סאגה ארצישראלית
בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014
Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014
"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד
יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."
תהילים ק"ד, פסוק ל"ב
 
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד
 
פרק שלושה-עשר
ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים
ומלחמתו בנג'ימה-מירל'ה
 
ובירושלים חי בימים ההם יהודי – קצת חייט וחובב מאוד חוּפּוֹת, ושמו ר' שעיה תהילים-זאגער. בהגיעו בשנת תקפ"ט, 1829, איש לא ידע מניין בא.
"מן העולם הגדול," נהג להשיב לשואליו.
"ובמה עוסק ר' יהודי?"
"נושא נשים..."
גבה קומה ורחב גרם היה, ואומרים שמיצה את החיים עד תום. ערב אחד הלך לישון ולא קם. בן מאה ושבע היה במותו וזכה לראות בירושלים את הקיר"ה האוסטרי פראנץ-יוזף ואת הקייזר הגרמני וילהלם ואת ממציא הציונות הדוקטור תיאודור הרצל וגם את הסופרת השוודית סלמה לגרלף שכתבה בעקבות ביקורה את הרומאן "ירושלים" – ומעולם לא חלה אף שנהג בניגוד חמור לכללי הנהגת הבריאות של הרמב"ם: הירבה באכילת בצלים, שומים ופלפלים חריפים כמו היו אלה פיסטוקים, אכל דגים ושתה מים לסירוגין, אהב שעועית, עדשים ופולי חימצה [חומוץ או חומוס. – ממני, המלביה"ד], והיה תוקע נאדות אדירים ויוצא בלילות הקרים להעיר לתפילה יהודים ישֵנים אחרי שמילא כרסו בתה רותח, וגם נשא וגירש נשים רבות עד שבעצמו לא זכר את מיספרן.
את עולמו קנה לראשונה בל"ג בעומר בשנת תרכ"ב, 1862, שאז יצאו יהודי ירושלים בהמוניהם לחגוג בשירות ובתשבחות את חנוכת בניין התלמוד-תורה בחצר רבי יהודה החסיד. אחרי ברכת "ברוך מציב גבול אלמנה", פתחו כולם בשירה: "כי רצו עבדיך את אבניה" – בלהט שכמותו לא נשמע בירושלים מאז חורבן בית שני. ההתלהבות הגיעה לשיאה כאשר נשמעה לפתע שאגת ארי:
"הריעו לאלוהים כל הארץ, זמרו כבוד שמו!"
כל העם קפא על עומדו, וכל העיניים הופנו אל בעל הקול שלא מן העולם הזה, אל ר' ישעיה, שכן קול היה לו, אוזן לא שמעה.
מאז אותו יום לא פסקו אנשי ירושלים מחבב אותו, שראו בשירתו בת-קול לשירת המלאכים בהללם יה, ומעתה לא היתה שמחה בירושלים שר' ישעיה לא נתבקש לכבדה בקולו. ולא נפטר גדול בישראל, שר' שעיה לא הכריז על שעת הלווייתו: "גייט צו דער לווייה פון הרב הגאון..."
את ליבו של הפחה הירושלמי כבש ר' שעיה בקיץ של שנת 1865. בשמיני בחודש תמוז של אותה שנה עלה ארבה בצבע חום-אדום על ירושלים, ומספרים שעל בטנו היו חקוקות אותיות עבריות ח או ב [וכי לימים עתיד סופר עברי לכתוב עליו רומאן מלא רמזי תורה וסיפורי צדיקים,  כאשר שתי האותיות הללו נותנות את ראשי התיבות של שם הכותב. – ממני, המלביה"ד].
הארבה כיסה את פני השמיים, והחורבן בא בעקבותיו. חנויות נסגרו, ב"חדרים" ובישיבות חדלו ללמוד תורה, ואשכנזים וספרדים סובבו בעיר ואמרו תחינות בארבע פינותיה על פי האר"י הקדוש ואת כל ספר תהילים.
והנה, בקבוצת אומרי תהילים, שעימה נימנה ר' שעיה, אירע דבר פלא. בכל פעם שהוא הרעים בקולו – "רדפו ותפסוהו כי אין מציל!" – התעופף הארבה מעל פני האדמה כאחוז פלצות ונעלם כלא היה.
