כמו לפני 57 שנים, גם השנה ב' בסיוון חל בשבת. אז, היתה זו אחת השבתות הגדולות בתולדות המדינה. בשבת זו שוחרר הגולן. עם שחרור הגולן, שוחררו תושבי הגליל מן הסיוט שבו חיו 19 שנים. שחרור הגולן היה אקורד הסיום של מלחמת ששת הימים, שבה הניצחון הישראלי היה, אכן, ניצחון מוחלט. היה זה 10 ביוני למניינם. ב-14 ביולי, חמישה שבועות בלבד לאחר מכן, עלו חלוצי ההתיישבות לעליקה, והחל מפעל ההתיישבות בגולן.
הסופר, המחזאי והפובליציסט הדגול, חתן פרס ישראל לספרות משה שמיר, איש הפלמ"ח, היה בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ומנהיגיה. לימים הוא כיהן בכנסת. שמיר היה אוהב ארץ ישראל, אהבה שבקעה מכל משפט בכל אחד מארבעים הספרים שכתב. והוא האמין אמונה יוקדת בצדקת הציונות ובזכותנו הבלתי מעורערת על ארץ ישראל.
לגולן, היה לשמיר מקום מיוחד בלב. הוא אהב את הגולן ואת נופיו, ודווקא את הפרא הקשה ולעתים המאיים של אבני הבזלת השחורות; הנוף הלא-פסטורלי, שכל אוהב גולן מאוהב בו דווקא בעטיו. הכרתי את משה שמיר בתקופת המאבק על הגולן, שבו שירתי כדובר ועד יישובי הגולן, והתפעלתי תמיד מאהבתו הגדולה לגולן ומהיכולת הווירטואוזית לבטא במילים את האהבה הזאת. הדאגה, שמא ישראל תיסוג, חלילה, מהגולן, הדירה שינה מעיניו.
ב-1968, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, פירסם שמיר את ספרו "חיי עם ישמעאל". ספר זה הוא שילוב של אוטוביוגרפיה עם מניפסט אידיאולוגי. בספר הוא הציג את השקפתו, השקפת שלמות הארץ, במובן הרוחני, האידיאולוגי, התרבותי, המדיני והביטחוני, דרך סיפורי חייו. לא סיפור חיים כרונולוגי, אלא מעין שיטוט ברחבי ארץ ישראל, בעיקר מעבר לקו הירוק, עם זיכרונותיו מתקופת המנדט בתנועת השומר הצעיר ובפלמ"ח, עם טיוליו הנרגשים ברחבי הארץ בחודשים שלאחר מלחמת ששת הימים.
הגולן מוזכר לאורך הספר פעמים רבות, אחד הפרקים: "הגולן – מים ופת קיבר", מוקדש לגולן. הוא מספר על הטיול עם משפחתו וחברים לגולן לאחר המלחמה. כיצד חבריו והוא סיפרו את סיפור מסעותיהם לגולן בנעוריהם ובפלמ"ח. והוא מפליג ומספר את ההיסטוריה היהודית של הגולן, מתקופת המקרא, דרך תקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ההתיישבות הציונית בתקופת העליה הראשונה, הגולן בחזונו של הרצל בספרו "אלטנוילנד", הימים הקשים והמרים למרגלות הגולן תחת הכיבוש הסורי בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים וראשית ההתיישבות החדשה בגולן. הוא דיבר על הגולן וחשיבותו העצומה לביטחון ישראל ועל תפקידו כמקור המים של ישראל. הוא כתב על חוסר השורשים של הערבים שהתגוררו תקופות אלה או אחרות בגולן ולא יצרו בה יצירה של ממש, וכיצד בתקופת השלטון הסורי הגולן לא היה אלא מכשיר לתוקפנות בלתי נפסקת נגד ישראל.
אביא כאן ציטוטים נבחרים מן הפרק:
"'שם הרי גולן – הושט היד וגע בם,' שרה רחל בכינרת לפני חצי מאה שנים, כשהיא חורזת את ה'גע בם' עם 'חרמון הסבא'. היה זה לא רק אחד מחרוזי האסוננס הראשונים של השירה העברית החדשה בארץ ישראל, אלא אולי הביטוי הראשון והחי ביותר עד היום לתסביך הכפייה ולקשר הכפייה המיוחד שהיו לנו כלפי הרמה, רמת הגולן, מיום שנטינו את אוהלנו הראשון בעמק שלרגליה. הדבר בולט במיוחד באזור הכנרת, אבל הוא נכון גם ככל שנצפין משם, עד מקורות הירדן ממש: הרי הגולן, ההרים שמזרחה לירדן, גבוהים יותר וממהרים יותר להתרומם אל גובהם השליט, מאלה שמערבה לירדן. ההרגשה, כי לפנינו חומה אדירה, קשוחה, אינה תוקפת רק את ההולכים או החיים בעמק שלרגליה – אלא גם את כל הצופים בה מרכסי הגליל. זה היה האזור היחיד בארצנו שמעליו התרומם רכס הרים מוצק, קרוב כל כך ועם זאת מנותק ורחוק כל כך. החרמון עם כיפתו הלבנה נראה באמת כסבא טוב וחייכני. הרי הגולן החשופים, שסלעיהם שחורים וצבא אדמתם כבשר חי – היו קרובים יותר ונוכרים יותר. תמיד היה בהם משהו אכזרי ונוקשה למראה, ועל כן אולי המשיכה המתמדת להגיע אליהם, לגעת."
שמיר כתב על הגולן כמקור המים של ארץ ישראל, וסיכם זאת במשפט: "...נגיע באופן הטבעי והצודק ביותר למסקנה האחת והיחידה: רמת הגולן שייכת באופן אורגני למכלול האחיד של ארץ ישראל כיחידה גיאופוליטית בעלת כושר קיום."
על כך הוא הוסיף ש"אכן, גם כאן כבמקומות אחרים בארץ ישראל, חוזר אותו הסיפור: תקופת הזוהר של הגולן כארץ נושבת, משגשגת, מייצרת בחומר ויוצרת ברוח היו תמיד תקופות הקשר ההדוק של הגולן אל ארץ ישראל, במילים אחרות: בימים שהיה יישוב יהודי בגולן."
שמיר מתאר מטבעות יהודיים שנשתמרו בגולן מתקופת בית שני ובהם "בולטת צורת שיבולים של ברכת-יבול – סמל לתפקידו של הגולן כממגורת הדגן של ארץ ישראל. שרידים רבים של בתי כנסת, ההולכים ומתגלים וגדלים במיספרם – מהווים תזכורת לאופי העיקרי של ה'יישות' היהודית בגולן: לא רק שליטת-מלכים ומסעי-מלחמה – אלא יישות של ממש,  יישובים, קהילות עובדות, יוצרות וסוחרות, חיי רוח. ומכאן כמובן תודעת-קשר עמוקה אל העם והארץ, אל הייחוד הלאומי ואל העצמאות הלאומית." לעומת, זאת, הוא מדגיש, "מאז חיסול היישוב היהודי בגולן בעקבות הכיבוש הערבי – לא התבססה שם תרבות אחרת רצינית – לא התיישבות, לא בניית ערים, לא חקלאות מפותחת ולא שום תהליך מן התהליכים שיש בהם כדי לכסות כליל על מה שהיה לפניהם. שוב אותו סיפור מוכר ממקומות אחרים: הסר את השכבה השטחית של הכיבוש הערבי – ואתה בארץ יהודית."
פסקת הסיום של הפרק עוסקת בהתיישבות החדשה בגולן לאחר מלחמת ששת הימים. "לפני למעלה משנה (מאז שבועות אחדים אחרי מלחמת ששת הימים) התחילו במלאכה – המתנחלים הראשונים בהיאחזויות השונות הפזורות על פני כל הרמה. שטחים נחרשו, שדות עובדו, מים הובאו ממרחק, אחרי שהסורים ניתקו את קו המים הקיים. בוצע סקר אווירי של קרקעות, לקראת תכנון כולל ורציונלי של התיישבות רחבת-ממדים. אנשי רשות שמורות הטבע שלנו סימנו אתרים בעלי ערך מיוחד וניגשו לטיפוחם במרץ הסוחפני-האופייני להם. פיתוח בעל אופי עירוני יותר ניתן לאל-חמה (מרכז מרחצאות ותיירות) וגם קוניטרה מתוכננת כמרכז עירוני, אף כי אין נראית לפי שעה כל התקדמות בשטח זה.
דבר אחד, מכל מקום, ברור:
סיני, חברון, שומרון, ירדן, חרמון – זהו היום קו ההגשמה הציונית."
 
