורה לי אומר, מתי תתפוס חוכמה?

מתי תחזור לעיר שלך, כבר בן אדם?

הנה, תיקח אותי, נגיד, בתור דוגמא –

אותי מפה חי לא יוציאו לעולם.

והוא צודק, עזורה, באמת צודק.

מרוב בושה, געגועיי נאנחים.

אני יושב אצל עזורה, ושותק,

כמו סיפור, שלא נגמר בהמשכים.

ובימים הרעים האלה, של חרפת הפינוי ההמוני והממושך, כאשר למעלה ממאה אלף ישראלים היו לפליטים במולדתם, אני מזדהה, כל כך מזדהה, עם מילותיו של עזורה:

אותי מפה חי לא יוציאו לעולם!

[אהוד: שכחת לציין ש"חרפת הפינוי ההמוני והממושך" היא בגלל נתניהו ולא בגלל החמאס, החיזבאללה ואיראן].

2. צרור הערות 5.6.24

* ניצחון מוחלט – היום מלאו 57 שנים למלחמת ששת הימים. הניצחון במלחמת ששת הימים היה מוחלט. ערב המלחמה, שלוש מדינות ערב – מצרים, ירדן וסוריה, צרו על ישראל, חתמו ברית הגנה והכריזו על הכוונה לצאת למלחמה להשמדתה. הקהל הערבי המשולהב קרא לזרוק את היהודים לים. מצרים חסמה את מצרי טיראן וכך הטילה מצור ימי על ישראל.

האווירה בישראל היתה של מדינה במצור. מדינה בחרדת השמדה. נחפרו עשרות אלפי קברים זמניים לקראת המלחמה. האווירה היתה כבדה וקשה.

אבל המדינה התעשתה. הקימה ממשלת אחדות לאומית (אז היא נקראה ממשלת ליכוד לאומי) ולא המתינה לתוקף אלא הפתיעה במתקפת נגד מקדימה. בתוך שעות ספורות הושמדו חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן עוד בעודם על הקרקע והשליטה האווירית של ישראל היתה מוחלטת. בתוך שישה ימים צה"ל מוטט את צבאות האוייב. בתוך שישה ימים ישראל שילשה את שטחה ולראשונה מאז הקמתה התייצבה על גבולות בני הגנה. ישראל שחררה חבלי מולדת, ערש האומה, ובראש ובראשונה איחדה את ירושלים ושיחררה את העיר העתיקה משביה.

אם מדברים היום על "ניצחון מוחלט" – זה ניצחון מוחלט.

שש שנים מאוחר יותר הותקפה ישראל בהפתעה בידי צבאות מצרים וסוריה, במלחמת יום הכיפורים. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בהישג צבאי פנומנלי ביחס לנחיתות הנוראה בתנאי הפתיחה. השנה אנו יכולים להעריך את ההישג שבעתיים. שני צבאות סדירים, עם מיטב התחמושת הסובייטית, הפתיעו את ישראל ופלשו אליה. ישראל, מוכת ההלם, התעשתה ובתוך 19 יום הכתה את האוייב, הגיעה עד לפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר. היה זה ניצחון גדול. זה לא היה ניצחון מוחלט.

מלחמה שבה הופתענו קשה כל כך, שהאויב כבש שטחים בישראל, שיישובים פונו, ושגם בסיום המלחמה צבא מצרי ישב בסיני – גם אם הניצחון מרשים, הוא בשום אופן אינו יכול להיחשב "מוחלט".

ובמלחמת "חרבות ברזל"? הבה ניקח את התרחיש הפנטסטי ביותר שאנו יכולים להעלות בדמיוננו. מחר בבוקר צה"ל יחלץ את כל החטופים, יחסל את סינוואר, דף והנהגת חמאס, חמאס ייכנע, יסגיר את לוחמיו וימסור את כל הנשק והתחמושת שלו, נסראללה ייבהל, יודיע על פירוק חיזבאללה, יסגיר את עצמו לישראל וימסור לידיה את כל הארסנל של ארגונו. קלקלן (ספוילר) – זה לא עומד לקרות.

גם אז זה לא יהיה ניצחון מוחלט. האופציה של ניצחון מוחלט נשללה בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, בשעה 6:29. מלחמה שהחלה בקריסה כזו של הגבול ושל צה"ל, בפוגרום המוני נורא כל כך באזרחי ישראל, בשיתוק של צה"ל שלא הגיע להגן על אזרחי ישראל שנרצחו, נאנסו ונחטפו בהמוניהם, נשים, גברים, קשישים וטף – שום תוצאת סיום שלה לא תהיה ניצחון מוחלט. מלחמה שבה במקום להגן על יישובי הצפון, הם נעקרו לחודשים רבים ובמקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב הקמנו רצועת ביטחון בתוך ישראל – גם אם תסתיים בניצחון מוחץ, זה לא יהיה ניצחון מוחלט.

מלחמה שבה במשך 8 חודשים לא הצלחנו להכריע ארגון טרור, לא הצלחנו לשחרר את החטופים והאוייב ממשיך לשגר רקטות, כולל למרכז הארץ – שום סיום שלה לא יהיה ניצחון מוחלט. אסור לנו לוותר על ניצחון, לא בדרום ולא בצפון (וחוששני שאנו בדרך לוויתור על ניצחון). אבל ניצחון מוחלט? זו סיסמה דמגוגית של מאחז עיניים, שרלטן ציני.

* בגין צדק – מחר, 6 ביוני, ימלאו 42 שנים למלחמת שלום הגליל, או אם תרצו מלחמת לבנון הראשונה. היתה זו מלחמה בעייתית, בעיקר בשל הפנטזיה של המלכת הפלנגות הנוצריות בהנהגת באשיר ג'מאייל על לבנון, שתחתום עימנו על חוזה שלום, ועוד הסתבכויות שונות, ובשל ההונאה והשקר של אריק שרון בהצגת מטרות המלחמה.