 
[ובדומה לכך אמר לימים היהודי הקדוש משה דיין, שפיקד על המערכה לגירוש הפלישה הסורית לעמק הירדן בחודש אייר תש"ח: "איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים!" – ממני, המלביה"ד].
 
משנודע הדבר לפחה ירושלים ולפמלייתו, באו לראות במתרחש. וכרגיל קראו כולם "עג'יבּה! עג'יבּה!" כלומר פלא, פלא, וראו בר' שעיה אדם קדוש והעניקו לו את כל הכבוד הראוי לעושה ניסים במעמדו.
הוא קנה לו שביתה בחצר ר' יהודה חסיד. בתוך אחת השקערוריות שמשני צידי מסדרון בית הכנסת הגדול, ושם החזיק בגדים ישנים שסחר בהם. פרווה ישנה, קפטני-משי צבעוניים, קפוטה רבנית מאטלס או שטריימל ישן. ר' ישעיה היה מתקנם ומחדשם, ואף כי בין החייטים המצויינים לא נחשב, מכל מקום ידעו אנשי ירושלים החוזרים אחרי "אלטע זאכן" שסחורה מעין זו כדאי לקנות רק אצלו.
 
מול הכניסה לבית-הכנסת הגדול בחצר "החורבה", ליד הקיר, היה מוטל עמוד שיש עתיק ששימש מושב לבטלני ירושלים. ר' ישעיה נמצא שם עד שעות הערב, כשהוא מחכה לקונים ומפזם מזמורי תהילים. אך עם חצות לילה היה חוזר לחצר "החורבה", יורד במדרגות בית-המדרש הישן ונכנס אל הבקתה שבחצר התחתית, שם היו מבשלים "תה" לשומרים. התה נחשב התה לדבר-מותרות והיה נמכר בבתי-מרחקת בגרמים בשביל חולים. על-כן הכינו "תה" מיוחד מתאנים מיובשות שנקלו ונטחנו והושמו לתוך דוד מים רותחים. נשים צדקניות היו מגישות לר' ישעיה מן התה הרותח כוס אחר כוס, ארבע, חמש, שש, עד שאמר די. ואז היה עוטף את ראשו, מצחו ולחייו בסוּדר ארוך, תחילה בעיגול מסביב למצחו ועורפו, אחרי-כן בעיגול שני מוארך מעל לראשו ומתחת לסנטרו, ומשם בעיגול שלישי מסביב לצווארו באופן שהמצח והעורף, הקודקוד, האוזניים, הלחיים והצוואר היו עטופים היטב-היטב ונשארו פתוחים וגלויים רק העיניים, האף והפה.
ולאחר שהתעטף היטב היה יוצא לסימטאות, להעיר ישנים לעבודת הבורא. וכשבידו האחת פנס, ובשנייה מקל, היה עובר וקורא בקול מרעיד לבבות:
"שטייט אוף, שטייט אוף לעבודת הבורא יתברך שמו. קום, קום, קל כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון הבורא."
ובין קריאה לקריאה היה שופך נפשו במנגינה ערבה, אשר על ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם, ועל ידה יכולים להחיות מתים.
על כך אמרו אנשי ירושלים, כי כינור צפון בליבו פנימה, וכיוון שמגיע חצות-לילה – רוח הקודש מנשבת בו והוא מנגן מאליו.
ר' שעיה היה עובר מסימטה לסימטה ומרחוב לרחוב להעיר ישנים, וקולו נשמע אף בסימטאות שרוב יושביהם מוסלמים, שמדמים שהוא קורא גם להם למלא מצווה: "פַיַקוֹם לִסַלָא יַא נַאס, יא נאס! לִיאַנוֹ אללה שׁוּפְתְכּוּם ראס בעד ראס!" – ואין מוחה בידו שהוא מפריע שנתם, כי גם לאוזנם ערבה שירתו, והוא נחשב קדוש בעיניהם.