2. צרור הערות 9.6.24
* רוח אנטבה – בימים הראשונים של המלחמה כתבתי, שאני מקווה שהמחויבות לשחרור החטופים אינה רק על פי אופציית עסקת שליט אלא גם על פי אופציית אנטבה. קיבלתי על כך תגובות לועגות. הרי אלה מקרים אחרים לגמרי. ברור שיש הבדלים בין המקרים. אגב, ההבדל הגדול ביותר, הוא שמבצע אנטבה כבר היה. לפני שבוצע, לא רבים האמינו שהוא אפשרי. כמובן שהבדל משמעותי מאוד, שהיה ברור מן ההתחלה, הוא שבניגוד לאנטבה, אז כל החטופים היו מרוכזים במקום אחד והמקום ידוע, כאן המצב שונה לגמרי. כאשר כתבתי על אופציית אנטבה, התכוונתי לרוח אנטבה. כלומר לעצם התעוזה לחשוב, לתכנן ולבצע פעולות כאלו.
אינני שולל עסקת חטופים, ואף עסקה רעה וקשה שנשלם בה מחיר כבד, אך לא כניעה לדרישות חמאס. אבל אני שמח שככל שהדבר מתאפשר, יש מבצעים, וכבר היו שלושה מבצעים שבהם חולצו חטופים חיים ועוד מיספר מבצעים שבהם חולצו גופות חטופים. רוח אנטבה אינה מנוגדת לעסקה. גם באנטבה הממשלה הסכימה לעסקה, ואף קיבלה על כך גיבוי מראש האופוזיציה בגין. העסקה המדוברת היתה רחוקה מאוד מהעסקאות מג'יבריל עד גלעד שליט. ישראל הסכימה לשחרר ארבעים מחבלים תמורת 105 חטופים. אבל כאשר היתה תכנית מבצעית מעשית, היא אושרה ובוצעה. רוח אנטבה – אין משמעותה אך ורק חילוץ, אלא מחויבות לשחרור חטופים, נכונות לשלם מחיר, אך לא כל מחיר, בעסקה, אולם כשיש אפשרות – עדיף חילוץ, חרף הסכנות הכרוכות בו. המשותף לשחרור החטופים בעסקה או בחילוץ, הוא ששניהם מותנים בהפעלת כוח. ללא לחץ צבאי של ממש, שיגרום לחמאס לחוש שהחבל מתהדק סביב צווארם, לא תהיה עסקה. ככל שנפעיל יותר לחץ צבאי, נעצור מחבלים רבים יותר וגם נשיג מודיעין שיאפשר עוד חילוצים.
 
* כל הכבוד! – כל הכבוד לצה"ל! כל הכבוד לשב"כ ולימ"מ! כל הכבוד לדרג המדיני – לקבינט המדיני, לראש הממשלה ולשר הביטחון! מי שבורח מאחריות לכישלון – מגוחך כאשר הוא נוטל אחריות להצלחה. אך באותה מידה, מי שאומר בצדק: "אתה הראש אתה אשם," מגוחך כאשר הוא אינו משבח את הראש על אחריותו להצלחה. האחריות אינה ניתנת לחלוקה. דווקא כיוון שאני אומר מהיום הראשון את המובן מאליו – נתניהו הוא האחראי מס' 1 למחדל ולכישלון, באותה המידה אני רואה בו את האחראי מס' 1 לפעולה המוצלחת לשחרור החטופים. אני מציע תרגיל מחשבתי לכל אחד מאתנו: אילו המבצע נכשל והחטופים היו נהרגים, למי הוא היה מפנה את האצבע המאשימה? ואני מציע לכל אחד מאיתנו לומר ביושר – מי שהוא היה מאשים אותו בכישלון, ראוי לשבח על ההצלחה. ואני הייתי משבח את מקבלי ההחלטה גם אילו נכשלה, חלילה.
[אהוד: עד מתי תמשיך לעשות צחוק מעצמך בקשר לנתניהו? "אחרי שהדברים פורסמו, נתניהו השקרן הכחיש ואח"כ התקפל. אפס במנהיגות." דבריך שלך אורי הייטנר, ב"חדשות בן עזר" מס' 1956 מיום 5.6.24].
 
* צווי מעצר – צפו – בית הדין בהאג יוציא צווי מעצר למי שנתנו את הפקודה לחטוף את נועה ארגמני, אלמוג מאיר, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו מנוסייראת.
 
* מתחת לאלונקה – בעקבות מבצע החילוץ, בני גנץ ביטל את מסיבת העיתונאים שבה עתיד היה להודיע על פרישתו מן הממשלה. אני מקווה מאוד, שהוא ינצל את הדחיה לבחינה מחדש של ההחלטה. ב-7 באוקטובר, מיהר בני גנץ אל מקומו הטבעי מתחת לאלונקה. נתניהו מסמס את הקמת ממשלת החירום הלאומית במשך חמישה ימים. גנץ ידע היטב מיהו הפרטנר שלו. הרי בפעם הקודמת שהוא נכנס תחת האלונקה, בקורונה, נתניהו הונה אותו, רימה אותו ועקץ אותו, במעשה הנוכלות המבאיש ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. ואף על פי כן, בשעה של צרה לאומית, מחל גנץ על כבודו ונכנס תחת האלונקה. הוא ידע מראש שהוא ישבע מרורות מנתניהו, שינסה להפוך אותו לשעיר לעזאזל לכישלונותיו. אבל המוטו שלו הוא "ישראל לפני הכול,"גנץ בלט בגילוי האחריות הלאומית, להבדיל מלפיד וליברמן שהעדיפו שיקולים אישיים ומפלגתיים.
חלפו שמונה חודשים וגנץ התעייף. התעייף מההתנהלות המזעזעת של נתניהו וממשלתו, שבעצם ישיבתו בה הוא נושא באחריות לתוצריה. התעייף מהעמידה מול הבייס הקיצוני שמזנב בו. התעייף מן הישיבה בממשלה.
 אבל כל הסיבות להקמת ממשלת החירום לפני שמונה חודשים תקפות גם היום. המלחמה טרם הסתיימה. החטופים טרם הוחזרו. והמצב בצפון הולך ומסלים לקראת מלחמה כמעט בלתי נמנעת. מלחמה נגד חיזבאללה עלולה להוביל לפגיעות קשות בעורף הישראלי. מלחמה עם חיזבאללה תחייב לגייס את כל החוסן הלאומי לעמידה איתנה לנוכח המחיר הכבד. המצב הזה מחייב החלטה פטריוטית של לפיד, סער וליברמן להצטרף לממשלת החירום ובוודאי לגנץ לא לפרוש ממנה. מלחמת אין ברירה קשה וכואבת זו, אם תהיה ללא קונצנזוס וללא מגויסות לאומית, עלולה להיות לכשל היסטורי. עצם עזיבת המחנה הממלכתי את הממשלה, תפגע אוטומטית בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל. עצם עזיבתו את הממשלה, עלולה לדרבן את נסראללה ואת סינוואר להגביר את פגיעתם בנו, מתוך הבנה שאנו חלשים יותר. גנץ יודע זאת היטב ומבין זאת, אבל כנראה שהוא בדרך להחלטה הפופוליסטית המזיקה לפרק את ממשלת החירום. החלטה על פרישה מן הממשלה בעת הזו היא כשל מנהיגותי. שלא תהיינה אי הבנות. ברור שמי שגרם למצב הזה הוא נתניהו. אבל האם הדבר הטוב והנכון למדינת ישראל הוא להפקיר את ביטחונה בידי ראש הכנופייה וסמוטריץ'? הרי גנץ יודע היטב, שראש הכנופייה חותר, מהרגע הראשון של המלחמה, להצית את ערביי ישראל לפתוח חזית פנימית למלחמה, כדי להגשים את חלומו להיות מצביא מלחמת החורמה נגד ערביי ישראל. אלמלא גנץ ואיזנקוט, יתכן שראש הכנופייה & סינוואר היו מגשימים את חלומם המשותף. כך כתבתי ביום שישי: "אילו תשובת חמאס להצעת העסקה של נתניהו היתה חיובית, סביר להניח שהמחנה הממלכתי לא היה פורש. אז מה? סינוואר הוא שיקבע אם ממשלת החירום תאריך ימים? אני מקווה מאוד שכל הפרשנים טועים בהערכתם ושגם אני טועה בהערכתי, וגנץ ואיזנקוט יתעשתו ולא יפרשו."הלוואי שההתפתחות הדרמטית של חילוץ החטופים, תזיז משהו בכיוון החיובי.
 
