ב-7 באוקטובר קיבלנו תזכורת של מהות קיומנו כמדינה יהודית במזרח התיכון העויין אותה והשולל את זכותה להתקיים. קיבלנו שיעור שניתן לתמצת אותו במשפט קצר אחד. הברירה שלנו היא להילחם או להישחט. זו ברירת חיינו. די בכמה שעות מחדל נורא שבו צה"ל לא היה כדי להגן על האזרחים, והבנו. או לפחות היינו אמורים להבין.
אנחנו אומה במלחמה. אנו אומה במלחמה מיום הקמתה של המדינה ובעצם מאז ראשית הציונות. אנו אומה במלחמת קיום. זו אינה מלחמה על סימון הגבולות, אינה מלחמה על שטח זה או אחר, אינה מלחמה על משאבי טבע ואפילו לא על כבוד. זו מלחמה על הקיום, מלחמה על זכותנו להתקיים ועל יכולתנו להתקיים.
אומה במלחמה חייבת לקדש את ערך השירות. לא בכדי לא כתבתי שעליה לקדש את הצבא. איננו ספרטה, איננו פרוסיה, הצבא אינו קדוש, הצבא הוא רע הכרחי. הוא אילוץ קיומי. וגם אם הוא רע, כי זה מבנה שבו הורגים ונהרגים, הוא הכרחי כי בלעדיו... ראינו בניר עוז, בבארי, בכפר עזה ובחולית. ערך השירות הוא מקודש. הוא חייב להיות מקודש. הדבר נכון גם לדיון על השתמטות החרדים, אך אין זה נושא מאמרי זה. השירות בסדיר הוא קדוש. השירות בקבע הוא קדוש. השירות במילואים הוא קדוש. ההתנדבות למילואים היא קדושה. השירות הזה קודש הוא, ואין לנו רשות להשתמש בו ככלי למטרות פוליטיות או מגזריות.
אחרי 7 באוקטובר, האמנתי שזה ברור. כאשר כל אלה שאיימו בסרבנות, ללא יוצא מן הכלל, זינקו אל תוך התופת, הייתי בטוח שבמעשיהם הם מחקו את חרפת האיום שלהם. קיוויתי שהם יודו בטעותם ויתנצלו. אבל לבטח לא העליתי על דעתי שהם יצדיקו את מעשיהם.
טעיתי. אני מכיר בודדים שהכירו בטעותם והודו בכך. באופן גורף, אלה שאיימו ואלה שתמכו בהם, מצדיקים גם היום, אפילו היום, אפילו אחרי 7 באוקטובר, את המעשה.
הסרבנות היא סרטן בגוף הדמוקרטיה. לא רק בשל פגיעתה הקשה בביטחון המדינה, אלא כיוון שהיא פורעת את הסדר הדמוקרטי. הסדר הדמוקרטי קובע שהציבור בוחר את הכנסת ואת הממשלה, הממשלה קובעת מדיניות, האזרחים רשאים להתנגד למדיניות ולהיאבק נגדה, אך הצבא כפוף לממשלה הנבחרת ואך ורק לה. והחיילים – בסדיר ובמילואים, חייבים לציית להוראות צה"ל. כל חייל יודע שחובתו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, וחובתו לציית לכל פקודה שאינה בלתי חוקית בעליל. גם אם היא מקוממת אותו.
בתקופת המאבק על הגולן, חבריי ואני ביטאנו בדרכים רבות את התנגדותנו לנסיגה. למשל, 19 יום שבתתי עם חבריי רעב, וחיינו רק על מים. סרבנות לשרת במילואים לא עלתה על דעתנו ולא היתה חלק מארסנל המאבק שלנו. וכך, כאזרח במדינה דמוקרטית, היה ברור לי שביום ראשון כאזרח אני מפגין נגד הממשלה, וביום שני, כמילואימניק, אני ממלא את פקודות הצבא שכפוף לאותה ממשלה. זו הדמוקרטיה. האלטרנטיבה היא הפיכה צבאית. האלטרנטיבה היא אנרכיה. האלטרנטיבה היא התפרקות והתפוררות.
היו כמה שלבים בהתפתחות הסרבנות הממארת בישראל. זה החל במלחמת לבנון הראשונה (הגם שהיו בודדים שקדמו לה, אך זו לא היתה תופעה) ונמשך בסירוב לשרת ביו"ש ובאיומים (שלא מומשו) לסרב להתנתקות. בכל אותם מקרים, אמרו החיילים שהם מסרבים לבצע משימה המנוגדת להשקפתם הפוליטית. במאבק נגד המהפכה המשטרית, הסרבנות עלתה מדרגה. היה זה איום בסרבנות גורפת, כדי להתנגד למדיניות הממשלה בנושא שאינו קשור לשירות. מי שהפציץ אתמול שיירת תחמושת לחיזבאללה מתוך הזדהות עם המשימה – גם מחר זו אותה משימה, ולה הוא יסרב כי החליט לא להתייצב בשל סוגייה אחרת לגמרי, שאינה קשורה לשירות. כלומר, מדובר באזרחים שמשתמשים בכוחם כחיילים כדי לכפות על הדמוקרטיה את עמדתם. זה חמור ביותר.