אבל בבסיסה, היתה זו מלחמת צודקת ומוצדקת, נגד מדינת הטרור, פתחלנד, שקמה סמוך לגבולנו ונגד מפקדות אש"ף בביירות שמהן יצאו הפקודות לפיגועי הטרור נגד ישראל לא רק מגבול לבנון, אלא בכל הארץ ונגד יעדים ישראליים ויהודיים בעולם כולו, כולל חטיפות מטוסים והטבח במינכן. שומה היה על ישראל לתקוף את אש"ף, למוטט אותו ואת כוחו הצבאי, שסיכן את ביטחון המדינה ושלום אזרחיה. ואכן, ישראל מוטטה את אש"ף, וצבאו, בהנהגת ערפאת, גלה אחר כבוד לתוניס. כה חבל שלאחר 11 שנים הולכנו שולל אחרי ההונאה של ערפאת באוסלו, והכנסנו אותו ואת צבאו ללב ארץ ישראל, וההמשך ידוע.

בשבועות הראשונים של המלחמה היא נהנתה מקונצנזוס לאומי, אך מהר מאוד הוא החל להיפרם, ועיקר הביקורת היתה על עצם היציאה ל"מלחמת ברירה". אל לנו, אמרו המוחים, לצאת למלחמה, אלא אך ורק למלחמת אין ברירה, כלומר אך ורק כשאנחנו מותקפים.

חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, נשא ראש הממשלה בגין נאום בטקס סיום שנת הלימודים במכללה לביטחון לאומי. היה זה נאום מכונן, תחת הכותרת "מלחמה בלית ברירה או מלחמה עם ברירה," שבו הציג תפיסה אסטרטגית המעדיפה מלחמות ברירה על מלחמות אין-ברירה. הוא הציג את מלחמת העולם השנייה כמלחמת אין-ברירה קלאסית, שפרצה כאשר היטלר פלש לפולין ואח"כ למדינות אחרות, ולא היה מנוס אלא להתגונן מפניו. אבל הוא הזכיר הזדמנויות שהוחמצו להכות בהיטלר לאחר עלייתו לשלטון, כאשר צבאו עוד היה פרימיטיבי ולא חמוש ולא ערוך, ובכך למנוע את מלחמת העולם השנייה על כל מוראותיה והמיליונים הרבים של הנספים בה, את השואה ואת הירושימה ונגסאקי. לאחר מכן הוא חילק את מלחמות ישראל למלחמות ברירה ואין ברירה. מלחמת העצמאות, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים היו מלחמות אין ברירה. מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים היו מלחמות ברירה. לטענתו, מלחמות האין ברירה גבו מחיר דמים כבד ביותר מישראל ואילו מלחמות הברירה, שבהן אנו היינו היוזמים, חסכו בחיי אדם רבים והניצחון בהם היה גדול הרבה יותר. הדוקטרינה שהוא הציב, היא יציאה למלחמות ברירה, שבהן היוזמה בידינו והן מסכלות מלחמות אין ברירה עקובות מדם ומסוכנות לאין ערוך.

מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמת אין ברירה קלסית. הותקפנו ולא היתה לנו ברירה אלא להתגונן. המחיר של המלחמה הזאת, ובעיקר של טבח 7 באוקטובר, מעיד על צדקתו של בגין. בגין צדק באבחנתו האסטרטגית. תמיד עדיף לשמור על היוזמה ולהקדים את האוייב, ולא לאפשר לו להכות בנו בעיתוי הטוב לו. ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל ובכלל של המערב במלחמה בטרור היתה במבצע "חומת מגן", כאשר נטלנו את היוזמה.

עם זאת, בגין שגה בטרמינולוגיה. אין זה נכון לכנות את מלחמת ששת הימים מלחמת ברירה. לא היתה לנו ברירה אלא לצאת אליה. אילו נטלנו יוזמה וירינו ראשונים ערב מלחמת יום הכיפורים או ביום הכיפורים בבוקר, לא היתה זו מלחמת ברירה. גם לא אילו הקדמנו ותקפנו את חמאס ערב שמחת תורה. בגין לא המציא את הדוקטרינה הזאת. קדמו לו בן גוריון ויגאל אלון. בספרו "מסך של חול" מיטיב יגאל אלון לתאר את יתרונותיה של מתקפת נגד מקדימה. וכך נכון לכנות אותה – לא מלחמת ברירה, אלא מתקפת נגד מקדימה. נכון היה לצאת למתקפת נגד מקדימה כדי להכריע את חמאס כבר לפני שנים רבות, ועוד טרם עלייתו של חמאס לשלטון, עוד תחת שלטון ערפאת, במבצע "חומת מגן". אז ומאז היו לנו שעות כושר רבות למוטט את הטרור העזתי, אך העדפנו להמתין למלחמת אין ברירה, והנה, אלו התוצאות.

* הדרך השלישית – היום מלאו שלושים שנה להקמת תנועת הדרך השלישית, שלאחר שנתיים היתה למפלגה פוליטית. כנס היסוד שלה היה ב-5 ביוני 1994, ביום השנה למלחמת ששת הימים, כדי לסמל את מחויבותנו לשמור על הישגי מלחמת ששת הימים ועל גבולות בני הגנה – הגולן ובקעת הירדן.

הדרך השלישית קמה מתוך המאבק על הגולן בשנות ה-90. יוזם הקמת התנועה והיו"ר שלה היה יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן ולימים חתן פרס ישראל על מפעל חיים בתחום ההתיישבות. היא התבססה בעיקר על אנשי תנועת העבודה שהתנגדו למפנה הדרמטי בעמדת מפלגת העבודה בנושא הגולן, והביעו חשש שהשינוי הזה יהיה גם בעמדה לגבי בקעת הירדן. בין מייסדי התנועה היו ארבעה מראשי הפלמ"ח – המשורר חיים גורי והאלופים (מיל') יצחק חקה חופי, צביקה זמיר ועמוס חורב. הייה גם קבוצה מקרב הציונות הדתית, מתוך ההתיישבות ביש"ע, שנקטה קו מרכזי ומתון והיתה נכונה לפשרה טריטוריאלית, שתמנע שליטה ישראלית על מיליוני פלשתינאים.