והיו נדלקים כמו מאליהם בזה אחר זה אורות קלושים בבתי ירושלים, ודמויות צלליות חולפות בסימטאותיה, וכולן פניהן לבתי הכנסת, עד כי מלאה העיר קול תפילה, שכן ר' שעיה "וועקער" מעיר – מי לא יקום?
בלילות-שבת שאין פנס בידו, סובב הולך ר' שעיה בסימטאותיה האפלות של ירושלים, וכמו במטה-קסמים שובה גם את ליבם של הכלבים הרעבים, העטים על שלל העצמות שהושלכו לרחוב מבתי האיטליז, ואינם מניחים לאיש לעבור. אך עם ר' שעיה הם משלימים, ואך נשמע קולו – מיד הם מקיפים אותו כשומרים נאמנים ומלווים אותו עד לסימטה הבאה, שם מוסרים אותו לידי חבריהם הכלבים מן הרחוב השני, וכן הלאה.
ומספרים שעוד עסק היה לו לר' ישעיה בחצר בית הכנסת "החורבה", הוא עסק הנשים שלו. חולשה מיוחדת היתה לו לשאת נשים ולגרשן. בחדרו הדל נמצא מלאי גדול של "כתובות", על כל צרה שלא תבוא. ומכיוון שהיה בן-בית בפלוש, במסדרון, של בית-הדין הירושלמי, לא צריך היה לטרוח הרבה כדי לסדר קידושין.
אבל עניין הגירושין היה מסובך. הרבנים התנגדו נמרצות למנהגו זה של ר' שעיה, ואנשי ירושלים, שראו בכך מנהג מכוער, הדביקו לו את הכינוי "בעל הנשים". אבל כשנוכחו הרבנים לדעת, שאין כוח שיוכל למונעו מכך – התנחמו בזאת, שנשא נשים מבוגרות ולא היתה סכנה של ריבוי ילדים, אשר ברבות הימים עלולים לקרות נישואי אח באחותו.
 
לילה אחד יצאה נג'ימה-מירל'ה לעשות צרכיה דווקא בחוֹר שמעבר לסימטה ולא בחצר, והיא עוטה חלוק דק לעורה, ונקרתה על דרכו של ר' שעיה.
הוא נאלם דום. גם הכלבים סביבו קפאו בתנוחה של נביחה שחדלה.
אך היא, במקום להתבהל, יללה לעברם כחתולה סומרת בעודה חוצה את הסימטה – "מיאאאו!" – ללא פחד, כמתגרה.
"מה את עושה כאן, שדה משחת?" עצר אותה ר' שעיה בדרכה לַבֵּי השופכין, "את משלנו? לא! חופה העמידו לך? לא! טריפה! קדחת! את מזרע סטמבולי! את בת היאניצ'אר!"
נג'ימה צחקה ולא בחשאי.
"ייתן לי לעבור ולא – "
"ולא? ולא? שונרא רעה בת לילית ואשמדאי! – את בת נעוות המרדות שבאת להביא אסון על יהודים, את ממזרתה..."
אז הרימה נג'ימה את חלוקה הדק, כשהיא נשענת על זיז אבן לקשירת חמורים בקיר הסימטה – והשתינה לעברו בקול קילוח עז, טינפה את שולי בגדו ושלולית נקוותה בין רגליו. בהרמונו של יזיד-ביי למדה, בשעות הממושכות והמשעשעות שבהן שיחקה עם שאר הפילגשים והיו מתבשמות ומתלטפות אהדדי – להטיל מימיה בעמידה, כמו גבר, בריכוז שרירים ובהפניית האגן קדימה, יעני! – והיו שראו בכך עוד מעשה כישוף מצד הפילגשים והטלת מורא על זולתן בהרמון, וגם על גברים המתאנים להן, אפילו סריסים, שהיו בקירבם מזוייפים או בעלי אגודלים עבים, שעדיין ראויים לתשמיש במיטה או בפינה חבוייה.
"יישא גם אותי לאישה, רֵבּ שעיה?"