ועכשיו, אחרי 7 באוקטובר, כשכבר ברור שאין לנו פריבילגיה לפגוע בצה"ל – קפיצת מדרגה נוספת. הפעם מדובר בסרבנות גורפת בשל התנגדות לשלטון. כלומר, לא בשל התנגדות לצעד של השלטון, כמו המהפכה המשטרית, אלא ככלי להפלת הממשלה הנבחרת. וזאת, מפיו של סגן הרמטכ"ל לשעבר, שהיה מועמד לרמטכ"לות, והיום הוא עומד בראש המפלגה שבבית מדרשה נוצקה התרבות של "לפקודה תמיד אנחנו." יאיר גולן קרא לסרב לשרת במילואים עד שהממשלה תיפול. זו המרדה לשמה.
כמו דרעי, בניזרי וחבריהם, שאחרי כל נאום מסית ואלים של הרב עובדיה בדרשתו במוצ"ש בבית הכנסת היאזדי הסתערו על התקשורת בהסברים והבהרות ואתם לא מבינים את הקודים ואת השפה והוא בעצם לא התכוון למה שהבנתם... כך נהגו גם חסידיו של יאיר גולן, עם פרסום סרטון ההמרדה.
 באמת?!
הנה התמליל של דבריו: "אני התחלתי לדבר כבר בנובמבר, נובמבר 22... מיד אחרי הבחירות, התחלתי לדבר על כך שלא יהיה מנוס מ... אני קראתי לזה 'מרי אזרחי'. אנשים קפצו עליי 'מה אתה מדבר?' במונחים מקצועיים אני צודק, אבל עזבו. מחאה נמרצת, זה יותר נוח? אין בעייה... אנחנו צריכים, באמת, לשתק את המדינה, אחרת זה לא יקרה. הוא לא יתנדב. הוא לא יתנדב...
"קודם כל, תראו כולכם את הסרט ביוטיוב שנקרא 'איך להפיל דיקטטור.' איך הפילו את מילושביץ' בסרביה בשנת 2000. זה לקח כמה שנים טובות... אבל יש שם קודם כל דוגמה מלאת השראה ונותנת תקווה שמראה שאפשר. קודם כל אפשר.
"הדבר השני, מה אנחנו צריכים בעצם להסביר לנתניהו ולממשלתו? אתה לא יכול לשלוט יותר. אנחנו לא משתפים איתך פעולה. הדרך להסביר לשלטון שאנחנו לא משתפים פעולה, היא דרך משולשת: שביתות, הפגנות ואי ציות אזרחי. אלו שלושת הדברים. לא המצאה שלי. זה מקובל בכל טקסט שעוסק בנושאים האלו. שביתות, הפגנות ואי ציות אזרחי. עכשיו אני אומר לכם, לא התחלנו לגרד, לא התחלנו לגרד את התחומים האלה. שביתות אין. הפגנות אנחנו מייחדים אותן למוצאי שבת בעיקר. למי זה מפריע?... והדבר השלישי זה אי-ציות אזרחי... אתם זוכרים את מכתב המילואימניקים ואת טייסת 69? תראו, האיום הכי קטן באי-ציות אזרחי, הכניס את נתניהו ללחץ מטורף. מטורף. למה אננו לא עושים בזה שימוש הרבה יותר נרחב?
"עכשיו תגידו לי 'עכשיו עוד נלחמים.' הכול נכון. אני טוען דבר מאוד מאוד פשוט – המלחמה הזאת הסתיימה. המלחמה הזאת בעיניים שלנו, אנחנו צריכים לומר, הסתיימה. אנחנו עכשיו צריכים להפעיל לחץ מטורף על בני גנץ: צא מהממשלה... ואז אנחנו נראה את עם ישראל ברחובות... אי-ציות אזרחי זה, למשל, אנחנו לא עושים מילואים. עד שהממשלה לא מתחלפת, אנחנו לא עושים מילואים. אני לא מדבר עכשיו. זה הצעד הכי נכון."
עיקר הטענה של מסביריו היא שהוא אמר "אני לא מדבר עכשיו." אבל קודם כל הוא דיבר בעד אי-התייצבות למילואים, כלומר הוא הסית לסרבנות ממילואים. הוא קרא לעשות זאת, לא כי הפקודה בלתי חוקית בעליל, לא כנגד פעולה שאנו מתנגדים לה, גם לא נגד צעד מסוים של הממשלה, אלא נגד עצם קיומה ולצורך הפלתה. הוא אמר את הדברים האלה אחרי 7 באוקטובר, כלומר לאחר שנוכחנו מה המציאות הביטחונית שבבסיס חיינו. הוא אמר את הדברים תוך כדי מלחמה. והוא גם הסביר שהמלחמה הזאת הסתיימה, כלומר יצא נגד הטיעון שכיוון שאנחנו במלחמה, אין זה הזמן לסרבנות. אגב, אני מציע לגולן לשאול את תושבי קריית שמונה, מטולה, מנרה, מרגליות וחורפיש, אם המלחמה הסתיימה. אלה דברי המרדה חמורים ביותר, וכאן לא מדובר באיזה אזוב קיר שהקליט סרטון המרדה, אלא בסגן הרמטכ"ל לשעבר. מעשהו של גולן חמור ביותר. זו פגיעה בביטחון והתנקשות בדמוקרטיה.
האיש אינו ראוי להנהגה ציבורית.
 