* עד סוף המלחמה – המצב בצפון הולך ומסלים. השריפות משתוללות. ובחצות הלילה, בין חמישי לשישי, אמורה היתה להיכנס לתוקף ההחלטה ההזויה לרדד את כיתות הכוננות (שאגב, הן גם כוח כיבוי האש). בהערכת מצב שנערכה בפיקוד, ההחלטה הוקפאה לשבועיים. אני מקווה שה"שבועיים" זה הסולם לרדת מן ההחלטה ושעד סוף המלחמה כיתות הכוננות תישארנה בגיוס מלא, להגן על היישובים ולהעניק תחושת ביטחון לתושבים. אני מקווה שהקפאת ההחלטה מבטאת הפשרה של השכל הישר, שדומה שקפא. עם רידוד כיתות הכוננות, הפקודה היתה שהכיתה המצומצמת תשמור רק מ-6:00 עד 22:00. בלילה יש להשאיר את השער נעול. אם כבר לא שומרים כל היממה, ההיגיון הוא השמירה תהיה בלילה. אבל כנראה שההיגיון נשאר בש"ג, כפי שנהגנו לומר בשנות שירותינו. בצח"י (צוות חירום יישובי) אורטל לא קיבלנו זאת. לקחנו אחריות, והחלטנו שהשמירה תהיה 24 שעות ביממה וקבענו מתווה כיצד לעשות זאת. לשמחתנו, 24 שעות טרם כניסת הרידוד לתוקף, ההחלטה הוקפאה.
 
* מדינה ריבונית – לבנון היא מדינה ריבונית. היא אינה יכולה להתחבא מאחורי חיזבאללה. הגיע הזמן לתקוף, אך לא רק את חיזבאללה, אלא את לבנון. את התשתיות של מדינת הטרור. שביירות תיראה כמו עזה.
 
* עצור או שאני מאיים – אחרי שמונה חודשים, האזהרות החוזרות ונשנות של נתניהו, גלנט והלוי לעבר חיזבאללה נשמעות כמו: עצור או שאני מאיים.
 
* אלטרנטיבה – יאיר לפיד: "הצפון עולה בלהבות וההרתעה הישראלית נשרפת איתו. לממשלה אין תוכנית ליום שאחרי בעזה, אין תוכנית להחזיר את התושבים לצפון, אין ניהול, אין אסטרטגיה. ממשלת הפקרות על מלא." אני מסכים איתו. אבל זו הודעה בעייתית. היא לא בעייתית בשל מה שיש בה, אלא בשל מה שחסר בה. אין בה הצעה מה לעשות. זאת תגובה של תנועת מחאה. אופוזיציה פרלמנטרית אמורה להיות חלופה לשלטון. ראש האופוזיציה אמור להיות מעין ראש ממשלת צללים. במשבר כזה מצופה ממנו לומר מה הוא מציע. מה הוא היה עושה לו עמד בראש. מה הוא מצפה מראש הממשלה שיעשה. מה, אם ראש הממשלה יעשה, הוא יזכה בתמיכתו. הוא מבין שאין מנוס ממלחמת הכרעה בלבנון? שיציע זאת. שיודיע מראש שהוא נותן גיבוי להחלטה כזו של הממשלה, אף שיש לה משמעויות קשות, של פגיעה חמורה בעורף ואובדן חיי חיילים. שיודיע על הצטרפות לממשלה אם תצא למתקפת נגד בלבנון.
לא מלחמה? יש לך פטנט יותר טוב? בכבוד. הצג אותו. אבל לומר רק מה לא, להיות בעד הנגד ונגד הבעד, זה קצת ילדותי. זו לא אלטרנטיבה שלטונית.
 
* נושאים את שם הדמוקרטיה לשווא – בית הנבחרים של ארה"ב החליט ברוב גדול להטיל סנקציות על בית הדין הפלילי בהאג, בתגובה על בקשת צווי המעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. רוב חברי המפלגה הדמוקרטית התנגדו להחלטה. בסנאט יש רוב לדמוקרטים וכנראה שההצעה לא תעבור. אם תעבור, ביידן ישקול הטלת וטו. לטענת הדמוקרטים, על אף התנגדותם לצווי המעצר, הם תומכים באופן עקבי בארגונים הבינלאומיים. חבל שהם מקדשים את המסגרת ולא את המהות. בתי הדין בהאג פועלים בניגוד למהותם. הם נועדו לפעול נגד פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בפועל הם פועלים נגד מדינת חוק דמוקרטית, שצבאה הוא המוסרי בעולם, ונגד זכות ההגנה העצמית שלה, לאחר שהותקפה בידי ארגון טרור ברברי נאצי. בכך מגוננים בתי הדין על הטרור ועל הטבח הנורא של הרוצחים והאנסים של חמאס. כשהמפלגה הדמוקרטית מאתרגת את הארגונים הללו, היא נושאת לשווא את שם הדמוקרטיה. מן הראוי שכל שוחרי השלום, החירות והדמוקרטיה בעולם יפעלו לסגירת הארגונים הללו.
 
* התחזית התאמתה מיד אחרי נאום ביידן, שבו הוא הציג את תוכנית נתניהו לעסקה, כתבתי שחמאס ידחה את ההצעה. בהמשך השבוע כתבתי תחזית נוספת – שברגע שחמאס ידחה את העסקה, תפרוצנה הפגנות נגד ממשלת ישראל בתביעה: עסקה עכשיו. התחזית הראשונה התאמתה. גם התחזית השנייה תתאמת. ויש קשר בין התחזיות. איזו סיבה יש לסינוואר להסכים, כשהוא יודע שאם יסרב יגבר הלחץ הפנימי לכניעה עכשיו?
 