"בגללך נסתתרה בינתו של הבחור לוזוביק והוא מאמין לאימו שאני אביו ושאני אשדך אותו לשדה מטונפת ומסריחה שכישפה אותו בעיניה ואולי גם בתורף שלה, רחמנא ליצלן, טפו! – שמעתי מאימו המסכנה על המסע שלכם בספינה לביירות עם הגלחים והעז! טפו! ואת, גם בתועבות גויים לקחת חלק!"
 
ואכן, הגיעו אז לירושלים גם מוֹיְשֶה ואימו בֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין בהפלגה לביירות, שאז מצאה חן בעיני מוישה "אחותו" של בן-ציון, הלא היא נג'ימה-מירל'ה לוין, שמוישה מבוגר ממנה רק בשנה-שנתיים, וכאשר ראו אותם יחדיו על הסיפון טעו לחשוב שהוא האח שלה ולא בן-ציון, המבוגר הרבה ממנה.
בעלה של ביילה לוזוביק גירש אותה מעל פניו לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הבן הקטן מוישה, אבל באו אליה שמועות שראו אותו בביירות, וכשהגיעו בספינה לביירות, מסרו לה שאולי הוא בירושלים. כך הגיעה ביילה לירושלים כדי שמוישה בנה יכיר את אביו, וכדי שהאב, אם יימצא, לא יתנכר לו, ושאולי גם יתברר שהגירושין לא תופסים והיא בגדר עגונה אך לא מגורשת. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו מטרכתא ואביו ברח לקצווי ארץ גם אם קצווי הם ירושלים?
לאחר שהגיעו לירושלים העתיקה, חסרי כל, כי שודדים פשטו עליהם בדרך ולקחו את שארית כספם ואנסו את ביילה פנים ואחור וגם את בתוליו של מוישה לקחו ובנס השאירום בחיים – פרש עליהם בן-ציון את חסותו ופירנס אותם. הוא לקח את ביילה העגונה-האנוסה לעזור לו במלאכת החייטות. וכך היה מוישה נמצא בקירבה גדולה לנג'ימה-מירל'ה וכמובן שלא ידע כלל שהרתה בינתיים לבן-ציון וילדה לו בת, שזו התינוקת אפרת שנודעה בחצר כבתם של בן-ציון וסלובה אשתו המיטיבה לבשל, אחות ליחזקאל הקטן. והיה מרבה לשחק עם התינוקת כי ידע שליבה של נג'ימה-מירל'ה טוב על אחיניתה הקטנה והיא דואגת לה כאילו היתה בתה, ופעם אפילו תפס אותה מנסה להיניק משדה הרזֶה את הקטנה כאילו היתה בתה, וכדי להרגיזו שהפתיע אותה התיזה לעיניו סילון של חלב והוא בתמימותו חשב שנעשה לה נס והיא, שעדיין בתולה היא – מיניקה מכוח הקב"ה את אחייניתה!
ופעם ציוותה עליו לעצום את עיניו והניחה כף-ידו על מצחה הלוהט לצננו ואחר-כך על פיה ונשקה-נשכה את כריות הכף שלו והותירה בהן אותות של דם מתחת לעור והוא שמר עליהן מכל משמר והצטער כאשר חוורו ופגו. ופעם אחרת לקחה את כף-ידו ושיפשפה בין ירכיה ונאנחה, שיפשפה ונאנחה, והוא אף לא הבין על מה ולמה ומדוע.
ואולם המאורעות הקשים שעברו על ביילה אימו ועליו בדרך מביירות לירושלים נתנו בה אותותיהם. היא היתה משוטטת שוב ושוב בסימטאות ירושלים העתיקה ומחפשת את עקבות בעלה הנמלט, והיתה טוענת כי מעולם לא גירש אותה אלא יום אחד נעלם מאודסה והותיר אותה עגונה. והיתה מלחכת עפר עיר הקודש כי טענה שכך הטעימוה המתנפלים עליה בדרכה לירושלים. כי אכן הפכוה פנים ואחור ובאו עליה כמו על בהמה. אך את הטענות האלה לא סיפרה לאיש כי הסתירה את קלונה וקלון בנה, ולכן חשבוה מוזרה מאוד.