[אהוד: אחרי מתקנת העברית ההזויה מרב מיכאלי שעמדה בראש מפלגת העבודה, האיש ההזוי יאיר גולן הוא כנראה עוד תאונה קטלנית בדרכה של מפא"י-לשעבר אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. עצוב. מי יגלה עפר מעיניך שרגא נצר!]
 
2. צרור הערות 12.6.24
* בידי מי גנץ מפקיר את המדינה – לפני שמונה חודשים, לאחר שישראל הותקפה, נכנס בני גנץ למקומו הטבעי מתחת לאלונקה, למרות ניסיונו המר עם הנוכל שעקץ אותו, רימה אותו וגנב אותו. כי ישראל לפני הכול.
כפי שהיטיב לנסח בהצהרתו – הוא נכנס לממשלה למרות שהיא ממשלה רעה ובגלל שהיא ממשלה רעה.
הסיבות שבעטיין הוא עשה זאת אז, תקפות גם היום. הצפון בוער ויש להכריע האם לצאת למלחמה כוללת בלבנון. המלחמה בדרום נמשכת. רוב החטופים עדיין בשביים. אנו נמצאים תחת מצור מדיני חסר תקדים. בעולם מתנהל גל אנטישמי שלא היה כמותו מאז השואה. יש אתגר אדיר של תקומת יישובי הדרום והצפון. קיימת סכנה של משבר כלכלי עמוק. אנו עדין בשעת חירום לאומית, המחייבת ממשלת חירום לאומית. מן הראוי היה שלפיד, ליברמן וסער יצטרפו לאחדות ובטח שגנץ ואיזנקוט לא יפרשו ממנה.
בידי מי גנץ מפקיר את המדינה בשעת חירום? בידי ראש ממשלה חסר יכולת מנהיגות, שיצטרך לעמוד מול פרא האדם הביריון, ראש הכנופיה הכהניסטית, פירומן מסוכן, שמנסה כבר שמונה חודשים להצית את ערביי ישראל לפתיחת זירה פנימית, מתוך חלום מגלומני להיות המצביא של מלחמת חורמה בערביי ישראל לביצוע הפתרון הסופי על פי תורת הגזע הכהניסטית? בן גביר המטורף עלול להצית את כל העולם המוסלמי למלחמה וללכד את כל העולם נגדנו. מי יבלום אותו? נתניהו, האנטי-מנהיג? הרי כל הסיבות שבעטיין צה"ל לא גייס את הכהניסט, כדי לא להפקיר נשק בידיו, נכונות אלף מונים כדי לא להפקיר בידיו את ניהול המערכה.
בידי מי גנץ מפקיר את המדינה בשעת חירום? בידי מפלגות המשתמטים? הן תקבלנה החלטות על מלחמה, על שליחת חיילים לסכן את חייהם, שעה שהם מייצגים מגזר שהשתמטותו אומנותו?
בידי מי גנץ מפקיר את המדינה בשעת חירום? בידי יריב לוין האובססיבי לחורבן הרשות השופטת? בידי מירי רגב המושחתת? בידי אמסלם, שר הג'ובים הביביריון? בידי קרעי? סמטוריץ'? סטרוק?
ציפיתי מגנץ לגלות מנהיגות אמת ולעמוד איתן מול לחצי הבייס ולא לקבל את ההחלטה הפופוליסטית שקיבל.
מה עכשיו? למרות שהדבר נראה פנטזיה, עדין אני סבור שיש להקים ממשלת אחדות רחבה, תמורת החלטה על מועד מוסכם לבחירות מוקדמות. ואם לא – יש לפעול בכל העוצמה להפלת ממשלת המחדל הכושלת ולהביא לבחירות מוקדמות. בבחירות הקודמות אף אחד לא נתן מנדט לממשלה להמיט עלינו את טבח 7 באוקטובר. מאז אנחנו במציאות אחרת לגמרי, שמחייבת לחזור אל העם. משפט אחד בדבריו של גנץ שימח אותי – הוא דיבר על הקמת ממשלת אחדות לאומית אחרי הבחירות. חשוב ליצור בקרב הציבור תודעה של הכרח בממשלה כזו, כי האלטרנטיבה היא עוד ממשלת פיגולים, שקיומה תלוי ברצונם הרע של פסולי חיתון כמו עוצמה כהניסטית או חד"ש-תע"ל, חלילה. או תלות נוספת במשתמטים.
 
* האם ייוותר קבינט המלחמה? – ראש הכנופייה, שכאשר היה צרה קטנה צה"ל לא גייס אותו כדי שלא להפקיר בידיו נשק, תובע היום, כשהוא צרה גדולה בהרבה, לצרף אותו לקבינט המלחמה. מה האפשרויות העומדות בפני נתניהו?
האחת, הרת האסון, להיכנע לו.
 