* נאום ביידן 2 – הנאום שביידן ישא השבוע. או שלא: "בשבוע שעבר, הצגתי את היוזמה הישראלית לעסקה שתביא לשחרור החטופים ולהפסקת אש ארוכה ברצועת עזה ולתהליך שסופו יהיה הפסקת המלחמה. יש להודות על האמת – היתה זו הצעה קשה וכואבת לישראל, רוויה בוויתורים מרחיקי לכת, שבהם ישראל ויתרה על רוב עמדותיה וקיבלה את מרבית דרישות חמאס. ואף על פי כן, ישראל הסתכנה בוויתורים האלה, ועל כך היא ראויה למלוא ההערכה.
"למרבה הצער, חמאס דחה את ההצעה. מתחילת המלחמה, למחרת הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, חמאס אינו מוכן לזוז כמלוא הנימה מדרישותיו הקיצוניות; דרישות שמסכנות את ישראל, וישראל בשום אופן אינה יכולה לקבל אותן, כפי שאף מדינה במקומה לא היתה מקבלת אותן. במהלך השבוע, המתווכות – מצרים וקטאר, הפעילו לחץ כבד על חמאס לשנות את עמדתו, אך חמאס עומד במריו. במצב שנוצר, אין לישראל מנוס אלא לפעול בכל העוצמה למיטוט חמאס ולשחרור החטופים באמצעות לחץ כבד על צווארו של חמאס לצד פעולות לחילוץ החטופים בפעולה צבאית. עד כה, עצרנו את ישראל ודרשנו ממנה להימנע מפעולה בעוצמה, וישראל, יש לציין זאת לשבחה, נענתה לדרישותינו. התוצאה היתה חודשים ארוכים של דשדוש וחוסר התקדמות הן בשטח והן במו"מ על עסקת חטופים, שבאין לחץ צבאי הוא היה עקר וחסר תוחלת.
"מודעים לחלקנו באחריות למצב, אין לנו מנוס משינוי מדיניות. אנו תומכים ללא סייג בכל הפעולות שישראל תנקוט להגנה על אזרחיה בדרום ובצפון ונסייע לה בכל כוחנו, בחימוש ובאספקת נשק, בגיבוי מדיני מוחלט, בווטו על כל הצעה נגדה במועצת הביטחון ובפעולה אמריקאית לסגירת אונר"א ולסנקציות על בתי הדין בהאג, שפועלים נגד מהותם וסיבת קיומם.
"אנו מזהירים את איראן, שאם היא תעז להתערב, הפעם ה'דונ'ט' שלי הוא עם שיניים. במקרה של התערבות איראנית, ארה"ב תראה לנכון לפעול בכוח נגד המשטר האיראני. אני מציע לחמינאי לא לנסות אותנו."
 
* חזונו של ברנאר אנרי לוי – הפילוסוף והסופר היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי, אחד האינטלקטואלים החשובים בעולם בעשרות השנים האחרונות, קורא זה שנים אחדות, ובפרט מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, לשים קץ לפארסה של האו"ם, ולהקים ארגון חדש של מדינות העולם החופשי ברוח הדמוקרטיה, החירות והשלום. איך זה יתכן שלביריון כמו פוטין תהיה זכות וטו במועצת הביטחון של האו"ם? הוא תהה. בעקבות התנהלות האו"ם מאז טבח 7 באוקטובר, הוא שב וחזר על הקריאה הזו. ההחלטה האנטישמית המרושעת והשקרית של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש להכניס את ישראל לרשימה השחורה של מדינות הפוגעות בילדים, היא עוד הוכחה לצדקת הרעיון של ברנאר-אנרי לוי. התנהלות האו"ם מאז הטבח מזעזעת. החל מהכחשת מעשי האונס והפגיעות המיניות ודרך כל אותן החלטות המחזקות את ארגון הטרור הברברי חמאס ופוגעות בישראל ובזכותה להגן על עצמה. אנטוניו גוטרש גרוע יותר אפילו ממזכ"ל האו"ם הנאצי קורט ולדהיים. הלוואי שחזונו של לוי יתממש. יהיה אז עולם טוב יותר, דמוקרטי יותר ושוחר שלום יותר.
 
* רצועת ביטחון – ניסיון החדירה ליד כרם שלום, אחרי שמונה חודשי מלחמה ולמרות המכה הקשה שספג חמאס, מלמדת אותנו מה יקרה אם המלחמה תסתיים בלי מיטוט חמאס. סביר להניח שחדירות לא תהיינה בתקופה הראשונה, שתוקדש לשיקום כוחו של חמאס, אך ברור שחמאס ינסה בכל דרך לחזור על טבח 7 באוקטובר כולל חטיפת ישראלים שיהוו תעודת ביטוח להצלתו, לקראת 7 באוקטובר השלישי. אסור לעצור את המלחמה בלי למוטט את חמאס. וביום שלמחרת, יש להבטיח חופש פעולה ללא סייג לצה"ל ולשב"כ בכל רחבי הרצועה, כדי להרוג כל התארגנות טרור בעודה באיבה. יש ליצור רצועת ביטחון לאורך כל הגבול, שכל פלשתינאי שייכנס אליה, דמו בראשו. וכבר עתה יש להבהיר שציר פילדלפי יהיה באופן קבוע בשליטת ישראל.
 
* אז מה? נפנה את גם נוף הגליל?
 
* קו אדום – לקראת ביקורו של נתניהו בארה"ב, מתארגנים ארגוני המחאה ללוות אותו בהפגנות נגדו. הפגנות נגד ראש ממשלת ישראל בשליחות מדינית בזמן מלחמה היא חציית עוד קו אדום. הם אינם נוהגים כאופוזיציה לשלטון, אלא כאופוזיציה למדינה. אין להם אלוהים. הם מותחים את החבל בכל הכוח, כדי לקרוע אותו. אם, חלילה, נתניהו ייבחר שוב, זה יהיה באשמתם.
 
* הדיבר הראשון – הדיבר הראשון של הדת הביביסטית הוא "המדינה זה ביבי." לכן, על פי תפיסתם הפגאנית, מי שמותח ביקורת על נתניהו הוא נגד המדינה ובעד אויביה. כמובן שמי שזו גישתו, אינו דמוקרט. לאותם ביביסטים יש כוח עזר. אותם רל"בים שאימצו אף הם את התפיסה שהמדינה זה ביבי, ולכן הם פועלים נגד המדינה. למשל, מי שמטיפים לסרבנות, מתייחסים לצה"ל כאל צבא הוד מלכותו, ופגיעתם בביטחון המדינה מוצדקת בעיניהם, כי צה"ל זה ביבי והם פוגעים בנתניהו. וכך יאיר גולן, שבסרטון ההמרדה מטיף לא לשרת במילואים עד שממשלת נתניהו תיפול, כאילו צה"ל רשום בטאבו על נתניהו ובכך שהמילואימניקים ישבתו הם פוגעים בנתניהו, מאמץ את הדיבר.
מי שמחרימים את טקס המשואות הממלכתי, מעבירים מסר שהממלכה היא נתניהו. ברגע שהם עושים טקס חלופי לטקס הממלכתי, המסר שלהם אינו של אלטרנטיבה לשלטון אלא של אלטרנטיבה למדינה. מי שבשעת מלחמה מפגינים בחו"ל נגד ראש ממשלה בשליחות מדינית, פוגעים במדינה, אבל מה אכפת להם? הרי המדינה זה ביבי. ככל שמתנגדי נתניהו ינהגו כך ויאמצו את הדיבר הביביסטי מספר אחת, הם ינציחו את שלטונו.
 