עד מהרה פגשה באחת הסימטאות את ר' שעיה תהילים-זאגער, ומהיות דעתה סתורה עליה הכריזה שהוא-הוא בעלה הנמלט מאודיסה ואביו של בנה מוישה. והחזיקה בשולי בגדו וכרעה ארצה והכריחה גם את מוישה לכרוע עימה ולצעוק: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! – המאודיסה ברחת להפוך את חיינו לגיהינום!"
בקושי הפרידו אנשים ביניהם, ור' שעיה הנדהם, שמעולם לא היה לוזוביק – ראה מיד שהיא, ביילה, אינה אלא ביליק בת הנאד, נפש של שדה, למיטב זיכרונו ומעולם לא נשא אותה לאישה כי היה מתמוטט מפחד, מה עוד שבאותה שעה תקע נאד אדיר מרוב שעועית והתרגשות.
ואפילו הערבים היו אומרים עליה: "אִל-מַסְכִּינַה, נַפְסְהַא מֻנְהַארַה!" – המסכנה, מעורערת בנפשה. "מַגְ'נוּנָה!"
 
 אלא שדווקא אז הגיעה לרבה של ירושלים ר' שמואל סאלאנט שאלה מרבה של אודיסה בְּגין רבּ שעיה. ומעשה שהיה כך היה: צעיר וצעירה מן המשכילים שלמדו יחדיו בבית ספר אחד התאהבו בחשאי ונרשמו לנישואין. לקראת יום החופה, במשך כתיבת הכתובה, נתברר שהחתן הוא בנו של ר' שעיה פלוני מעיר פלונית, והכלה אף היא בתו של ר' שעיה פלוני מעיר אלמונית. אחרי חקירה ודרישה נתעורר חשד בליבו של הרב מאודסה, שמא אח ואחות המה, ועל-כן דחה את הקידושין עד לבירור.
בינתיים נודע לו שרב שעיה פלוני דנן מתגורר בירושלים, על-כן פנה לרב שמואל סלאנט לחקור בדבר. התוצאה לא איחרה לבוא, שאכן אח ואחות המה. כי לפני עלותו ארצה הספיק רב שעיה לשאת ולגרש נשים אחדות ואף להקים ולדות בערים שונות.
ירושלים געשה, אך הוא בשלו. כאשר נשא את אשתו החמישית, שהיתה ספרדייה, שאלוהו חומדי-לצון, אם מצא סוף-סוף את זיווגו הנכון. מיד השיב: "פון היינט און – נאר פרענקינעס!" – כלומר, מהיום ולהבא רק ספרדיות.
כשנשא את אשתו השביעית, נקמו בו אנשי ירושלים והדביקו לו את הכינוי: "כל מקדש שביעי", כינוי שנשתייר גם אחרי שנשא כל-כך הרבה נשים, שבעצמו לא זכר מיספרן.
המעניין הוא, שאף פעם לא נתאלמן. הן פשוט לא הספיקו למות אצלו. נשא וגירש. נשא וגירש. וכל אישה שנשא, היתה בטוחה ש"לי זה לא יקרה", וזה קרה.
המפליא הוא שעל אף נשותיו הרבות, הוא האריך ימים מאוד, אף פעם לא חלה, ובהיותו בן מאה ושבע שנים, כשהוא בריא וחסון ועור פניו קורן, הלך לישון ולא קם עוד.
ומספרים שלא היה איש בעיר באותו יום ששפתיו לא דובבו "חבל על דאבדין..." כשם שלא היה כלב אותו לילה אפל, שלא הילך שומם ואבל. אפסו אלומות האור שנשתלחו מפנסו של ר' שעיה והרקידו צללים בסימטאותיה האפלות, הנמות, של ירושלים. נדם הקול שהעיר ישנים לעבודת הבורא במשך דורות. אך מספרים שהד קולו היה עדיין מרעיד ליבות ישישים וישישות שניצודו בקסמו.
 
*
על החיים בירושלים באותה תקופה ועל שמן הזית שהתייבש ב'טַוְסין', מספר אלי מייזליש מפי סבתו שרל'ה. טַוְסין היה כלי נחושת דקיק בקוטר של כ-50 ס"מ, מעוגל ושקוע מעט בגודל פיילה, והיה משמש את עקרות הבית הירושלמיות לפני כמאה שנים לצרכים מגוונים, מנשיאת פיתות על הראש, ייבוש בַּמְיה בשמש או פרוסות חצילים, בירור אורז או עדשים או בֶּבְּלַאך (שעועית יבשה) – להוצאת אבנים קטנות.
