עולה  הבוקר, יום חדש
והעולם כולו נירעש,
מול החיבוק המקוּדָש
אותךְ אכְתיר בלֵב נירגש.
 
חיבוק עוטף ומכרבל,
חיבוק  פותח לב הולל,
אשר פלאים הוא מחולל
ונתיבות חמדה סולל
 
בין הדבֵקים כך, גוּף אל גוף,
באהבה, שלא תָסוּף,
נותן כנפיים, בָּם לעוּף
בין הפרחים נוטְפי הצוּף,
 
שעליהם תְּכול הרקיעים,
זמירות של חג טוב משמיעים,
בִּזְכות חיבוק עוטֵף בְּחוֹם
בבוקר של ראשית היום.
 
האם, בעקבותיו, תבוא
גם הנשיקה שהיא מבוא,
אל היכָלֵי התאווה     
של ביטויי האהבה?
 
עת יום מתן תורת חיים
עם ביכּוּרֵי מאוָויִים,
יום שְׂעוֹרים וּקְציר חיטים,
יכין ובועז מְפוּתים,
 
לבוא לגורן המחֲמיד
אלומתם להעמיד,
זרעם יאיר לנו תמיד
בדרך אל מלכות דויד.
 
2. עם נעמי
שתי נקודות השקה היו לי בחיי עם נעמי שמר, שעתה זה מלאו 20 שנה למותה: נעמי סירבה לבקשותיו של האמרגן פשנל לכתוב שיר משלה לביצוע ע"י שלישיית "הגשש החיוור".  "מי שנושא שם כזה," השיבה לבקשות, "איננו רציני."
כאשר צפתה נעמי, ב"פסטיבל הזמר" 1970, בביצוע המבריק של פולי-שייקה-וגברי את השיר שכתבתי והלחנתי – "מים לדוד המלך", שינתה את דעתה, וכתבה לשלישייה את "למה צחקה מיכל". משם נפתח שיתוף הפעולה אל עבר "לו יהי", "יש לי יום-יום חג" , "חבלי משיח" ושירים רבים אחרים.
נקודת השקה ישירה יותר היתה בינינו בנושא התגובה להאשמות נגד ישראל. תחנות השידור השמיעו שירים מאת נורית גלרון, סי היימן, שלמה גרוניך, שתקפו את ישראל ביחסה לפלשתינים. במיוחד הרגיז אותי שירה של חווה  אלברשטיין – "חד גדיא", בו טענה כי ישראל היא הזאב הרע בסכסוך.
כנגד טענה זו כתבתי והלחנתי  את שירי "לי יש רק אחת", או בשמו השני , הידוע יותר, "ופיתה הנחש את חווה,"  בו נאמר – "להם יש עשרים ושתי מדינות / לי רק ארץ אחת , הם רוצים גם את זאת. / ...כך, ג'יהאד ופצצה הם סימלי הקידמה, / בבריסל ובאוסלו, מעל כל בימה, / ואותי ההופך הר טרשים ליישוב, / לי קוראים הם 'כובש', לי קוראים הם לשוב / ולתת לשורפים, לרוצחים, לקידר / כי הארץ תשוב להיות למידבר ,/ שתותח אל ביתי בו יציבו מחר. / ...זכויות האדם יימלא העולם / כשהצדק יופע ליהודים גם."
"טוב שכתבת זאת," אמרה לי נעמי, בפגישה במשרד אקו"ם, "אבל הֶיֶה מוכן לשלם על כך בהתקפות ובהכפשות מצד כל יפי הנפש."  והיא ידעה, מנסיונה האישי, על מה היא מדברת.
עקיבא נוף