השנייה, שלהערכתי הוא יבחר בה, היא לבטל את קבינט המלחמה, ולהשאיר על כנו רק את קבינט המדיני ביטחוני, שבו השפעתו של ראש הכנופייה קטנה יותר.
השלישית, העדיפה, שאין לו אומץ מנהיגותי כדי לעשות אותו, הוא להשאיר על כנו את קבינט המלחמה, ולצרף אליו את השרים ישראל כץ ואבי דיכטר, ולהמשיך למדר את ראש הכנופייה.
 
* במה הם מתעסקים – בשעה זו שבה חיילי צה"ל מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, בעזה, בגבול לבנון וביו"ש; בשעה שלוחמי סיירת גבעתי רס"ן טל פשבילסקי, סמ"ר איתן קרלסברון, סמל אלמוג שלום וסמל יאיר לוין נפלו ברפיח, יומיים לאחר נפילתו של פקד ארנון זמורה במבצע לחילוץ החטופים וימים ספורים לאחר שרס"ל רפאל קאודרס נהרג בחורפיש והגשש רס"ב זייד מזאריב נהרג בהתקלות עם מחבלים בדרום, במה מתעסקת קואליציית הפיגולים שבחוסר מודעות או לפחות חוסר בושה מתקראת המחנה ה..."לאומי"? בקידום חוק ההשתמטות.
 
* פטור בשל כיפה שחורה – שר הפנים משה ארבל קרא, בנאומו בפני מרכז השלטון המקומי, לכל החרדים שאינם באמת לומדי תורה להתגייס, והגדיר זאת יפה: "כיפה שחורה אינה סיבה לפטור." על פי איילת שקד, שנאמה אף היא באותו אירוע, מדובר בלפחות 50% מהחרדים.
אני מתנגד, כמובן, לפטור ללומדי תורה. הפטור הזה הוא חילול השם. מי שלומד באמת את תורת ישראל – מעצם תלמודו ירוץ להתגייס, כי התורה תובעת זאת ממנו.
אך כדאי לדעת, שלמעלה מ-50% המשתמטים בתירוץ של "תורתו אומנותו" – שקרנים, שכלל אינם לומדים. והרבנים ועסקני מפלגות ההשתמטות מעודדים אותם לשקר ולהשתמט, מקימים בעבורם "ישיבות" פיקטיביות רק כדי להבטיח את השתמטותם וקבל תקציבים מהמדינה, כי הם פוחדים שהשירות בצה"ל "יקלקל" אותם.
 
* הברית המושחתת – שעה שבני הציונות הדתית נלחמים בקו הראשון, ורבים מהם מסרו את נפשם על הגנת המולדת, הרבה מעבר לחלקם היחסי בציבור – הסמוטריצ'יה, שביצעה השתלטות עוינת על מותג "הציונות הדתית", העדיפה את הברית המושחתת והעסקנית עם המשתמטים, על מחויבותה לבניה. טוב, הרי סמוטריץ' עצמו הוא משתמט.
"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה."
 
* בּוּכְהַלְטֶרְיָה עסקנית דרגה ז' – בשמונת החודשים האחרונים למדנו שצה"ל, שהוקטן והורעב לאורך שנים, אינו מסוגל בממדיו הנוכחיים להגן על מדינת ישראל. צה"ל אינו מסוגל להילחם בעת ובעונה אחת נגד שני ארגוני טרור. מה היה קורה אילו ב-7 באוקטובר חיזבאללה היה תוקף בצפון במקביל למתקפה מדרום? במקום להגן על יישובי הצפון אנו מפנים אותם, וההסבר הוא שאי אפשר להילחם במקביל בעזה ובלבנון. והרי אם זו המציאות, היא רק תדרבן מתקפה דו זירתית ורב-זירתית. צה"ל צריך לגדול במהירות בצורה משמעותית ולהיות צבא גדול, חזק וחכם, כיאה לצבאה של אומה במלחמת קיום תמידית.
בשמונת החודשים האחרונים, נפלו מאות לוחמים על הגנת המולדת ונפצעו עשרות אלפים. חייבים למלא את מקומם במהרה.
בשמונת החודשים האחרונים מאות אלפי ישראלים משרתים במילואים חודשים ארוכים, ופוגעים בחיי המשפחה שלהם, בעסקים שלהם, בעבודה שלהם, בלימודים שלהם.
אז את מי, לכל הרוחות, צריכה לעניין הבּוּכְהַלְטֶרְיָה העסקנית דרגה ז' שלכם, ההסברים שלכם שזאת בעצם הצעה של הממשלה הקודמת (לפני הספירה, שהחלה ב-7 באוקטובר), התירוצים העלובים והנחותים שלפיד וגנץ היו נותנים יותר וכו', כל אותם ק"ן טעמים לטהר את שרץ הברית הטמאה והמושחתת עם המשתמטים. את מי זה צריך לעניין? כאן מדובר בקיום המדינה, ואתם מתעסקים לי בעוד אורכה לקדנציה שלכם. עלובים.
 
* עיטור הגבורה האזרחי – לא כל גיבור קרבות הוא אמיץ גם באזרחות ובפוליטיקה. כבר ראינו לא אחת גיבורים בקרב שהם שפנים בפוליטיקה.
גלנט הוכיח, ולא בפעם הראשונה, אומץ פוליטי ממדרגה ראשונה.
הוא ראוי לעיטור הגבורה האזרחי.
 