* אין כלום – אין צורך בוועדת חקירה כי אין כלום ולא קרה כלום.
 
* הצעת ייעול – הקשבתי ברוב קשב לטיעונים ולהסברים מדוע נתניהו אינו האחראי למחדל, והשתכנעתי. וואלה, צודק. אבל כיוון שכך, אני מציע להסיק את המסקנה המתבקשת. לא צריך ראש ממשלה. באמת, תפקיד מיותר. אם בלאו הכי ראש הממשלה אינו אחראי לכלום; לכל כישלון, קטן או גדול, כולם אחראים חוץ ממנו, אין לו שום השפעה, כל מה שהוא רוצה לא קורה, כל מה שקורה הוא לא רוצה, אין לו כל אחריות, אז תכל'ס, לא חבל על הכסף?
אפשר לוותר על משכורתו ועלות המעביד שלו והפנסיה שלו, על כל עוזריו ומזכירותיו, על מנכ"ל משרד ראש הממשלה ועל מזכיר הממשלה, ועל רל"ש הממשלה ועל כל מאות הפקידים והפקידות בכל הדרגים, ועל כל המשרדים במשרד ראש הממשלה וכל המבנים וכל כלי הרכב, על מעון ראש הממשלה ועל אחזקת בתיו הפרטיים ובריכת השחייה שלו ועל כל מערך האבטחה העצום שלו ועל כנף ציון. חשבתם איזה חיסכון אדיר בתקציבי עתק לתפקיד חסר השפעה ונטול אחריות? לא חבל? מרובים צרכי עמך ישראל ונמצא לאן לייעד את הכסף הזה. ואולי נשאיר את המאבטחים במיאמי כמזכרת עוון.
[אהוד: אני שב ומייעץ לך להתייעץ עם פסיכולוג].
 
* דברים מדהימים – שר הדתות: בשנה האחרונה הממשלה עשתה דברים מדהימים! מדהימים! הבאנו מאות אנשים לקבורה!
 
* מחוץ לרמזור – ראש עיריית קריית שמונה הבוערת, לא ברמזור של נתניהו.
 
* עסקנצ'יק – כשראש הממשלה מבקר בזמן מלחמה בעיר מותקפת ובוערת, ומחרים את ראש העיר, אגב – איש ימין ממשפחה ליכודניקית, כיוון שהוא מעז לבקר אותו על מחדליו וכשליו, ובמקום לפגוש אותו פוגש את ראש הסניף של מפלגתו, הוא מעיד על עצמו שגם אם זה תוארו הרשמי, הוא אינו ראש הממשלה. הוא סתם עסקנצ'יק קטן ועלוב.
 
* חסידים שוטים – מה פירוש המושג חסידים שוטים, מונח שאני מרבה להשתמש בו בנוגע לתומכי נתניהו. אתן דוגמה דמיונית, שאין שום סיכוי בעולם שהיא תתרחש אי פעם, אבל אתן אותה כדי לסבר את האוזן. תארו לכם שבקדנציה של נתניהו, מר ביטחון, בבוקר בהיר אחד יפרצו אלפי מחבלים את המכשול המהולל בעזה, יכבשו את הנגב המערבי, יטבחו וירצחו 1,200 אנשים, נשים וטף, יאנסו נשים וגברים, יחטפו אזרחים ובהם קשישים, ילדים ותינוקות מבתיהם, ממיטותיהם, ובמשך שעות צה"ל לא יהיה שם כדי להצילם. ולאחר מכן במשך 8 חודשים צה"ל לא יצליח להתגבר על ארגון טרור בעזה, ובמשך 8 חודשים חיזבאללה יתקפו אותנו מצפון ובמקום להגן על היישובים שלנו נפנה אותם. סתם, פנטזיה מטורפת, לא יודע איך הדמיון שלי הפליג לשם. ואחרי כל זה יהיו עוד אנשים שיתמכו בו. דמיוני, נכון? מכל מקום, האנשים הדמיוניים האלה הם התשובה לשאלה מהם חסידים שוטים.
 
* יאיריזם – בימים האחרונים אני מתחיל לזהות תופעה מדאיגה – יאיריזם. מה פירוש? ניצני פולחן אישיות א-לה ביביזם סביב יאיר גולן. סממני הערצה, סגידה, אנשים שקופצים כנשוכי נחש לגונן עליו כל אימת שמישהו מעז למתוח עליו ביקורת. והטקסטים – ביביסטיים על מלא. "היית מת שיהיה לך אחוז מהמנהיגות, החוכמה והאומץ של יאיר גולן." ואמירות של בוז לגנץ ה"פארווע" ולפיד ה"חלול", סוף סוף יש לנו מנהיג. כן, כמו אצל הביביסטים – הקטנה של כל מי שאינו "המנהיג". שלא לדבר, כמובן, על ההקטנה של מרב מיכאלי, שלא נעדרת ממנה נימה סקסיסטית. מישהו כתב שסוף סוף יש לנו מנהיג כמו ביבי. אמנם פופוליסט, אבל שיודע לתת פייט...
למה אני מכנה את התופעה "יאיריזם" ולא "גולניזם"? כאיש הגולן איני יכול לחבר את התופעה המגונה הזאת לאהבת הגולן. אלו שתי תופעות הפוכות במהותן. הגולניזם מבטא דבקות בדרך, ברעיון, בהגשמה, בהתיישבות, בחלוציות, באדמת המולדת, בציונות. לעומת זאת, פולחן אישיות, בין אם זו סגידה לנתניהו, ליאיר ג' או לאחרים, היא תופעה פגאנית ואינפנטילית. הכמיהה למנהיג שהוא כמו אבא, מבטאת חוסר בגרות מנטלית. ילד לא מבקר את האבא המושלם שלו. מעריצי מנהיגים מתייחסים למנהיג כפי שילד קטן מתייחס לאבא שלו. האינפנטיליות הזאת היא ההיפך מתודעה אזרחית.
 
* מוקדם להתפטר – הרצי הלוי, שהוא אדם טוב וישר, והיה לוחם ומפקד מצוין לאורך הקריירה שלו, הוא רמטכ"ל כושל. בתקופתו היה הכישלון הגדול ביותר של צה"ל מהקמת המדינה – טבח 7 באוקטובר. ובשמונת החודשים שחלפו מאז, הוא מנהל מלחמה שיש בה לא מעט הישגים והצלחות, אך בתמונה הכוללת היא כושלת. מלחמה שבה במשך 8 חודשים ישראל אינה מצליחה להכריע ארגון טרור. מלחמה שבה צה"ל אינו מסוגל להתמודד נגד שני ארגוני טרור במקביל. מלחמה שבה במקום להגן על היישובים בצפון פינינו אותם ובמקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב הקמנו רצועת ביטחון בשטח ישראל. הלוי לקח בהזדמנויות רבות אחריות אישית לכישלון. הוא כמובן מבין שהמשמעות של נטילת האחריות לכשל כה גדול היא התפטרות. אין הוא עושה זאת עדין, כדי להימנע מזעזועים בשעת מלחמה.
הלוי חייב להתפטר, אבל אסור לו לעשות כן לפני שמי שאחריותם גדולה משלו – שר הביטחון וכמובן מר מחדל, ראש הממשלה, נוטלים אחריות ומתפטרים או מוחלפים בקלפי. אסור שממשלת המחדל, ממשלת הכישלון, ממשלת השבר, הממשלה הגרועה ביותר והכושלת ביותר בתולדות המדינה, תבחר את הרמטכ"ל הבא. נתניהו אינו כשיר להרבה פחות מבחירת הרמטכ"ל הבא. אני מקווה שהרצי הלוי ידחה את התפטרותו מחויבת המציאות, כדי למנוע מצב שבו ראש הכנופייה, בן גביר, יהיה מעורב, חלילה, בבחירת מפקדי צה"ל.
 