הדרך השלישית היוותה את דרך האמצע, בין חסידי ארץ ישראל השלמה לחסידי הנסיגה המלאה והמדינה הפלשתינאית. היא תמכה בפשרה טריטוריאלית על בסיס עקרונות תוכנית אלון מורחבת, על פי התפתחות ההתיישבות היהודית ביו"ש, ואף בנתה תוכנית ומפה ברוח זו. על פי אותה תוכנית, ישראל תוותר על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביו"ש וברצועת עזה ותחיל את ריבונותה על בקעת הירדן רבתי, מדבר יהודה, דרום הר חברון וגושי ההתיישבות. הדרך השלישית גם היתה העורף הארצי והפוליטי של המאבק על הגולן, שמתוכו צמחה.

המטרה הראשונית הייתה לגבש קבוצה גדולה ומשמעותית במפלגת העבודה, שתתייצב נגד רבין ופרס ותעמוד על העקרונות המדיניים ההיסטוריים של תנועת העבודה. ואכן, בכנס היסוד היה הישג עצום – 18 ח"כים ממפלגת העבודה, ובהם שר אחד – יעקב צור, נכחו באירוע. בחודשים הבאים הם נשרו כמו זבובים. בסופו של דבר נותרו שלושה – קהלני, זיסמן ושפי.

כנס היסוד נערך בסמינר אפעל של התנועה הקיבוצית, ולא בכדי. האולם הגדול המה אדם ועוד מאות הצטופפו מחוץ לאולם. היתה הרגשה מרגשת מאוד, שמשהו חדש וגדול מתחיל.

את השם הדרך השלישית הגה חיים גורי. הוא גם עיצב את הבמה – שתי כרזות, שעל אחת נכתב "בקש שלום ורדפהו" ועל השנייה "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו."

לימים היתה התנועה למפלגה. רבים ממייסדיה, שהתנגדו למהלך, פרשו. אביגדור קהלני עמד בראשה והיא הכניסה לכנסת בבחירות 1996 ארבעה מנדטים והצטרפה לממשלת נתניהו הראשונה. בבחירות 1999 היא התרסקה ומיד לאחר מכן התפרקה. הישגה המרכזי היה החוק לשריון חוק הגולן, שעל בסיסו נחקק לימים חוק יסוד משאל עם.

* שיר חדש בלב – היתה לי הזכות להימנות עם מייסדי וראשי תנועת הדרך השלישית. בבחירות 1992 בחרתי במפלגת העבודה בראשות רבין. האמנתי ברבין הביטחוניסט, רבין הנץ, רבין שמזוהה עם אחדות העבודה ועם דרך אלון, רבין שהיה אנטיתזה לפרס, רבין שערב הבחירות עלה לגולן ונשבע לה אמונים וכך גם לבקעת הירדן ולגושי ההתיישבות. במערכת הבחירות מפלגת העבודה הפיצה כרזה, מעין שלט דרכים של מע"צ, שבה חץ עבה הולך קדימה ושני חצים דקים סוטים ימינה ושמאלה. החץ השמאלי – מרצ. החץ הימני – הליכוד. ובמרכז – העבודה בראשות רבין. רבין רצה להקים ממשלה שהוא יהיה בה הציר המרכזי; שיהיו בה מרצ משמאל, ומימין – צומת בראשות רפול והמפד"ל. אולם הוא מינה את חיים רמון, מראשי היונים במפלגה, לנהל מטעמו את המו"מ. רמון מיסמס במזיד את המו"מ עם צומת והמפד"ל ובכך הוא העניק למרצ כוח להמריץ. הוא הכניס גם את ש"ס בראשות חברו דרעי, בהמשך לתרגיל המסריח שנתיים קודם לכן, כי הוא ראה בה שותפה למהלכי ה"שלום".

מיד עם הקמת הממשלה, הבנתי לאן זה הולך... התחרטתי על הצבעתי. הבנתי שאנו עומדים ערב מאבק על הגולן. עבדתי אז בחברת "וקטור" להובלת שינויים בקיבוצים, בהנהגתו של יהודה הראל. אני זוכר שיחה אתו, מיד לאחר הקמת הממשלה, שבה אמרתי לו שאנחנו חייבים להקים מחדש את תנועת העבודה הציונית. הייתי שותף למחשבותיו ורעיונותיו של יהודה ולדיונים על הקמת התנועה והייתי חבר בהנהלתה. מראשית הדרך תמכתי בכל ליבי בהפיכתה למפלגה פוליטית והייתי חבר גם בהנהלת המפלגה.

בכנס היסוד, נשאתי נאום קצר, וכך אמרתי:

אני יושב כאן בכנס, ובאוזניי מהדהדות השורות "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב."

יש לכנס הזה פוטנציאל ליצור מהפכה פוליטית וערכית במדינת ישראל. יש לו גם פוטנציאל להיות החמצת השנה. איזו משתי הפוטנציות תמומש? התשובה לכך תלויה במחויבות האישית שלנו לדרך.

כשאני מדבר על מחויבות אישית כוונתי לכולנו, אך אני רוצה להפנות קריאה מיוחדת לחברי הכנסת הנמצאים בינינו. ההבדל ביניכם, חברי הכנסת, לביננו – האזרחים מן השורה, הוא בזה שאתם, בהינף אצבע, עשויים לקבוע את גורל המדינה ועתידה. חברי הכנסת ממפלגת העבודה הנמצאים איתנו כאן, יוצרים בכנסת רוב חוסם ברור נגד כל הסכם שאינו מבוסס על עקרונות הדרך השלישית. אני קורא לכם, חברי הכנסת, לצאת בהכרזה ברורה וחד משמעית, שהנאמנות לדרך קודמת לכל נאמנות אחרת. הנאמנות לדרך קודמת לנאמנות לכל מסגרת.

ברצוני להתייחס לשתי נקודות הנוגעות למהות הדרך השלישית, ולחדד עמדות שעלולות להיות מערפלות.

עקרון היסוד של הדרך השלישית, מחייב המשך שליטת ישראל על חלקי ארץ ישראל שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים. מעיקרון זה נובעת עמדה החלטית, חדה וחלקה בנוגע לגולן: הגולן כולו, בגבולותיו הנוכחיים, על כל יישוביו – יישאר בריבונות ישראל בכל הסכם שלום!