* ניתוק מהעטינים – האם אפשר לכפות על החרדים להתגייס? איני יודע. אבל אני יודע שאפשר וחייבים לנתק לחלוטין את הציבור המשתמט מעטיני המדינה. אף אגורה לישיבות ההשתמטות, ולא למוסדות החינוך החרדי המחנכים להשתמטות. אף אגורה.
 במקביל, יש לחזק ולטפח את החינוך החרדי הממלכתי, המחנך להשתלבות במדינה ושירות בצה"ל, מחויב לערכי החינוך הממלכתי ומלמד לימודי ליבה.
האבסורד, שבו המדינה מממנת את מי שפועל נגדה ומשתמט מההגנה עליה, חייב להיפסק.
מעבר לכך שזהו מהלך צודק וערכי, הוא גם עשוי לחולל שינוי במגזר המשתמט.  
 
* אימוש ואבוש המופקרים – מאות הורים ללוחמים כתבו לגלנט ולהלוי, שבעקבות החלטת הכנסת בזכות ההשתמטות, הם "מודיעים" לבניהם הלוחמים "כי עליהם לחדול מלחימה ברגע זה, להניח את נשקם ולחזור הביתה לאלתר."
אז קודם כל, אני מקווה שכל אחד ואחד מהחיילים האלה יצפצף על הוריו החצופים. בניהם הלוחמים אינם ילדים. הם אנשים בוגרים. הם לוחמים בצה"ל. ואת הפקודות הם מקבלים מהמפקדים שלהם ולא מאימוש ואבוש. התבלבלתם.
עוול אינו מצדיק עוול. חוסר אחריות אינו מצדיק חוסר אחריות. כאזרחים עלינו להיאבק בהשתמטות. אבל מי שנמצא בצבא, ביטחון המדינה נמצא כעת על כתפיו, ואף פקודה מאימוש מופקרת אינה סיבה להניח את האלונקה ולהשאירה על כתפי חבר, שהוריו אנשים נורמטיביים. 
אני משוכנע שדור הניצחון, אותם לוחמים הנושאים את עמם עלי שכם, שאנו מתברכים בהם וגאים בהם, לא יפקיר את הנשק ואת ההגנה על המדינה למען מחאה פוליטית, צודקת ככל שתהיה. אם מישהו אחר גנב, זה לא יגרום לי לגנוב ולא לחנך את ילדיי לגנוב. ואם מישהו אחר משתמט, זה לא יגרום לי להשתמט ולא לחנך את ילדיי להשתמט. סור מרע ועשה טוב – זו האתיקה היהודית. לפקודה תמיד אנחנו – זו האתיקה הציונית. אם יש משתמטים, האחריות עלינו גדולה יותר, לא קטנה יותר.
"יש פעולה לחילוץ חטופים בנוסייראת." מצטער, אימוש אמרה לי לא להילחם בגלל שהחרדים... שנועה ארגמני תחכה. "יש חדירה ליד כרם שלום." אני לא הולך, כי המשתמטים. שיחדרו, וגולדקנופף יראה מה זה.
די!!!
7 באוקטובר מחייב את כולנו להחליף דיסקט. לא רק לצפות מאחרים. השירות בצה"ל קודש הוא, ואין לנו רשות להשתמש בו כדי לקדם שום אג'נדה פוליטית, צודקת ככל שתהיה. כל השיח של "נמאס להיות פראיירים" הוא שיח הישראלי המכוער. אני פראייר גאה וחינכתי את ילדיי להיות פראיירים גאים.
הורים חצופים, מופקרים, חסרי אחריות – אני מאחל לכם שהילדים שלכם יבוזו לכם, יצפצפו עליכם.
 
* לפשוט את המדים – יוענה גונן, "הארץ", לא אוהבת את המאבק נגד השתמטות החרדים. בעיניה זו החמצה. במקום להיאבק על הרחבת מעגל הנושאים בנטל צריך מאבק נחוש לצמצם את הנטל עצמו.
עיקר המאמר עוסק בהתאבדותו של לוחם המילואים אלירן מזרחי, שאובחן כפוסט טראומטי. בניגוד לקריאות לקבורה צבאית של אלירן ולשיפור הטיפול בפגועי הנפש מבין הלוחמים, יש לה פתרון קסם – לא לשלוח את הבנים למלחמה. וכך היא מסיימת את הפשקוויל: "לא עוד פסיכיאטרים שיתקנו לוחמים שבורים כדי שיוכלו לחזור למילואים, אלא חברה מוכנה להשתחרר מאשליות הכוח והניצחון ולפשוט סוף סוף את המדים."
וואו! איך לא חשבנו על זה קודם? זה הפתרון – לפשוט את המדים. אלא מה? לפני שמונה חודשים חווינו, בחבל ארץ קטנטן, למשך שעות ספורות, מה צפוי לנו פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי ברגע שנפשוט את המדים.
גם נעמי שמר, להבדיל, חלמה על היום ש"הצבא יפשוט מדיו". מתי? "מחר... ואם לא מחר אז מחרתיים." כן, אין לוותר על השלום כמשאת נפש וכחלום. אבל כמו הציפיה למשיח, מוטב לא לקחת לריאות. נעמי שמר חלמה על השלום אך היתה ריאלית, ונתנה תקווה בתוך עולם המציאות – "חיי, חיי, בדמיך חיי!"
 