לבישול סתמי הוא לא הגיע, כי עיקרי הבישול בשלהי המאה ה-19 בתנור הירושלמי, שהיה מלְבֵנים אדומות של שטיינברג במוצא, ובוער על פחמים, היה קטן מהכיל את הטווסין הגדול.
השם היה תורכי, כמו רבים מכלי הבית או הירקות; "קרפוז" למשל היה אבטיח; החציל, הבטינג'אן הערבי, בתורכית שמו היה ברונג'ענעס, ואין לך בית או מטבח ירושלמי ללא טווסין הרב שימושי.
סבתא שרהל'ה היתה יהודייה חכמה, תמיד עם חיוך. ישבה תמיד על המרפסת המערבית של הבית, עד כלות השמש, ואז כיסתה את עצמה בשַל עבה וסרוג שהגן עליה מהרוח המערבית הקלה, שנשבה בשריקות מסולסלות ללא שזה יטריד את השלווה ההררית עם ריח האדמה והסלעים שהגיעו מחורשות שנלר הלא רחוקות. 
והנה, ערב אחד, והוא במטבח הגדול, מכין סלט ירקות עשיר בשמן זית עם זיתים דפוקים שאותם סבא היה מכין חודשים מראש, דופק כל זית וזית בחתיכת בלטה ורץ להלחים את הפח אצל הפחח. מעונה לעונה לא היו חסרים זיתים. גם טיגן ביצה עין וקינח בכוס קפה עם חלב ובפרוסת לחם נהדר בריבה. לקח למרפסת מהמטבח את הטַבּוֹרֶטְקָה (שרפרף), התיישב ליד סבתא, והיא שואלת אותו באידיש:
"האסט זאך שיין גימאכט הוועצ'ערע?" – האם הכנת לך כבר ארוחת ערב?
והוא מסביר לה בפרוטרוט את סדר ההכנה ולא מדלג על אף שלב: כיצד חתך דק-דק את העגבנייה והבצל הירוק, והביצייה והקפה והלחם בריבת ענבים.
היא מחייכת והוא שואל אותה: "באבע? וואס לאכסטע?"
"אתה יודע מה אכלתי כשהייתי ילדה קטנה בעיר העתיקה, סתם חתיכת פיתקה [פיתה ערבית] מרוחה על טַוְסין יבש. ומה אתה חושב נתנו לנו לאכול? אתה חושב ארוחת בוקר או ערב. אז לא. רק ארוחה אחת ביום. זהו. ומה אכלו? באבע מלכה הייתה לוקחת כמה שיני שום וכותשת אותם במרכז הטווסין, בוזקת מעט מלח ופלפל שחור ואז יוצקת מהלוּבְּריק (כד שמן מפח עם זרבובית דקה ודומה למשפך) כמה טיפות שמן זית. לוקחת פיתקה ערבית אחת וקורעת פיסות ומחלקת לכל ילד חתיכה. כולם, שלושה עשר במספר, מתיישבים מסביב לטווסין ישיבה מזרחית במרכז החדר על הרצפה, שהיתה מרוצפת אבנים גדולות וחלקלקות, וטובלים טיפ- טיפה בַּשמן או במלח או בפלפל, מה שהיה הכי קרוב. והיות והטווסין היה קעור ולא היה לו תחתית יציבה, כל מכת פיתקה במרכז הטווסין היה משמיע קול בגלל הריצפה. ואני הייתי כמעט הכי קטנה ולא יכולתי אפילו לטבול את הפיתקה בַּשמן או במלח, ואז כשכולם כבר קמו והלכו, ישבתי לבדי והייתי דופקת חזק חזק במרכז הטווסין וטועמת מהפיתקה. הקול המצלצל היה חלק מהחוויה של האוכל ואולי יותר מהנה מחתיכת הפיתה. ואז נכנסת באבע מלכה לחדר ומעירה לי בציניות, 'שרהל'ה! וואס טוסטע דער טווסין איז שיין טְרוּקְן?' (מה את עושה הרי הטווסין כבר יבש?) עניתי לה: 'מאמא, איך וֵוייס, הָאבֶּר איך וויל הערן דעם קְלַאפ." (אימא, אני יודעת כי הטווסין יבש אבל אני רוצה לשמוע את הדפיקה – זה הכֵּף שלי' ("דעס מאכט מיר דעם פארגעניגן. וואס מיינסטו? די שטיקלע פיתקה?")