הנקודה השנייה נוגעת להתיישבות. הלוגו של הכנס, הכתוב בגדול על הקיר שמאחוריי, אומר: "אין עם נסוג מחפירות חייו." חפירת חיינו היא ההתיישבות. לפיכך, עלינו לומר בבירור: בכל הסדר שלום, יישארו כל היישובים היהודיים בארץ ישראל על מכונם ולא יעברו לשום ריבונות זרה. אם נעמוד על העקרונות הללו ונגלה מחויבות אליהם – נצליח!

* היום הסוער ביותר – יום א' היה היום הסוער ביותר בגולן מתחילת המלחמה. שתי אזעקות בשל כתב"מים, שהתפוצצו בגולן. שתי אזעקות בשל ירי תלול מסלול. עוד מטח כבד ללא אזעקה כי הכול נפל בשטחים פתוחים. הנפילות גרמו לשריפות רבות. גם בהר ממול, כפי שאנו מכנים את הגליל העליון, היה יום חם במיוחד עם שריפות רבות. באורטל לא היו אזעקות, אך שמענו היטב את הנפילות, היירוטים והאזעקות.

והנה, השבוע רוצים לשחרר את כיתות הכוננות... אני מקווה שההחלטה האומללה וחסרת האחריות הזאת תבוטל.

שמונה חודשים של מלחמת חפירות, כשישראל פינתה אזור התיישבות שלם והקימה רצועת ביטחון בצד הישראלי. שמונה חודשים שממשלת "הניצחון המוחלט" פועלת בניגוד מוחלט לתורת הביטחון הלאומי של ישראל הגורסת מלחמת בזק, העברת המלחמה לשטח האויב ותפקיד צה"ל הוא להגן על היישובים, לא לפנות אותם.

בשירותנו בלבנון, נפתח מדי יום התדריך במשפט: המטרה – הגנה על יישובי הצפון. והיום?

* נוע, נוע סוף! – מאז תחילת המלחמה, אני יוצא בעקביות נגד פינוי יישובי הצפון. האם עכשיו, אחרי שמאות בתים נפגעו מפגיעות ישירות ביישובים ובקריית שמונה בתים עולים באש, זו עדיין דעתי? האם אני חושב שאוכלוסייה אזרחית יכולה לחיות כך?

אירועי הימים האחרונים רק מחזקים אותי בדעתי. ודאי שאין כוונתי לכך שהמצב יימשך כמות שהוא בשינוי אחד – שבבתים המופגזים והעולים באש יישבו אזרחים. הביקורת שלי אינה על כך שהיישובים פונו, אלא על כך שבמקום להגן על היישובים פינינו אותם. כלומר, אחריותה של המדינה היא לשנות את המצב הביטחוני.

פינוי היישובים, הקמת רצועת הביטחון בתוך ישראל וניהול מלחמת חפירות סטטית, מבטאים את נטישת תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, שגרסה  מלחמת בזק, העברת המלחמה לשטח האויב ומתקפת נגד מקדימה והמרתה בהתמכרות לשקט. מה שקרה לפני המלחמה הוא המבוא למלחמה. כך, למשל, כשמחבלים חדרו לישראל צה"ל קיבל הוראה לירות סביבם בלי לפגוע בהם. חיזבאללה הבין את המסר והקים  מאחז בתוך שטח ישראל ובמשך חצי שנה ממשלת שיתוק על מלא לא עשתה דבר וחצי דבר, ורק עם תחילת המלחמה הפציצה את המאחז. מסתבר שמי שהתמכר לשקט, ממשיך את ההתמכרות גם שמונה חודשים אחרי שאין שקט. אותו פחד משתק ממלחמה, שהמיט עלינו את המלחמה, גורם לאוייב להסלים מיום ליום. הגיעה השעה שהממשלה תיתן פקודה לצה"ל – נוע נוע סוף!

ואם לא די בכך שאיננו תוקפים, כעת ממשלת המחדל פוגעת גם בהגנה ולקראת סוף השבוע תרוקן רבים מן היישובים מכיתות הכוננות, כדי לחסוך כמה לירות. אגב, כיתות הכוננות הן גם יחידות כיבוי האש היישוביות.

די להפקרות!

* השמינייה – מראשית המלחמה, כיתת הכוננות של אורטל, שהורחבה לכדי מחלקה, מגויסת בצו 8. כיתת הכוננות שומרת על היישוב 24/7 ומתאמנת לשמירה על כשירותה בערך אחת לשבוע. המוטיבציה שלנו, הלוחמים, גבוהה מאוד. אנו חשים תחושת שליחות של הגנה על הבית ורוצים להמשיך לשרת, על אף העומס והקושי.

בתחילת המלחמה, לצד כיתת הכוננות, היו באורטל כוחות נוספים שתגברו אותנו בשמירה, אך לאורך רוב התקופה, עשינו זאת בעצמנו.

הצלחנו ליצור תחושת ביטחון באורטל. מעט המשפחות שיצאו מכאן בימים הראשונים, חזרו במהרה. אנו שומרים על שגרה מלאה.

על פי הודעה שקיבלנו לאחרונה, ביום ה' הקרוב, ישוחררו מרבית לוחמי כיתת הכוננות, שתצטמצם ל-8 לוחמים בלבד. שעות השמירה צומצמו, כך שלא תהיה שמירה בלילה. שמונת הלוחמים לא יוכלו לצאת משער היישוב, גם לא לעבודה, ועומס המשימות עליהם כבד.

אין שום היגיון ביטחוני או נימוק מבצעי להחלטה הזאת. המלחמה לא הסתיימה, להיפך – כאן בצפון היא מחריפה ומסלימה מיום ליום. איך ההכרח הביטחוני בשמירה עד יום ה' בחצות, ייעלם לפתע בחצות ודקה?

נאמר לנו בפירוש, שהסיבה להחלטה היא כלכלית ואין לה שום צידוק ביטחוני ומבצעי. איננו מזלזלים כלל בנושא הכלכלי, ואף על פי כן, אנו סבורים שבסוגייה הזאת השיקול הביטחוני צריך להיות המכריע. מכל היישובים השכנים לנו, אנו היחידים שנדרשים לבצע את ההחלטה. נאמר לנו שזו ההנחייה ביישובים המרוחקים יותר מארבעה ק"מ מהגבול. המרחק מאורטל לגבול הוא 4.2 ק"מ. מתחילת המלחמה, נאמר לנו שההתייחסות לאורטל היא כאל יישוב צמוד-גדר לכל דבר ועניין, כיוון שאנו נמצאים בנתיב החדירה של כל מתקפה אפשרית.

כיתת הכוננות היא גם כוח כיבוי האש. אנו עדים למה שמתרחש בימים האחרונים בגליל ובגולן בנושא השריפות, והשבוע פרצה שריפה עקב נפילה של רקטה במרחק 800 מ' מאורטל, מצפון לצומת השריון. אנו תמהים, האם יש הגיון בצמצום כיתת הכוננות דווקא כעת?

אחריותנו לשלומם וביטחונם של חברי אורטל, של ילדי ונשות אורטל, של תלמידי בית הספר "אדם ואדמה" באורטל, מחייבת אותנו לעשות כל מאמץ לבטל את ההחלטה או לפחות למתן אותה (למשל צמצום כיתת הכוננות ל-18 לוחמים).

אנו פועלים מול צה"ל והדרג המדיני ומפעילים ח"כים ואת התנועה הקיבוצית, כדי להעביר את רוע הגזירה. אך בינתיים אין שינוי בהחלטה.

התנדבתי לשרת בשמיניה. אם עד כה שילבתי את המילואים עם העבודה, כעת לא אוכל לעשות כן.

* האחרון לזהות – נתניהו – האחרון לזהות את השריפות בגליל ובגולן.

* פירומן - אני שומע ביקורת על כך, שבשעות הארוכות שבהן השתוללה האש בגליל, השר הממונה על שירותי הכבאות העדיף לצהול ולרקוד באיזה אירוע. אילו היה מדובר באדם נורמטיבי, הייתי שותף לביקורת. כיוון שמדובר בראש הכנופייה, אני מעדיף שיתהולל וירקוד, כי כשהוא עובד הוא רק מזיק. פירומן, שכל חייו רק הצית וגם כשר הוא רק מצית – מה לו ולכיבוי אש?

* עולם שלישי – השר הממונה על אכיפת החוק הוא קרימינל.

השר הממונה על שירותי הכבאות הוא פירומן.

כך ממשלת מלא-מלא מדרדרת את אומת ההיי-טק למדינת עולם שלישי.

* סדר קדימויות – הצעה לי לשרים שמדברים על יישוב עזה. מה דעתכם שנתמקד, בשלב זה, ביישוב קריית שמונה?

* הדילמה שלי – הדילמה שלי בעניין מתווה נתניהו ("מתווה ביידן") – הראש מתנגד, הלב תומך.

* האם נתניהו תומך במתווה-נתניהו?

* הלאומי או המפלגתי – איני תומך בהסכם המוצע, כפי שאני מבין אותו מהפרטים שנחשפו. אבל אם יאיר לפיד טוען ששחרור החטופים מעל הכול – זה המבחן שלו. אם סמוטריץ' וראש הכנופייה מאיימים לפרק את הממשלה אם יאושר ההסכם – האם לפיד יגלה אחריות לאומית ויצטרף לממשלה, תמורת הסכמה על בחירות בתוך שנה?

הוא מתרץ את השתמטותו מכניסה תחת האלונקה מראשית המלחמה בהתנגדותו לישיבה עם סמוטריץ' וראש הכנופייה. אם הם פורשים, למה שלא יצטרף? המבחן שלו הוא של סדר העדיפויות. מה עומד בראש? השיקול הלאומי או המפלגתי והאישי? ההסלמה בצפון תחייב אותנו לצאת ממלחמת החפירות למלחמת הכרעה. מן הראוי בשעה הרת עולם כזו תכהן ממשלת אחדות לאומית.

* סינוואר יודע זאת – אם חמאס ידחה את הצעת נתניהו ("הצעת ביידן"), מיד תצאנה הפגנות בישראל נגד הממשלה, בקריאות "עסקה עכשיו". גם סינוואר יודע זאת, והידיעה הזאת לבטח משפיעה על החלטותיו.

* נרצחו בידי חמאס – עמירם קופר, חיים פרי, יורם מצגר ונדב פופלוול נחטפו ונרצחו בידי חמאס. גם אם טכנית הם נפגעו בשוגג מאש צה"ל, אין זה משנה כהוא זה את עובדת החטיפה והרצח של קשישים, חלקם בעשור התשיעי לחייהם, בידי הנאצים דוברי הערבית, כליאתם לאורך זמן בתנאים נוראים כמגן אנושי למחבלים בשטח מלחמה. יהי זכרם ברוך!

* מכונת הרצח הנאצית – באחת הסצנות המזוויעות בסרט "נובה", נראית שורה ארוכה של עשרות תאי שירותים. המחבלים עוברים לאורכם ויורים על כל הדלתות, דלת אחר דלת, כדי שאם מישהו מסתתר בתא שירותים הם לא יפספסו אותו. מכונת רצח נאצית.

* נער שליחויות – את תפקיד ראש המל"ל מילאו אישים בעלי שיעור קומה, רקע, ניסיון, חוכמה, הבנה ויכולת לעצב אסטרטגיה, לאתגר את ראשי הממשלה, להציג להם חלופות. אישים כדוד עברי, עוזי דיין, יעקב עמידרור, עוזי ארד, גיורא איילנד, יוסי כהן, יוסי חולתא.

בממשלת הפיגולים, ממשלת המחדל, נתניהו הציב בתפקיד נער שליחויות, צחי הנגבי, עסקן מתוסכל שהיה זקוק לפיצוי על הפסדו בפריימריז. כזה הוא נתניהו. מקיף את עצמו באומרי-הן חנפנים. זו פגיעה בביטחון הלאומי.

כעת הוא שולח את נער השליחויות לקדם סיכול ממוקד של חקירת המחדל. נער השליחויות רץ להסביר שיש למנוע חקירה, כי היא תפיל את שלטון נתניהו. נער השליחויות ושולחו יודעים היטב מי אחראי למחדל שהמיט עלינו את האסון, ולכן הם מנסים לסכל את החקירה. והם כבר מסיתים נגד השופטים שיעמדו בראש ועדת החקירה.

נתניהו, השפן הקטן שבורח מאחריות, מוכיח שוב ושוב שהוא אפס במנהיגות. אפס מאופס.

* ועדה מקצועית ואוביקטיבית – כדי להבטיח שחקירת המחדל תהיה מקצועית, אובייקטיבית ולא מוטה, אני מציע להעמיד בראשה את טלי גוטליב.

* באזיקים – הח"כית המופקרת גוטליב, שלא ברור מתחתית של איזו חבית גרדו אותה ואיפה מצאו שפכטל מתאים, אך היא גורמת להתגעגע לאורן חזן, העלילה עלילת דם נוראית על לוחם שב"כ וסיכנה במודע ובמזיד את חייו. עכשיו, כשנקראה להתייצב לחקירה, הודיעה שלא תגיע לחקירה. ח"כית או לא ח"כית, אם היא לא תתייצב, יש לשלוח אליה משטרה, לאזוק אותה ולהביא אותה לחקירה. אגב, איני מבין למה סעיף החשד שעליו זומנה לחקירה אינו בגידה במולדת.

* גדול תלמוד שמביא לידי מעשה – לימוד תורה הוא ערך לאומי מהותי ומשמעותי. על מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, להכיר בערך הזה ולתקצב לימוד תורה. את התקציב יש להפנות אך ורק למוסדות שמזדהים עם מדינת ישראל וערכיה, שמחנכים לשירות צבאי ושכל תלמידיהם משרתים בצה"ל. אפילו לא אגורה שחוקה למוסדות המחנכים להשתמטות ושתלמידיהם משתמטים. אפילו לא פרוטה שחוקה.

"גדול תלמוד שמוביל לידי מעשה." תלמוד שמוביל לידי השתמטות, חסר כל ערך. זה "תלמוד" המוביל לכפירה בעיקר. מדינת ישראל אינה צריכה לתקצב כפירה.

את הגישה הזו יש להחיל מגן הילדים ועד הישיבות הגבוהות.

* השוואה אומללה – בא כוח החרדים בדיון בבג"ץ טען לאכיפה בררנית, כיוון שמדברים על גיוס חרדים ולא על גיוס ערבים. יכול להיות שיש כאן טיעון הגיוני מבחינה משפטית, אך בטח לא מבחינה ערכית ומוסרית.

איזו השוואה אומללה. הם יהודים שעורקים ממלחמת מצווה שאליה מחייבת ההלכה גם כלה לצאת מחופתה, שמשתמטים ממלחמה על עצם קיומה של המדינה היהודית שבלעדיה עצם קיומו של העם היהודי מוטל בספק. הם יהודים שמפרים את הקוד המוסרי היהודי העליון – כל ישראל ערבין זה בזה, וחיים על דמם של בנינו – החילונים, המסורתיים, הדתיים לאומיים והחרד"לים. הם כופרים בעיקר היהדות ומבזים את התורה בחילול השם שלא היה כדוגמתו.

מה הקשר לערבים? הערבים נמצאים בקונפליקט נורא, של מלחמה בין מדינתם לעמם. אין שום הצדקה מוסרית לכך שנעמיד אותם בדילמה של מלחמה עם בני עמם ושירות בצבא שנלחם בבני עמם. ומבחינה ביטחונית, לא נוכל לסמוך על נאמנותם של חיילים במלחמה בין העמים. לכן, בצדק הם פטורים מגיוס. לדעתי, צריכה לחול עליהם חובת שירות אזרחי ויש לעודד התנדבות של ערבים לצה"ל. אבל איך נוכל לדרוש מהם שירות, אפילו אזרחי, כששבט שלם מעמנו משתמט?

* ביטול תורה – שאלה לי לפרחחים המשתמטים, שצווחים "נמות  ולא נתגייס" – ואם תמותו, זה לא יהיה ביטול תורה?

* גולן מסוכן יותר – קוראים הרימו גבה בפליאה, כאשר כתבתי שיאיר גולן מסוכן לדמוקרטיה יותר מנתניהו. תהו שמא נסחפתי בלשוני בסערת הוויכוח, לתפארת הטיעון.

אך לא. התכוונתי לכך בכל הרצינות. אין ספק שנתניהו הוא סכנה לדמוקרטיה. איני יכול להשוות אותו כראש ממשלה ליאיר גולן. אני יכול להשוות אותו כאופוזיציונר.

נתניהו כראש האופוזיציה לממשלת השינוי, לא נהג כראש אופוזיציה לממשלה אלא כראש אופוזיציה למדינה. כדי להפיל את השלטון, הוא לא היסס ושיתף פעולה עם שותפו אחמד טיבי בפעולות הפוגעות במזיד ובכוונת מכוון בביטחון המדינה ובאינטרסים הלאומיים שלה, כפי שנהג הצמד בנושא חוק האזרחות והארכת תקנות יו"ש. על כך הוא ראוי לכל הוקעה וגינוי.

אבל אפילו לו, ראש האופוזיציה למדינה, היו עכבות. היא לא הידרדר עד כדי הסתה לעריקה המונית מהמילואים כדי להפיל את השלטון. היו לו קווים אדומים. לגולן כנראה אין קווים אדומים, כפי שראינו בסרטון ההמרדה שבו הוא הטיף, בזמן מלחמה, לעריקה המונית עד החלפת השלטון. לכן, יאיר גולן הוא סכנה לדמוקרטיה אפילו יותר מנתניהו.

* דוד לוי – ב-1983, כאשר לוי התמודד מול שמיר במרכז תנועת החרות על ראשות תנועת החרות והליכוד, לאחר פרישתו של בגין, תמכתי בכל ליבי בלוי. הייתי עוד חייל, ואני זוכר איך הייתי מרותק לטרנזיסטור בעת השידור החי מישיבת המרכז.