* קורבן הרפורמה – אלירן מזרחי התאבד בנשק שרכש בקלות ברפורמת הנשק של ראש הכנופייה. ראש הכנופייה הדיר את אנשי משרד הבריאות מתהליך הבדיקה לרישיון נשק, שכוללת בחינת הסכנה האובדנית. אלירן מזרחי רחוק מלהיות הקורבן האחרון של רפורמת ראש הכנופייה.
 
* מוגזם לצפות? – בשבת כזו של התרוממות רוח, אי אפשר היה לוותר על הפגנות? אי אפשר היה להמיר אותן במפגן של שמחה, הודיה ואחדות? או למצער, לפחות באותה שבת, לוותר על הפרות הסדר, ההתפרעויות, הפרת החוק, חסימות הכבישים (שראויים לגנאי בכל ימות השנה)?
מוגזם לצפות מאנשים לדעת, לפעמים, להתעלות?
 
* למה הוא מטיף לעסקה? – אחרי מבצע אנטבה, כשגל של אושר וגאווה איחד את עם ישראל, הוציאה רק"ח - הרשימה הקומוניסטית החדשה, גלגולה הקודם של חד"ש, הודעת גינוי לתוקפנות של ישראל והפרת הריבונות של אוגנדה.
ה-DNA הבוגדני הזה נמשך עד היום. עופר כסיף גינה את שחרור החטופים. מבחינתו זו היתה פעולה של הרג חפים מפשע. את החטופים, הוא טוען, צריך היה לשחרר בעסקה לפני שמונה חודשים, וכך לחסוך אלפי הרוגים. כוונתו כמובן לכניעה ללא קרב לסחטנות חמאס.
ונשאלת השאלה: האם כשכסיף מטיף לעסקה, המטרה שלו היא שחרור החטופים, או שחרור החטופים היא מבחינתו מחיר העסקה? שאלה רטורית.
 
* אנטי-מנהיג – גילוי האחריות והמנהיגות של מפקד אוגדת עזה, שנטל אחריות על חלקו באחריות למחדל 7 באוקטובר והתפטר, רק מבליט את אפסותו של האנטי-מנהיג, האחראי הגדול לשבר, מר מחדל, נתניהו. השפן הקטן והברחן, מוג הלב שבורח מאחריות על כישלונותיו ומטיל אותה על שעירים לעזאזל, בעוד הוא אץ רץ כאחוז אמוק לקחת את כל הקרדיט על ההצלחות. איש קטן.
 
* דף מסרים ביביסטי מביך – קראתי הסבר של איזה אינפנטיל מטומטם, למה נתניהו לא אחראי לאסון 7 באוקטובר והוא אחראי לחילוץ החטופים. ב-7 באוקטובר האחראים לא העירו אותו ולכן קרה מה שקרה. הפעם הוא הוביל וזה מה שקרה.
אני מאחל לאותו אינפנטיל, שהוא עוד לא הידרדר למצב הקליני הסופני שבו הוא גם מאמין לדף המסרים שדיקלם.
 
* מחדל השריפות – בצח"י אורטל, כבר בתחילת האביב התחלנו לדון בהיערכות לשריפות, קיבלנו החלטות, הקצנו לכך תקציב, רכשנו ציוד, כיסחנו את העשבייה ונערכנו בהתאם.
היה לנו מודיעין אמין, שגם השנה אחרי האביב יבוא הקיץ, שגם השנה הירוק יהפוך לצהוב, שגם השנה הצהוב יבש ודליק, שגם השנה הקיץ חם והרוחות חזקות. והעלינו על דעתנו שפיצוץ של רקטה או כטב"ם בקיץ, עלול לגרום לשריפות.
טוב, זה רק צח"י של אורטל. זו לא ממשלת ישראל. זה לא המשרד ל"ביטחון" לאומני בראשות הפירומן, שאחראי על מערך כיבוי האש. זה לא הקבינט המדיני ביטחוני ולא קבינט המלחמה. להם לא היה המודיעין הזה. הם הופתעו שאחרי האביב בא השנה הקיץ ושבמלחמה יש שריפות. והם לא נערכו ולא ידעו לתת מענה. האם גם המחדל הזה נובע מכך שסמי הכבאי שכח להעיר את נתניהו, האחרון לזהות?
 