* מה שלא יורה – כשאהוד ברק היה הרמטכ"ל, הוא יצר שתי סיסמאות. האחת היא "צבא קטן וחכם." התפיסה הזאת, שנמשכה מאז ועד היום, היא הרסנית. תוצאתה היא הפיכת צה"ל, מצבא שהכריע בשישה ימים שלושה צבאות ערב והכריע ב-19 יום שני צבאות שהפתיעו אותו, לצבא שאינו מסוגל להילחם נגד איום טרור דו-זירתי ואינו מצליח להכריע ארגון טרור. קטן וחכם? מה חכם כל כך בצבא שאינו יודע להגן כראוי על המדינה?
הסיסמה השנייה היא "מה שלא יורה – יקוצץ." כמובן שהאמירה הגורפת הזאת אינה הגיונית ואינה ישימה, אבל הכיוון שלה נכון. יש לערוך שינוי עומק בצה"ל, שבו חלקו היחסי של הדרג הלוחם בצה"ל יגדל לאין שיעור לעומת חלקו היום, על חשבון הדרגים שאינם לוחמים. 
 
* 11 הנקודות – במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946) הוקמו באישון לילה 11 נקודות התיישבות בנגב, שבזכותן נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל. עם היישובים הללו נמנה בארי. מועצת המכינות הקדם צבאיות, הרואה עצמה כגורם חלוצי מוביל בחברה הישראלית, החליטה להקים 11 מכינות קדם צבאיות חדשות בנגב המערבי ובקו העימות בצפון, כמחווה ל-11 הנקודות, מכינה כנגד כל יישוב. מתוך הודעת מועצת המכינות: "היוזמה הועלתה בעקבות מלחמת ׳חרבות ברזל׳ ומתוך הבנת חשיבותה של ההתיישבות בסמוך לגבולות ולשיקום קהילות העוטף ככל שיידרש. המכינות והשלוחות החדשות יצטרפו ויחזקו את המכינות שכבר קיימות בצפון הארץ, בעוטף ובמערב הנגב ומהוות בסיס איתן לתמיכה, להתנדבות ולחינוך. ...הדנ"א של מפעל המכינות בכל שנותיו הוא משימתי וחלוצי. על בסיס זה נבנתה 'תכנית 11 הנקודות', שמטרתה להקים מכינות חדשות כבר בקיץ הקרוב בחבל התקומה ובשנה הבאה, בתקווה, גם בגבול הצפון." בהמשך ההודעה פורטו מטרות היוזמה:
1. חיזוק החוסן הקהילתי – התמקמות המכינות בתוך הקהילות תהווה מקור עוצמה וחוסן.
2. סיוע בידיים עובדות – לשיקום ומענה לכלל הצרכים המשקיים – חקלאות, תעשייה ושאר משימות.
3. סיוע בתחומי החינוך – השתלבות בתוך מערכי החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי ככוח מסייע בשנות השיקום.
4. מוקד משיכה – קיומה של המכינה יהווה עוגן לחיבור קבוצות של צעירים, בוגרי המכינה, חבריהם ומשפחותיהם להתיישבות באזור.
יוזמה ציונית חברתית למופת. אבל יש אנשים רעים וקנטרנים, המחפשים בכל דבר טוב את הרע, או להמציא רע, כשאיננו.
בתגובה לרשומה של מועצת המכינות בפייסבוק, הגיבה קנטרנית כזו, כביכול ב"שאלה תמימה": "מכינות חילוניות? בהתאם למרבית התושבים בחבל הארץ הזה, שנטבחו?" הגבתי לדבריה: "זה מה שחשוב?" והיא השיבה במניפסט דוסופובי קונספירטיבי: " כן. יש חשיבות גבוהה לניסיון לצבוע בצבעים אחרים אזור, אחרי שהשמידו רבים מתושביו. יש חשיבות גבוהה לניסיון של מגזר מסוים לתפוס נתחים מהארץ הזו בזמן שתושביהם מדממים ומפונים מביתם. יש חשיבות גבוהה למניעת ההשתלטות הזו, דוגמת הגרעינים לערים המעורבות, ההשתנות של מצפה רמון ועוד ועוד. התוכנית הסדורה הזו חונקת את החילונים. ודי ברור מה כוונת לא מעט משוררים." בקיצור – הפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית. שמא גם משפחת קלמנזון הגיעה לבארי ב-7 באוקטובר, כדי לתפוס נתח מהארץ הזו, שעה שתושביו מדממים? 
השבתי לה: "צר לי שהשנאה המטורפת השתלטה עלייך ומטריפה את דעתך. חבל הארץ הוא ציוני, והמכינות הן ציוניות. ייתכן שכולן חילוניות, אולי חלקן דתיות, מן הסתם יש בהן מעורבות. וכולן מחויבות לאתגר הציוני הגדול של הדור - תקומת ההתיישבות בנגב ובגליל. אגב, בנגב המערבי יש ציונים מכל הצבעים. סעד ועלומים הם קיבוצים דתיים. כרם שלום הוא קיבוץ מעורב. שדרות ואופקים הן ערים בעלות אופי מסורתי. האוייב אינו מבחין בינינו. הוא מעוניין להשמיד כל יהודי. האתגר הגדול הוא להפוך את ברית הגורל בינינו לברית ייעוד. אני מקווה שאנשים כמוך, המונעים משנאה תהומית למי ששונה מהם, יישארו בשולי השוליים, ללא השפעה."
רציתי לבדוק מי הכותבת. נכנסתי לדף הפייסבוק שלה. קודם כל, היא לא תושבת הנגב המערבי, אלא נס ציונה. שנית, כדי לדעת מיהי, די לראות את חלון הראווה שלה, כלומר את תמונת הפרופיל: כתובת בעברית וערבית "חילופי שבויים עכשיו."
כן, חילופי שבויים, לא פחות. קשישים, חולים, נשים, ילדים ותינוקות שנחטפו באכזריות בידי המחבלים הנאצים הברברים – הם "שבויים". המחבלים, הרוצחים, האנסים שנעצרו ומחבלים היושבים בכלא על פי גזרי דין של בתי המשפט בישראל הם "שבויים". יש לי רושם שהיא מוכנה שהחטופים ישוחררו, כדי לשחרר את המחבלים.
 
* המעיין של ארגוני היחד – בעקבות הדברים שכתבתי על הדרך השלישית, במלאת שלושים שנה לכנס היסוד שלה, כתב לי פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה, שהיה ח"כ מטעם הדרך השלישית: "אורי, מדהים שכבר חלפו 30 שנה מהקמת הדרך השלישית. אני זוכר היטב את כנס היסוד וזוכר שבזמן נאומך בכנס הרגשתי התרוממות רוח והבנתי שהגעתי למקום הנכון (כבן למשפחה רוויזיוניסטית, זה לא היה מובן מאליו עבורי)."
הייחוד של הדרך השלישית, היתה הצטרפות של אנשים ממגוון מגזרי רחב, שנפגשו במרכז. הדרך השלישית היא בעיניי המעיין שממנו נבעו כל ארגוני היחד הפועלים היום, שמנסים לגבש הסכמה לאומית רחבה כאלטרנטיבה לדרך הפילוג והקרע. יוזמה שלא תפסה כותרות, הייתה מו"מ בין אלכס, איש הציונות הדתית, לבין יוסי ביילין, על יצירת אמנה לחיים משותפים בין חילונים ודתיים. הם הקדימו בשנים אחדות את אמנת גביזון-מדן. וההסכמות שהם הגיעו אליהן דומות מאוד להסכמות של גביזון-מדן. הסכמות גביזון-מדן הן הנתיב שראוי שהחברה הישראלית תצעד בו.
 