 
*
ומקרה מוזר שהבהיל ליבות תושבי ירושלים אירע דווקא לאישה החרוצה סלובה לוין אשת החייט בן-ציון. היא הלכה באחד מימי שני בשבוע אל הר הזיתים להשתטח על הקברות, ועקבותיה לא נודעו. היא היתה אישה חזקה ובריאת בשר, אם כי צולעת, ולכן שיערו כי קרה אסון ונהרגה בידי מרצחים או נפלה אל אחת הפחתות. מטעם העדה האשכנזית שולחו אנשים לבקשה. וגם המושל התורכי שלח רבים מצבא הרוכבים לחפש אחריה בכל הדרכים סביבות העיר. ואולם כל העמל למצוא זכר לה נשאר ללא תוצאות. וכמעט אפסה תקווה עוד להיוודע מעקבותיה. איש בירושלים לא זכר מקרה מבהיל כזה בין אחינו היהודים. ובדאבון לה הביטו כל תושבי העיר על בן-ציון ואחותו נג'ימה-מירל'ה, שכמובן הכירוה רק בשם מירל'ה, ועל שני היתומים יחזקלי ואפרת.
אלא שמדי פעם היו מופיעות נשים ומספרות, שבמו עיניהן ראו את סלובה לוין "יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות". אישה אחת אף סיפרה לתומה, כי "בעלות סלובה על הר הזיתים, באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע! אין זאת כי שדים המה."
סיפור נורא זה הדיר שינה מעיני הילדים בירושלים, ומדי פעם נוספו עליו גירסאות שונות. לפי אחת מהן, שדי בלהות תפשו אותה וסחבו אותה למערה אשר לא שבה ממנה לעולם, והילדות חלמו לילות שלמים על אותה סלובה, שלא הכירו את פניה, ושראו אותה תמיד בין השדים המסובבים אותה ואינם נותנים אותה להימלט מידיהם.
חלפו שנים מאז נעלמה סלובה הצולעת, והיא כמעט נשכחה מלב. והנה בסוף אלול של אחת השנים באה אישה אחת וסיפרה שהיא ראתה את הרבנית בבית המקלט של הנזירות, ולמרבה הפלא הופיעה באותו זמן ממש גם אישה אחרת, ללא קשר ביניהן, וסיפרה אף היא אותם הדברים. העיר ירושלים שוב היתה כמרקחה. התרגשות גדולה אחזה מחדש באנשי ירושלים בעניין היעלמה של סלובה לוין הצולעת מלפני תשע שנים ועל כך סיפרו וכתבו: לפני תשע שנים הלכה האישה סלובה להשתטח על קברי צדיקים בהר הזיתים, ומיני אז עקבותיה לא נודעו, לשווא חיפשו בחפש מחופש, בחורים ובסדקים, במערות ובחווקים, לשווא הבטיחו סך כסף רב לכל מוצאיה, אך גם לשווא איימו על כל אלה אשר יחזיקו בה ולא ירפוה, ואף גם על אלה אשר ראו או ידעו דבר-מה מכל אשר את הרבנית, לשווא! אין מגיד, אין משמיע מאומה, עד כי כבר התייאשו בני ירושלים ממנה וכבר נשכחה כמת מלב, אם כי במשך הזמן באו אחדים והעידו כי דימיונם יגיד למו אשר ראוה פעם אחת יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות, אבל מי ישים לב לדימיון כזה הרחוק מהשכל הישר, וכבר חדלו לדבר על אודותיה.