* שליחות כמעט בלתי אפשרית – ח"כ דני דנון היה ח"כ ביקורתי ואופוזיציוני, אפשר גם לומר אמיץ, שלא היסס למתוח ביקורת על נתניהו וממשלתו. כדי להיפטר מכאב הראש הזה, נתניהו מינה אותו ב-2015 לשגריר באו"ם. דנון, שהיה ח"כ קיצוני מאוד, לא נתפס כמתאים לשליחות הבינלאומית הזאת. אני מודה שחששתי מאוד ממינויו. לשמחתי, התבדיתי בגדול. דנון היה שגריר מצוין, יצר קשרים מצוינים באו"ם, קידם יוזמות חשובות למען ישראל וייצג בכבוד ובהצלחה את ישראל בארגון העוין הזה.
גם היום דני דנון מהווה איום פוליטי על נתניהו וקשה לחשוד בנתניהו שהוא מינה אותו מחדש לתפקיד משיקולים ענייניים. סביר להניח שהוא שוב העדיף להרחיק אותו כדי להכניס במקומו עוד אומר-הן. אבל מתוך שלא לשמה – בא לשמה. דני דנון, דיפלומט מצוין ועכשיו גם מנוסה, הוא האיש הנכון למלא את השליחות בתקופה הקשה כל כך לישראל. נאחל לו הצלחה במשימתו הכמעט בלתי אפשרית.
עם זאת, חבל לי שהוא עוזב את הכנסת, כי הוא עשוי היה להימנות עם המורדים הפוטנציאליים בנתניהו.
 
* בלתי מעורבים - האם האזרחים שכלאו בבתיהם את החטופים הם בלתי מעורבים?
 
* הפוליטיקה של 6 באוקטובר – הפוליטיקה של 6 באוקטובר, שהיתה המבוא ל-7 באוקטובר, היא פוליטיקה של הכנעה. כל צד נחוש להכניע את יריבו תוך שימוש בכל הכלים האפשריים. החלפת צד בשלטון, תוך המשך הפוליטיקה של ההכנעה, לא תתקן את החברה הישראלית, אלא תמשיך לדרדר אותה.
המטרה אינה צריכה להיות החלפת צד בפוליטיקת ההכנעה, אלא החלפת פוליטיקת ההכנעה בפוליטיקה של הסכמות. ניתן בהחלט להגיע להסכמה רחבה בכל הנושאים המפלגים את החברה הישראלית, הגם שהקיצונים בשני הצדדים לא יתמכו בה. האתגר הוא שיקום המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי וההגמוניה שלו בחברה הישראלית.
 
* סרט מעל הבגד – הייתי השבוע באיזה עניין רפואי. מי שטיפלה בי – ערבייה נוצרית. מעל הבגד היה לה סרט: "יחד ננצח."
היא ריגשה ושימחה אותי מאוד.
 
* חג שלנו – לאורך שנים רבות נהוגה היתה מסורת ערב יום ירושלים – צעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים."
את הצעדה ארגנו מרכז המועצות האזוריות והתנועות הקיבוציות והמושביות. ההתיישבות העובדת עלתה לבירה, לחגוג את חגה, ואת שמחת שחרורה ואיחודה. אלפים רבים השתתפו בצעדה. רובם ברגל, חלקם רכובים על טרקטורים ועל סוסים, והביאו עמם את ניחוחות החציר אל בירת ישראל.
בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, נהגתי להשתתף במצעד בראש משלחת הגולן, שהורכבה בעיקר מחניכי תנועת בני המושבים, שהיתה אז תנועת הנוער של כל היישובים החילוניים בגולן. באירוע הסיום בגן סאקר, נערכו הופעות של להקות זמר ומחול מההתיישבות העובדת, ובהן חבורת הזמר "קול ברמה" של מתנ"ס הגולן.
המסורת הזו נמשכה גם בשנות מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה". איני יודע מתי היא הופסקה, אך ב-2010, שנתי האחרונה בתפקיד, היא עוד התקיימה.
חבל שהמסורת היפה הזאת הופסקה. עובדה זו היא ביטוי לתופעה של נטישת יום ירושלים בידי הציבור החילוני. לצערי, יום ירושלים הוא היום בעיקר חגה של הציונות הדתית. זאת, כיוון שהציבור החילוני, ברובו, נטש אותו לשווא.
יום ירושלים אינו חג דתי. את יום ירושלים קבעה כבר ב-1968 ממשלת האחדות הלאומית בראשות לוי אשכול, מנהיג המערך. הייתי בכיתה ח' בעשור לשחרור ירושלים. מופע הסיום של בית הספר "תל גנים" (היום "יאנוש קורצ'אק") בר"ג הוקדש לחגיגות העשור. עד היום אני זוכר את השירים, הדקלומים וצעדי הריקוד. אימי היתה מחנכת כיתה ח' בבית הספר "שילה" (היום "בן גוריון") בר"ג. גם הם הקדישו את מופע הסיום לחגיגות העשור. אימי ביימה את המחזה של יצחק נבון, לימים נשיא המדינה, "ששת הימים ושבעת השערים". שני בתי הספר הם ממלכתיים (כלומר חילונים).
כה חבל שהציבור החילוני נטש את החג הלאומי החשוב הזה. באורטל ציינו את יום ירושלים בקבלת השבת. עדיף על כלום, אך לא מספיק. רוב הציבור החילוני כלל לא ציין את היום.
בימים האחרונים אני עד לגל של חשבון נפש בציבור הדתי הלאומי, בקרב הורים, מחנכים ורבנים, על ההתבהמות הכהניסטית במצעד הדגלים; איך חגה של עיר הצדק והשלום הידרדר למפגן מבחיל של שנאה, גזענות וכהניזם. אני מקווה שחשבון הנפש הזה יחולל שינוי.
אני מצפה גם לחשבון נפש של הציבור החילוני, שיחזיר אותנו ליום ירושלים. אני מקווה מאוד שההתיישבות תשוב ותצדיע לירושלים.
 