* חילול יום ירושלים – פראי האדם הכהניסטים שחיללו את קדושת יום ירושלים בהתבהמות בירושלים, הם כתם על העם היהודי ועל מדינת ישראל. הצווחות של החוליגנים הארורים מחליאות. "מוות ל----ם", "מוחמד מת", "שיישרף לכם הכפר" וכל הארסנל המנואץ הזה. והקריאה הפשיסטית המאיימת והמסוכנת ביותר, היא "הוא הא מי זה בא ראש הממשלה הבא" שבה הם קיבלו את פני הדוצ'ה שלהם, ראש הכנופיה. העובדה שהאספסוף לא קיבל את ראש הכנופיה במועל-יד היא טכנית בלבד. מלחמת חורמה ליהדות בכהניזם, עד הדברה טוטלית של הנגע!
 
* הבנאי – דוד לוי היה הבנאי הגדול של ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא היה שר הבינוי והשיכון בממשלות בגין ושמיר, שנות תנופת ההתיישבות ביו"ש. בעקירת יישובי סיני – חבל ימית ומרחב שלמה, וכעבור יותר מעשרים שנה בעקירת גוש קטיף, העיקרון הציוני העליון, שלפיו במקום שבו תעבור המחרשה היהודית שם יהיה גבולנו, ננטש. אם הגבול אינו נקבע על פי התלם האחרון – הוא נקבע באמצעות המסה ההתיישבותית הקריטית. באזורים הרחוקים מהמרכז, כמו גוש קטיף וחבל ימית ולמרבה הצער גם הגולן ובקעת הירדן, לא הצלחנו ליצור מסה כזו. ביהודה ושומרון הצלחנו. חצי מיליון ישראלים הם מסה שיצרה מציאות כמעט בלתי הפיכה. בכך, סיכלנו את רעיון העוועים של נסיגה לקווי 4.6.67. אחרי 7 באוקטובר, רק משיחיסטים עוד לא הבינו שמדינה פלשתינאית בקווים האלה היא איום קיומי על ישראל. האיום הזה סוכל בזכות ההתיישבות הצפופה ביו"ש. ההיסטוריה תוקיר את מחוללי המפעל – המתיישבים ומקבלי ההחלטות. דוד לוי הוא אחד המשמעותיים ביניהם. יהי זכרו ברוך!
 
* דליה יאירי – בלילה שבו חבריי ואני סיימנו 19 ימי שביתת רעב נגד הנסיגה מהגולן, שבהם חיינו על מים בלבד, התקשרו אליי מהפקת תוכניתה של דליה יאירי "עניין אחר" ברשת ב', והציעו לי להיות למחרת המראיין האורח. התלבטתי. הייתי תשוש, וסוף סוף חזרתי הביתה לאחר כמעט שלושה שבועות. להשכים כל כך מוקדם ולנסוע לירושלים? זה טירוף. מצד שני, אני דובר ועד יישובי הגולן, ובאיזו זכות אוותר על הזדמנות כזו – שעה (או שעתיים? איני זוכר) באחת התוכניות הפופולריות ביותר ברשת המואזנת ביותר? שיתפתי את ההפקה בלבטיי ונשאלתי אם יהיה לי קל יותר להיות באולפן בחיפה. השבתי בחיוב. למחרת, השכם בבוקר, חרגתי ממנהגי ונסעתי במונית. דליה יאירי היתה באולפן בירושלים, אני באולפן בחיפה וזה זרם נהדר. התוכנית היתה הצלחה גדולה. כמעט כולה הוקדשה לנושא הגולן, היתה לי במה כמעט בלתי מוגבלת להשמיע את דבר הגולן. גם הצגת השאלות למרואיינים היתה הזדמנות להבעת דעה ולעיתים לוויכוח. באותה תקופה התראיינתי לא פעם אצל דליה יאירי ואהבתי מאוד את תוכניתה והאזנתי לה באדיקות. היא הייה עיתונאית חכמה, משכילה, רחבת אופקים וחרוצה, ואף שדעותיה היו שונות משלי, הערכתי אותה מאוד. דליה יאירי הלכה ביום שישי לעולמה בגיל 87.
יהי זכרה ברוך!
 
* סמי מלכה – אפרופו נהג מונית. באחד הימים בתקופה שבה שירתי כדובר ועד יישובי הגולן, לקחתי מונית לנסיעה קצרה בת"א. כשנכנסתי לרכב, אמר לי הנהג: "אני יודע מי אתה." מי? שאלתי. "אתה מהגולן. סמי מלכה."
סמי בר לב היה אז ראש המועצה המקומית קצרין. אלי מלכה היה יו"ר ועד יישובי הגולן (ולימים ראש המועצה האזורית גולן). אז הוא לא היה רחוק.
 
* חילול השם – מה שחרה לי במיוחד בדברי הבלע וההסתה נגד חיילי צה"ל של יו"ר הוועד המנהל של מכללת רמת גן, בטקס הענקת התארים, הוא שה--- נושא את השם חיים ויצמן.
זה סוג של חילול השם...
 
* יום שישי את יודעת – היום, 6 ביוני, מלאו 42 שנים למלחמת שלום הגליל. הייתי אז בטירונות, בסדרת אימונים במשאבי שדה. יומיים קודם לכן, אחרי לילה לבן, עמדנו לצאת הביתה. אבל על-הבוקר התבשרנו שהתנקשו בחיי שגריר ישראל בבריטניה, יש כוננות, ולא ניסע הביתה, אלא נוקפץ לצפון. במקום מסדר יציאה הביתה – מסדרי כוננות. העמסנו את כל הציוד על משאיות בשירה אדירה של הלהיט של התקופה "יום שישי את יודעת / יש בעיר מסיבה." כל כך אקטואלי לנו. בלילה הראשון ישנו בחורשה במושב לימן. כיוון שהיינו רק טירונים, לא נכנסנו ללבנון להילחם ממש, למגינת ליבנו. הוצבנו על הגבול למשימת בט"ש, במקום לוחמים שנכנסו פנימה. עשינו סיורי גדר על בט"שית. כיתה אחת מהמחלקה שלי, איישה מוצב בתוך לבנון, ראס ביידא, שהיה מוצב חודר עוד לפני המלחמה. כולנו קינאנו בהם. אחרי יומיים שלושה, חלקנו עברנו לאייש את מוצב ראש הנקרה. בין השאר אני זוכר שאפרים שמיר הופיע בפנינו. במלחמה עצמה לא השתתפנו. אולם בהמשך השירות, כל התעסוקות המבצעיות שלנו היו בלבנון; תעסוקות קשות, חלקן עקובות מדם. אחרי שהשתחררנו, צה"ל נערך מחדש ונסוג מעומק לבנון לרצועת הביטחון. במילואים מעולם לא הוצבתי בלבנון.
 