הסיבה הראשונה לתמיכתי בלוי, הייתה עמדותיו החברתיות כלכליות. הוא היה סוציאליסט יותר מכל ח"כ מן המערך. הוא ביטא יותר מכל ח"כ או שר אחר את השקפותיי. עקבתי אחריו עוד מן הימים שהנהיג את סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות (הסיעה ההסתדרותית של תנועת החרות) וכאופוזיציונר חברתי נחרץ ותקיף בכנסת. ולאחר מכן, הזדהיתי עם מאבקיו החברתיים כשר בממשלה. רציתי אדם שזו השקפת עולמו בראשות הממשלה.

הסיבה השנייה היתה הערכתי לכישוריו כמנהיג, לכישוריו הפוליטיים, לכישוריו הרטוריים – הוא היה נואם בחסד, שני רק לבגין. נשביתי בקסמו.

הסיבה השלישית היא הביוגרפיה שלו, שראיתי בה את יופיו של הסיפור הישראלי – העולה החדש ממרוקו, שצמח מן המעברה, מאבטלה ועבודות דחק ועבודה כפועל בניין, אב ל-12 ילדים שהעפיל דרך תפקידו כמנהיג פועלים עד לקו הגמר של המרוץ לתפקיד מספר 1 בהנהגת המדינה. 

התאכזבתי כשהפסיד במרוץ. בדיעבד, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. את תרומתו הגדולה למהפכה הציונית הגדולה של ניתוב יהודי בריה"מ לעליה לישראל וקליטתם המופלאה – אף אחד אחר, גם לא לוי, לא היה עושה בהצלחה כזו. גם לא את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה.

בשנים הבאות התאכזבתי לא פעם מדוד לוי. כשקמה ממשלת האחדות ב-1984, הוצע לו תפקיד שר האוצר והוא סירב. ציפיתי מאדם שכל חייו היה אופוזיציה לכל שרי האוצר, מן המערך ומן הליכוד, וכנושא הדגל החברתי בישראל, לקחת על עצמו את המשימה להוציא את ישראל מן הבוץ הכלכלי, במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, בדרך החברתית שבה הוא דגל ובה גם אני דגלתי (ועדיין דוגל). ממנהיג כדוד לוי ציפיתי להתנהגות אחרת, אמיצה יותר. כצפוי, לוי המשיך להיות אופוזיציה לשר האוצר מודעי ולבאים אחריו, אך היתה לו הזדמנות לא רק לתקוף מן היציע אלא לפרוץ נתיב ולהוביל. היתה זו אכזבה גדולה.

אח"כ הוא איכזב בוועידת תנועת החרות ב-1986, בהתפרעויות האלימות שיחד עם שרון הוביל נגד שמיר. ושוב, ביתר שאת, כאשר הצטרף לשרון ומודעי ל"שרי החישוקים" שאיגפו מימין את שמיר במלחמה קשה ומכוערת נגד "ותרנותו" כביכול. והרי לוי היה המתון ביותר מבחינה מדינית בין בכירי הליכוד, והיה לי ברור שאין זו אלא פוזיציה נטו; שלו, כמו גם של שותפיו. בני בגין היטיב לתארם "קואליציה של אמביציה". (לוי השיב, באירוניה, שיש לבני בגין אמביציה לאופוזיציה, עקב התנגדותו להסכם שהחזיר את מודעי, אברשה שריר וחבריהם לליכוד). אולם חרף אכזבות אלו, תמיד הערכתי אותו ואת כישוריו ותמיד נהניתי להאזין לנאומיו ולראיונות עימו ולהתמוגג מן השפה הרהוטה שלו ומכושרו הרטורי.

הערכתי אותו כאיש ביצוע בתפקידיו המיניסטריאליים. כשר חוץ הוא הוביל, יחד עם ראש הממשלה שמיר, להישגים גדולים ובהם חידוש היחסים עם כשלושים מדינות ובהן בריה"מ והגוש הסובייטי, סין והודו, והחלטת האו"ם לבטל את ההחלטה הקודמת שגינתה את הציונות וכינתה אותה "גזענות". הערכתי אותו על היותו השר היחיד מהליכוד, שהצביע יחד עם שרי המערך בעד הנסיגה בלבנון אל רצועת הביטחון ובכך הכריע את הכף.

בהתמודדות על הנהגת הליכוד אחרי פרישת שמיר, תמכתי בבני בגין. אבל ככל שהתקרבה ההצבעה היה ברור שההתמודדות הריאלית היא בין נתניהו ללוי. כמובן שהעדפתי את לוי, ופרשת "הקלטת הלוהטת" חיזקה מאוד את תמיכתי. "צלופח", קרא לוי לעבר נתניהו בעימות הטלוויזיוני, וקלע למטרה.

אודה ואבוש, שעל אף הערכתי את דוד לוי, אהבתי את בדיחות דוד לוי; לשמוע ולספר אותן. האמת היא שהרוב היו בדיחות ישנות שהולבשו עליו, ומשחקי מילים של תרגום מילולי משעשע של ביטויים באנגלית לעברית, שהדביקו לו. בנעוריי הייתי חקיין ונהגתי לחקות את ראשי המדינה. דוד לוי היה אחד ממושאי החיקויים החביבים עליי. אבל תוכן החיקויים היה ברוח בדיחות דוד לוי. אני יכול אולי לתרץ זאת בגילי הצעיר, אך אני בהחלט מצר על כך, בדיעבד.

שלוש פעמים פגשתי את לוי. הפגישה הראשונה היתה ימים אחדים לפני ועידת מדריד, בספטמבר 1991. הוא היה שר החוץ ואמור היה לעמוד בראש המשלחת הישראלית לוועידה. נפגשנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, כדי לגשש מה עומד לקרות במו"מ עם הסורים. לא הצלחנו להוציא מפיו התחייבות לשמור על הגולן. הוא דיקלם את המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים ונמנע מכל אמירה חד-משמעית. ממנו עברנו לראש הממשלה שמיר, שאמר לנו בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשני פנים, שבשום פנים ואופן לא ידון על נסיגה. הוא "נזף" בנו על שבזבזנו יום עבודה, שהרי עמדתו ברורה ואינה זקוקה לחיזוק. למחרת, כאשר שמיר הודיע על החלטתו לעמוד בראש המשלחת למדריד, ולוי במחאה ביטל את נסיעתו – רווח לי.