* למה ניתנה תורה במדבר? – ולמה נתנה התורה במדבר? אמרו חז"ל: "שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהיה זה אומר בארצי נתנה תורה וזה אומר בארצי נתנה תורה. לפיכך נתנה תורה במדבר... במקום הפקר." (מכילתא דר' ישמעאל, פרשת יתרו, ה').
היהדות היא תרבות המקדשת את המחלוקת. אז מה כל כך נורא במחלוקת הזו? ההבחנה היא בין מחלוקת לשם שמיים, כלומר מחלוקת עניינית, אמיתית, בין מחפשי האמת, בין מחפשי טובת ישראל, לבין מחלוקת שאינה לשם שמיים, כלומר מחלוקת על כבוד, כוח, כסף, השפעה ושלטון. על פי המדרש הזה, התורה נתנה במדבר, ולא בארץ ישראל המחולקת לנחלות של שבטים, כדי למנוע מחלוקת על כבוד, בעלות וכוח פוליטי.
ויש כאן עוד משהו – סלידה מתביעת הבעלות על התורה ועל פרשנותה. התורה היא של כל עם ישראל. על פי המדרש כל עם ישראל, כל הדורות שהיו וכל הדורות שיהיו, היו במעמד הר סיני. מי שלוקחים בעלות על התורה, על לימוד תורה, ועושים אותה קרדום לחפור בו, למשל כדי להצדיק השתמטות מצה"ל בשעת פיקוח נפש, הם כופרים בעיקר. התורה אינה שלהם ואין להם כל זכות לדרוש בשמה פריבילגיה כלשהי.
 
* מסר של חוסן ועוצמה – בערב החג התכנס מטה צח"י אורטל לישיבת חירום. אחרי שלושה ימים מרובי אירועים בגולן – אזעקות, מטחי רקטות, כטב"מים, שריפות, התכנסנו להחליט האם לקיים את אירועי שבועות כמתוכנן. האם לקיים את חגיגת הביכורים ואת סעודת החג במדשאת מגרש הכדורגל ללא שינוי.
בהתייעצות עם פיקוד העורף החלטנו לדבוק בתוכנית. בעצם קיום החג כסדרו יש מסר של עוצמה וחוסן.
האירוע היה שונה במקצת מן הרגיל. בדרך כלל הטקס נערך במטע. כיוון שאין שם מיגוניות והאתר פחות מוגן, ערכנו את טקס הביכורים בקיבוץ עצמו. לכן, גם שיירת הטרקטורים והכלים החקלאיים היתה דלה מן הרגיל. גם מיספר האורחים היה נמוך, לא רק בהשוואה לשנים עברו אלא גם למיספר הנרשמים השנה. בימים האחרונים רבים ביטלו.
אך האירוע היה נפלא, יפה ומרגש. הוא היה כמובן בסימן המלחמה ובתפילה ותקווה לחזרת החטופים וחזרת העקורים לאדמתם. התוכן העיקרי הוא כמובן ביכורי הענפים, הצגת התינוקות והמחולות. ולאחר מכן הארוחה החלבית המסורתית.
ומה עוד היה לנו היום? מטח הרקטות למרכז הגולן הצית שריפה שאיימה על מטע האבוקדו שלנו. שעות אחדות אחרי כיבוי השריפה היא התחדשה ונדרשנו לכבות אותה בשנית. 9 דונמים עלו באש. ובערב, במהלך הריקודים שאחרי הארוחה – מטח על אצבע הגליל. הבומים נשמעו היטב והיירוטים נצפו.
אלה ימים לא קלים, אבל שום דבר לא יערער את החוסן שלנו, הקהילתי והלאומי. ושום דבר לא יעצור את חגיגות שבועות שלנו.
 
* ביד הלשון: אקדמות – אקדמות הוא פיוט בארמית, הנקרא בבתי הכנסת בקהילות אשכנז בחג השבועות בסמוך לקריאת התורה. שם הפיוט הוא מילת הפתיחה שלו. הפיוט נפתח במילים: "אַקְדָמוּת מילין ושָרָיוּת שוּתָא", ובעברית – הקדמת הדברים ופתיחת השיחה.
בפיוט 45 בתים בני שתי שורות. תחילת הפיוט הוא אקרוסטיכון כפול לפי הא"ב, כלומר שתי שורות מתחילות בכל אות. ההמשך הוא אקרוסטיכון על פי שמו של המחבר: רבי מאיר ברבי יצחק ש"ץ נהוראי, פייטן אשכנזי בן המאה ה-11 שפעל בוורמייזא.
הפיוט מחולק לשלושה חלקים. הראשון מתאר את גדולת האלוהים, שאינה נתפסת ואינה ניתנת לביטוי בשפת אנוש. החלק השני מתאר את המלאכים וחלקו השלישי הוא דיאלוג בין עם ישראל לאומות העולם. האומות תמהות על דבקות העם היהודי בקב"ה ועם ישראל מתאר בתשובתו את השכר המובטח לעתיד לבוא לעובדי ה'.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com