* השרי נא שלום – יום ירושלים הוא גם היום של שירי ירושלים. אחד הבולטים והחשובים שבהם, הוא שיר קאנוני, בעל מעמד המנוני; שיר המבטא את ערגת העם היהודי לירושלים – "מעל פסגת הר הצופים." וכאן מצפה לנו הפתעה קטנה. השיר ההימנוני הזה, הוא בכלל שיר סאטירי. הוא שיר שנכתב ב-1928 ל"ארץ נהדרת" של התקופה, התיאטרון הסאטירי הארצישראלי הראשון, "הקומקום". כתב אותו המשורר, הסופר והמסאי, חתן פרס ישראל, אביגדור המאירי, שכתב את רוב המערכונים והשירים לתיאטרון "הקומקום", והמשיך בקריירת הסאטיריקן בתיאטרון "המטאטא".
אבל איפה הסאטירה בשיר הזה? הרי סאטירה היא שילוב של מחאה וביקורת ושל הומור. השיר הזה הוא רציני להחריד, ואין בו שמץ של מחאה. נכון. אלא שהשיר שאנו מכירים, הוא רק המעטפת. השיר המושר עד היום הוא הבית הראשון והבית האחרון של השיר. בבתים אלה תיאר המשורר את הערגה לירושלים, את חזון הדורות לחזור לירושלים. "מאה דורות חלמתי עליך, לראות, לזכות באור פנייך." כל התיאור הזה, הוא מעין הקדמה, הרמה להנחתה, לשאלה: אוקיי. מאה דורות חלמת. וכעת, כשהגעת, מה אתה עושה? וכאן מגיע הבית השני שאותו איננו שרים. ובו מתאר המשורר את הפלגנות והשנאה בין העדות היהודיות בעיר, ובין חילונים ודתיים.
בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם
הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ,
אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ
אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?
סְפָרַדִּים, אַשְׁכְּנַזִּים, תֵּימָנִים, פָלָשִׁים
אוּרְפָלִים וְגוּרְגִ'ים וַחֲרֵדִים וְחָפְשִׁים
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם!
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!  
בדרך כלל סאטירה משלבת הומור עם מחאה, אך כאן המשורר הניח את ההומור בצד. אותו הוא השאיר למערכוני הקברט. השיר הזה, שנכתב מנהמת לבו, הוא מחאה נטו. בבית השלישי הוא מתאר את עצמו כמי שקיבל את המפתח לפתוח את השער הסגור בשערי ירושלים – שערו של משיח. ברור שאין הוא מתכוון לעצמו, אף שהוא כותב בגוף ראשון יחיד, אלא על דורו. דור שקיבל ממאה הדורות שחלמו על הגאולה, את המפתח לבואה. אך מן הבית השני אנו מבינים, מדוע אין הוא יכול לעשות כן, מה מעכב בעדו – הפלגנות והשנאה.
אך בבית האחרון הוא מודיע שהוא לא יוותר על שליחותו, לפתוח את שערי ירושלים בפני המשיח, כלומר בפני הגאולה.
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה!
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ, יָבוֹא!
כמה השיר הזה אקטואלי!
 
* שיבולי פז – בקבלת השבת האחרונה לפני שבועות, בקיבוץ אורטל, שרנו את "שיבולי פז". את השיר כתב עמירם קופר, ממייסדי ניר עוז, שנחטף מביתו בגיל 85 ונרצח בשביו בידי חוטפיו הנאצים. די לאמירות המכובסות שהוא לא נרצח אלא "נהרג". מי שחטפו אדם בגילו ממיטתו, החזיקו אותו חודשים ארוכים בתת תנאים כמגן אנושי בשטח לחימה, רצחו אותו, גם אם יתברר שטכנית הוא נפגע בשוגג מאש צה"ל.
גם את תיקון ליל שבועות נפתח בשיר הזה:
רַב הַגֹּדֶשׁ
בַּאֲסָמֵינוּ בַּר בְּשֶׁפַע
בָּא הַחֹדֶשׁ, עֵת אֲלֻמּוֹת בָּא.
רַב הַגֹּדֶשׁ
בַּאֲסָמֵינוּ בַּר בְּשֶׁפַע
בָּא הַחֹדֶשׁ, עֵת אֲלֻמּוֹת.
איזו אהבה לארץ ישראל, לארץ הנגב, לקיבוצו!
 
* אל תפחד – תמר שלנו סיימה השנה את לימודיה במגמה למוזיקה, המשותפת לבתי הספר "הר וגיא", "עמק החולה" ו"עינות ירדן". גולת הכותרת של המגמה היא מופע הסיום המושקע. המופע הוא באולם הנפלא במרכז קלור בכפר בלום. עובדים עליו חודשים. הוא מקצועי ומהוקצע לעילא ולעילא. כיוון שגם אסף למד במגמה למוזיקה, כבר חווינו חמישה מופעי סיום כאלה, ותמיד התפעלנו מהרמה. והשנה? השנה הם למדו בחודש ספטמבר. אחרי שבעה באוקטובר, רוב התלמידים פונו מבתיהם ונפוצו לכל עבר. הלימודים היו בזום. אפשר, איכשהו, ללמוד בזום היסטוריה, מתמטיקה ואנגלית. אבל מוזיקה? אי אפשר לנגן ולשיר בזום. אז כל השנה הם למדו תאוריה. אלא שאף אחד לא בוחר במגמת מוזיקה כדי ללמוד תאוריה... בקיצור, שנה מוחמצת. ומה יהיה השנה עם מופע הסיום? טוב, ברור שאם לא נפגשים אין מסיבת סיום.
ברור? לא למורים ולתלמידים הנחושים של המגמה. הם החליטו שיהיה מופע, והיה מופע. נכון, רק חלק מן התלמידים השתתפו בו. נכון, הוא לא היה באולם מפואר, אלא במועדון, עם במה מאולתרת, הגברה פשוטה. הופעה הרבה פחות מקצועית מהרגיל. בניגוד לכל שנה, הפעם ערבבו את תלמידי י', י"א י"ב, ששרו יחד. אבל המופע היה יפה מאוד ומרגש כפי שאף מופע לא ריגש כך עד כה.
איך עבדו על המופע? היו רק 5 חזרות (המורֶה: "איך אומרים? חמש חזרות או חמישה, תמר? היא מטילה עליי מורא"). בכל חזרה השתתפו רק חלק מן התלמידים. ההורים הסיעו אותם, כל אחד ממקום מושבו או גלותו. והתוצאה הייתה מרגשת ברמות. הם שרו שירי תקווה. בין השאר, הֶלְחם של שלושה שירים בעיבוד קסום: "אל תפחד" של אהוד בנאי, "תחזור תחזור" של "משינה" ו"Imagine" של ג'ון לנון (אגב, התקווה שג'ון לנון מדמיין, על מחיקת לאומים ותרבויות, היא בעבורי חלום בלהות, ובכל זאת... זה היה כל כך יפה). ובאמצע השיר זעקו מהניידים היישומונים של פיקוד העורף: "התראה בקריית שמונה."
תמר בירכה בסוף בשם הבוגרים. היא הזכירה את מסלול המכשולים שלהם: בכיתה י', המחצית הראשונה עוד היתה בקורונה ובסגרים. השנה האחרונה – המלחמה. רק י"א היתה מוצלחת, וגם בה היו באמצע שביתות מורים...
 
* ביד הלשון: זרעי קיץ – מבצע חילוצם של ארבעת החטופים נקרא "מבצע ארנון", ע"ש פקד ארנון זמורה שנפל בפעולה. יהי זכרו ברוך! שמו המקורי של המבצע היה "זרעי קיץ". "זרעי קיץ" הוא שמו של שיר אהבה קסום של מאיר אריאל, שהוא כתב את מילותיו ושלום חנוך הלחין אותו. זהו שיר הנושא של תקליטו הרביעי של מאיר אריאל. אחת מהפינות "ביד הלשון" הקדשתי למילה "ערגונות" המופיעה בשיר. השיר נפתח ומסתיים בפזמון:
 
זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זיכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות
 
הלוואי שחילוץ החטופים רומז איזה קיץ הולך להיות.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com