הפגישה השנייה היתה בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר לוי עלה לגמלא להזדהות עמנו, שובתי הרעב נגד הנסיגה. הוא שוחח עימנו בחום רב ולאחר מכן נשא באוזני הקהל והתקשורת נאום חוצב להבות בעד הגולן. נהניתי מאוד מדבריו וניכר שהוא דיבר מדם ליבו, דברים שהוא באמת מאמין בהם. אך לא יכולתי שלא לחשוב על אותה שיחה ערב מדריד.

הפגישה השלישית היתה כבר אחרי פרישתו מן החיים הפוליטיים. הוא הוזמן להרצות במכינת מיצר על מנהיגות. נכחתי בהרצאה והתרשמתי מאוד מתוכנה, ממסריה ומכך שלא נס לחו של דוד לוי.

שמחתי כשקיבל את פרס ישראל על מפעל חיים ביום העצמאות השבעים. אין ספק שהוא ראוי לפרס. באותה שנה גם יהודה הראל קיבל את הפרס, ואני הוזמנתי לטקס. אשתי יעל ואני ישבנו אחרי משפחת לוי. שמחתי בשמחתם.

הצטערתי לשמוע על פטירתו של לוי, מגדולי המנהיגים החברתיים בישראל.

יהי זכרו ברוך!

* מיכאל לבני – בקיבוץ לוטן שבערבה, הלך לעולמו, בשיבה טובה, ד"ר מיכאל לבני (1935-2024). מיכאל היה בעבורי בן שיח פורה לאורך שנים, בנושאי קיבוץ, איכות הסביבה, יהדות וציונות, נושאים שהוא פעל בהם והרבה לכתוב עליהם מאמרים, שחלקם קובצו בחוברות. הוא היה אידיאליסט אמיתי, אדם שחי ברובד הרעיוני האינטלקטואלי, והגשים את הרעיונות ברובד המעשי.

מיכאל נולד בווינה, גדל בקנדה ולמד רפואת הנפש בבריטניה. כבר באוניברסיטה הוא החל את פעילותו הציבורית, שנמשכה עד יומו האחרון. הוא היה פעיל בארגוני הסטודנטים הציוניים וכיהן כיו"ר ארגון "הלל". ב-1963 עלה מיכאל לארץ והתיישב בגשר הזיו. עסק בהוראה ובחקלאות ומילא תפקידים מרכזיים בקיבוצו. בשנות ה-70 נשלח מטעם התנועה לארה"ב והיה השליח הראשון בתנועה הרפורמית. בשובו, הוא ריכז את צופי תל"ם, תנועת הנוער של התנועה ליהדות מתקדמת בארץ. לאחר מכן היה מנכ"ל מחלקת החינוך והתרבות היהודיים בגולה בהסתדרות הציונית העולמית.

ב-1983, עבר מיכאל לערבה, והיה ממייסדי קיבוץ לוטן של התנועה הרפורמית, שבו חי עד אחרית חייו. בקיבוץ עסק במיזמים אקולוגיים וחינוכיים, תחומים בהם עסק גם מחוץ לגדר הקיבוץ ואף בשליחות בהודו.

מיכאל היה איש הגשמה מחויב מאוד, לרעיון הקיבוצי, לציונות, ליהדות ולזרם הרפורמי. הוא הרבה לכתוב ולפעול ועסק רבות בחיזוק הזיקה בין התנועה הרפורמית לבין הציונות. דרכינו הצטלבו לרוב, בזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית, בארגוני ההתחדשות היהודית, בהסתדרות הציונית העולמית. חלקנו השקפת עולם דומה ותחומי עניין משותפים – היסטוריה, יהדות וציונות.

לפני שבועיים התפרסם מאמרו האחרון של מיכאל ב"זמן קיבוץ". הצטערתי לשמוע על פטירתו. היה איש יקר. יהי זכרו ברוך!

* נוסטלגיה – קראתי ידיעה על אסון שנמנע – מאוורר ענק קרס לתוך בריכת "ספיבק" בר"ג. היו רק שני אנשים בבריכה והם לא נפגעו.

ספיבק...

אוי, כמה נוסטלגיה יש לי למקום הזה. כאן למדתי לשחות.

הייתי בן 4.5 (קיץ 1967), אבל אני זוכר זאת היטב. במשך כמה שיעורים למדנו נשימות, "חץ" כשהמדריכה מחזיקה אותנו. אח"כ היא עזבה אותנו. ומיד – נלקחנו למים העמוקים, צמבאי – המדריך הראשי, תפס כל אחד מאיתנו כמו כדור וזרק אותנו בתנועת קשת למים. פרפרנו לשפת הבריכה וקיבלנו ביטחון. הנה, אנחנו יודעים לשחות.

ואז התחלנו ממש ללמוד שחייה.

* ביד הלשון: תיק חבצלת – דקות אחדות לאחר שנודע דבר מותו של דוד לוי, ערוצי הטלוויזיה שידרו כתבות ארוכות על חייו, מבוססות על קטעי ארכיון רבים. מתי הם הספיקו להכין את הכתבות?

במערכות אמצעי התקשורת יש תיקים עם כתבות מוכנות על אח"מים. כשאח"ם מת, נפתח התיק שלו והחומר מעודכן במהרה ומשודר. התיקים הללו מכונים תיקי חבצלת.

הכינוי "תיק חבצלת" לקוח מנוהל חבצלת – הנוהל הממשלתי לכללי האבל וטקס ההלוויה של מי שהיו נשיא, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, נשיא בית המשפט העליון, שר מכהן ואישיות ציבורית אחרת שהממשלה החליטה להפעיל עליו את הנוהל. עם הקמת ממשלות החלופין, הוחלט להכניס לנוהל גם את מי שהיה ראש ממשלה חלופי.

לא מצאתי הסבר לשם "חבצלת", ואם מישהו מהקוראים יודע את ההסבר, אשמח ללמוד ולהחכים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com