אולם בשבוע העבר באה אישה אחת ותספר כי היא בעיניה ראתה את הרבנית בבית המקלט הנזכר, וכן סיפרה גם אישה אחרת, עד כי הדבר עשה לו כנפיים ונישא על שפתיים, וישם את העיר כמרקחה, אבל קשה מאוד להיכנס לבית כזה בלי רשות כידוע אשר לכניסה כזו דרושה הרשאה מגבוה על גבוה, ועל כן רבים הם המטכסים עצות איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה. ואישה אחת סיפרה לתומה כי בעלות הרבנית על הר הזיתים באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע, אין זאת כי שדים המה – ומי יודע?
למעשה היעלמה של סלובה הצולעת נוספה לאחר שנים עדות של אדם שבצעירותו היה מבאי ביתו של החייט בן-ציון לוין. פעם ביקר אצל החייט, והיו שם כמה אנשים, והגיע זמן של סעודת צהריים. והחייט היה כבר עשיר ואשתו סלובה היתה יכולה להכין סעודה כדבעי, אך היא הביאה לשולחן מרק עם בשר ואיטריות בצלחות ישנה, והמרק היה שחור ומלוח.
שאל אותה על כך, והתחילה לצעוק עליו, כי נעשתה קנטרנית, והאשימה אותו כי אחותו אינה גיסתה אלא אשתו היא, ועוד דברים מבהילים שכאלה.
התרגז החייט בן-ציון ואמר לה: "משום שאת מצערת אותי תמיד, לא תיזכי לבוא לקבר ישראל!"
וככה נתקיימה בה קללת בעלה ונעלמה סלובה הצולעת ולא הובאה לקבר ישראל.
 
אפרת לוין בת בן-ציון ואשתו השנייה נג'ימה-מירל'ה – לא היתה אפרת יחידה שנקראה על שמה של אפרת לוין הצפתית שאליה היה אמור להשתדך בן-ציון. כי הבחור אליקום שפירא, שאהב את אפרת היפה, ולבסוף הגיע מצפת לירושלים, אחרי הרעש שבו מתה, נשא לאישה את אחותה הצעירה ציפורה שאותה הביא עימו מצפת – הוליד ממנה בת וקורא שמה אפרת, אפרת שפירא, על שם אחותה המתה של האם ציפורה, היא אשתו. והבחור-הבעל אליקום היה בן-דוד לשתיהן, כי אימו היתה אחותו של אביהן הרב ר' שבתאי לוין.
 
ויש אומרים כי השְׁתֵי אפרת היו דומות זו לזו מילדותן כתאומות. ואולי היתה זו הסיבה שהמשפחות החליפו אותן ביניהן, מחשש לעין-הרע. סוד הוא ויהי לסוד כמוס.
ואולי גם חששו המשפחות מנקמתו של מוישה לוזוביק הרווק המוזר, בנה של ביילה המשוגעת, שהיה מהלך ברחובות הרובע וגם בשדות וגועה את אהבתו לנג'ימה-מירל'ה ומאיים לפגוע בממזרתה שלה, אפרת לוין. שהוא כבר יודע שהיא מגילוי עריות –  מזרע אחיה הגדול של נג'ימה-מירל'ה, הוא החייט בן-ציון לוין, שכך היו הלשונות הרעות בירושלים סוברות בחדרי-חדרים, וכך ידע גם מוישה הרווק המוזר ולא שיער אחרת.
 
ויש אומרים כי היה מזדווג בשדות עם סלובה הצולעת וכי רק הוא ידע היכן היא מסתתרת ובבואו עליה היה חולם שהיא נג'ימה-מירל'ה אהובתו אשר מעולם לא הניחה לו לחדור לתוכה גם כאשר הוכיח לה את חטאיה בגידול הממזרתה שלה אפרת, ואיים עליה לגלות זאת ברבים. אך היא רק צחקה בפניו ולא פעם אף ירקה עליו וקיללה אותו שיאכלו הנשרים את הביצים בנבלה שלו אבל היא לא תניח לו להתקרב אליה אלא אם ייפגשו בגיהינום.
ולא פעם, כשהתעורר, היתה זו עז, כדרך נערי הרועים הערבים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא